אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן יג

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן יג

סימן יב

שאלה ראובן שהיה לו בן אחד וד' בנות והשיא לשתים מהם ונתן להם נדוניא כפי יכלתו ואח"ז בנו הנז' מת והניח שני בנים קטנים ואחר זה מתה גם אשתו ונשאר בבית הוא ושתי בנותיו הבתולות והיו משרתים אותו וכראות עצמו שהוא איש שיבה ומוטל על ערש דוי ובנותיו בגרו ולא נלקחו לאיש וידע ראובן הנז' כי אחרי מותו יגיע צער גדול להבנות הבתולות כי אז יבואו ב"ד ויוציאו אותם מהחצר והבתים שיש לו ואפילו דירה לא יתנו להם וגם מזונות אין להם כי כבר בגרו מזה זמן ולכן שלח אחר שני ת"ח וכתב שטר מתנה להבנות הנז' על החצר והבתים הנז' גם נתן להם תכשיטי זהב שהיו בידו משכון מהגוים ואחר זה נלב"ע ראובן הנז' ואח"ז שמעו הת"ח הנז' כי יצאו עליהם עסיקין באומרם שאיך עברו על מ"ש ז"ל לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא גם רצו לבטל מתנת התכשיטין אשר נתן להם אביהם באומרם שהם משכונות של גוים ביד ישראל דלא קנו גם טענו על הבנות שלא לתת להם עישור נכסי משאר נכסי אביהם והן עתה שואלים הלכו בו האם יש ממש בכל אלו הטענות ויבוא שכמ"ה:

תשובה תחילה וראש צריכין אנו לדעת במה שדברו על שני הת"ח אשר כתבו שטר מתנה אם עברו על מאמרן ז"ל בכמה מקומות ומכללן בכתובות דף ג"ן שא"ל לר' יהודה שיננא לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא אכן נראה דארז"ל ע"פ וכל טוב אדוניו בידו זה שטר דייתיקי והקשה היפ"ת דאיך היה אברהם אבינו באעבורי אחסנתא ותירץ דלא אמרינן דלא תיהוי באעבורי אחסנתא אלא בש"מ או בבריא דמקנה לו אחר מיתה אבל המזכה מתנה בחייו לית לן בה דלא גרע מנותן מתנה לזרים בחייו דאין בזה נדנוד עבירה עי"ש. גם ראיתי להרב החבי"ב בח"מ סי' רפ"ב אות יו"ד וז"ל עוד אני אומר דאפילו באעבורי אחסנתא מברא בישא לברא טבא היינו דוקא בלשון ירושה ובשעת מיתה אבל בלשון מתנה ובהיותו בריא אין שום קפידא וכן ראיתי נוהגים שאין נזהרים בזה עי"ש. הנה מדבריו אלו נראה בהדיא דדוקא בש"מ אבל בבריא ונתן מתנה אין שום קפידא וא"כ לדעת הרב החבי"ב מה שכתב מרן ומידת חסידות הוא שלא להעיד בצואה זו שמעבירין הירושה מהיורש היינו דוקא בש"מ אבל בבריא אין שום קפידא וכעין שמצינו גבי א"א ע"ה שנתן את כל אשר לו ליצחק ואין בזה אפילו מידת חסידות ועוד כי רש"י ז"ל פי' בחומש ע"פ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק זו דייתיקי פי' שטר מתנה נתן ליצחק כדי שיקפצו ויתנו לו בתם א"כ כ"ש בנ"ד שגדלו ולא נישאו ועשה כן כדי שיקפצו ויקחו אותם שכל עוד שהם אביונים לא יקחו אותם והן היום אחר מיתת אביהם שלחו לשדך אותם ועוד כי בנ"ד עכ"פ שייר לבני בנו מטלטלים וחובות. ואף כי המפרשים תירצו גבי יצחק לפי שכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע ואין ישמעאל ובני קטורה נקראים זרעו היינו לפי שהוקשה להם דאיך א"א ע"ה יתן את כל אשר לו ליצחק ולא נתן לשאר בניו דבר מועט לקיים נחלה דאורייתא וגם למה גבי בני הפילגשים כתיב שנתן להם מתנות ולא מצד הירושה ותירצו לפי שכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע. אך באמת כי תירוץ זה הוא דחוק שהרי גם גבי ישמעאל כתיב כי זרעך הוא ועוד כי מצינו לרז"ל כי חסו על בושת הבנות שהרי אמרו בנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וא"כ אין קפידא על ראובן הנז' אם חשש על בנותיו שלא יתעגנו כל ימי חייהם או ימצאו להם זיווג שאינו לפי כבודם ויצטערו כל ימי חייהם בדבר הזה:

וחזי הוית להרב בני חיי בסי' רפ"ב שהקשה על היפ"ת מדברי הש"ס שבכתובות דף ג"ן שם גבי רב פפא דאיעסק לבריה בי אבא סוראה אזיל למיכתב כתובה א"ל לר' יהודה ב"רמ ליעול מרן בהדן חזייה דלא הוה ניחא ליה א"ל מאי דעתיך אי משום דא"ל שמואל לר"י שיננא לא תיהוי באעבורי אחסנתא וכו' א"ל מעליא דידי היינו עשייה כתביה לכל מאי דהוה גביה וכו' והקשה עליו והרי שם היתה מתנת בריא ועכ"ז א"ל לא תיהוי באעבורי אחסנתא ומזה הקשה ג"כ על בעל העיטור שכתב דלא הוי אעבורי אחסנתא היכא דשייר מידי והקשה עליו והרי מסוגיא זו נראה דאפילו שייר מידי הוי אעבורי אחסנתא. ולעד"ן דדברי בעל העיטור הן הם דברי הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות שכתב הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים אין רוח חכמים נוחה הימנו ומדלא כתב הנותן מנכסיו לאחרים דמשמע קצת מהם אלא כתב הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים ר"ל שהניחם בלא כלום נראה מזה דדוקא כשנתן כל נכסיו כולם אבל אם נתן קצת והניח קצת אין בכלל זה מ"ש אין רוח חכמים נוחה הימנו כי באופן זה אין קפידא וכדברי בעל העיטור ז"ל ומה שהקשה עליו מדברי הש"ס כי נראה משם שאפילו שייר קצת נקרא אעבורי אחסנתא לעד"ן בהיפך שהרי ר"י בר"מ מתחילה לא רצה ליכנס לפי שחשש שמא אבי הכלה משום כבודו של ר"י בר"מ יתן כל אשר לו לחתנו וכמו שכן מצינו שלבסוף כת' כל מה דהוה גביה ואין זה רחוק מהמציאות כי עינינו הרואות לכמה אבי הכלות שבראותן שהחתן מיוחס והוא מהנכבדים נותן לו ממון מרובה ולוה מאחרים יותר מכדי יכלתו ונותן לו ואפשר שבעת אשר הוא נותן לחתנו אם ימכור כל נכסיו לא יספיק לחובו אלא מרוב שמחתו בוטח בה' ופורע חובתו:

הנה לפקד"ן לתרץ דברי הש"ס ובתחילה יש להסביר טעם לדברי היפ"ת והרב החבי"ב דמאי שנא גבי ש"מ יש בו משום אעבורי אחסנתא וגבי בריא אין בו משום אע"א אכן נר' לומר והוא דבשלמא גבי בריא שהוא שפוי בדעתו ודאי דמה שנתן מתנה זו לאו על חנם נתן מתנה זו אלא משום שהוא מצפה ממנו לתשלום גמול מהמקבל מתנה ומשו"ה אם נתן לאחרים לא הוי אעבורי אחסנתא אבל בש"מ שהוא הולך לבית עולמו ואינו מצפה מהמקבל מתנה לתשלום גמול ודאי דמה שנתן המתנה הוא להכעיס ליורשיו מאיזה סיבה או שלא שרתוהו בחוליו או שראה שהם שמחים במיתתו ומשו"ה עמד וכתב לאחרים ולכן בנדון כזה נתנו לו עצה לאדם דלא ליהוי באעבורי אחסנתא כגון זו ואה"נ דאם נפל בחולי ארוך ולא באו היורשים לשמשו אלא בא איש זר ושמשו ובשכר זה כתב לו איזה מתנה גם נדון כזה אינו בכלל לא תיהוי באעבורי אחסנתא כיון שהוא מצפה לשמשו עוד כל זמן שהוא בחיים אבל אם כתב לאיש זר שלא שמשו מעולם והוא מתכוין להכעיס יורשיו בזה אנו נותנים עלה לא תיהוי בא"אח:

והנה ההיא דאעבורי אחסנתא נכלל בה שני דברים אחד הא דאמרן שהוא ש"מ ונותן מתנה ומתכוין להכעיס ליורשיו ועל זה בא באזהרה לא תיהוי באעבורי אחסנתא. שנית כי יש לך אדם שהוא נכבד ודבריו נשמעים ויבוא אצלו שום אדם ומתחנן אליו שידבר על לב פ' לתת לו מתנה כעין שמצינו לר"י בר"מ שא"ל רב פפא ליעול מר בהדאי חזייה דלא הוה ניחא ליה וכו' א"ל מי קאמינא לך עול ועשייה עול ולא תעשייה א"ל מעליא דידי היינו עשייה כי נמצא שסבר ר"י בר"מ שקרא לו לקחת נדוניא יותר והוי אעבורי אחסנתא כיון שאבי הכלה שלא מרצונו נתן לו ולא משום תשלום גמול שהוא מצפה אלא הוא נותן משום כבוד ר' יהודה ולכן לא רצה ליכנס ואפילו ע"מ שישתוק אבל אם היה בריא ונתן מעצמו לאחד בלתי שום בקשה וכבוד מסתמא אנו אומרים שכוונתו למתנה ומקוה לתשלום גמול. והנה בנ"ד שמאליו שלח אחר עדים והעדים עצמם לא ידעו אם יש לו בנות אם לאו וכשמוע העדים את דבריו דברו על לבו שלא יעביר הנחלה מבני בנו הנז' ולא קיבל מהם כי אמר הוא חולה בחולי ארוך ואין לו אשה לשמשו כי מתה זה זמן א"כ מה יש להם לעדים לעשות עוד ומה גם שנתן טעם לדבריו:

עוד כתב הרב החבי"ב שם וז"ל יראה לי שלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח לבניו אבל בכותב נכסיו לבניו וריבה לאחד ומיעט לאחד אע"ג דאמר שמואל לר' שילת לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו עי"ש. הרי כתב להדיא דגבי יורש נחלתו שריבה לאחד ומיעט לאחד אין זה בכלל מה שארז"ל אין רוח חכמים נוחה הימנו. עוד נראה דיתכן להיות ההיא מעשה דרב פפא דאבי הכלה היה חולה ומוטל על ערש דוי ומנ"ל שהיה בריא ואי משום שהיה מדבר כדבר איש אל רעהו וכתב לבתו כל מאי דאית גביה אין זה ראיה כלל וכי ש"מ צריך שיהיה חולה הרבה ובש"ס לא הוצרכו לבאר זה והנה חילוק זה שחילק היפ"ת בין בריא לש"מ כן איתא בירוש' פ' ב' דייני גזירות והביאו הרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' ג' הרי שהיה נתון במדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר ינתנו לבני אין הבנות בכלל והרא"ש שם הקשה דברי הש"ס אהדדי דבפ' י"נ אמרי' ההוא דשלח חתיכות מעילין ושיראין לבניו אמר ר' אמי הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות ואילו לקמן אמרי' ההוא גברא דאמר נכסי לבני והו"ל ברא וברתא ומיבעיא לן מי קרו אינשי לברא בני ופשיטא ליה דאין בנות בכלל ומאי שנא וחילק שם הרא"ש דהא דאמרי' דבנות בכלל היינו כשהוא בריא וההיא דהוה ליה ברא וברתא דנר' דאין הבנות בכלל מיירי בש"מ וטעם הדבר דמה בין בריא לש"מ דכל שהוא בחייו שהוא נותן מתנה הכל בכלל אבל בש"מ שבא להנחיל אנו אומרים דאמדינן דעתיה דהאי גברא לא בעי למיהוי באעבורי אחסנתא משום הא דקאמר שמואל וכו' ע"כ. הרי להדיא דדברי הירוש' והרא"ש כהיפ"ת ולא חש הרא"ש לההיא דכתובות כי יש לו איזה תירוץ או כדאמרן לעיל:

עוד יש לומר. דבנ"ד לא שייכא ההיא דלא תיהוי באעבורי אחסנתא והוא דכתב מרן והוא מדברי הרמב"ם ז"ל כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים אע"פי שאין היורשים נוהגים כו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו ומידת חסידות שלא להעיד בצואה זו וכתב הסמ"ע דר"ל דאין נוהג בו כבוד כראוי במורישו ואע"ג דנוהג כשורה במילי דשמיא עי"ש. מדברים אלו משמע דאם האב או המוריש ריבה לאחד ומיעט לאחד לאו משום שאינו נוהג בו כבוד אלא שראה להבן האחד שהוא מוצלח ומשכיל בכל דרכיו מה שלא נמצא כן בבן השני ולא חס על השני ונכמרו רחמיו עליו ונתן לו מתנה מרובה שאין זה בכלל לא תיהוי באעבורי אחסנתא כיון שמצד רחמנותו על השני נתן לו מתנה דאלת"ה למה לו למרן ז"ל לומר אע"ג שאין היורשים נוהגים בו כבוד הו"ל להשמיענו רבותא טפי דאפילו שריבה לאחד משום שריחם עליו לפי שאינו מוצלח אפ"ה מיקרי אעבורי אחסנתא וכ"ש אם מעביר במזיד לפי שהיורש אין נוהג בו כשורה והוא מתכוין להכעיסו להעביר ממנו הנחלה אלא ודאי נראה שבדוקא נקט אע"פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה לומר לא מיבעיא אם העביר הנחלה בלתי שום טעם שנקרא אעבורי אחסנתא אלא אע"פי שנותן טעם לדבריו במה שמעביר הנחלה לפי שהיורש אין נוהג בו כבוד עכ"ז נקרא אעבורי אחסנתא אבל אם העביר הנחלה מבן לבן לפי שראה שהבן האחד הוא מוצלח ומרויח פרנסתו ויש בידו קרן והבן השני אינו מוצלח ולכן האב חס עליו והרבה לו חלקו בודאי אין בזה אעבורי אחסנתא ומצוה קא עביד כי אין מן הדין שלא לרחם על בניו ואין כוונתו משום שאין נוהגים בו כבור אלא משום שלא יגיע להם צער אחר מותו וא"כ בנ"ד שידוע לכל שאין כוונתו להכעיס ליורשים ולאו משום שאין נוהגים בו כבוד כי הבנים הם קטנים ואינם בני כבוד אלא כוונתו לרחם על בנותיו כי אמם כבר. מתה מזה זמן וכשימות גם הוא ישארו יחידות בבית ואין להם איש או אח לעזור אותם וגם מהחצר והבתים הנז' יוציאו אותם כי אז יהיו ממון בנים הקטנים ולכן עמד וכתב להם שטר מתנה מהחצר והבתים הנז' וכ"ע מודים אילו לא היה להם חצר והבתים הנז"ל לא היה אדם פוקדם והיו כלואים בבית שהרי אפילו בחיי אביהם לא בקשו לשדך אותם וכ"ש אחר מותו כי ישארו עניים מרודים ולא יעלה להם מנכסי אביהם כ"א דבר מועט ולכן נראה כי אביהם חסד גדול. עשה עמהם וצדקה ואין מונעין לאדם מלעשות צדקה כדי שלא להעביר הנחלה מיורשיו ודבר זה אין השכל מקבלו והתלמוד מלא מזה וכמ"ש גבי מר עוקבא בכתובות דף ס"ז שראה עצמו שלא עשה צדקה הרבה אמר זוודאי קלילא ואורחין רחיקא קם ובזבז לפלגיה דממוניה והקשו והיכי עביד הכי והא באושא התקינו שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא ירד מנכסיו ואם איתא הו"ל להש"ס להקשות והא מעביר הנחלה מהיורשין אלא ודאי נראה פשוט שאין זה אמור שהמעביר נחלה אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא במתכוין במזיד להכעיס היורש שלא מצא חן בעיניו או שיודע שיורש אותו ועכ"ז אינו נוהג בו כבוד וזוהי שבאו באזהרה לא תיהוי באעבורי אחסנתא והכוונה שרצונו להכעיס להעביר הנחלה אבל אם אין כוונתו להכעיס את היורשין אלא כוונתו לרחם עליהם מצד החמלה שראה לבן האחד כצל"ח העודף והאחד אין לו הצלחה כ"כ או שרצה לזכות את נפשו בתת מממונו לצדקה כמו מר עוקבא בודאי בכגון זה לא יעלה בדעת שום אדם לומר שזה אעבורי אחסנתא וה"נ מצינו בב"ב דף קל"ג גבי אדם אחד שלא היו בניו נוהגים בו כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר שליש ואי אפילו בתורת צדקה נקרא אעבורי אחסנתא א"כ היאך קיבל ממנו יונתן בן עוזיאל וגם שמאי הזקן שבא עליו במקלו ותרמילו וצעק כנגדו על שהחזיר השליש ואדרבה היה לו לומר איך עברת ולקחת כל הממון אלא ודאי נראה פשוט שכל שכיון לשם הנאתו כמו איש זה שרצה לזכות שיהנו ממנו לומדי תורה או לצדקה אז בכגון זה לא באו עליו רז"ל באזהרה לומר לו לא תיהוי באעבורי אחסנתא:

עוד נראה לתת טעם לדברי הירוש' והרא"ש שחלקו בין בריא ובין ש"מ והוא דבשלמא גבי בריא שנתן מתנה אין ברור לנו שממון זה שנתן הוא הולך מהיורשים כי אפשר שממון זה היה מאבדו או מפסידו באיזה סחורה וגם כשהוא בחיים ירויח כהנה וכהנה אבל אם הוא ש"מ שהולך למות או זקן שהגיע לגבורות שודאי מכאן ואילך לא ירויח כאותו סך שנתן ובודאי אותו סך הולך מהיורשים ולכן אם יתן אז איזה מתנה הולך מכיס היורשים ויתכן לומר כי אבא סוראה הנזכר בש"ס היה איש זקן שהגיע לגבורות ואין תקוה ממנו שירויח כאותו סך ולכן ר"י בר"מ לא רצה ליכנס כדי שלא יהיה באעבורי אחסנתא:

וראיתי למהראנ"ח ח"א סי' קי"ח שהוכיח מההיא דכתובות הנז' וז"ל מכאן יש ללמוד דאע"פי שאסור להעביר הנחלה מ"מ כל שהעביר אין אומרים לו שיחזיר ומוטב שיעמוד באיסור ההעברה ולא יחזור בו ואע"פי שאם היה חוזר היה מתקן בכך איסור ההעברה עי"ש. ונראה לתת טעם לדבר לפי דבעת שהוא נותן הוא עובר אבל המקבל לא מצינו לו שום איסור. אם קיבל המתנה וא"כ אחר שזכה במתנה אם נאמר לו שיחזיר המתנה שלא כרצונו הרי הוא גזל ביד הנותן כיון שכבר זכה בה חבירו ולכן אפי' שהוא מתקן ההעברה מ"מ אם יחזיר הרי הוא גזל בידו אלא שיש לי לתמוה על דברי מהראנ"ח שדבריו באו כספר החתום ולא ביאר דבריו במאי מיירי ומסתמות דבריו נראה שהוא כבריא שהרי הוא מוכר ונותן וא"כ הוא יש לתמוה עליו מדברי הרא"ש הנז' שנראה מדבריו דההיא דלא תיהוי באעבורי אחסנתא הוי דוקא בש"מ וכמו שכתב כן להדיא ונתן טעם לדבריו אבל בבריא אין בו משום אעבורי אחסנתא וא"כ קשה איך הוא יאמר סתם דמשמע אפילו בבריא ויתכן לומר שראה הראנ"ח דהאיש ההוא היה זקן וקרבו ימי פקודתו ולכן הוא מוכר מנכסיו כדי לתת אותם לבת בנו ולהבריחם מבנו שראה עצמו שקרבו ימיו למות וכל כוונתו הוא כדי להכעיס לבנו ובכי האי גוונא כבר כתבנו לעיל דאם עשה כן נקרא אעבורי אחסנתא וכמו שנראה כן מדברי הרא"ש מהטעם האמור לעיל:

עוד מצאתי להרא"ש שם שכתב דבחייו אנו אומרים שאדם חפץ בכבוד בנותיו שתהיינה מלובשות בכבוד שיהא להן קופצים ע"כ. א"כ ממנו נקח שגם בנ"ד חס על כבודם ושיהיה להם קופצים לקחת אותם ובהכי ניחא ליה ומה גם שראה שהם בגרו ולא נישאו לפי שהם אביונים ואין בידם ממון ואף שהאב לא פי' את שיחותיו שבשביל זה נתן להם המתנה ההיא מ"מ מסתמא כך דעתו ועוד דעכ"פ ניזונים מהמתנה ההיא:

וחזי הוית להר"ן בפ' מציאת האשה ופסקו מור"ם בא"הע סי' קי"ג שכתב דאף האב בחיים חייתו אין לו להוסיף יותר על העישור משום אעבורי אחסנתא וקשה על דבריו מההיא דהירוש' הנז' דמשמע משם דאף אם הוא בריא ואמר ינתנו אלו לבני דאף הבנות בכלל ולא חילקו בין מתנה מועטת שאין בה כדי עישור ובין מתנה מרובה שיש בה יותר מעישור וסתמא אמרו שאם שלח לביתו נכסים ואמר אלו לבני שאף בנות בכלל ויתכן לומר דאף הר"ן ז"ל לא מיירי אלא באיש המתכוין להעביר הנחלה מיורשיו להכעיס אותם ואף אם לא יתן להם שיעור זה ימצא להם בן זוג ועל כיוצא בזה בא הר"ן באזהרה שאין לאב לתת כ"כ לבתו יותר מהעישור כיון שעינינו. הרואות דבת זה בעישור שנותן לה לבד ימצא לה בן זוג וזה שהוא נותן יותר מעישור להזיק את היורשין נתכוון ועל כיוצא בזה כתב הר"ן דאין לו לתת יותר. א"נ אפשר לומר דאף אם נאמר דבכל גוונא כתב הר"ן שאין ליתן יותר מהעישור מ"מ הרי כתב מור"ם שם שאין נוהגין כן ורצונו לומר דבכל עיר ועיר לפי מנהגו ואם הוא יושב בעיר שנוהגים להרבות נדוניא לבנותיהם ואם לא ירבה לה יושבת בקרן זוית ובכגון זה מה יעשה האב וכי ס"ד שיניח אותם עגונות כל ימיהם כדי שלא יאבד הירושה מבניו והר"ן לא דיבר אלא כנגד בני דורו שהיה מנהגם למעט בנדוניא ולמרבה היה נותן להם העישור ואם היה איש שוע ונדיב ונתן יותר על כיוצא בזה בא באזהרה מדברי הר"ן שאין לתת להם יותר מעישור אבל כגון בזמן הזה שאם הבת אביה אביון אין שואלין עליה ואין אדם פוקדה ובפרט אם היא אינה יפה ועל כיוצא בזה לא דיבר הר"ן ז"ל וכן ראיתי להרב מים רבים בא"ה סי' ט"ז שכתב להדיא על דברי הר"ן ונתן טעם לדברי מור"ם במ"ש ואין נוהגין כן לפי שבעו"הר כי האידנא לא שכיחא מילתא דליקפצו עליה אינשי אם לא על ידי ממון רב ומשו"ה כדי שלא יהיו הבנות יושבות בקרן זוית מוכרחים האבות להוסיף לבנות לתת כחם ואונם וכו' ופוק חזי מ"ש מהר"ם מינץ סי' מ"ז וכו' שמעינן מינה דלא כתב הר"ן שלא להוסיף על העישור אלא לפי זמנו ומנהג מקומו וכתב עוד שכן כתב הרב פרח מ"א בח"ב סי' ס"ז שאם אין מספיק לה העישור שמותר להוסיף עי"ש. הרי להדיא דהר"ן לא דיבר אלא לפי זמנו ומנהג בני עירו אבל למנהגנו שלווים ומשיאין את בנותיהם לא דיבר בזה הר"ן ז"ל:

והנה מדברי הרא"ש ז"ל הנז' לעיל הקשה מהרי"א בס' שארית יעקב פ' בהעלותך על דברי הרב פ"מ ח"א סי' ע' שכתב בתוך התשו' דגם במתנת בריא אפשר דנכנס בכלל אעבורי אחסנתא והוא לכאורה היפך דברי הרא"ש עי"ש. ולעד"ן דהוא ז"ל כתב דיש מי שסבר דאפילו בבריא יש בו משום אעבורי אחסנתא כנראה מדבריו דלאו הכי הילכתא אלא יש מי שסבר כן והאיש שנתן מתנה לחנוך בן בתו כדי לצאת סברת מי שסובר דאפילו בבריא יש בו משום. אעבורי אחסנתא לכן נתן לבן בתו הפירות של החנות וא"כ יש מי שסובר דמה שכתב הר"ן הוא דאפילו לתת נדוניא לבתו יותר מהעישור נקרא אעבורי אחסנתא ולאו שפיר עבד כ"ש מתנה בעלמא:

הכלל העולה כי לפקד"ן דממה שאמרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא ולא אמרו לא תיהוי בנתינת מתנה נראה דהכלל לפי הענין ולפי ראות עיני העדים מה היא כוונת הנותן אם כוונתו להעביר הנחלה מיורשיו או כוונתו לרחם על בניו שלא יצטערו אחרי מותו כי אם אומר לעדים דמה שנותן מתנה לאחרים ומניח בניו לפי שהיורשין אין נוהגין בו כבוד או שהוא אינו אוהב אותם ואפילו שהם בניו ורוצה להרבות לאחד ולמעט לאחד וכל כוונתו להעביר הנחלה ובפרט אם הוא זקן או חולה וחושש הוא למיתה בודאי דכל כוונתו להעביר הנחלה ועל כיוצא בזה אמרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא אבל אם הוא בריא או אפילו זקן או חולה ונתן מתנה לבנותיו והניח הבנים כנ"ד ועינינו הרואות דאין כוונתו להכעיס ביורשיו אלא למנוחת בנותיו שאין להם ממה להתפרנס והם כלואים בבית ואינם בני מלאכה ולא בני משא ומתן וגם אם נתן איזה דבר לצדקה בין אם הוא בריא או ש"מ שיזכו בה אחרי מותו לזכות את נפשו לחיי העו"הב בדבר כזה לא אמרו לא תיהוי וכו' וגם אין רוח חכמים נוחה הימנו ואדרבה לאיש כזה יאמרו חכמים תבוא עליו ברכת טוב ומלבד כל זה כבר כתב מרן שאפילו המתכוין להכעיס ליורשיו מידת חסידות הוא שלא להעיד ואין שום חשש איסור ולכן מעשים בכל יום גדולים ואנשי מעשה כותבין שטרי מתנות בלתי שום פקפוק כלל ועיקר ולית דחש לשום דבר:

ונבוא לבאר הספק השני במה שנתן להם אביהם תכשיטין של זהב והם משכונות לגוים אם קנו אותם הבנות הנה כתב המרדכי בפ"ק דקידושין והביאו מרן בב"י א"ה סי' כ"ח וז"ל כתב ראבי"ה ז"ל קדשה במשכון דאחרים דקני מולך תהיה צדקה מקודשת וה"מ במשכון של ישראל אבל במשכון דעכ"ום לא כדאיתא בפ' כל שעה דהלכה כרבנן ולא כר"מ עי"ש. וא"כ מזה נראה דמשכונו של גוי ביד ישראל דלא קני ומאחר דלא קני ליה היאך יכול להקנותו לאחרים אכן נראה דאע"פי שאין קנוי לו גוף המשכון אכן יש לו זכות ושעבוד על המשכון ואותו זכות ושעבוד יכול למוכרו וליתנו לאחרים במתנה וכ"כ מרן ז"ל בי"ד סי' קס"ט סי"ח וז"ל משכונו של עכ"ום ביד ישראל והביאו לישראל חבירו שילוה עליו וכשיבוא העכ"ום לפדותו שיקח הוא הרבית שעלה עליו עד אותו יום והשני שיקח הרבית שעלה עליו מאותו יום והלאה מותר ובלבד שיאמר לו הריני מוכר לך כל כח זכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עמי ואם לאחר זמן רצה שני לחזור וליטול מהראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר וכתב הרב הלבוש שאם לא יאמר לו הריני מוכר לך כל כח וזכות ושעבוד ישאר המשכון ביד המלוה הראשון והשני הוא מלוה מעותיו ברבית לראשון מהיום ההוא והלאה אבל בכה"ג הוי מכר ואין כאן רבית עי"ש. ומדברי מרן ז"ל שכתב הריני מוכר לך כל זכות ושעבוד שיש לי במשכון זה נראה דסבר דאע"פי שאין המשכון קנוי לו לפי שהוא של גוי מ"מ יכול למכור כח ושעבוד שיש לו במשכון ההוא דאלת"ה הו"ל למרן ז"ל לומר הריני מוכר לך משכון זה שהוא קנוי לי אלא ודאי נראה דאע"פי שאין קנוי לו גוף המשכון מ"מ שעבוד וזכות יש לו בו ולא פקע מיניה וזכות ושעבוד זה יכול למוכרו:

ודברי המרדכי האמורים לעיל פסקן מור"ם שם בא"ה סימן כ"ח וכתב עוד שם משם מהרי"ו שאם מכרו המלוה לאחרים ואותו אחר קידש בו אשה מקודשת ונתן טעם שם בתשובה דאף על גב דאין המשכון קנוי לו ולא מצי למכור וכו' מ"מ הכא שאני דכיון דאפשר להשמט מן הגוי בשום הערמה שיאמר לו נאבד המשכון דאז הוי היתר גמור ואפשר דאין בו אפילו חילול ה' א"כ דעתו דליהוי מכר גמור והוא יסלק להגוי דניחא ליה לאיניש דליקום בהימנותיה ועוד טעמא דהוי מכירה גמורה דדעתו למיגזליה לגוי ואפשר דבדיעבד לא מהדרינן עובדא עי"ש. הרי להדיא דאע"פי שאין קונה המשכון מ"מ אם מכרו לגוי שנא ושנא או שנאמר דדעתו שיאמר לגוי אבד המשכון דהוי כהפקעת הלואתו כמ"ש מהרי"ו שם או אפילו שנאמר דדעתו למיגזליה בדיעבד לא מהדרינן עובדא אלא שיש להבין בדברי מהרי"ו דאמאי לא פשיט לה מדברי ר"ת והם בי"ד ר"סי קס"ט שכתבנו לעיל דממנו נראה דאף דבאמת גוף המשכון לא קנה כיון שהוא של גוי מ"מ לא יכחיש שום אדם שעכ"פ הוא משועבד כנגד חובו וכי היעלה על לב שום אדם שיקח ממנו המשכון באמור לו שהמשכון אינו קנוי לך לגופו הא ודאי לא וכבר ביאר זה מרן בש"ע ח"מ סי' ע"ב ס"ק מ"א משכונו של עכ"ום ביד ראובן והפקידו ביד שמעון ומת הגוי יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון יתר על החוב משמע מזה דאין להסתפק אלא במה שהוא יתר על החוב אם יזכה בו שמעון אם לאו אבל במה שכנגד החוב לא יעלה על לב שיזכה בו שום אדם דאע"פי שאין גופו קנוי לו מ"מ שיעבוד שיש לו על המשכון לא יוכל שום אדם להוציאו ממנו וזה דומה לשטרות דאע"פי שאין גופן ממון מ"מ השיעבוד שיש בהם הוא נמכר בכת"ומ וא"כ על מהרי"ו יש לתמוה אמאי הכניס עצמו בדוחקים ולא פשיט לה מדברי ר"ת הנז' שהובא בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ל' שכתב להדיא בפשיטות שיכול למכור המלוה לחבירו וכל שיעבוד שיש לו על המשכון ואפילו שנאמר דישראל אינו קונה משכון מהגוי. ויתכן לתרץ דכוונתו לומר דאפי' מכר לו גוף המשכון עצמו ולא שיעבוד שעליו אתיא דין זה דהכא שאני דיכול להשמט ממנו ולומר לו אבד המשכון:

א"נ יש לתרץ לדברי מהרי"ו דמה שנדחק בכל זה ולא כתב כדברי ר"ת והוא דסבר לה מר דר"ת שהתיר לאו משום שמכר השיעבוד שיש לו על המשכון דהא עיקר דברי ר"ת הובאו בתשו' דשייכי הנז' וז"ל עובדא הוה בדידי שפעם אחת היה לו לר"ת משכון של גוי והוצרך למעות וליתן המשכון בידי וללות עליו וכו' וענני אני מוכר לך כל המשכון ולא תענני עוד ממנו וכו' עי"ש. נראה מזה דמכר לו המשכון לגמרי ולא שיעבוד בלבד ואפשר דסברת ר"ת כדעת הרב המגיד בפ"ד מה' חמץ ומצה שכתב טעם על מה שלא הזכיר רבינו סיפא דמתני' ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לפי שהוא פוסק כסתם מתני' דישראל מגוי קונה משכון וכר"מ דאמר הכי בגמ' וכדין ישראל מישראל הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של גוי ברשות ישראל וישראל חייב באחריותו שחייב לבער עי"ש. וא"כ לפ"ז אפשר דר"ת פוסק כר"מ דמשכונו של גוי ביד ישראל שהוא קונה אותו ולכן מהרי"ו בחר לו דרך אחרת לפי דאנן קי"ל כרבנן דפליגי עליה דר"מ וס"ל דישראל מגוי לא קנה משכון אלא שבנדון דידיה הטעם הוא כמ"ש הוא ז"ל אלא דלפ"ז לא ידענו מרן ז"ל כמאן ס"ל דאילו בא"ה סי' כ"ח הביא לנו דברי המרדכי דסבר דישראל לא קנה משכון ואילו בי"ד סי קס"ט פסק כדברי ר"ת דישראל מגוי קנה משכון וגם בא"ח סי' ת"ס בב"י הביא תחילה סיפא דמתני' ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה וכתב משם הרא"ש דמיירי נמי שהרהינו וא"ל מעכשיו דאל"ה לא קני ליה ישראל דקי"ל כת"ק דר"מ דישראל מגוי לא קני משכון הילכך אפילו הרהינו אי לא א"ל מעכשיו שרי ומיירי נמי שאין אחריות המשכון עליו דאל"ה אפילו אינו שלו עובר עליו ואחר זה הביא דברי הרב המגיד הנז' וכלל מסור בידינו מדברי הפוסקים והביאם הרב יד מלאכי בכללי הטור ומהריק"א שכל סברא שמביא הטור באחרונה עליה יש לסמוך וכתב עוד שגם מהריק"א ז"ל כן דרכו בב"י וא"כ כיון שהביא תחילה סברת הרא"ש ואחר זה הביא דברי ה"ה בסתם ולא דיבר בהם כלום נראה דסבר כדברי ה"ה אכן נראה דכלל זה הנז' אין מוסכם פה שהרי מצינו למרן ז"ל שפסק בש"ע ישראל שהלוה לגוי על חמצו אם משכונו בידו וא"ל מעכשיו והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פרעו אפילו אין אחריותו עליו אסור וזה כדעת הרא"ש דישראל מגוי לא קני משכון אלא באומר מעכשיו ולדעת ה"ה כיון דישראל מגוי קני משכון אפילו לא אמר מעכשיו קונה וא"כ נראה מזה דמרן אע"ג דבב"י נר' דסבר כה"ה מדהביאו באחרונה בשה"ט חזר בו וסבר דישראל מגוי לא קני משכון ומעתה לפ"ז דברי מרן סתראי נינהו דאילו הכא בא"ח סי' סבר כהרא"ש ואילו בי"ד סי' קס"ט פסק דאם אמר לישראל חבירו הריני מוכר לך כל כח ושעבוד שיש לי על משכון זה דקנה ומותר הרבית שלוקח וגם מהרי"ו בא"ה פסק דאם מכר המשכון לאחר ואותו אחר קדש בו אשה שהיא מקודשת והביאו מור"ם שם בסי' כ"ח ולא כתב מור"ם דמרן חולק כנראה שהוא אליבא דכ"ע אכן נראה דמכרו לאחר שאני וכמ"ש שם מהרי"ו הטעם כיון דמכרו לאחר א"כ דעתו דליקום בהימנותיה ולמכירה גמורה איכוון וגם גבי רבית ההיא דסי' קס"ט דכיון דיש לו שעבוד על אותו משכון ומכרו א"כ אין כאן רבית דישראל:

אך עדין יש להסתפק אם היה בידו משכון של גוי ומכרו לחבירו וא"ל הריני מוכר לך כל כח ושעבוד שיש לי במשכון זה והוא חייב באחריותו והוא חמץ אם עובר השני או דילמא כיון דישראל מגוי לא קני משכון אפילו אמר לו אני מוכר לך כל שעבוד שיש לי עליו הרי מכר דבר שאינו שלו אכן נראה דגבי חמץ לא נפקא לן מידי דכיון דא"ל אני מוכר לך כל כח ושעבוד שיש לי על משכון זה ולא תענני עוד עליו א"כ נמצא שנסתלק הראשון לגמרי והוא באחריות השני וכבר נתבאר שחמצו של גוי ביד ישראל והוא באחריותו שחייב לבערו אע"פי שאינו שלו והכא כיון שא"ל אני מוכר לך ולא תענני עוד א"כ נמצא דאע"פי שבתחילה היה באחריות הראשון ואם עבר עליו הפסח עובר עליו מ"מ היום הזה שמכר לחבירו הוא נסתלק לגמרי וחבירו נתחייב באחריותו ועובר עליו אם עבר עליו הפסח כיון שנכנס במקומו וא"כ נמצינו למידין לפי כל האמור דאע"פי דישראל מגוי לא קנה משכון מ"מ משכון זה אם מכרו או נתנו במתנה לאחר וא"ל הריני מוכר לך או נותן לך במתנה משכון זה קנה אותו השני אע"פי שהראשון לא קנה אותו לגמרי ולכן גבי רבית יכול למוכרו לחברו וחבירו יקח הרבית מהגוי וגם גבי קידושין נמי אם מכר המשכון לאחר והאחר קידש בו אשה שקידושיו קידושין וא"כ גם בנ"ד דנתנו לאחר במתנה ומתנה כמכר קנה אותו המקבל אע"פי שאין גוף המשכון קנוי לנותן מ"מ עכשיו שנתנו לאחר קנה אותו האחר לגמרי:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממ"ש מרן בב"י ח"מ סי' רנ"ג על ש"מ שאמר הלואתי לפ' כתב משם המרדכי ז"ל דוקא בהלואה דישראל אבל בהקפות של גוים לא סמכא דעתיה ולא קני אפילו במתנת ש"מ והקשה עליו מרן ז"ל דמאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מתנה אי לא מ"מ דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכן דעת הפוסקים שלא חלקו בין ישראל לגוי עי"ש. וראיתי להרב מטה יוסף בח"א ח"מ סי' ו' שכתב על דברי מרן שלא יובן מזה הלשון שחולק על הר"מ דא"כ הו"ל לומר ונראה דאין חילוק וכמ"ש מהרשד"ם בא"ה סי' מ"ד עמ"ש הטור סי' י"ו בענין קברתיו שכתב הטור ואיני יודע למה צריך לומר וקברתיו וכתב מהרשד"ם דמ"מ לא יובן מזה שהטור חולק עליו דא"כ הול"ל ונראה שאין צריך לומר וקברתיו עי"ש. ולפקד"ן דהכא לא דמו דברי מרן לההיא דהרשד"ם דהתם דוקא לפי שכתב הטור. ואיני יודע למה צריך לומר וקברתיו משו"ה כתב מהרשד"ם שלא יובן מזה שהוא חולק אבל הכא החליט הדברים וגילה דעתו להדיא שהוא חולק שהרי סיים להדיא וכן נראה דעת הפוסקים שלא חלקו בין ישראל לגוי הרי נראה להדיא שהסכימה דעתו שלא כדעת המרדכי והנה מור"ם שם בסי' רנ"ג ס"ך כתב ההיא דהמרדכי בשם י"א וסיים וכתב ואפילו יש לו שטר או משכון מן העכ"ום יש להסתפק אם יכול להקנות וכנ"ל להורות וכתב הרב מטה יוסף הנז' שם דהכוונה שאם לא בא ליד המקבל אין ליתנו לו אבל אם בא לידו אה"נ דאין מוציאין מידו עי"ש וא"כ נראה לפי דעת מרן גבי ש"מ דאין לחלק בין גוי לישראל ובשניהם זכה המקבל ואפילו את"ל דמור"ם פליג מ"מ בנ"ד שכבר בא המשכון לידם זכו בו לכ"ע. וכ"ת דלא נאמר דבר זה אלא גבי ש"מ אבל בנ"ד שהיתה מתנת בריא לא זכו בה לא היא חדא דזיל בתר טעמא הוא דהא הטעם דלא זכו בהלואה של גוי ואפילו יש לו משכון לאו משום דישראל מגוי אינו קונה משכון אלא הטעם משום דכיון דהגוים אלמים ופיהם דבר שוא אינה סומכת דעת המקבל שיוכל לקחת מהם כלום ומרן לא ס"ל בחילוק זה דמאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מתנה אי לאו וא"כ מה לי מתנת ש"מ מה לי מתנת בריא ועוד דש"מ ובריא אין ביניהם כ"א שבריא צריך קנין וש"מ דבריו ככתובין וכמסורין דמו אבל לא לכל דבר יפו כחו ועוד דאפילו את"ל דדוקא ש"מ מ"מ הרי איש זה שבנ"ד הוא מת אחר זמן מועט וכתב מרן בסי' רנ"ב ס"ב מצוה לקיים דברי המת ואפילו בריא שצוה ומת והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך וא"כ אם נימא שבנ"ד שבריא היה כיון שהיה בקנין מ"מ כיון שצוה ומת מצוה לקיים דבריו ובנ"ד כבר נתן להם בעודו בחיים:

עוד יש להביא ראיה מדברי הב"ח שכתב על מה שהקשה מרן דמאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מהנה וכתב הב"ח ופי' דכיון דאין מעמד שלשתן בגוי א"כ ליתא בבריא ולפיכך ליתא בש"מ וכו' ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו במתנת ש"מ המשכון כדי לגבות החוב קני גם במתנת ש"מ גם החוב וכי היכי דבבריא אם מקנה לחבירו המשכון באחד מדרכי הקנייה לגבות בו החוב קני ה"נ בש"מ קנה בדיבורו אבל באינו מקנה לו המשכון כ"א החובות בלבד לא קני בש"מ עי"ש. והנה דבריו באו כספר החתום במ"ש וכי היכי דבבריא אם מקנה לחבירו המשכון באחד מדרכי הקנייה דקני וקשה כיון דישראל מגוי לא קנו משכון א"כ היאך יכול להקנותו לחבירו כיון שאין גופו קנוי לו לכן נראה כי הוא מדבר על הידוע כמש"ל דאף דבאמת גוף המשכון אינו קנוי לו כיון שהוא של גוי מ"מ אם מכרו לחבירו שנא ושנא כמ"ש מרן בי"ד סי' קס"ט ומהרי"ו שהביאו מור"ם בא"ה סי' כ"ח והנה לעיקר חילוק הב"ח הוא שיש הפרש בין אם מקנה לו החובות בלבד ובין אם מקנה לחבירו המשכון כדי לגבות החוב וחילוק זה כתבו מרן בב"י בי"ד סי' קס"ט שכתב לענין הרבית עש"ב:

וכן יש עוד להביא ראיה דהמשכון אע"פי שהוא של גוי קנוי הוא לישראל והוא ממ"ש מרן בב"י ח"מ סי' ע"ב מחו' ל"ח וז"ל מ"כ משכונו של גוי ביד ישראל ובא ישראל אחר ליטול המותר מחמת שהיה הגוי חייב לו לכאורה נראה לדמויי לההיא דפרק הפרה משכונו של גוי ביד ישראל וכו' זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר וכו' ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה על כן דעתי נוטה דגבי המותר על המשכון אבל בענין שלא יבוא בעל המשכונות לידי הפסד אם יבוא הגוי. ומרן ז"ל חלק עליו וכתב דזכה זה במשכון שבידו לכל רבית שיעלה עוד עי"ש הרי להדיא כי ישראל שהמשכון בידו זכה בו כנגד כלו ואפילו שא"ל אני נותן לך קרן ורבית שיש לך עד היום הזה אין מוציאין מידו כלום כי יאמר לו כבר אני זכיתי במשכון ואני רוצה להרויח ממנו עוד ואם איתא דישראל מגוי לא קני משכון והוא חשוב כאילו הוא ביד הגוי א"כ למה יוכל לעכב על חבירו מלתת לו המותר כיון שאינו קונה משכון מהגוי:

פש גבן לבאר אם מתנה זו שגובין אם יש בכללה העישור או לוקחין אותה חוץ מן העישור ונראה להביא ראיה לזה ממה שכתב מרן בב"י ח"מ סי' ר"ן מחו' ח"י משם הרשב"א על ראובן שצוה בשעת פטירתו שתטול בתו מנכסיו כ"וך ולא צוה שתטול מחמת נישואיה אם תטול אותו סך מוסף על עישור והשיב שדעתי נוטה לומר דאע"פי שפסקו הפוסקים כר' יוחנן דאמר בפ' מ"ש גבי מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השנייה לגבות עד שמת הבן שניה ויתרה משום ריוח ביתה מהני נכסי כיון דבירוש' פסקו כר' חנינא דפליג על ר' יוחנן די לנו שנפסוק כר"י כמו שנתפרש בהדיא דהיינו כשמת הבן דאית להו ריוח ביתא בירושת נכסים של בן אבל ריוח ביתא מחמת מתנת האב לא שאין מתנה זו אלא בנכסים שבאו לה במתנה ממקום אחר עי"ש. הנה מתבאר מתוך דבריו להדיא דאף שהבנות לקחו מתנה מרובה כל שלא אמר בפי' שמתנה זו לצורך נישואין זכו במתנה חוץ מהעישור וא"כ בנ"ד שלא הזכיר בעת הנתינה שהוא נותן להם בשביל נישואין לוקחים מתנה וגם לוקחים העישור ממה שנשאר לבנים ואף כי לא השאירו ליתו' לשליש ולרביע כי הרשב"א ז"ל לא נתן קצבה לדבר כי הכל שוה בין רב למעט כי לגבי אב אין אומרים שהבנות ויתרו משום ריוח ביתא ואף שכתבנו לעיל כי העדים לא חששו לההיא דלא תיהוי באעבורי אחסנתא משום שהאב ריחם על בנותיו כדי שימצאו להם זיווג נאה עכ"פ מפי עצמו לא שמעו כדברים האלו שהוא נותן להם משום נישואיהן ולא שמעו מפיו כי אם שאמר להם שהם טורחין עמו ובפרט בחולייו ומדברי הרשב"א נר' שדוקא כשצוה שתטול המתנה לצורך נישואיה ואף שהרשב"א לא כתב כן כ"א דוקא גבי ש"מ נראה דכ"ש גבי בריא דהא אפילו גבי ש"מ שדרך העולם שמחמת החולי מקצר בדבריו ויש מקום לומר שכן כוונתו שהמתנה היא לצורך נישואין ואעפ"כ כיון שלא ביאר דבריו שהוא לצורך נישואין נוטלין המתנה והעישור א"כ כ"ש גבי בריא שדרכו להרחיב הדברים ואם קיצר ולא אמר לצורך נישואין שאנו אומרים שתקח גם העישור מנכסי אביה. ודין זה של הרשב"א מלבד שמרן הביאו בלתי שום חולק כנראה שהוא מוסכם אליבא דכ"ע עוד בה שפסקו מור"ם בסימן רנ"ג:

ומצאתי למהר"ם מינץ ז"ל בתשו' סי' מ"ז שכתב בראובן שצוה לתת לבתו ל' זהובים אם נוטלת אותם מלבד העישור והשיב דכיון דיש לה ריוח ביתא מנכסי אביה אין לה עישור וזה היפך דברי הרשב"א וא"כ היורשים שהם מוחזקים יכולין לומר קי"ל כמהר"ם מינץ הנז'. אכן אין זה כלום שהרי מרן בב"י הביא דברי הרשב"א בלתי שום חולק וכבר מצינו להרב חיד"א בח"מ סי' כ"ה שבא"י ואגפיה קבלו סברת מרן בין במ"ש בב"י ובין במ"ש בש"ע ובין בתשו' וא"כ כיון דפסק מרן בב"י היאך יכול לומר קי"ל נגד דברי מרן ז"ל וכ"ת שאני הכא דכיון שלא פסקה בש"ע יכולין אנו לומר שחזר בו ממ"ש בב"י. הא ליתא חדא דא"כ למאי הלכתא כתב החיד"א דקבלנו הוראותיו במה שפסק בב"י דכיון שלא מצינו שפסקה בש"ע אנו אומרים שחזר בו וא"כ דל מהכא מ"ש דקבלנו הוראותיו שבב"י ועוד כי מצינו למורינו הרב מהרש"ל בס' בית דינו של שלמה דף פ' ע"ד שכתב להדיא שהרבה דינין מחודשין מביא בב"י ואינו מביאם בש"ע ומשום הא ליכא למימר דלא ס"ל כוותיהו ולכן השמיטם דאם איתא להא הו"ל לגלויי בב"י דעתיה עי"ש. הרי מצינו למהרש"ל שקבלנו הוראותיו שכתב להדיא דלא אמרינן שחזר בו ומה גם כי מצינו להחיד"א בשם הגדולים ח"א שכתב מהרשד"ם כי רבו מהר"י טאיטצק ז"ל היה מחשיב דברי הרשב"א כנגד רוב הפוסקים וא"כ היאך נוכל לומר שחזר בו בלתי שנראה הדבר מפורש להדיא מה טעם חזר בו. ואף שהרב יד מלאכי בכללי מרן אות ד' כתב משם הפוסקים דנוכל לומר בכה"ג שחזר בו מ"מ הרי מסיק בסוף דבריו שכמה דינין המובאים בב"י והשמיטם בש"ע והם הלכה פסוקה וכבר ידוע בפוסקים דהעיקר לישנא בתרא שמביא הפוסק וא"כ נדון הרב יד מלאכי שהביא דברי מי שאומר דאמרינן שלא חזר בו בסוף דבריו ודאי שעליה יש לסמוך. ועוד כבר כתבתי במקום אחר דאפילו הרב ידי אליהו שכתב דאמרינן שחזר בו היינו דוקא במקום אחר שהביא חילוק מדעת עצמו ובש"ע לא פסקו והש"ך הקשה עליו על חילוק זה וכתב הרב יד"א הנז' דאפשר משום קושיא זו לא פסק בש"ע כן ולא אמר שבכל מקום כלל זה דאמרינן דחזר בו ועוד דבנדון דידן מנ"ל לעשות פלוגתא בזה והרי כתבו הפוסקים דכל דמצינן להשוות דברי הפוסקים שלא יהיו פליגי משוינן. והרי בנדון דידן נוכל לומר דאפילו מהר"מ מינץ מודה להרשב"א שהרי הרשב"א נתן טעם לדבר לפי שלא אמר לנישואיה משו"ה נוטלת אותם חוץ מן העישור והרי בנדון מהר"מם הנז' הזכיר תחילה שהוא כבר נתן לשני בניו הראשונים לנדוניית נשותיהן ומדוע יגרעו אלו לכן אני אומר שיטלו בראש כל אחד נ"ה זהובים כנראה דלהבנים נתן להם לצורך נישואין ואח"ז אמר וגם לבתי ל' זהובים כנראה שגם בתו לצורך נישואין הם לנדונייתה שמדבר בה קודם לזה ועוד אחרת דכתב שם דבאותן המדינות יש להם מנהג קבוע לכתוב להבת שטר מתנה ומנהג פשוט הוא שלוקחים שטר זה דוקא ולא עישור משא"כ בנדון דידן דלא יש מנהג זה ועוד דלאו הרשב"א לחוד קאי בסברא זו אלא מרן ומור"ם ומהר"י אדרבי סי' שט"ו ומהריק"ש בס' ערך לחם וכמה פוסקים מהאחרונים וא"כ איך יוכל לומר קי"ל נגד כל הני רבוותא. וראיתי להרב דבר משה ח"ב סי' פ"ג שנשאל בכיוצא בנ"ד והביא לחכם אחד שכתב שנוטלת ק"ך זהובים שצוה עליהם אביה חוץ מן העישור והוא פליג עליה וסבר דנוטלת אותם במקום עישור נכסי. אכ"ן דבנ"ד גם הוא יודה דנוטלת אותם חוץ מן העישור והוא דלא כתב כן אלא בנדון דידיה שכבר השיא לשתי בנותיו ונתן לכל אחת ק"ך זהובים וגם לזו הקטנה צוה לתת לה ק"ך זהובים כמו לשתים הראשונות לצורך נישואיהן ובודאי בכגון זה לנשואיה נתן כיון שנתן כשיעור הזה לאחיותיה וטעם זה כתבו הרב ד"מ להדיא ועוד טעם אחר כתב לפי דשם היתה הבת קטנה ונתן לה העישור אע"פי שהיתה לוקחת אותו מאחיה לפי שהיא קטנה וצריכה לטרוח לרדוף אחר אחיה לקחת מהם העישור משו"ה יחד לה מקום לגבות משם ק"ך זהובים בלתי טורח משא"כ בנ"ד דלאו קטנות הן השתי בנות הנז' ועוד אם באנו לומר דמהר"ם מינץ פליג על דברי הרשב"א ויכולין לומר קי"ל כדברי מהר"ם מינץ הנה גדול אחרוננו הוא הד"מ לא עלה על דעתו לומר שמהר"ם חולק על הרשב"א בזה אלא כתב דמהר"ם מיירי במקום שהיה ש"מ וצוה כשהיה חולה ואח"ז עמד מחולייו דקי"ל בטלה צואתו משו"ה אינה נוטלת הל"ז חוץ מן העישור ואה"נ דאם הצווא' היתה עשויה כדת היתה נוטלת הל' זהובים יותר מהשטר דאמרינן דהשטר הוא מטעם ע"ן והל"ז מכח צואה אבל אם הצוואה אינה עשויה כדין אינה נוטלת יותר מהשטר עיש"ב בדברי הרב ושם תראה שאינו דומה נדון דידיה לההיא דמהרמ"ם וא"כ דל מהכא דברי מהר"ם לנדון דידן ואם נאמר דבנ"ד שנתן רוב ממונו לבנותיו אמדינן דעתיה שכוונתו שאלו המתנות יהיו במקום עישור לא היא דהרואה יראה לדברי הרשב"א בח"ג סי' קכ"ג שכתב להדיא שאם אמר לנישואיה הכוונה במקום עישור מתנה זו ואם לא אמר לנישואיה חשבינן למתנה זו כנכסים שבאו לה ממקום אחר לא מאביה כמו שיעו"ש. ואם איתא שיש לנו לחלק בין אם מתנה מרובה שהיא רוב נכסיו למתנה מועטת הו"ל להרשב"א לחלק בהכי דאם היא מתנה מרובה אמדינן דעתיה שהיא במקום עישור אפילו שלא אמר לנישואיה אלא ודאי נראה שאין לחלק בהכי כלל. ועוד דהרי הרשב"א חשיב לה למתנה זו כנכסים שבאו לה במתנה ממקום אחר וכיון שהיא כמתנה שבא לה ממקום אחר אין לחלק בה אם היא מרובה או מועטת ואם נאמר דהרי פסק מרן בסי' קי"ג ס"ב דהעישור אינו נגבה אלא מקרקעי הא סיים שם בס"ג ובזמן הזה שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן מהמטלטלין חשיב כמו אמדניה ואם נאמר דגם הכא אמדניה שאין נותן מתנה מרובה כ"כ לבנותיו ומניח לבני בניו נראה דבנ"ד האמידה להיפך שהרי מיום שמת בנו לא היה רוצה בבני בניו ולא לראותן ואפילו בחולייו אמרו לו שיביאו לו הבנים לראותן ולא רצה וא"כ נראה שהאמידה בהיפך שאוהב לבנותיו יותר מבני בניו וחפץ יותר לזכותן. והנה הרא"ש בפ' נערה דף נ"ב כתב והביא מחלוקת הגאונים גבי כתובת בנין דכרין אי נוהגת בז"הז והסכים דודאי אין לעקור ת"ח אבל כיון שמרבין ליתן לבנות נעמיד התקנה בחזקתה מקרקעי ולא מטלטלי וכן עיקר ע"כ. ולכאורה נר' דכ"ש בענין פרנסת הבת דאפילו אחר תקלת הגאונים נשארה במקומה מקרקעי ולא מטלטלי ואף דהאידנא גובין מהמטלטלי דחשיב כמו אמדניה היה מקום לומר דבמקום שמרבין לבנות מתנות נעמיד התקנה בחזקתה מקרקעי ולא מטלטלי אכן אין זה כלום כי כבר כתב הטור ומרן כי הרא"ש חולק על דברי התוספות ובעל ספר התרומות ואנן קי"ל כדברי התו' ובע"הת כמו שפסק מרן בסי' קי"ג ס"ג דבזמן הזה שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן מהמטלטלין חשיב כמו אמדניה עי"ש:

נאום הצעיר אברהם דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה