ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן י
שאלה ראובן נשא אשה ושהתה עמו שבע שנים ולא נתעברה ואחר שבע שנים נתעברה וילדה בן זכר שלם בשערו. ובצפרניו ומל אותו לשמונה ואחר המילה בט"ו יום מת הבן ההוא ותעמוד מלדת והמתין לה עוד שבע שנים אחרות ולא נתעברה ורצה הבעל לישא אשה אחרת עליה באומרו שהדין הוא להמתין לה עשרה שנים והוא המתין לה ארבעה עשר שנים כי הבן שילדה הוא נפל לפי שלא חיה ל"י והיא טוענת דכיון דהבן הוא בן ט' וחיה כ"ג יום ונגמרו שערו וצפרניו א"כ הרי הוא זש"ק וצריך להמתין לה עוד שלוש שנים אחרות ויחדיו למשפט נקרבו האיש והאשה לדעת שורת הדין להיכן נוטה ויבוא שכמ"ה:
תשובה דבר זה כבר דברו בו מגדולי הפוסקים לענין השבון והם הרשב"א במיוחסות סי' יו"ד והביאו מרן בב"י א"ה סי' קי"ח והעלה דהדבר הוא בספק וכל מי שאומר שכל מי שלא חיה ל"י הוא נפל עליו להביא ראיה ונמשכו אחריו מהריב"ל ח"ג סי' קי"ד ומהר"י בירב סי' מ"ו והמבי"ט ח"ב נ"ה ומהרש"ך ח"ג סי' ע"א אכן עדין יש מקום לומר דכיון שלא חיה ל"י שהוא נפל והוא ממ"ש הטור סי' קי"ח בתקנת טוליטולה וז"ל כשתמות האשה תחת בעלה והניחה ממנו זש"ק בין שיהיה בן או בת וכוונתינו בזש"ק שיחיה אותו זרע בחיי האם ואחר פטירתה ל"י או יותר יחלוקו וכו'. וכתב הרב פרישה אינו ר"ל שיחיה אחר פטירתה ל"י דודאי אם חיה כ"ט יום קודם מיתת אמו ויום אחד אחר אמו יצא מכלל נפל ויש לו דין זש"ק אלא ר"ל דחי ל"י מיום הולדו וגם היה בחיים אחר מיתת אמו ע"כ נראה מדבריו דתקנת טוליטולה היתה שיהיה הזרע שהניחה בן ל"י ואז קרוי זש"ק והנה מרן ז"ל בתשו' ה' גביית כתובה סי' ג' כתב להדיא דמנהג דמשק כמנהג טולי' שכתב להקשות על דברי המבי"ט שרצה להשוות הספרדים עם המוסתערבים בדין א' ממה שכתוב בכתובותיהם והירושה כמנהג ק"ק דמשק וכתב לו מרן דהדבר ק' דהיאך נלמוד מהחלק על הכל שמפני שאנו נוהגים לכתוב בירושה כמנהגם ננהוג בשאר דינין של כתובה כמותם וכבר הוכחתי שאין הדבר כן וכ"ש שגם בירושה אין אנו כותבין כן להיותינו נמשכים אחר מנהגם אלא לפי שמנהג דמשק הוא כמנהג טוליטולה ואין ביניהם הפרש כ"א בשמות וכיון שהכל הוא מנהג אחד תלו הדבר בדמשק כיון דלא נפקא מינה לענין ממונא לא רצו להתוכח בשמות עי"ש. הרי שלך לפניך למרן ז"ל שכתב להדיא כי מנהג דמשק הוא מנהג טולי' ואין ביניהם. הפרש כ"א בשמות דוקא וכבר כתבנו לעיל משם ריב"ה כי תקנת טולי' אם יהיה הבן בן ל"י ובפחות מהני חולקים אלא דלפ"ז קשה לי הדבר למ"ש הוא עצמו משם תשו' הרשב"א שנשאל על ענין ההשבון כשלא חיה ל"י והשיב דבפחות מל"י הוי ספק נפל ואין להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק אכן נראה דאין זו קושיא דלא נשאל הרשב"א על תקנת טולי' אלא על מקום שנהגו לכתוב בכתובה שנחלוק הכתובה ונחלוק הנדוניא ולא ידענו עיקר המנהג היאך נהגו בו ועל זה כתב דכיון דלא ידענו עיקר התקנה היאך נעשית והיא בספק אז אמרינן יד בעל התקנה על התחתונה ואין כח להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק אבל ודאי בתקנת טולי' שעיקר התקנה נתקנה על אופן זה אם לא יחיה ל"י ואין ספק בתקנה ואז אם יפול הענין שלא חיה ל"י אז חולקים וממילא בתקנת דמשק ג"כ אם יפול ספק כדלעיל חולקין כיון שהוא כמו טולי' ומעתה לפ"ז ודאי לא פליגי הריב"ל ודעימיה על דברי מרן כי הם לא דברו בתקנת דמשק אלא בתנאי שמתנין זע"ז או שנהגו לכתוב כן אבל אה"נ בתקנת דמשק שהיא כתקנת טולי' מודו כ"ע שהוא צריך להיות לבן ל"י ובציר מהכי חולקין ונמצינו למדין כי תקנת טולי' ותקנת דמשק אחד היא וכן מצאתי לרבינו בצלאל בש"ות סי' י"א שכתב משם רבותיו דתקנת טולי' ודמשק אחד הן ואין ביניהם אלא קימעא ודוחק לומר דהקימעא שיש ביניהם הוא זה דלטולי' בעינן ל"י ואילו לדמשק לא בעינן ל"י. וגדולה מזו מצאתי למהר"א ששון סי' י"ט שכתב שאפילו בספק תקנה יד בעל התקנה על העליונה שכתב וז"ל ול"ן לחלק בזה חילוק נכון והוא דבההיא דהרשב"א מיירי בתנאי שמתנה הבעל עם אשתו ולא היתה שם תקנה וא"כ לפיכך הבעל הוא מוחזק לפי שהבעל הוא יורש דאורייתא וכו' אבל בתר התקנה כיון שהתקנה תקנוה לזכות יורשי האשה ולגרוע כח הבעל א"כ חזר הדין להפך ונאמר שאם יש שום ספק בלשון התקנה כיון שהתקנה נתקנה משום עגמת נפש א"כ הבעל שבא לומ' שאין זה עגמת נפש עליו להביא ראיה ע"ש הרי להדיא דסבר לה מר שאפילו בספק תקנה כיון שעיקר התקנה נתקנה משום עגמת נפש וליפות כח יורשי האשה על הבעל להביא ראיה והרשב"א ודעימיה מיירו בתנאי שמתנה עם אשתו בלתי שום תקנה אלא שקשה לי בזה שהרי במיוחסות כתב להדיא שכתב לה אם לא ישאר ממנה זש"ק כמנהג המקום משמע דהדבר נהוג ביניהם לכל איש ואיש ולאו כתנאי בעלמא שמתנה הבעל עם אשתו ונראה דלאו דוקא נקט כתנאי שמתנה האיש עם אשתו אלא ר"ל שנהגו כן בני העיר מצד עצמן ולא מצד התקנה נגעו בה. ומעתה ע"פי דברי מהרא"ש הנז' יש מקום לישב מה שיש להקשות על דברי הריב"ל עצמו כי לכאורה דבריו סתראי נינהו שהרי הוא ז"ל כתב שאפילו היה הולד בן שנה כיון שלא חיה אחר אמו ל"י יחלוקו יורשי האשה עם הבעל וכ"ש היכא שלא חי אפילו ל"י מיום הולדו שיחלוקו ואילו בח"ג סי' קי"ד בולד שמת בפחות מל"י שאין אנחנו יכולין לצאת ידי ספק ולכן אין להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק אכן ע"פי דברי מהרא"ש ל"ק ולא מידי דלא כתב דאפילו היה בן שנה כל שלא חיה ל"י שיחלוקו אלא דוקא בתקנת קושטא שהיא לקוחה מתקנת טולי' אבל ההיא דסימן קי"ד מיירי בתנאי שמתנין הבעל עם אשתו וע"פי האמור דבתקנה בעינן ל"י ובפחות מל"י חולקים א"כ בנ"ד שהיא תקנה ולקחו אותה מתקנת דמשק גם מהריב"ל ודעימיה כולם יודו דבתקנה בעינן ל"י ולא כתבו דאפילו חיה יום אחד שזכה הבעל בכל אלא בנדון דידהו שלא היה תקנה אלא האשה התנית עם בעלה ולזה בספק ן' קיימא יד הבעל על העליונה:
אכן מה שעומד לנגדינו דברי מהר"י בי רב שבסי' מ"ו הנז' שנשאל בכיוצא בזה ושם הכתובה היתה כמנהג ק"ק דמשק ואפ"ה דן את הדין כדברי הרשב"א ז"ל שאין להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק אפילו בספק תקנה ועוד דהוא היפך דברי מרן שכתב דתקנת דמשק כתקנת טולי' ולדידיה ספוקי מספקא ליה בתקנת דמשק ומשו"ה אין להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק אכן נראה כי מרן חולק על דברי רבו מהריב"ר הנז' כי הוא רבו שאינו מובהק כי רבו ספוקי מספקא ליה בתקנת דמשק והוא מפשט פשיטא ליה שהיא כתקנת טולי' ונראה דלזה כתב מהר"י בי רב המובא בהמבי"ט ח"א סי' פ"ט וז"ל דע שמנהג דמשק ומנהג טולי' אחד הוא ואין הפרש ביניהם ואם יש ביניהם הפרש הוא מעט עי"ש ואפ' דהיינו הך דל"י דספוקי מספקא ליה אם יקרא זה זש"ק וראיתי להרב פרי הארץ א"ה סי' ה' שהשוה דעת מרן לדעת מהר"י בי רב ולא ידעתי מנ"ל הא שהרי מרן בתשו' כתב להדיא שתקנת דמשק ותקנת טולי' אחת הן ואין הפרש ביניהם כ"א בשמות ואילו מהר"י בי רב כתב שיש מעט הפרש ביניהם ועוד שכתב להדיא שלענין ממון לא יש הפרש ביניהם ואם איתא שיש הפרש ביניהם לענין הל"י א"כ אמאי נהגו לכתוב כמנהג דמשק וישנו את מנהגם הקדום כיון שיש הפרש ביניהם לענין ממון. אכן נראה לע"ד כי הרב פרי הארץ לא נחית לדקדק בדבריו כיון דאינו ענין לנדון דידיה ועיקר ראייתו מהם שלא זכרו ענין המתנות אבל ודאי דיש חילוק בין דברי מהר"י בי רב ובין. דברי מרן ונראה דלזה כיון מהריק"ש בס' ערך לחם שהורה לנו דברי מרן שבתשו' ה' גביית כתובה וכתב ויש חולקין ולא כתב מי הם החולקים. אכ"ן דכיון על דברי מהרי"ב הנז' דכתב דיש הפרש ביניהם מעט וכ"כ ג"כ רבינו בצלאל בש"ות סי' י"א ומהריק"ש שם ציין על דברי מהרשד"ם שבסי' קל"ד ונראה דכוונתו להביא סייעתא מדבריו במה שכתב שם על מה שנהגו לכתוב בכתובות שיחזיר חצי הנדוניא כשלא הניחה זש"ק וכתב המנהג זה יצא לנו מתקנת טולי' אע"פי שאין אנו נוהגים לגמרי כמנהג טולי' בכל הדברים אמנם בענין ההשבון של חצי הנדוניא יצא לנו משם עי"ש. והנה הטור בסי' קו"ח הביא לנו תקנה זו של טולי' וכתב ואם לא הניחה זש"ק וכו' ונחשוב כאילו הוא נפטר בחייה לענין שיזכה היורש בירושתה בחצי משמע בפי' שהיורשים במקומה הם עומדים וכל הזכות שיש לה בכל יש להם בחצי ואחר שהיא אומרת כלי אני נוטלת כך הם עי"ש. הרי להדיא סייעתא כדברי מרן שמצינו בענין השבון חצי הנדוניא שהיא לקוחה מתקנת טולי' אנו נמשכין בכל דיני ההשבון כתקנת טולי' ולזה למד מהרשד"ם בענין שכלי אני נוטלת שגם היורשים שלה בשאר התקנות ג"כ יכולין לטעון כן ולא אמרינן דלא השוו אלא לענין שחולקין חצי הנדוניא אלא לכל מילי השוו מדותיהן לתקנת טולי' כדברי מרן וממילא בענין הל"י גם בתקנת דמשק בעינן ל"י כתקנת טולי' אלא דלפ"ז קשה לי במ"ש הוא עצמו מהרשד"ם בא"ה סי' קצ"א שנשאל בנדון כיוצא בנדון דידן ושם היה כתוב כמנהג ק"ק דמשק אלא ששם חיה הבן ל"ג יום והעלה דודאי כיון שחיה יותר מל"י ודאי שזכה הבעל אלא שאם מת ביום ל' ממש הוי ספק ותלו דין זה בלשון הכתוב בכתובה כמ"ש הרשב"א שאם כתוב וכו' עי"ש. הרי דלא פשיט ליה אלא משום שחיה יותר מל"י הא אם לא חיה ל"י נראה כיצד הלשון כתוב בכתובה ואם איתא דשאר תקנות שלקוחות מתקנת טולי' אזלינן בהו כמו טולי' א"כ בנדון דידיה הו"ל לומר דאפילו בפחות מל"י יחלוקו כתקנת טולי' ולמה זה כתב דאם מת ביום ל' דספיקא הוי ואין מוציאין מיד הבעל שהוא מוחזק אכן נראה לי דכוונתו היא לומר דמ"ש שאם מת ביום ל' שדוקא נקט הכי אם מת ביום ל' דספיקא הוי לפי שכיון שחיה כ"כ ימים קרוב לודאי לומר שאין זה נפל ומשו"ה יש להסתפק בו ואין מוציאין מיד הבעל שהוא מוחזק אבל אם מת בתוך ל"י בזה לא מיירי הרב ולא עסיק ביה וגילה דעתו בזה הענין במה שהורה לנו בסי' קל"ד ששאר תקנות הם לקוחות מתקנת טולי' ושם מבואר הדבר להדיא דבעינן ל"י ואז יזכה הבעל ונראה דלזה דקדק בדבריו וכתב אבל אם מת ביום ל' ממש ולא כתב דאפילו מת ביום ל"י דספיקא הוי דהוה אשמועינן רבותא טפי דאפילו חיה עד ל"י הוי ספק נפל וכ"ש אם מת בתוך ל"י אלא ודאי נראה שבדוקא נקט הכי שאם מת ביום ל' ספיקא הוי אבל אם מת בתוך ל"י אינו ספק אלא ודאי שהוא נפל לדעת טוליטולא:
ולזה תמצא להרב החבי"ב שכתב מת ביום ל' ספיקא הוי ותלוי בלשון הכתוב בכתובה כמו שכתב מהרשד"ם כנראה להדיא דהרשד"ם לא מיירי אלא ביום ל' ממש וע"פי דברי מהרא"ש הנז' דבתקנה יד בעל התקנה על העליונה א"כ בתקנת דמשק כ"ע מודים דיד הבעל על העליונה בכל ספק שיסתפק לן ונמצא דמהר"י בי רב יחיד בסברתו אכן נראה דזה אינו שהרי מצינו למרן בסי' קי"ח וכתבו כן כמה מהפוסקים דבדבר התקנה הבאה להפקיע ירושת הבעל שהיא דאורייתא יד הבעל על העליונה והבא להוציא מידו מכח התקנה ידו על התחתונה אכן נראה לומ' דאף דדבריו שבתשו' ספיקא הוי בפי' אם נאמר דכוונתו דתקנת דמשק כמו תקנת טולי' לכל ענין או נאמר דוקא לענין חזרת חצי הנדוניא ומידי ספקא לא נפקא מ"מ מאחר שמצינו למהר"א מונסון ז"ל שהעיד משם מהרלב"ח שמנהג ירושלים הוא כמנהג דמשק דבעינן ל"י ואז יזכה הבעל בכל הא לא"ה חולקין א"כ אדרבה כדי להשוות הסברות ולא להרבות במחלוקת אין לנו לומר דמרן פליג על דברי הרלב"ח וגם מהר"ם גלאנטי בסי' ק"ב כתב ג"כ שמנהג דמשק דבעינן ל"י הא לא"ה חולקין דוחק הוא לומר דפליג על דברי רבו מרן ז"ל אלא יש לנו להשוות הסברות כל מאי דאפשר כדי דלא לאפושי בפלוגתא וכמו שכן מצאתי להרב מטה יוסף בח"א סי' יו"ד בדף ק"ב שכתב דפוסק שסובלין דבריו ב' פירושים ויש פוסק שבאו דבריו בפירוש שאינו יכול להוציא מן הספק ואפילו להחזיק במה שבידו אינו יכול לומר קי"ל כדי להחזיק מן הספק כיון שיש מאן דפליג עליה בהדיא ואדרבה טפי אית לן למימר דהאי פוסק נמי הכי ס"ל כאידך פוסק שלא להרבות במחלוקת ואף שיהיו צריכים לפרש דבריו על צד הדוחק יש לנו לדחוק את עצמינו ולפרש דבריו עי"ש. הרי שאפילו שאנו צריכים לדחוק משוים הסברות כ"ש בענין זה שאין אנו צריכים לשום דוחק אם נאמר כי מרן סבר לה מר כדברי הרלב"ח ואף שבנ"ד הרשב"א והנמשכים עמו פליגי בדבר נראה דהרשב"א לא פליג על תקנת טולי' שמעיקרא הכי נתקנה שדוקא אם יחיה ל"י וא"כ כיון שמצינו למהר"א מונסון שהביא משם מהרלב"ח דבעינן ל"י ואז יזכה הבעל וגם מהר"ם גאלנטי סבר כן ודאי אית לן למימר דמרן שכתב דתקנת טולי' ותקנת דמשק אחת היא ודאי דאמרינן דשוים ג"כ בענין הל"י דבפחות מל"י חולקין עם הבעל כעדות מהרלב"ח ומהרמ"ג ולא כדעת מהר"י בי רב דספוקי מספקא ליה ואף מהרי"ב עצמו אילו הוה שמיע ליה שכך הוא המנהג כעדות מהרלב"ח היה חוזר בו:
איברא שראיתי למהר"ם אלשיך ז"ל בסי' ט"ו דספוקי מספקא ליה בדעת רבו מרן ז"ל אי תקנת דמשק כמו טולי' וזה ממ"ש מרן בב"י באשה שמחלה לבעלה חצי ההשבון ודקדק הרא"ש מדברי התקנה שאינה יכולה למחול וכתב מרן דאין ללמוד ממנה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותו סגנון וכתב מהר"ם הנז' דשמא מנהג סגנון דמשק באופן אחר עי"ש כנראה מדבריו דתקנת דמשק אינה כתקנת טולי' וזה אינו ממ"ש מרן ז"ל בתשו' דתקנת דמשק ותקנת טולי' אחד הם ואין ביניהם אלא השמות ואפשר עוד לומר דלא כתב מרן ומהר"ם דספוקי מספקא ליה אלא בדבר שבא מכח דקדוק לשון התקנה וע"כ אין לדקדק כן לתקנה אחרת אלא כעין נ"ד שכתוב בתוך התקנה זש"ק וכווניתנו בזש"ק שיחיה ל"י אז ודאי יש ללמוד ממנה לתקנה אחרת אעפ"י שאינה כתובה באותו סגנון ממש אלא דומין זה לזה אז דנין הדבר שמפורש באותה תקנה להדיא כתקנה האחרת אכן לא יעלה לנו מזור מכל הנז' להוציא מידי הבעל שהוא יורש דאורייתא אכן נראה שעכ"ז יש להפך בזכות יורשי שלא התנו עליו אלא שנהגו כך הוה סגי ובכל אלו הדברים מנהג המדינה עיקר ועל פיו אנו דנין גם מהרש"ך ח"ג סי' ע"א כתב דאם יש מנהג הולכים אחריו אם כתוב ע"פי חכמי התקנה ובנ"ד נראה דמנהג דמשק נעשה עפ"י ב"ד לא מכח שנהגו כך וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' נ"ה שאם היה מנהג קבוע הולכים אחריו מעתה צריכים אנו לתור ולחפש באמתחת הפוסקים במנהג של בני דמשק כיצד הוא:
ומצאנו ראינו למהר"י בי רב סי' נ"ו שכתב וז"ל ודע שלשון התקנה המקובלת מהנגידים שעברו והחכמים וכן מנהגם במצרים לפרש התקנה בכל הכתובות או רובן בזה האופן ועוד קבל עלוהי חתנא דנא דאם ח"ו תפטר הכלה בלא ולד חי מיניה דכר או נוקבא די הדרי פלגי מאי דמשתייר מנדונייתא לירתא מבית אבוהא ע"כ. נראה מדבריו אלה שמנהג בני דמשק דכל שחי הולד אפילו שעה אחת אין ליורשי האשה כלום אלא הכל לבעל כיון דעכ"פ תנאם היה שיחיה ולא יולד מת וכן העתיק הלשון מהרש"ו והביאו הרב יד אהרן בסי' קי"ח אכן נראה לפקד"ן לומר שלא העיר כלום מהר"י בי רב על מנהג דמשק בענין הל"י דאם הוא מעיד על ענין ל"י שכך הוא שכותבין בלא ולד חי מיניה ומינה משתמע דאם חי מיניה אפילו יום אחד יספיק א"כ למה כתב שם בנ"ד דאם הוא מסתם ולדות שאין אנו יודעים אם כלו לו חדשיו אם לאו מי שיאמר שלא כלו לו חדשיו עליו להביא ראיה דמשמע מזה שלפי שהדבר בספק והם באים להוציא מיד הבעל שהוא מוחזק משו"ה עליהם להביא ראיה הרי אפילו את"ל שלא כלו לו חדשיו והוא נפל עכ"פ כיון שהתנו בכתובה שיחיה ולא קצבו הימים א"כ זה שחיה אפילו מעט הרי נתקיים תנאם ומה זה שכתב בסוף דבריו א"כ בנדון שלפנינו שהוא ב"ק יחזור לדין תורה שהבעל יורש את אשתו והרי בנ"ד אפילו שהוא ספק ב"ק עכ"פ ספק אם חיה לא מספקינן ועינינו רואות שחיה והתנאי בכתובה כך הוא חי מיניה אלא ודאי נראה פשוט שאף שכותבין בכתובה חי מיניה הכוונה חיות ממש שיקרא חי ב"ק וזה שמת אנו מסופקין אם הוא ב"ק כיון שלא חיה ל"י ולכן אנו חוזרין לד"ת שהבעל יורש את אשתו כיון שלא יצא מכלל נפל ואם נאמר שכוונת חי מיניה היינו שכלו לו חדשיו ואז כיון שכלו לו חדשיו אפילו מת בתוך ל"י זכה הבעל בכל ז"א שהרי אם כלו לו חדשיו לא ידעינן בזה אלא דוקא כשבעל ופירש אבל בסתם ילדות לא ידעינן אם כלו לו חדשיו אם לא וא"כ בנ"ד שהיה הענין כסתם ילדות כמ"ש הוא עצמו זכה הבעל שהדבר בספק והוא מוחזק ואין. אנו יודעים אם כלו לו חדשיו ולאו משום שכן כתוב בכתובה ולד חי ואפ"ה אילו הוה שמיע ליה מהרי"ב הנז' עיקר מנהגם של בני דמשק או שמנהגם שאפילו חיה יום אחד יזכה הבעל בכל או דוקא עד שיחיה ל"י לא היה כותב כן אלא משמיענו חידוש גדול שאפילו היה מוחזק היו מוציאין מידו או אם היה בהיפך שאפילו יורשי האשה היו מוחזקין מוציאין מידם:
ואיך שיהיה נמצינו למידין שמדברי מהרי"ב הנז' אין ללמוד מהם שום דבר למנהגם של בני דמשק כיצד הוא כיוצא בנ"ד וספוקי מספקא ליה בדינא ומצאתי ראיתי להר"א מונסון ז"ל הובא בספר אדמת קדש ח"א סי' ל"ג שהביא עדות מזקן וחכם אחד ששמע ממהרלב"ח וז"ל הזקן. נדרשתי אם נודע אלי מה שכותבין בכתובה והירושה כמנהג ק"ק דמשק כיצד הוא המנהג ולכן באתי להודיע מה שראיתי משם מורי מהרלב"ח וז"ל כשבאתי לפע"הק ירושלם תוב"ב מצאתי שהיו כותבין והירושה כמנהג דמשק ודרשתי וחקרתי על מנהג ירוש' ומצאתי שהוא כמנהג דמשק אז גזרתי שאין לכתוב אלא כמנהג ירוש' ת"ו שאין לתלות הגבירה בשפחה וכך הוא המנהג שכל אשה שתמות בחיי בעלה ולא הניחה ולד של קיימא דהיינו שנתקיים ל"י יחלוקו יורשי האשה עם הבעל בכל הנמצא להם ולראיה ח"ש יהודה מסעוד גם אני הבא על החתום שכך היה מקובל אצלינו מעולם שמנהג דמשק הוא שאם תפטר האשה בלי זש"ק יחלוקו וכן שמעתי מפי מורי מהר"א אלשקר ופי' זש"ק וכו' הצעיר א' אשר ע"כ הרי מצינו למהרלב"ח והבאים אחריו שהעידו על מנהג דמשק דבעינן ל"י ואז יצא מכלל נפל וקודם לכן הוי נפל וחולקים. וכן ראיתי למהר"ם גאלנטי בסי' ק"ב בתוך דברי השאלה שהעיד על מנהג דמשק וז"ל ומנהג דמשק שכותבין בשטר הכתובה כשיניח זש"ק שהבעל יורשה כדין תורה דהיינו ל"י וכשאין לו זש"ק יחלוקו עי"ש הרי שהעיד על מנהג דמשק שאין יורש את אשתו אלא דוקא כשהניחה זש"ק דהיינו שחיה ל"י. אך באמת עדין הדבר קשה על מהרי"ב ז"ל שהוא מרא דארעא דישראל איך לא ידע בטיב מנהג דמשק שהיא קרובה אליו וספוקי מספקא ליה אכן לפק"ד אמינא ולא מסתפינא והוא כי בתחילה היו כותבין שאם תפטר האשה בלא ולד חי מיניה. ואחרי זה חזרו להיות משנים לשון זה בלשון אחר שכתבו הרלב"ח והרמ"ג שאם לא הניחה זש"ק דהיינו שנתקיים ל"י וכך תיקנו והנהיגו לכתוב כן מכאן ולהבא בכל הכתובות לשתי סיבות האחת משום כי קשה בעיניהם הדבר לכתוב כן בעת הכלה בחופתה לכתוב בהדיא שאם תפטר הכלה בלא ולד חי מיניה ולאו מסמנא מילתא ועוד כי אפשר שפעם אחת קרה להם מקרה אשר לא טהור כיוצא בנ"ד ובאו לדין כמו שבאו לפני מהרי"ב ופסק להם הדין כי הדבר בספק וזוכה הבעל שהוא מוחזק ויורש דאוריותא והיה הדבר קשה בעיני החכמים ובעיני העם שיזכה הבעל בכל הנדוניא ע"י ילד שחי יום אחד ואבי האשה שורו טבוח לעיניו ותם לריק כחו ולכן לשתי סיבות אלו עמדו ותקנו שמכאן ולהבא שיבארו בכתובה שאם לא הניחה זש"ק שנתקיים ל"י ובין כך נסתמו הדברים מעט ממה שהיו כותבין בתחילה שאם תפטר וכו' וביארו ג"כ הל"י וזה מוכרח לע"ד דאל"ה איך העיד מהרלב"ח על הנוסח הנז' היפך ממה שכותבין זה רבות בשנים אלא ודאי נראה כדאמרן כי נשתנה המנהג אחר מהרי"ב וכן ראיתי ג"כ להרב לב שלמה בסי' כ"ט שכתב כן וז"ל כיון שנכתב זש"ק צריך שיחיה ל"י והכרח לזה ממה שבא בשאלה למהרמ"ג וכתב ואע"פי שמהרי"ב הביא לשון התקנה של דמשק כמו שיתבאר לקמן מוכרח שנשתנה המנהג מזמן מהרי"ב וחזרו להיות מפרשים הדבר בכתובה בבירור שכותבין בדמשק זש"ק שנתקיים ל"י עי"ש הרי דכתב הרב להדיא דאין זה רחוק מהמציאות לומר שנשתנה המנהג ממה שהיו נוהגים בזמן מהרי"ב אלא דלפ"ז עדין יש לדקדק דאמאי לא כתב מהרי"ב דאם יש מנהג הולכים אחריו והיה אפשר לומר דכוונת מהרי"ב לומר דבכה"ג לא יועיל מנהג משום דדבר דלא שכיח הוא שתמות האשה בעת לדתה ואח"ך ימות הבן בתוך ל"י ולא יהיה לה בן אחר בלעדו וכבר כתב הריב"ש סי' תס"ג גבי מינקת חבירו שאין לומר בה מנהג לפי שאינו תמידי וכן כתבו שאר הפוסקים אכן אם כנים אנחנו בזה נשארו דברי מהרי"ב יחידי בזה נגד כל דברי הפו' שכולם כתבו דאם יש מנהג הולכים אחריו ואפילו להוציא מן הבעל ולכן נראה הדרך הא' יותר נאות ומוכרח הוא דאל"כ ישאר מחלוקת במציאות דאילו מהרי"ב הגיד משם הח' והנגידים שכן כותבין וכן כתב מהרש"ו ואילו מהרלב"ח והרמ"ג העידו שאין כותבין כן אלא נוסח אחר והוא מחלוקת במציאות אלא ודאי כדאמרן כי נשתנה המנהג והנוסח ממה שהיו כותבין בתחילה וחזרו להיות מבארים דבריהם וכדברי הרב לב שלמה הנז'. ולפי האמור לענין ירושה זכה הבעל ויורשי האשה שניהם יחד יחלוקו וראיה ממ"ש לעיל משם מרן בתשובות א"הע דתקנת טוליטולה ותקנת דמשק אחד הן ואין ביניהם אלא השמות ולא יש ביניהם נפקותא לענין דינא בממון ומרן ז"ל אבי התעודה אילו היה רואה קצת חילוק ביניהם לא היה מניח לנו מקום לטעות והיה אומר תקנת טולי' ודמשק קרובות הן ועוד דהרב שבות יעקב בסי' ק"ט שנשאל כיוצא בנ"ד ולמד מתקנת טולי' בנ"ד וכתב דיש ללמוד סתום מן המפורש דתקנת טולי' שהובאה בטור סי' קי"ח מפורש כוונותיהם כן להדיא דלא הוי ב"ק עד שיחיה ל"י וא"כ יש ללמוד ג"כ לענין תקנת טו"ודמ דודאי היה. כוונתם על מה שנקרא בלשון ב"א ב"ק עי"ש הרי אפילו על הסתם למד מתקנת טולי' א"כ כ"ש בנ"ד שכתב מרן להדיא דשוים דמשק וטולי'. ועוד ראיה במ"ש לעיל משם הרלב"ח והבאים אחריו גם מדברי הרמ"ג שהעיד על מנהג דמשק ועוד מדמצינו להרב אדמת קדש שהביא דבריהם להלכה בלתי שום חולק ולא כתב שעכשיו ג"כ נשתנה המנהג בז"הז נראה דכ"ע יודו בזה הן עוד היום וכן תמצא להרב פרי הארץ בח"ב א"ה סי' ה' שגם הוא היה איש ירושלים ובקי במנהג והביא דברי מהרלב"ח משם מהר"א מונסון כדבר האמור לעיל וכ"ת הרי מהרי"ב ז"ל ספוקי מספקא ליה במנהג דמשק ואין מוציאין מיד הבעל שהוא מוחזק וא"כ יכול הבעל לומר שקי"ל כמהרי"ב נלע"ד דאין זו טענה חדא דכבר כתבנו דמוכרחים אנחנו לומר שנשתנה המנהג והנוסח מזמן שהיה בימי מהרי"ב ועוד דהא ודאי מהרי"ב עצמו ספוקי מספקא ליה ושאר הרבנים הנז' מפשט פשיטא להו וכבר מצאנו ראינו למהריב"ל בח"א סי' צ"ט שכתב דמהר"ם בדין השכנים ספוקי מספקא ליה אי דמיא לצייד השולה דגים וכו' וכתב דהכא להוציא צריך ראיה ברורה וכתב מהריב"ל דאין יכול לומר קי"ל כמהר"ם בספיקו כיון שהגאונים חולקים עליו עי"ש. גם בנ"ד אין יכול לומר קי"ל כמהרי"ב בספיקו כיון דמהרלב"ח ודעימיה מפשט פשיטא להו בתקנת דמשק:
והנה הרב פמ"א הקשה על מהריב"ל מיניה וביה ממ"ש בסי' י"ג והרב חשק שלמה בכללי הקי"ל אות כ"ו תי' דבשלמא כשהספק הוא בלשון הפוסק בפי' דבריו יכול המוחזק לומר קי"ל דלזה נתכוון אבל ההיא דסי' צ"ט דמהר"ם עצמו ספוקי מספקא ליה ומשו"ה כתב דאין להוציא מיד המוחזק ודאי דכל כי האי אין ספק מוציא מידי ודאי עי"ש הרי דכ"ע מודו דכעין נ"ד שהספק ההוא הפוסק עצמו מסופק בו ומשו"ה כתב דאין להוציא מיד הבעל אין ספיקו מוציא מידי ודאי של כל הפוסקים. ואף דבסברא זו כתב הרב זכור לאברהם ח"ג בכללי הקי"ל שהרב תורת חסד כתב ס"סי קל"ז דפליג על זה וס"ל דאף בכ"הג אין מוציאין מיד המוחזק אחר המחי' מהרב זל"א שאין דמיונו עולה יפה דלא כתב כן הרב תורת חסד אלא בנדונו דהריטב"א בתשו' מפשט פשיטא ליה שאין להוציא מיד המוחזק ובחידושיו נסתפק אם תועיל התפיסה וא"כ ודאי דעל הספק אין להוציא מיד המוחזק כיון דבמקום אחד פשיטא ליה אבל בנ"ד שמהרי"ב ספוקי מספקא ליה ולא יש פשוטה לפניה ולא לאחריה ודאי בכה"ג אין ספיקו של מהרי"ב מוציא ודאי של שאר הפוסקים וכ"ת דבנדון מהרי"ב אין הספק מצד סברת הפוס' אלא מצד שאין אנחנו יודעים בו אם הוא בר קיימא אם לאו נראה דגם בנ"ד הספק מצד הפו' שהרי הרמ"ג מפשט פשיטא ליה דבן קיימא לא יקרא עד שיחיה ל"י ומהרי"ב ס"ל דחי מיניה וב"ק תרווייהו ספיקא הוי וגם מהרלב"ח ודעימיה ס"ל דגם עיקר תקנה של דמשק היתה על אופן זה שיחיה ל"י ואף שהרב דבר משה ח"א בא"ה סימן מ"ו שנשאל אם יקרא זש"ק בפחות מל"י ופסק כדברו מהרי"ב נראה דלא כתב כן אלא בנ"ד שהיה כתוב בכתובה התנאים כפי הסכמה שבעיר ובהסכמה ספוקי מספקא ליה ומנהג לא נודע לו ומשו"ה הוצרך לדינו של מהרי"ב אבל בנ"ד דמרן עצמו כתב דתקנת דמשק וטולי' חדא היא וגם מהרלב"ח ודעימיה כתבו דכן המנהג וגם הרמ"ג כן כתב מי יקל ראשו לעשות היפך דבריהם ומה גם דאיכא שבועת ה' ביניהם דנשבע החתן לקיים התנאים הנז' בכתובה והרי קי"ל ספק שבועה להחמיר ועם שמהריב"ל בח"ג סי' קי"ד כתב דאין לחייב לבעל מכח שבועה דכבר הכריע בכמה מקומות דאמרינן קנין אין כאן שבועה אין כאן כבר מצינו למופת הדור מהר"י חזן בס' חק"ל א"ה סי' מ"ג שכתב דהכרעת כל האחרונים להחמיר עי"ש שלא כדברי מהריב"ל והוקשה לו מדברי מהרש"ך ח"ג סי' מ"ח שכתב שבתנאי ההשבון שסובל שני פי' יכול המוחזק שהוא הבעל לומר להכי נתכוונתי ופטור גם מצד השבועה והוא ז"ל תי' שיש חילוק בין נשבע ע"י עצמו ובין נשבע ע"י בקשת חבירו עי"ש. ועוד נלע"ד לתרץ דבנ"ד דכ"ע ידעי לה להאי מילתא בתורה שבע"פ שכל זמן שלא חיה ל"י הוא נפל ואף בנ"ד הבעל יודה שכך הוא המנהג א"כ איך יוכל עכשיו לומר לא כך נתכוונתי ודבריו סתראי נינהו ויכניס עצמו בספק שבועה החמורה:
ומצינו למהרש"ך ח"ג סי' מ"ח שכתב דמה שנהגו לכתוב שיחיה הולד אחריה ס' יום או צ' יום אין זו סתירה לתקנת טולי' כי אדרבה מייפים ומחזקים תקנת טולי' במה שכוונו לזכות וליפות כח יורשי האשה כי בזמנם לא היתה כ"כ גדולה הנדוניא כמו הנדוניא שהורגלו ליתן אחר אותו הדור ובפרט בזמנינו זה ולכן ראו כי בזמנם שלא היתה הנדוניא גדולה יספיק שלא יהיה להם עגמת נפש בל"י אמנם בדורות שבאו אחריהם שנותנים נדוניא בסך גדול התקינו שיהא הזמן גדול או ס' יום או צ' יום. והנה כפי הנשמע מרוב המקומות אשר שמענו את שומעם נהגו לכתוב ל"י ואין פוחתין מזה הזמן אמנם יש שמוסיפים עי"ש וא"כ בז"הז שאבי הכלה נותן נדוניא גדולה לחתן ויש שמוסיפים ונותנים קונטאנטי היה ראוי להוסיף על הימים ולהתנות שיחיה הולד ד' חדשים או יותר כדי שלא יהיה להם עגמת נפש לאבי הכלות ושורו טבוח לעיניו א"כ כשלוקח הבעל הכל בבן שחיה יו"ד ימים ואפילו למילה לא זכה אם הוא כחוש ודאי שאין לך עגמת נפש יותר מזה וגם כי צריך הבעל להכניס עצמו בספק שבועה החמורה בשביל ממון הקל וכן מצאתי ג"כ להרב כנסת יחזקאל סי' ס"א שנשאל על כיוצא בזה ועלה בהסכמה דהדין עם יורשי האשה הן מצד שכותבין זש"ק ומשמע קיימא בלתי שום ספק ועוד דהא קבלו קנין סודר על ככה ובכל כח נדרש השטר עי"ש. ואף שהרב עבודת הגרשוני בסי' ס"ח נשאל ג"כ כיוצא בנ"ד ומסיק ג"כ שהבעל איני מוחזק מכח ספק בתקנה הנעשה בחרם אמנם מסיק שם מאחר שיש קצת דיעות דלא אמרינן ספק חרם כי אם באיסור אבל לא בממון על כן יש לפשר ביניהם עי"ש. וכבר כתב הרב כנסת יחזקאל דלא כתב כן אלא בנדון דידיה שלא היה שם קנין סודר משא"כ למנהגינו שיש קנין סודר עי"ש. וכ"כ ג"כ הרב לב שלמה שם דאפילו לא יתברר המנהג כל שיש שבועה ספק שבועה להחמיר ואף שהרב נחלת שבעה בסי' פ"ב נשאל בנ"ד והעלה דהבעל הוא מוחזק ואין להוציא מידו כבר הוא עצמו כתב שהוא לא חידש שום דבר ממנו אלא שהעתיק דברי מהריב"ל ומהרש"ך והמבי"ט וכבר כתבנו לעיל כי מהריב"ל ודעימיה אינו ענין לנ"ד גם הרב שבות יעקב סי' ק"ט אזיל ומודה לדברי הרמ"ג וכתב שכן כתב מוח"ז מוהר"ש הלכה למעשה ושכן כתב הב"ש סי' ב"ן ס"ק י"ח ועלתה הסכמתו שבתנאים שמתנים זע"ז וכן לשון התקנה ודאי הולכין אחר לשון ומנהג ב"א וכל שלא חיה ל"י נקרא נפל עי"ש:
אך זהו שקשה בדבריו דהא ודאי אפילו לפי טעם זה מידי פלוגתא לא נפקא ואיך נוציא מיד הבעל שהוא מוחזק ואם נאמר דהרב שב"י הנז' מיירי שלא היה הבעל מוחזק בנכסים ומשו"ה זיכה הרב בנדונו ז"א שהרי בשאלה כתב להדיא שהיה הבעל מוחזק בנכסים ויורשי האשה באים להוציא מידו ועל נדון זה זיכה הרב שם ליורשי האשה כדעת מוח"ז מהר"ש שהיה מפורסם בהוראה והלכה כמותו בכל מקום אך לפק"ד נראה לומר דכוונת הרב ז"ל לומר דאם לשון ב"א רגילין בדבר אנו הולכין אחריו וזה פשוט בפוסקים. ובנ"ד עכשיו אנו רואים שהם רגילין לומר דכל שלא חיה ל"י נקרא נפל ואין מחשיבין אותו לזש"ק לכן על כיוצא בזה כתב הרב כיון דמרגלא בפומייהו דאינשי שזה הילד לא יקרא בר קיימא כלל אנו אומרים לשון ב"א עיקר והולכים אחריו דעל זה היה תנאם בכתובה מעת הנישואין שיחיה ל"י אבל אם לא חיה ל"י נקרא נפל אבל ההיא דמהריב"ל ודעימיה מיירי בתנאים שמתנים ב"א זה עם זה אך אשגרת לשונם בבן פחות מל"י מהו נקרא אצלם זה לא נתברר לנו ומשו"ה פסקו דאין להוציא מיד המוחזק ואף שמהריב"ל והמבי"ט כתבו שהזקנים שבדור אמרו להם שבדעתם לא יקרא זש"ק אם לא חיה ל"י נראה דהתם הזקנים משפט שפטו בדעתם דכל שלא חיה ל"י לא יקרא זש"ק אבל לא היה מרגלא בפומייהו דאינשי כעין נ"ד לומר דאם יפול ענין כיוצא בנ"ד שלא יקרא זש"ק בפחות מל"י אבל בההיא דהרב שב"י שהיה הענין כנ"ד כמו שבא בשאלה שיודעים בני אדם שאם יפול ענין כיוצא בנ"ד שלא חיה ל"י שזה לא יכנס בסוג אדם וכמו שאין מתאבלין עליו וקוברים אותו אצל נפלים כמו כן לענין חלוקת ההשבון חולקים הבעל ויורשי האשה כאילו לא הניחה זרע כלל ועל כיוצא בזה כתב הרב שב"י דלשון ב"א כן הוא לזה פסק מהר"ש דחולקין כן נראה לישב דברי השב"י בדרך פשוטה וכן ראיתי ג"כ להרב לב שלמה בסי' כ"ט שגם הוא נשאל כיוצא בנ"ד וזיכה ליורשי האשה לחלוק ביחד מטעם דלשון ב"א כל שלא חיה ל"י נקרא נפל ואינו זש"ק והביא סמוכות לזה מדברי הריב"ש סי' ר"ז שכתב דבכל ענייני השטרות הולכין אחר לשון ב"א והביא עוד ראיה מדברי המבי"ט והרמ"ג דס"ל דכל שלא חיה ל"י לא יקרא זש"ק בלשון ב"א וכתב עוד והנה מוכרח אליבא דכ"ע דאם בלשון ב"א לא יקרא זש"ק אלא א"כ שהה ל"י ליכא מאן דפליג שהדין עם יורשי האשה דבשטרות הלך אחר לשון ב"א שכבר כתבנו דראיות הריב"ש ראיות חזקות ולא מצינו מי שחולק עליו א"כ מוכרח דהרבנים הנז' סברי דאפי' בלשון הדיוט כיון שנולד בשערו ובצפרניו קרו ליה זש"ק עי"ש. א"כ לפ"ז בנדון דידן שלא ידענו אם נגמרו שערו וצפרניו מידי ספק לא יצא ואין להוציא א מיד הבעל שהוא מוחזק אכן בסוף דבריו כתב שמדברי הרב המבי"ט מוכח שאילולי כתוב בשאר הכתובות שיחיה ל"י א"כ נראה שלשון זש"ק לחוד לא יספיק לשיו בן ממנו שיחיה ל"י אכן לולי. זה היה מזכה ליורשי האשה מסיבת כי שאלו לזקנים ואמרו כי לפי דעתם לא יקרא זש"ק בפחות מל"י וכתב בסוף דבריו נמצינו למידין בנ"ד אם המנהג בכל הסביבות לכתוב ג"כ זש"ק הדין עם יורשי האשה כמו שהוכחנו שבלשון הדיוט כל שלא שהה ל"י אין נקרא זש"ק כמ"ש המבי"ט ובשטרות הלך אחר לשון ב"א עי"ש. וכוונתו מבוארת דר"ל דע"כ לא פליגי מהריב"ל ודעימיה וזכו לבעל אלא בנדון דידהו שהיה בשאר הכתובות כתוב שיחיה ל"י ובאותה כתובה אין כתוב כ"א זש"ק לבד ומשו"ה לא משמע מינה שיחיה ל"י אבל היכא דנהגו לכתוב בכל הכתובות זש"ק הדין עם יורשי האשה דאזלינן בתר לשון ב"א ואף שבנ"ד לפי דברי הרמ"ג היו כותבין זש"ק דהיינו שיחיה ל"י נראה דהאי ל"י שכתב לאו בכתיבה הוא שכך היו כותבין אלא כך הוא מנהג פשוט ואף את"ל שכך היו כותבין בכתובה גם בזה כבר כתב הרב לב שלמה דזכו יורשי האשה מטעם הרמ"ג ולא מצינו חולק בפי' ואף שבנ"ד עכשיו בז"הז אין כותבין כלום כ"א דוקא והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק מ"מ כיון דמעיקרא היו כותבין כן לפי עדות הרמ"ג לזכות יורשי האשה אם כן גם עכשיו שאין כותבין כלום ודאי כוונתם על לשון זה המובא בספרי הפוסקים:
פש גבן לברר מה שבא בשאלה שבאו שני כתי עדים מלפני בתי דינין שדנו בנ"ד להוציא מידי הבעל ואפילו שהוא מוחזק הנה מהרימ"ט ח"א סי' ה' והביאו הרב יד אהרן ז"ל סי' קי"ח וז"ל מקום שכותבין בכתובה ע"פי תקנת טולי' לא מפני שאירע מעשה ודן הדין בהיפך נאמר דנתפשט המנהג בהיפך דשמא כך נתרצו או שמא ב"ד של אותה שעה לא היה בקי עי"ש. נראה דדוקא משום מה שעשו ב"ד היפך מה שכתוב בכתובה אבל אם בכגון נ"ד דמה שעשו הב"ד אינו הפך התקנה אלא פרושי קא מפרש כוונת התקנה אז ודאי נאמר דנתפשט המנהג שכך הוא. הן אמת שמצאתי להרא"ם בש"ות סי' י"ו שכתב גבי. מתנות שאפילו שראינו שהדיינים חלקו המתנות ביניהם ובאו הב"ד של אחריהם ג"כ והחזירו אין זה מנהג פשוט כי אנו אומרים שהדיינים הראשונים מכח פישור עשו כן כמנהג דייני רומניא שלא תמצא אחד מאלף שידונו על פי דינא דגמ' וכשבאו הדיינים שאחריהם ושמעו מה שעשו הדיינים הראשונים וסברו שמה שעשו ע"פי מנהגיהם עשו ונמשכו ג"כ הם אחריהם וא"כ מנהג גרוע הוא עי"ש לפקד"ן דאין זה דומה לנ"ד דלא כתב כן אלא דוקא גבי מתנות דנעשו ונתנו אותם לבעל משום אקרובי דעתא אי נמי משום מנהגא דאי לא יהבו ליה מידי יתבטל החיתון כמ"ש הוא ז"ל בסוף התשו' דמשום חיבת חיתון גמר ומקנה וזכה בהם הבעל ומשו"ה הדיין שדן להם שיחלוקו עשה להם שלא כדין ומנהג בטעות אבל בנ"ד בענין שלא חיה ל"י דחולקים אם אנו רואים שהדיין דן כן לחלוק אין זה מנהג בטעות כיון דמנהג זה מסכים הולך כתקנת טולי' ויש קצת ראיה לזה ממה שראיתי למהר"ם עבאס הובא במהרש"ך סי' מ"ח שכתב דמסתמא כל היכא דאפשר לפרש לשון הכתובה שלנו שיסכים לתקנת טולי' הכי מפרשינן והכי עדיף ולא שנאמר כי אנשי המדינה עמדו ותקנו תקנות חדשות מדעתם אשר לא כתוב בתקנת טולי' אשר מנהגם אנו נוהגים ומפיהם אנו חיין עי"ש. ואע"ג דשם ודאי ממנהג טולי' לקוחה גם אנו נאמר בנ"ד מי יאמר דאינה לקוחה תקנה זו מטולי' ומה גם כי מצינו למרן ז"ל שכתב דדא ודא חדא היא ועוד בה בנ"ד אפילו שתאמר שאינה מתקנת טולי' מ"מ כיון שמצינו רבים ונכבדים מגדולי הארץ והם הרלב"ח ומהר"א מונסון והרמ"ג שהעידו על מנהג דמשק שכך הוא דבעינן ל"י ובפחות מל"י חולקין בודאי שהדיינים שחלקו פעם ושתים לאו מנהג טעות הוא זה וכגון זה ודאי לא בעינן מנהג ותיקין ועוד נר' לומר דאין זה רחוק מהמציאות לומר דבימי מהרי"ב לא היה מנהג זה בענין זה ומשו"ה כתב אכן בירושלים ת"ו קרא מקרה כיוצא בזה כמה פעמים והנהיגו הרבנים שהיו באותו עת לחלוק וא"כ אפילו מהרי"ב אילו היה שמיע ליה שיש מנהג לא היה כותב כן ועכ"פ עומד לנגדינו דברי מרן שבסי' קי"ח האמורים לעיל שכתב בשם הרשב"א דהדבר הוא בספק וכל האומר שכל שלא חיה ל"י הוא נפל עליו להביא ראיה ומי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשוהו והנה בכאן יש מקום לומר דכיון דבב"י כתבה ובש"הט לא פסקה נראה שחזר בו וכמ"ש הרב יד מלאכי בכללי מרן סי' ד' דבכגון זה אמרינן שחזר בו אכן אין זה מוסכם וכמו שהוכחתי במ"א ולאו כל אפייא שוין ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ולכן ראוי לנו לפשר ביניהם ופה אר"ץ עלתה צעקת ריב"ה על פתגמא דנא והסכימו ועשו מעשה לפשר ביניהם והפישור היה שתחילה יחלקו הכל לחצאין ויחזור הבעל ויחלוק עם יורשי האשה מהעשרה ששה יורשי האשה וארבעה לבעל ולמאי דאתינן עלה במי שרוצה לישא אשה אחרת על אשתו ונראה דאיש זה ששהה י"ד שנים ולא זכה ליבנות כיון דבספק זה שאין ידוע אם הוא זש"ק אין מוציא ממון ע"י ספק זה יכול לישא אשה ולהוציא עצמו מן הספק יתירו לו לכתחילה ג' חכמים את שבועתו ולענין השבון כיון דמרגלא בפומייהו דכל בני אר"ץ מגדול ועד קטן לומר דאם לא שהה שלשים יום שהוא נפל בודאי קבלה בידם שחולקין וגם אם באופן זה לא יעשו השבון כראוי יש עגמת נפש לאבי האשה ושורו טבוח לעיניו לכן ראוי לכתוב בכתובה מכאן ולהבא והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק יע"א אם לא שהה שלושים יום ואז יראה דבפחות מל"י הוא נפל וחולקין וכל בני אר"ץ ניחא להו בהאי תקנתא ואז ניצולים מכל הספיקות והנלע"ד כתבתי:
נאום זעירא דבריין אברהם דיין ס"ט