אור ברסלב
ויוסף אברהם סימן חי

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן חי

סימן יז

שאלה ראובן שהיה ישן בבית בלילה עם אשתו ואין איש בבית זולתי הוא ואשתו ויהי בחצי הלילה שמע בבית קול מלחשים ויתמה על הדבר ומיד קם והלך לאשתו למטתה וירא כי הן איש שוכב במטת אשתו וצעק עליו מי אתה ומיד קם ופתח דלתי הבית ויצא אמר לה לאשתו מי הוא זה האיש אשר אתך במטה ותאמר לו יהודי פ' השכן הוא תמיד רודף אחרי לפתות אותי ואני בורחת מפניו ועכשיו בא אלי במטה ואני שלחתי ידי אל זקנו וראיתי שאין לו חתימת זקן ומיד הרגשתי שאיש זר בא אלי והייתי דוחה אותו ומתחננת אליו שילך מעלי. א"ל בעלה למה לא צעקת בקול רם א"ל אני מתפחדת שלא ישמעו השכנים וישיאו אותי עון אשמה על לא חמס בכפי וכראות הבעל את הדבר הרע הזה שאיש זר במטתה עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וא"ל שאילולי שאת אוהבת אותו לא היה לו עזות מצח כ"כ לבוא לשכב במטתך ואת יושבת בצידי ובודאי שבאתם לידי עבירה ועושה עצמך כשרה והתחיל להתקוטט עמה ועלה בדעתו לגרשה מעל פניו בעל כרחה והוא מהאנשים אשר נשבע לה בעת הכתובה שלא יגרשנה בעל כרחה והיא צועקת במר נפש מה היה בידה לעשות כי לא עשתה שום פריצות ולא הלכה עמו לבית הסתר ועתה האשה ההיא נפשה לשאו'ל הגיעה אם יש ממש בדברי הבעל שיכול לגרשה בעל כרחה בטענה זו או לא ויבוא שכמ"ה:

תשובה כתב הרשב"א ח"א סי' רמ"ט על איש אחד שמצא איש אחד שוכב במטה עם אשתו אבל לא ראה אותם כדרך המנאפין וכשראה אותו הנטען ירד מן המטה ואמר בפני הקהל שהוא שכב עמה כמה פעמים ואמרת שאע"פי שאין להוציאה מתחת יד בעלה בב"ד ע"י אותו רשע אם מאמינו כבי תרי חייב להוציאה ושכן כתב הרי"ף וכו' עי"ש מדבריו אלה נראה דדוקא אם העיז איש רשע בפניו ואמ' ששכב עמה כמה פעמים וגם הבעל הוא מאמינו כבי תרי משא"כ בנ"ד שהאיש והאשה שניהם לא הודו בשום דבר ואומרים שלא עשו שום עבירה מהיכן יוכל הבעל לומר שבאו לידי עבירה וכ"ת שהרי עיניו ראו ולא זר שהוא שוכב עמה במטה אכן נראה שאין זה כלום שהרי בנדון הרשב"א אפילו שעיניו ראו ולא זר שאיש זר שוכב עמה עכ"ז לא חש לדבריו אלא דוקא במה שראה שאמר שהוא שכב עמה כמה פעמים ואמר שהוא מאמינו כבי תרי משא"כ בנ"ד שלא הודה הנטען בשום דבר ועוד כי האשה נתנה אמתלא לדבריה שמה שלא הרימה קולה כרי שלא יוציאו עליה שם רע כי הן בעון אפילו על עסקי חנם מוציאין שם רע כ"ש על ענין מכוער כזה שאיש זר במטתה. ועוד כי בנדון הרשב"א נראה שהאשה שותקת ולא כתב שהאשה מכחישתו נראה שהיא שותקת ואפשר שהשתיקה כהודאה משו"ה אמר אם מהימן ליה כבי תרי חייב להוציאה משא"כ בנ"ד שלא הודית האשה בשום דבר וכן נראה מדברי מרן ז"ל בש"ע א"ה סי' קט"ו ס"ו מי שראה אשתו שזינתה או שאמרו לו אחד מקרוביו וכו' בין שהיה האומר איש או אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה עי"ש נראה מדבריו דדוקא כשראה שזינתה בפניו יכול להוציאה אבל אם לא ראה אותה שזינתה אע"פי שעשתה דבר מכוער לפניו אין חייב לגרשה וא"כ בנדון דידן שלא ראה שזינתה אין חייב להוציאה והנה בנ"ד האשה ההיא מכחשת לבעל באומרה שלא עשתה כלום ומצינו להרשב"א ז"ל שכתב בסי' אלף רל"ז דהא דאמרינן אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה אלא דוקא באינה מכחישתו אלא שותקת אבל במכחישתו לא דעד אחד בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכ"ש בדבר של ערוה עי"ש וא"כ בנ"ד אפילו שנאמר שהנטען אומר שבא עליה כיון שהיא מכחישתו עד אחד בהכחשה לאו כלום וא"כ כ"ש בנ"ד שהנטען כופר והבעל אינו טוען ודאי אלא שאומר שמא זינתה ודאי דלאו כלום הוא:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממה שכתב הת"הד בפסקים וכתבים סי' רכ"ב באשה שאמרה והודית ששכב עמה כתב שם שנוכל לפרש דבריה ששכב עמה דרך איברים או גיפפה ונשתגע עמה והנשימו המנאפין אבל גוף המעשה לא עשו והביא ראיה מתשו' דשייכי וז"ל תשו' דשייכי. סי' ח' שנשאל על כהן אחד שראה לאשתו שהולכת נגד בחור אחד במקום יחוד ושהו שם כדי שעה קטנה לא שיעור טומאה ושוב פעם אחרת הכהן היה שוכב על מיטתו ומאחר הכותל שמע מקול נשימתם שקלקלו אבל לא ראה גוף המעשה רק ששהו כדי טומאה וסמך אזנו לכותל ושמע קול מנשמין ומחמת זה רצה לאוסרה על עצמה ושאלה זו הביאה הרשב"א ז"ל בסי' תתל"ב ותתל"ג וכתבו שניהם שם דמהר"ר יחזקאל אסרה וכתבו שם דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואם הייתי שם הייתי נושא ונותן עמו כי קי"ל אין אוסרין על היחוד ואין אוסרין אלא בקינוי וסתירה או כשיראו אותם בקירוב כשר כדרך המנאפין אבל במה שישמעו אותם שהם מנאפין אין זה כלום כי מה שייך שמיעה במנאפין ואפילו שמעו אותם שהם מנשמין מה בכך שמא היו משתגעין בדרך שחוק עי"ש. הנה מדברי הת"הד הנז' נראה שאפילו האשה הודית ששכב עמה אנו אומרים ששכב עמה דרך איברים ומפרשין שכך כוונתה כ"ש בנ"ד שהאשה אומרת שלא נגע בה כלל ופי' שיחותיה שמיד שבא למטתה דחקה אותו בידים ולא נגע בה מעולם ואף שכתב הת"הד אח"ך אמנם אחרי דמהר"א וכן אתון דיינתון אהך עובדא כאילו אמרה טמאה אני לך גם אני אדון אכה"ג עי"ש אכן נראה דדוקא בנדון דידיה שבאמת המשרתת הודית לדברי הבעל בית שהיה אצלה ושכב עמה ויש שם עוד רגלים לדבר כמבואר שם וגם המשרת הודה ששכב עמה ונמצא ששניהם הודו שעשו מעשה אלא שהאשה דברה דבר דמשתמע לתרי אנפי אבל בנ"ד הנטען כיחש ואמר שלא עשה שום דבר ואף היא תשיב אמריה שהיתה דוחפת אותו בידים ולא הניחתו ליגע בה כלל ובכה"ג דנדון דידן אף הרב תרומת הדשן יודה בזה. ועוד מתשובות דשייכי נראה וגם מתשובות הרשב"א הנז' דאפילו ידע קודם זה שהבחור רודף אחריה ואח"ז נתיחדה עמו ואח"ז שמע ג"כ שהיו מנשמין ואין לך אומדנא גדולה מזו ואפ"ה התירה אילולי חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר א"כ כ"ש כשהבעל לא ראה כלום מכל הנז' כ"א דוקא קול מלחשין ומנ"ל שהלחש הוא שהיתה מדברת על לבו שילך ממנה והראיה שלא הלכה עמו לבית הסתר או לחצר ועוד כיון שבעלה בצידה למה לו לחישות יעשה חפצו וילך לו:

גם מצאתי להרב עבודת הגרשוני סי' ז"ך שנשאל על אשה שהיתה ישנה ובא אצלה איש והיא אומרת שלא בא עליה והביא ראיה מדברי הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות שכתב כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיה שם עדים שעשתה דבד מכוער וכו' אבל כשאין שם עדים שהאשה עשתה דבר מכוער אע"פי שהוא עשה מה שעשה אין לאוסרה כלל ונראה דבנ"ד היה שבאו עדים שהנואף שכב עמה במטה ולא ראו שבא עליה והיא היתה אומרת שהיתה ישנה ולא הרגישה אם שכב עמה וכתב דבנ"ד מ"מ נאמנת ופשיטא לענין זה לומר שלא ידעה אם היה במטה אצלה אם לאו כי אין זה רחוק כ"כ כי אפשר שבא לשכב במטתה ולא הרגישה וזכר לדבר רות ובועז וא"כ אין כאן עידי כיעור כלל כי אין העדים מעידין שבהקיץ הניחה את הנחשד לשכב אצלה ואין לאסור אשה על בעלה ע"י עידי כיעור אפילו לדעת המחמירין אלא כשעשתה דבר מכוער ביותר כמ"ש בתשובותו משם מהר"ם מלובלין ז"ל. וכתב עוד וגדולה מזו נראה שאף אם אמרה שבא עליה כשהיתה ישנה ולא הרגישה כלל רק שמצאה טיפי זרע בסדין ועי"כ אומרת שבא עליה נמי נאמנת לומר שלא הרגישה שבא עליה במיגו שהיתה יכולה לומר שלא בא עליה כלל כיון שאין העדים מעידין שבא עליה מכ"ש בנ"ד שנאמנת לומר שלא בא עליה כלל עי"ש. הרי מדבריו אלה נראה להדיא שאפילו יש רגלים לדבר ששכב עמה שמצאה טיפי זרע בסדין ועכ"ז אינה נאסרת על בעלה לפי שהיא יכולה לומר שהיתה ישינה והיא אנוסה ואפילו שזה רחוק מהמציאות עכ"ז היא מותרת לבעלה א"כ כ"ש בנ"ד שאומרת שהיתה ישינה כשבא לשכב במיטתה ומיד שהרגישה בו שאינו בעלה שלא היתה לו חתימת זקן דחקה אותו מעל מטתה ומה שלא צעקה כבר נתנה אמתלא לדבריה שאפי' על עסקי חנם מוציאין שם רע כ"ש כשיש מקום לדבריהם אכן מה שהביא ראיה מרות ובועז לא הרגיש בה בועז לפקד"ן שאינה ראיה דהתם גבי רות לא נתכוונה לשום דבר כי אם עיקר ביאתה אליו לרמוז לו שהוא גואל ולכן שכבה במרגלותיו ולא הרגיש ועוד כי לא שכבה בצידו אלא במרגלותיו לכן לא הרגיש אבל זה האיש ששכב בצידה ועוד כי לא יכלה ממנו חיבוק וגיפוף ואיך אפשר לומר שלא הרגישה בכל זה ויתכן לומר שבעת שראו אותו העדים ואז עדין לא עשה שום דבר וצעקו עליו ואז באותו עת הרגישה והקיצה משנתה וברח והלך לו:

עוד ראיתי למהר"א זאבי הובא בס' חוט המשולש סי' י"ד באיש אחד שהודה ולא בוש שהוא כרוך אחר האשה הזאת זה חמש שנים ובא עליה כמה פעמים והיא חשקה בו ומתקנת לו כמה מיני מאכל והולכת לו ברצונה והיא גם היא העזה פניה ותאמר לו שהכל אמת אמנם זה ז' חדשים עזבתיהו והלכתי אחר אהרן מפני שהוא עשיר וממלא חסרוני והשיב מהרא"ז הנז' כי הודאה אין כאן וגם לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא דאפשר דהיה ממלא תאותו בחיבוק ונישוק ולא באו לידי מעשה האיסור דכל זמן שלא אמרה האשה בפירוש שהיא נטמאת וזינתה עמו לא שייך לומר שויתה נפשה חתיכה דאיסורא דומיא דהאשה שאמרה אשת איש אני שהאיסור מפורש בפיה והביא ראיה לדבריו מההיא דהת"הד סי' רכ"ב הנזכר דכתב דאע"פי שבאו דבריו אלה אחר דברי המשרת שאמר שזינה עמה אפ"ה כתב הרב שנוכל לפרש דבריו כאמור לעיל. וכתב עוד שם דהמעיין שם בדברי מהרא"י יראה בבירור דהרב סבר דכל שלא אמרה בפי' שנטמאה עמו לאו הודאה היא אפילו לסברת הרבנים הדנין שם נראה דלא אמרוה כי אם שם מפני שראו דבריו על דברי המשרת שהודה שם על גוף המעשה אבל בנ"ד פרשתו של אהרן סתומה פשיטא דלא הוי הודאה עי"ש. מדבריו אלה נראה שאפילו הודית האשה שהיא רודפת אחריו למלאת חסרונה אנו מפרשין למלאת חסרונה במה שצריך לה וממלא תאותו בענין אחר א"כ כ"ש בנדון דידן שאמרה האשה שלא נגע בה בגוף המעשה כלל ולא הודית לו בשום זמן והן היום היא אנוסה ומה בידה לעשות והראיה שלא הלכה עמו לבית הסתר ואם היא חושקת בו ורודפת אחריו א"כ למה לה לשכב עמו סמוך למיטת בעלה ולמה לה לקול מלחשין ואדרבה היתה מקבלת אותו בשתיקה שלא ירגיש בהם הבעל. ועוד כי בנדון הרשב"א שמע הבעל קול מנשמין כדרך איש ואשתו ואעפ"כ כתב שם הרב כי מה ששמע הבעל יש לומר במיעוך שדים ושגעון ומן השיגעון ההוא שמע קול נשימתן עי"ש. הרי שלך לפניך שאפילו ששמע הבעל באזנו הכיעור ההוא אפ"ה כתב יש לומר מיעוך שדים א"כ כ"ש בנדון דידן שלא שמע כ"א קול מלחשין דאפשר לומר שהיא מתחננת אליו שילך מאצלה שלא ירגישו שכנותיה ויוציאו עליה שם רע ומה גם שהבעל קודם לזה לא ראה ממנה שום פריצות לא עם זה ולא עם אחר. ועל הפעם הזאת שמתריס הבעל ואומר שרצונו לגרשה בלתי שום אומדנא ועל לא חמס בכפה יש מקום לומר על כיוצא בזה עיניו נתן באחרת ורוצה למלט נפשו מן אריה דשבועה דקאי עליה כחומה נשגבה שנשבע לה בעת הנישואין שלא יגרשנה בעל כרחה כי אם מדעתה ורצונה ובלתי עלילה זו לא יוכל לגרשה ועל כיוצא בזה כתבו הפוסקים ז"ל ובראשם הרשב"א ז"ל דבזמן הזה שיש חרם רגמ"ה שלא לישא אשה על אשתו ושלא לגרש בעל כרחה חזר הדין שלא נאמין להבעל אפילו אם אמר שהוא ראה שזינתה דשמא עיניו נתן באחרת ואם לא יגרש את זאת לא יהבי ליה אחריתי ולכן אינו נאמן וכ"כ המרדכי בקידושין וכ"כ מהרי"קו שורש ק"ז וכ"כ מהראנ"ח סי' מ"ה וסמך ידו על סברא זו ונראה מדבריו שאין שום חולק על סברא זו וכ"כ מהר"י באסן סי' פ"ו:

ומהראנ"ח שם כתב להדיא דלא אמרינן שאם בא עד והעיד ה לאשה שזינתה והבעל אומר שהוא מהימן ליה כבי תרי שחייב להוציאה אלא לדינא דהש"ס שיכול כל אדם לישא אשה אחרת על אשתו ולגרשה בע"כ אבל כשהוא אסור בגירושיה כגון שנשבע שלא לגרשה בע"כ ועל ידי האמנת העד אנו באים להתיר איסורו הוי חומרא דאתי לידי קולא וכו' ועוד דשמא יכול לגרשה בע"כ ואפילו שאומר שנאמן עליו העד כבי תרי לפי דשמא עיניו נתן באחרת א"כ כ"ש בנ"ד שלא ראה אותה בעלה לגרשה אינו נאמן בדבר זה כי שמא עיניו נתן באחרת:

עוד יש לומר דהא כתב הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות ופסקו מרן בב"י על אשה שזינתה תחת בעלה בשגגה שסברא שהוא בעלה ונמצא שאינו בעלה או באונס שהיא מותרת לבעלה וא"כ יש לומר דבנדון דידן יש לה מיגו שנאמין אותה במה שאמרה שלא נגע בה הנטען מיגו שהיתה יכולה לומר שסברא שהוא בעלה ולא הרגישה שאינו בעלה ער לבסוף שהרגישה בו ודחקה אותו:

וגדולה מזו ראיתי להרב באר מים חיים ח"ב סי' א' שנשאל בנדון דידן בבחור אחד ששכב עם אשה במטתה והיא אומרת שלא הרגישה בו ושכב עמה עד אור הבוקר כתב שם שאין זה ידים ולא רגלים לומר ששכב עמה ועשה עבירה דאפשר שלא ידעה היא וכשהרגישה שהוא שוכב עמה במיטתה גערה בו וריחקתה אותו מעליה עי"ש. הרי להדיא שאפילו שהיה שוכב עמה כל הלילה עם כל זה כתב הרב שאין כאן ידים לדבר לומר שעשתה עבירה א"כ כ"ש בנדון דידן שהיה הדבה בתחילת הלילה ומיד שהרגיש בו הבעל ברח והלך לו:

והנה לכאורה דברי הת"הד הם תמוהים דמאחר שהאשה אמרה ששכב עמה למה לן לומר ולפרש דבריה שכוונתה ששכב עמה דרך איברים או חיבקה ונשתגע עמה והנשימו המנאפין אבל גוף המעשה לא עשה עמה שום דבר ומה גם בההיא תשובות דשייכי שראה בחור רודף אחריה ופעם אחת ראה אותם שנתיחדו כדי טומאה ושמע קול נשימתן מאחורי הכותל ולמה לן להפך בזכות האשה כ"כ והוה לן לומר הלעיטהו לרשע וימות אכן יש לומר כי מצינו למהרא"ש בסי' י"ז בשנים שראו מן נקב הדלת לנואף והנואפת שהם מזנים ובאו והגידו לב"ד ושאלו הב"ד להם אימתי נעשה הדבר הזה והשיב אחד מהם קודם תענית אסתר בשני ימים והשני אמר יום ה' יום ו' א"ל הרי ביום ה' היה פורים ואמר לא ידעתי באיזה יום והחזירוהו עוד פעם שנית ואמר לא אמרתי ביום ה' אלא אמרתי איני יודע וכתב הרב שם שאלו העדים אע"פי שלא נמצא להם שום פיסול הם ידועים שהם רקים וכיון שזה אומר כך וזה אומר כך עדותן מוכחשת היא ובטלה וכתב דלאסור אשה לבעלה ע"י עדים הם כדיני נפשות וצריכין דרישה וחקירה ולכן תמה שם על הב"ד דכיון דנתקבל עדותן בב"ד וכבר הוכחשו בפעם הראשון א"כ למה קבצום פעם שנית לראות מה בפיהם לראות אם יאמר הראשון כמו שאמר השני לקיים האיסור והרי בפ"ק דפסחים וכו' וכתבו התו' שם דלהחמיר ולקיים עדותן לא בדקינן להו וכו' ולבטל עדותן בדקינן להו משום דכתיב והצילו העדה ובעינן עדה מצלת ולא לקיים עדותן עי"ש. מדבריו אלה נראה דגבי עדות אשה כדי לאוסרה על בעלה צריכין דרישה וחקירה כדיני נפשות משום דכתיב והצילו העדה ולכן כמו שמצינו גבי הורג נפש שאע"פי שבאו עדים והעידו עליו שהוא רשע והרג את הנפש וההרוג לפנינו עם כל זה התורה נתנה לנו רשות להפך בזכותו ולהצילו א"כ גם גבי עדות אשה אע"פי שראינו שהיא רודפת אחר הנואף ויש רגלים לדבר עכ"ז כל מה שנוכל לפרש דבריה שיהיה בהם הצלה לאשה אנו מפרשין אותם. כדי שלא לאוסרה על בעלה ובזה נחה ושקטה תלונת המלינין והמחייבין לאשה ואומרים דכיון שהאשה הזאת עשתה כמה פעמים דבר מכוער וקרובים הם לודאי שעשתה עבירה ובפרט בנדון מהרא"ש הנז' ששני עדים ראו אותם מן החור שהם מנאפין ובאותו יום שעשו העבירה לא באו לב"ד אלא אחר כמה ימים ולא נתנו דעתן לכוין את הזמן ועכ"ז לפי שלא כיוונו את העדות הכשיר האשה לבעלה ובודאי הטעם מסתבר הוא שמצינו שהתורה חסה על הרשעים ונתנה לנו יד לחפש בזכותן ובזה נראה שלזה כוונו במ"ש חז"ל מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לחייב שחייב לומר וכו' דלכאורה קשה דהא פשיטא דאם יודע לו זכות שחייב לומר ומה לי רב ומה לי תלמיד אכן ע"פי האמור א"ש והוא דמנין שאפי' תלמיד שיושב לפני רבו ורואה שרבו וכל הסנהדרין הסכימו שחייב מיתה והתלמיד רואה שיש לו זכות אלא שאומר דכיון דהוא רשע וב"ד חייבוהו מיתה א"כ איש כזה אין לרחם עליו ת"ל מדבר שקר תרחק דעכ"פ כיון שהוא יודע לו זכות חייב לומר יען התורה חסה על הרשעים וכו' כנז' ואפילו יודעו ומכירו שהוא רשע גמור בענין אחר אינו רשאי לשתוק מללמד עליו זכות:

והנה בנ"ד אפילו הבעל מודה שלא ראה שזינתה אלא שאומר מידי כיעור לא יצאה ועל כיעור זה רוצה לגרשה אכן כבר מצאנו למהר"ם מלובלין סי' פ' והביאו הבא"הט בסי' קט"ו סכ"ג דאם עד אחד מעיד על הכיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן עליו כבי תרי עי"ש. וא"כ ע"י כיעור אין יכול לגרשה וכ"ש בנ"ד דאפשר דאפילו כיעור אין כאן דמה בידה לעשות ומה שלא צעקה כבר נתנה אמתלא לדבריה וא"כ היאך יכול הבעל למלט את נפשו מאריה דשבועה דרביע עליה:

אחר זה הבעל הביא שלשה ב"א ושיחד אותם בממון ובדברים וידעו שאסור להתיר נשבע על דעת חבירו ועכ"ז התירו לו אכן נראה שלא עשה כלום שהרי מצינו להרב החבי"ב בי"ד סי' רכ"ח הגהב"י אות ע' שכתב דאפילו למ"ד דבדיעבד אם עשו לו התרה מותר היינו כשחשב המתיר והשואל שמותר להתיר לכתחילה אבל אם ידעו שיש שם אוסר להתיר ואפ"ה התירו בכה"ג לאו דיעבד מיקרי ואינו מותר וכ"ש אם ידעו ג"כ דיש דעות דאפילו בדיעבד אינו מותר מהר"א בן גאמיל בתשו' כ"י וכ"כ הרא"ם בתשו' ח"ב סי' ח' והסכימו ארבעה רבנים עמו והובאה תשו' זו בח"א סי' ס"ד עי"ש. וא"כ בנ"ד שידעו המתירין שאסור להתיר ואפ"ה הם התירוהו בכה"ג אינו מותר ומדהביא הרב החבי"ב סברא זו בלתי שום חולק נראה שהיא מוסכמת אליבא דכ"ע ואפי' לדעת מרן שכתב דבדיעבד מותר היינו נמי בכה"ג שכתב הרב החבי"ב ואפילו את"ל שיש להסתפק בזה בדעת מרן מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וספק שבועה להחמיר. עוד בה שכתב עוד הרב החבי"ב שם באות ע"ב משם הרדב"ז ח"א סי' רל"ח וח"ב סי' שנ"ז על ענין אשה שנשבע לה בעלה שלא ישא אשה אחרת והיא היום בת מ"ו שנים ופסק לה אורח כנשים והבעל לא קיים פריה ורביה והשיב דאם התירוהו אינו מותר דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שמי שנשבע לחבירו לפורעו לזמן פ' ילך אצל ג' הדיוטות ויתירוהו ונמצא זה מפסיד את שלו וכזו לא שמענו וכו' וכתב עוד שם דאפילו למ"ד דבדיעבד מותר אם נשבע לתועלת חבירו דאיכא דררא דממונא אינו מותר ואפילו את"ל דאפי' דאיכא דררא דממונא אם בדיעבד התירוהו מותר היכא דאיכא צערא דגופא אינו מותר עי"ש. ובנ"ד כלהו איתנהו ביה דררא דממונא שעל ידי זה מפסדת מבעלה המזונות והכסות וגם צערא דגופא ואע"ג דהרי"בש ז"ל השוה בין היכא דאיכא דררא דממונא ובין היכא דליכא דררא דממונא מ"מ היכא דאיכא צערא דגופא אפשר דגם הוא מודה דאם התירוהו דאינו מותר וא"כ בנ"ד לא עשה הבעל כלום במה שעשה התרה לפני ג' הדיוטות והנלע"ד כתבתי:

נאום האד"ן

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה