ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן ז
שאלה חתן המקדש כלתו שפירסה נידה ומקובצים שם עשרה בני אדם לברך ברכת חתנים כיצד יעשה בנתינת הקידושין ופה אר"ץ נוהגים כשהכלה היא נידה שפורסת סודר על ידה ונותן עליהם הקידושין אי אריך למיעבד הכי וגם יש להסתפק ג"כ גבי אשה נידה אם מותר הבעל ליגע בה ע"י בגד באופן שלא יגע בבשרה כי הלא תראה למרן ז"ל בי"ד סי' קצ"ה שכתב לא יגע בה אפילו באצבע קטנה ולא יושיט דבר מידו לידה שמא יגע בבשרה ויש להסתפק בדבריו אם נוגע בבגד שעל גופה מכ"ש היא שאפילו הושטה מידו לידה ע"י דבר אחר אסור כ"ש נגיעה ע"י בגד או דילמא הושטה מידו לידה חיישינן שמא יגע בבשרה אבל אם נוגע במקומות המכוסין שבה שאין נוגע בבשרה לא ועוד צריך לדעת על מה אדניה הטבעו פה אר"ץ שנוהגים כשהכלה היא נידה ורוצה החתן לתפוס בידה בהכנסתה לחופה כנהוג שתופס בידו סודר והיא תופסת ראש השני והרי לדברי מרן אסור להושיט דבר מידו לידה וא"כ כיצד עושין דבר זה לכתחילה:
תשובה כתב הרמב"ם והביאו הטור בא"ה סי' מ"ד המקדש אחת מכל העריות לא עשה ולא כלום חוץ מהמקדש את הנידה שהיא מקודשת קידושין גמורים וכתב ה"ה הטעם שכיון שאינה ראויה לביאה ולא לחופה אין ראוי לקדשה ויש מי שכתב הטעם שמא יגע בבשרה והנה מדברי ה"ה הללו יש לפשוט קצת לנ"ד להספק הא' והוא דבטעם הא' כתב ה"ה משום שאינה ראויה לביאה אבל משום שמא יגע בבשרה לא חיישינן ומוהר"י עייאש בס' בית יהודה א"הע סי' ל"ח עמד על נדון דידן וכתב דכשר הדבר להושיט לה הטבעת ע"י אחר וכו'. וראיתי להרב יד אהרן בא"הע סי' מ"ד בהגב"י שיטה ט"ו שתמה על דברי מהרי"ע הנז' מדברי ה"ה הנז' וז"ל ותמהני איך לא הזכיר דברי ה"ה ובודאי אנו סומכין על פי' ה"ה שכתב דלאו משום שמא יגע בבשרה אלא מכיון שאינה ראויה לביאה אין ראוי לקדשה וכן לדעת הרמ"ך שהשיג על הרמב"ם דאמאי כתב ואין ראוי לעשות כן נראה דס"ל דליכא איסור בנגיעה באותה שעה אלא שצריך לישב ההיא דהירושלמי דמייתי מהרי"ע לדעתם וכן נתפשט המנהג בכל העולם דאין משגיחין אם האשה היא בנידותה אם לאו. וראיתי כתוב על זה למהר"ח עטייה ז"ל וז"ל ולא ידענא מה זו סמיכה דאדרבה מתוך דברי ה"ה מוכח איפכא דע"כ לא פליגי אלא בטעמו של הרמב"ם דלה"ה טעמו משום שאינה ראויה לביאה ולא לחופה משום דגזרינן שמא יגע בבשרה ולהיש אומרים הוי טעמא משום שמא יגע בבשרה וא"כ מנ"ל להמחבר דלפי טעמו של ה"ה שרי ליגע בבשרה הא ודאי פשיטא דגם ה"ה אזיל ומודה דאסור ליגע בבשרה אלא דטעמא טעים אליבא דרבי' משום דאינה ראויה לביאה ולא ס"ל כיש מי שכתב דטעמא הוי משום שמא יגע בבשרה דאי משום הא הו"ל לומר דיזרוק לה הקידושין בתוך ד' אמותיה או לידה מרחוק באופן שלא יגע בבשרה ולהכי אתי עלה מטעמא אחרינא ולעולם דגם הוא מודה דאסור וכמ"ש מהרי"ע עכ"ל. ואחר המחילה לא ידענא מאי קאמר תחילה במאי דקאמר דלה"ה טעמו משום שאינה ראויה לביאה ולא לחופה דגזרינן שמא יגע בבשרה ולהיפך הדבר דלה"ה דאית ליה משום שאינה ראויה לביאה ס"ל דלא גזרינן שמא יגע בבשרה אלא משום שאינה ראויה לביאה ועוד ק' במה שכתב דלפי טעמו של ה"ה שרי ליגע בבשרה לא ידעתי היכן מצא כן בדברי הרב יד אהרן ודבריו ברור מללו שהביא ראיה גדולה לדברי מהרי"ע מדברי ה"ה דהא כתב הטעם לדברי רבינו משום שאינה ראויה לביאה אבל משום שמא יגע בבשרה לא חיישינן להכי דיכול להזהר שיתן בידה הטבעת ולא יגע בבשרה כי קרוב הדבר בנקל לעשות כן כל שנודע לו שהיא טמאה יכול להזהר בטוב ולהכי לא נתן טעם שמא יגע בבשרה וא"כ הא לך ראיה גדולה לדברי מהרי"ע מדברי ה"ה לענין הקידושין כי לא חיישינן שמא יגע בבשרה כי יכול ליזהר ליתן לה הקידושין ולא יגע בה ואפילו טבעת קידושין יכול להניחו באצבע שלה ולא יגע בה ועוד ק' כי לפי דעתו שהבין שכוונת המחבר דשרי ליגע בבשרה לפי דעת ה"ה א"כ הו"ל להקשות מהכתוב עצמו דכתיב ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב וכמו שאמר אליהו ז"ל לאותה אשה כדאיתא בפ"ק דשבת ועכ"פ לפ"ז נראה דלה"ה שסובר שטעם רבינו משום שמא יגע בבשרה לא חיישינן משום שיכול להזהר שלא יגע בה אבל הטעם משום שאינה ראויה לביאה וא"כ נראה בנ"ד שיכול לקדשה אפילו שהיא נידה אך יזהר שלא יגע בבשרה ואף דכתב הרמב"ם דאין ראוי לעשות כן לקדשה כשהיא נידה מ"מ כבר כתב מור"ם דעכשיו אין מדקדקין אי משום שמא יקדמנו אחר כדכתב הח"מ ואי משום שעכשיו שעושים הקידושין סמוך לנישואין וכבר הכין כל צרכי הסעודה ואיכא הפסד מרובה כדכתב הרב הפרישה מותר ליתן בידה הקידושין ובלבד שיזהר שלא יגע בבשרה ואין צריך ליתן הקידושין ליד אחר כדכתב מהרי"ע אלא כדעת הרב יד אהרן שדחה דבריו מדברי ה"ה וכן כתב מהרי"ל הביאו הרב החבי"ב דאם אינה טהורה אינו נוגע בה אך מניח מעצמו ליפול באצבעה עי"ש. ומהתימה ממהרי"ע ז"ל והרב יד אהרן איך לא הביאו דברי הרב החבי"ב וכל יום שמעתתיה בפומיה גם הרב המחבר באר היטב הביא דברי הרב החבי"ב בלתי שום חולק והוסיף עוד מדיליה ואנו לא נוהגים כן אלא שהחתן בעצמו נותן הטבעת באצבעה דקודם שקידשה בטבעת לא הויא אשתו ומיד כשקדשה בטבעת מתרחקת הכלה מהחתן אם היא נידה עי"ש. ואנכי הרואה דדברי הבא"הט נכונים בטעמם שהרי כתב מרן בסי' כ"ז בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי משמע מזה דבתחילה נתן לה הטבעת ואח"ך אומר לה וכל זמן שלא אמר לה לא הויא אשתו וא"כ אף אם היא נידה ונגע בבשרה ממש והלבישה הטבעת כל עוד שלא אמר לה הרי את מקודשת לי לא הויא אשתו ואף שנגע בבשרה לא איכפת לן כל זמן שלא נגמרו הקידושין אלא דלפי זה ק' על היש אומרים שהביא הרב המגיד שנתן טעם שמא יגע בבשרה ויקשה דמאחר שעדין לא אמר לה הרי את מקודשת לי א"כ עדין לאו אשתו היא. שו"ר להרב החבי"ב בסי' כ"ז שכתב וז"ל לא יתן הקידושין ואח"ך יאמר הרי את מקודשת לי דהוי מקדש במלוה אלא יאמר תחילה ואח"ך יתן הקידושין וא"כ שפיר חיישינן שמא יגע בבשרה לפי שבתחילה אומר הרי את מקודשת ואח"כ נותן א"כ חיישינן שמא לאחר שאמר לה והניח הקידושין בידה לא יסיר ידו מידה במהרה ונוגע בבשרה ממש ונראה דמשו"ה לא כתב מהרי"ל והרב החבי"ב טעם זה שכתב הבא"הט משום דכיון דקי"ל דצריך לומר תחילה ואח"ך יתן לה הקידושין א"כ חיישינן בגמר הקידושין שכבר נעשית אשתו יגע בבשרה ממש ומשו"ה כתבו יזהר מעיקרא בנתינתו שלא יגע בה ויניחו שיפול מעצמו אלא שלפי זה לא ידעתי למה הטור ומרן כתבו לישנא זה בכסף כיצד נותן לה פרוטה בפני שנים ואומר לה הרי את וכו' והו"ל לדקדק בדבריהם לומר בכסף כיצד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי בפרוטה ונותן הכסף בידה כיון שיש מקום לטעות בדבריהם שכך הוא הסדר ועוד קשה לי על הטעם שכתב שאם נותן הכסף ואח"ך אומר הוי כמקדש במלוה דאיך הוא מקדש במלוה והרי הוא אומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והרי היא בידה לפניו:
והנה עמ"ש מור"ם ועכשיו אין מדקדקין כתב הרב בית הילל בסי' מ"ד דהיה לו למור"ם להביא זה בסי' מ"ד והו"ל לכתוב כאן ע"ז ועכשיו מותר לעשות כן עי"ש. ולפקד"ן דאין זה קושיא דהשמיענו דין זה גבי נשואה דאף דהרמב"ם סובר שאסור לקדשה עכשיו נהגו שלא לדקדק ועוד דכיון דעכשיו עושים קידושין סמוך לנישואין משו"ה כתבה כאן ומ"ש שהיה לו לכתוב ועכשיו מותר לעשות כן לא ידעתי היכן מצא היתר זה דמור"ם לא כתב מותר אלא עכשיו אין מדקדקין אי מטעם שלא יפסיד הסעודה אי משום שמא יקדמנו אחר ומטעמים אלו לא יכול לכתוב מותר לכתחילה אלא ועכשיו נהגו היתר והרב מהרי"ע הנז' בתחילה הביא ראיה לנ"ד מההיא דהירוש' שכתבו התוס' בפ' לולב וערבה דף מ"ז גבי מנחת סוטה שאמרו וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ופריך בירוש' ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצ"הר מצוי לשעה ע"כ. ובתחילה רצה לפרש דפי' אין יצ"הר מצוי לשעה היינו משום דעושים בעזרה כנופייא נגד רבים ובכה"ג דרבים מצויים אין יצ"הר מצוי ומזה הירושלמי הקשה עוד עמ"ש מרן בי"ד. בב"י סי' קצ"ה גבי מישוש הדפק של אשתו נידה ובעלה רופא דאסר בת"ה וכ"כ הרמב"ן בסי' קכ"ז וכתב דהרמב"ן לטעמיה אזיל דס"ל דנגיעת אשתו נידה אין אסור אלא מדרבנן ומשו"ה כתב דאם יש פיקוח נפש שרי אבל להרמב"ם דס"ל דאיסור נגיעת ערוה מן התורה הכא אע"פי שיש פיקוח נפש אסור עי"ש. ואם איתא כמ"ש הרמב"ם דאיסור נגיעה היא מדאורייתא מאי נ"מ אם אין יצ"הר מצוי לשעה ע"ש. ועוד ראיתי להש"ך שהק' עוד על דברי מרן הללו והוא דודאי אף להרמב"ם אין איסור כ"א דוקא חיבוק ונישוק אבל מישוש הדפק אין בו איסור וכן מנהג פשוט שרופאים ישראל ממשמשים הדפק של אשה אפילו אשת איש ע"ש. ולפקד"ן לחלק וממילא ידחו השני קושיות מעל דברי מרן והוא דודאי ידע וסבר לה מר מרן ז"ל כסברת הרמב"ן איסור קריבה דאסרה תורה היינו בדרך חיבוק ונישוק ודרך ביאה אלא דס"ל למרן דגבי אשתו שהוא יודעה ומכירה ואהבתה תקועה בלבו מיד שהוא ממשמש הדפק זוכר אהבתה והרי הוא נהנה מהערוה ומשו"ה אע"פי שיש פיקוח נפש אסור ולדעת הרמב"ם הוי כמו חיבוק ונישוק דעלמא ומשו"ה דוקא באשתו אסרו מישוש הדפק אבל שאר רופאים דעלמא אין איסור להם המישוש כיון דלא שייכי הני טעמי ולזה תראה להרשב"א בתשו' המיוחסות שנשאל על מישוש הדפק גבי אשתו דוקא ולא על שאר רופאים אם מותר למשש הדפק דודאי אף לדעת הרמב"ן דס"ל דחיבוק ונישוק מדרבנן מ"מ אשתו נידה ואשת איש בעלמא שוים שניהם יחד באיסור ולמה נשאל גבי אשתו דוקא אכן נראה פשוט דגבי אשתו מישוש הדפק כמו חיבוק ונישוק דעלמא ולכן דוקא גבי אשתו אסור אבל בשאר רופאים מותר לפי דהיצר מתחיל אז לפתותו ואין יצ"הר לשעה משא"כ גבי אשתו. ולעד"ן לומר דמה שלא נשאל הרשב"א על איניש דעלמא אם מותר למשש הדפק משום דס"ל דזה פשוט דמ"ש בירוש' דאין יצ"הר מצוי לשעה היינו משום דהכהן עושה זה הענין לפני רבים וכמ"ש וכל הרוצה לראות יבוא ויראה ובכה"ג דרבים מצויים שם אין יצ"הר מצוי שם וכדכתב מהרי"ע לחד פירושא וא"כ גבי רופאים דמסתמא יש שם בני הבית מותר למשש הדפק שלה כיון שהוא יושב בין אנשי בית שצריכים לסדר לו סדר חליו כנהוג ואע"פי שמצינו לכמה עניינים דהחמירו גבי איש דעלמא והקילו גבי אשתו כמו הסתכלות שגבי אשתו התירו לו להסתכל בה אע"פי שנהנה בראייתה ולגבי אחרים אסורים להסתכל בה מ"מ נראה שזה דוקא משום דלא אפשר שלא להסתכל בה והראיה שמצינו גבי נידה שהחמירו בה בכמה עניינים כמ"ש מרן בסי' קצ"ה ולגבי אשה דעלמא לא החמירו כולי האי כ"א מדרך צניעות ובודאי הטעם הוא שגבי אשתו כיון שהוא גייס בה ומכרת ברמיזותיו חיישינן שלא יבואו לידי הרגל דבר וגבי מישוש חיישינן שלא יהנה במישושו מן הערוה ודוגמא לזה מצינו גבי מגרש את אשתו שאינה יכולה לדור עמו בשכונתו לפי שהיא מכרת ברמיזותיו וכמ"ש מרן בסי' קי"ט וגבי איש דעלמא מותר לדור עמו לפי שאינו מכיר בה מקודם:
אלא שיש לי לתמוה על דברי מרן במ"ש שהרמב"ן אזיל לשיטתיה דס"ל דנגיעה בערוה אין איסורא אלא מדרבנן והרי הוא עצמו כתב בהקדמתו לטור א"ח שתשובות אלו הם מיוחסות להרמב"ן אבל באמת הם להרשב"א וכן כתבו כל הפוסקים וא"כ איך כתב שהרמב"ן אזיל לשיטתיה עוד נראה לתרץ למה שהקשה הש"ך ומהרי"ע על מרן והוא דודאי לדעת הרמב"ם אין איסור כ"א דוקא דרך ביאה אלא דס"ל למרן דבשלמא לדעת הרמב"ן דס"ל שהיא מדרבנן ס"ל במישוש הדפק במקום שיש פיקוח נפש לא גזרו רבנן משום הרגל עבירה אבל לדעת הרמב"ם דס"ל שהיא מן התורה אף דאין איסור כ"א חיבוק ונישוק מ"מ במישוש הדפק חשו בה רבנן לגזור כדי שלא יבוא לידי איסור תורה וז"ש מרן לדעת הרמב"ם אסור משום דהוי אביזרא דג"ע ולפ"ז מה שהקשה עליו הש"ך דהרמב"ם לא אסר כ"א דרך ביאה מ"מ כיון דהאיסור הוא מדאורייתא גזרו במישוש הדפק ויש להביא ראיה לזה שהרי גבי אותו אדם שעלה בלבו טינא וכו' ואסרו חכמים לדבר עמה אפילו מאחרי הגדר וכתב הר"ן הביאו הש"ך סי' קנ"ז משום דעובר על לאו דלא תקרבו לגלות ערוה וכתב הש"ך דס"ל כהרמב"ם ולפי דעת הרמב"ם אין איסור כי אם דרך ביאה דוקא ולמה אסרו לו החכמים אפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אלא ודאי נראה דכיון דאיסור תורה היא לפי דעת הרמב"ם א"כ אפילו דברים בעלמא שאין עושה כלום אפ"ה אסרו לו כיון שעיקרו מד"ת וא"כ גם גבי מישוש הדפק אע"פי שהרמב"ם לא אסר כי אם דרך ביאה מ"מ כיון שהוא איסור תורה החמירו חכמים בו אפילו שלא דרך ביאה אלא דעדין ק' לי לפ"ז על דברי הש"ך שהרי בסי' קצ"ה הסכימה דעתו להתיר לבעל למשש לה הדפק במקום סכנה דלא כתב הרמב"ם דאסור אלא דוקא דרך ביאה ולעיל כתב דההוא דעלתה לו טינא בלבו דאסרו לו אפילו לראותה הוא כדעת הרמב"ם וא"כ קשה למה אסרו לו לראות אותה מאחר דאין איסור לראות אותה כי אם דוקא דרך ביאה אבל ראיה בעלמא או דיבור מותר ומעתה לפי דברי מרן דבין לדברי הרמב"ם ובין לדברי הרמב"ן לפי דעת שניהם אסור להתקרב גבי ערוה ליגע בה בין נידה ובין אשת איש אלא שההפרש שביניהם הוא דלהרמב"ם איסור נגיעה דאורייתא ולהרמב"ן דרבנן וא"כ מ"ש הבא"הט לעיל בהמקדש אשה נידה דקודם שקידשה בטבעת לא הויא אשתו ומיד שקידשה מרחקה אין זה חילוק דאיסור נגיעה שוה בערוה בין אם היא אשתו והיא נידה ובין כשאינה אשתו והיא אשת איש אסור ליגע בבשרה ובין אם היא נידה והיא פנויה הנוגע בה בכלל איסור תורה לפי דברי הרמב"ם כדעת מרן וכמ"ש הש"ך:
והנה מ"ש ה"ה לעיל דטעם רבינו לפי שכיון שאינה ראויה לביאה ולא לחופה אין ראוי לקדשה הכי נתבאר בפ"י מה' אישות אבל אם היא היתה נידה אע"פי שנכנסה לחופה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדין והר"ן ז"ל הקשה על רבינו ממה שאמרו ביבמות דף נ"ח דיש חופה לפסולות והא התם לא חזיא לביאה. וראיתי להרב לחם משנה שתירץ לקושית הר"ן וז"ל ונראה דהכל הולך בתר הכוונה דכונס לחופה אם כונס לבוא עליה אחר אותה חופה אע"פי שהיא חופה פסולה הרי קנאה וכו' אבל כשכנסה והיא נידה אין דעתו לבוא עליה אלא אחר שתטהר ולא קנאה עי"ש. ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה שהרי רבינו כתב להדיא והוא שתהיה ראויה לביאה והא ודאי הפסולות אינם ראויות לביאה וא"ת כוונתו לאפוקי נידה דוקא שהרי סיים להדיא אבל אם היתה נידה כנראה דלא בא לאפוקי אלא נידה אבל שאר פסולות שדעתם להכניסם לחופה ולבעול אותם יש להם חופה זה אינו דא"כ הו"ל לרבינו לדקדק בלשון הזהב וכך הול"ל ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פי שלא נבעלה והוא שתכנס לבעילה אבל אם היתה נידה וכו' והוה משמע מינה דהעיקר הוא שתכנס לחופה לבעילה ואפילו היא פסולה כל שדעתו לבעול אותה אבל מדכתב והוא שתהיה ראויה לביאה משמע כל שאינה ראויה לביאה אפילו שדעתו לבעול אותה עכ"פ אינה ראויה היא ואין לומר דפי' ראויה היינו לגבי הבעל שהוא דעתו לבעול אותה דודאי אין זו ראויה ועוד יש לתמוה על הלח"ם ממה שהביאו ראיה בש"ס דיש חופה לפסולות ממה שאמרו בסוטה אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומוקי לה דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרת ונכנסה לחופה ולא נבעלה וש"מ דיש חופה לפסולות ובשלמא תירוץ הלח"ם ניחא לגבי הנושא אחת מחייבי לאוין כיון דידע שהיא אסורה עליו ואפ"ה קידשה והכניסה לחופה ודאי דעתו לבעול אותה תכף לחופה דאל"כ למה נשאה אבל זאת שקינא לה כשהיא ארוסה ואח"ך נסתרה ונכנסה לחופה אע"פי שנכנסה לחופה אין דעתו לבעול אותה אלא עד שישקנה מי סוטה וידע שהיא נקיה ואז יבעול אותה כמו גבי נידה דודאי אין דעתו לבעול אותה ויעשה איסור אלא עד שתטהר דלאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואה"נ אלמנה לכ"ג ודאי כיון שהכניסה לחופה ודאי כוונתו לבעול אותה אבל זאת שידע שנסתרה ונאסרה עליו ודאי אין דעתו לבעול אותה באיסור ואפ"ה הביאו ראיה בש"ס מזה דיש חופה לפסולות אע"פי שאין דעתו לבעול היפך דברי הלח"ם וכ"ת דמיירי שלא ידע שנסתרה והכניסה לחופה ע"מ לבעול אותה אלא שאח"ך נכנסה לחופה ולא נבעלה דא"כ לפ"ז מאי מביא ראיה מזה דיא חופה לפסולות הא הוא עצמו כ' כשעדין לא ידע שנסתרה לא יקדש חופה וא"כ מאי מביא ראיה מינה לרב דיש חופה לפסולות דאימא דוקא הכא שאף שהיא פסולה עכ"פ הבעל שלא ידע בזה לא תקרא פסולה כ"כ ומשו"ה אמרינן בה דיש חופה אבל ההיא דרב דקודם שנשאה ידע שהיא אסורה עליו מנ"ל דזאת תקרא חופה אע"פי שהיא פסולה ועוד דמדברי התוס' שכתבו בד"ה וניקה וכו' שהקשו דנוקמא שבא עליה בשוגג ולא ידע שנסתרה משמע דבאמת לא קאי הכא ועוד מי לא עסקינן שידע שנסתרה והכניסה לחופה ולא נבעלה ואפ"ה משקה אותה:.
וראיתי להרב קרית מלך רב בדף ע"ב שכתב. לתרץ לקושית הלח"ם והוא דלא קי"ל כרב כ"א דוקא גבי תרומה דהילכתא כרב באיסורי אבל לגבי ממון קי"ל כשמואל דס"ל דאפילו חופה דבתר קידושין לא קני כיון שאינה ראויה לביאה עי"ש. ואחר המחילה כדת אין זה תירוץ שהרי הרמב"ם כתב אע"פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה שאין בעלה מטמא לה וכ"כ ה"ה שאין יורשה ואין מטמא לה ובזה חזרה קושית הלח"ם כיון דקי"ל כרב באיסורי דיש חופה לפסולות חופת נידה למה לא תועיל לה ליטמא לה ולמה כתב רבינו שהיא כארוסה שאין מטמא לה כיון דקי"ל דיש חופה לפסולות והילכתא כרב באיסורי. ולי הדל נראה לי לתרץ לעיקר קושית הר"ן והוא דודאי גבי תרומה קנסא הוא שקנסו רבנן כיון שקרבה עצמה לחופה פסולה אמרו דיש חופה לפסולות אבל בעלמא לא קי"ל הכי דיש חופה לפסולות לענין ירושתה וליטמא לה וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' למס' יבמות דף ק"ד שהקשה על דברי רש"י וז"ל ועוד כיון שאין חופה קונה למה נפסלת מפני זה לתרומה דהא אפילו לכשרות אין חופה וכ"ש לפסולות ותירץ דהא ל"ק דדילמא דאע"ג דחופה לא קניא כיון דעל דעת קידושין או נישואין נכנסה וזימנה וקירבה עצמה לביאה פסולה קנסוה רבנן שלא תאכל עי"ש. הרי להדיא דמטעם קנס נגעו בה גבי תרומה ואף שהוא כתב שאין מחוור תירוץ זה נראה דהרמב"ם יתרץ לזה גבי תרומה דמשום קנס נגעו בה וראיה לזה שהרי אמרינן ביבמות דף נ"ו אלמנה לכ"ג מן. האירוסין לא יאכלו בתרומה ואמרינן בגמ' ק"ו ומה קידושי רשות אין מאכילין בתרומה קידושי עבירה לכ"ש ובודאי הוא דסברא היא דקידושי עבירה ראוי לקנוס בהם שלא תאכל ומשו"ה קאמר שאין מאכילין אותה:
והנה לענין הספק השני שכתבתי לעיל בענין אם מותר ליגע באשתו ע"י בגד דבר פשוט הוא שאסור דאפילו להושיט דבר מידו לידה אסור וכ"ש נגיעה וכן ראיתי להרשב"ץ ח"ג סי' ח"ן שכתב ליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק אכן מדכתב יש להתרחק ולא כתב אסור ליגע משמע דמצד הרחקה בעלמא נגעו בה ונראה דעל זה סמכו פה ארם צובא יע"א כשהכלה היא נידה שמנחת סודר על ידיה שלא יגע בבשרה בנתינת הקידושין וגם על סמך זה נהגו עוד לעמוד שניהם יחד זה בצד זה לפי שהיא בבגדה והוא בבגדו וגם פורסין על ראשן טלית ופה אר"ץ נוהגים לעמוד החתן והכלה זה בצד זה אכן בארץ הקדושה תובב"א ובדמשק יע"א ראיתי נוהגים שהחתן והכלה פניהם איש אל אחיו ולא סמוכים זה לזה ואפשר דנהגו כן לעשות הרחקה יותר שמא תהיה הכלה נידה:
ונראה עוד לומר דמנהג זה שנותן סודר על ידיה הוקבע ע"פי דברי הירושלמי שכתבנו לעיל וקאמר שם ואין הדבר כעור ותירץ מניח מפה. והדר הקשה ואינו חוצץ והרי ילפינן דבעינן תחת ידה ממש ותירץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצ"הר מצוי לשעה והנה מדאמרו מניח מפה נראה דעל ידי הפסק מפה אין איסור בדבר ולא דחו זה אלא משום שחוצץ אבל משום שלא יגע בבשרה ויהנה מהאיסור וע"י הפסק מפה מותר וזה סיוע לדברי הרשב"ץ שכתב שע"י בגד יש להתרחק כנראה שאין איסור בדבר ועל זה סמכו לקדש אשה נידה ע"י הפסק בגד כדברי הירוש' הנז' וכ"ת דהירוש' מיירי באשת איש דעלמא אבל לא לגבי אשתו אם היא נידה אין זה קושיא דכבר כתבנו לעיל משם מרן ז"ל דכל שנוגע בבשרה ממש אין חילוק בין אשתו לאשת איש דעלמא שניהם שוים באיסור אלא דלהרמב"ם איסור זה מן התורה ולהרמב"ן דרבנן ועוד דסמכו במנהג זה של הפסק מפה מדברי הירוש' שסיימו ואפילו תימא ילד אין יצ"הר מצוי לשעה וס"ל דפי' אין יצ"הר מצוי לשעה היינו לפי שהוא נגד רבים וכל שהוא נגד רבים אין יצר מצוי שם וא"כ גבי קידושין שנעשים בפני רבים אין יצר מצוי שם ועוד כיון שהוא זמן מועט לא חיישינן לכלום וכמ"ש אין יצ"הר מצוי לשעה ור"ל זמן מועט וכן כתב מור"ם בא"הע סי' כ"ג גבי מכנסים שאסור וכתב ומה שנהגו היתר במרחץ אפשר לומר דבשעה מועטת אין איסור וא"כ גם גבי קידושין הואיל והוא זמן מועט מותר ונרא' דלזה סמכו כשהיא נידה שנוהגים פה אר"ץ שתופס החתן ראש הסוד והיא תופסת ראש השני לפי שהוא נגד רבים וזמן מועט לא חיישינן וכן ראיתי להרב חיד"א ביוסף אומץ סי' פ"ה שכתב להתיר לאשה היולדת להיות סנדקית ולתת הילד ביד אביו ע"י כסת וכתב הטעם לפי שכיון שהוא לשעה וכמו רגע ופעם אחת בימיה ואינו נוגע בבשרה ממש יש להתיר עש"ב. ונסתייע מדברי הירוש' הנז' וא"כ אף אנן בנ"ד כיון שהוא למצוה וכמו רגע ופעם אחת בימיה יש להתיר וגם שנותנים סודר על ידיה והוא לפני רבים יש להתיר:
נאום הצעיר אברהם דיין ס"ט