אור ברסלב

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן ה

סימן ד

לדזיו ליה כבר בתיה. עמו עוז ותושיה. דולה מים מבורות עמוקים להשקות כל צמא בארץ ציה. בן פורת נטיעה דומה אל השורש גפן פוריה. רב אחאי משבחא ויזר'ח יצחק כלבנת הספיר שתחת כס יה. כי"ר. לקול האות הראשון תמהת עלי איך כתבתי שהירוש' פליג עם ת"ד וכתבת שהר"ן קא פסיק ותני דבחצר אפילו בגילוי הראש לגמרי לית לן בה ואפילו שום זכר מהירוש' לא זכר והרי"ף והרא"ש הביאו הירוש' הנז' ועי"ז יצאת ממחיצתך לפרש פי' דחוק בהירוש' דהאי דקאמר וראשה פרוע לחצר ק"ו למבוי ר"ל מחצר לחצר והנה במ"ש שאיך כתבתי שהירוש' פליג עם ת"ד כבר הבאתי סמוכות לזה. ומ"ש למה לא זכר הר"ן מדברי הירוש' הנה כלל ידוע ומפורסם דבכל מקום ת"ד עיקר והירוש' לא יעלה על דל שפתם כ"א לפרקים אם ימצא בו איזה סייעתא לאיזה פי' וכמ"ש הרב שדה יהושע בהקדמתו וא"כ מאחר דלפי דברי הר"ן והתוס' כי ת"ד ביאר להדיא דאם היא בחצירה אין בה משום פריעת הראש דא"כ לא הנחת בת לא"א א"כ מה לו להזכיר דברי הירוש'. ומ"ש שהרי"ף והרא"ש הביאו הירוש' כבר כתבנו דאין זה תלוי בפלוגתא קמייתא אלא הוא ענין מחודש לבדו ואין זה מן התימה אם הביאוהו ומה שפי' בדברי הירוש' לא ידעתי היאך יכולת להעמיס פי' זה בדברי הירוש' דאף דבאמת ת"ד פי' על ההיא וראשה פרוע דמיירי מחצר לחצר ודרך מבוי היינו דוקא במתני' דקתני יוצאה וראשה פרוע סתם ופי' בש"ס דהיינו מחצר לחצר ודרך מבוי אבל בירוש' דקתני יוצאה וראשה פרוע לחצר איך נוכל לפרש דמיירי מחצר לחצר דכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרש ולא לסתום כדי שלא נטעה לומר דיוצאה בחצר דוקא כפשטא דמילתא. ומה שדקדקת דהו"ל יוצאה בחצר אין זה דקדוק כי כן דרך הלשון לומר על מי שיצא ממקום למקום ה"נ הכא יוצאה מן ביתה לחצר ומה שפי' בכוונת הב"י לא משמע הכי מדבריו דמשמע מינה דאין לנו עסק לדבר על היוצאת בפרועת ראש בחצירה דהיא היתר גמור ואם היא דבר שאינו הגון עושה למה לנו לשתוק והו"ל להודיעה שהוא דבר שאינו הגון אלא ודאי דלית לן בה משמע שהוא היתר גמור ועוד דגם מדברי הר"ן משמע להדיא דהיתר גמור ומ"ש דהרב"ח הבין כמו שפי' לא ידעתי היאך משמע כן ואדרבה נהפוך הוא כי כוונת הב"ח ברורה לומר דמלבד מה שהק' הב"י עליו דכיון דהיתר גמור יוצאה בפריעת הראש לגמרי למה כתב לא תצא דמשמע שהוא דבר שאינו הגון עוד בה דהוקשה לו להב"ח למה לא פי' להדיא הטור את דבריו דבפריעת הראש לגמרי שהיא היתר גמור ועוד דלפי דבריך דהטור והב"י לא דברו במי שיוצאה לחצר בפריעת הראש לגמרי שהיא היתר גמור אלא לא תצא מבעלה אמרו אבל הוא דבר שאינו הגון א"כ מנ"ל להב"ח לומר דאם פרועת הראש לגמרי שהיא היתר גמור. ומה שתמהת עלי איך פסיק ותני דאם יצאה לר"הר שמפסדת כתובת' והא אכתי בעינן התראה לא חששתי בזה לטועה שיטעה כיון שאחר זה באו הדברים באורך ענין ההתראה ואימתי מפסדת כתובתה ואשגרת לישנא הוא:

והנה מ"ש שרש"י ז"ל פי' הבעיא בעוברת עד"י דלא נימא דהא דבעי הש"ס אי בעי התראה דוקא לד"מ אבל ד"י דאי בעיא התראה אלא אף עד"י בעי הש"ס לא יכולתי להעמיד פי' זה בדברי רש"י חדא דעכ"פ הו"ל לרש"י לפרש הסוגיא בעוברת עד"מ וד"י האמורים במשנה בכתובות כדי שלא נטעה לפרש דדוקא בד"י הוא דבעי הש"ס אבל בד"מ אין צריך התראה כמו שטעו בזה גדולי האחרונים הב"ש והרב פנים מאירות ז"ל ולא יסמוך רש"י על פשיטות הש"ס דמשמע מינה דאפילו עד"מ בעי הש"ס כי כן דרכו של רש"י לפרש דבריו ואפילו דבר שהוא מפורש בש"ס דרכו לפרשו במשנה ואומר בגמ' מפרש וכו' ואפילו שאחר זה רואים בעינינו דברי הש"ס וכ"ש זו שאין מפורש להדיא ומה היה לו טירחא אילו היה אומר ד"מ וד"י ועוד לפחות היה לו לפרש ד"מ דוקא אם צריכה. התראה וממילא משמע דד"י פשיטא שצריכה התראה מאחר שראה שאסיק בש"ס דאפילו ד"מ בעי התראה ועוד לפי דבריך א"כ נימא דאה"נ דעל ד"י לא בעי הש"ס מאחר דפשיט מד"מ ומנ"ל דעל זה קא בעי גם עד"י וד"י ממילא משמע דבעי התראה מק"ו דד"מ אכן נראה לי פשוט דרש"י בדוקא נקט ד"י דעל זה קא בעי הש"ס אבל. עד"מ אין צריך התראה וכמ"ש הב"ש והפ"מ וטעמם ונימוקם עמם וכמש"ל ומה שהקשית לשאול מפשיטות דברי הש"ס לאו קושיא היא שהרי שם בדף כ"ו ע"ב אמרו אמר שמואל שחוף מקנין על ידו והקשו פשיטא ותי' מהו דתימא ושכב איש אותה ש"ז אמר רחמנא והאי לאו בר הכי קמ"ל וכתבו התוס' תימה אמאי נקט שמואל שחוף ולא סריס ותי' ושמא שחוף הוי רבותא טפי ועוד גרסי' שם ע"י כל העריות מקנין ואפילו עם אביה ואחיה הרי משמע מכל זה דעיקר מה שצוותה התורה על הקינוי לאו משום שעברה עד"מ אלא אפילו נסתרה עם הסרים והקפיד הבעל על זה שאין רצונו להתיחד עם איש שאינו אישה ואפילו עם אביה אם נסתרה עמו הוא משקה אותה וא"כ נראה דכשמתרה בה ואומר אל תסתרי עם איש פ' לאו משום שעברה עד"מ אלא שכך צוותה התורה להיות האיש מקנא לאשתו וכן ראיתי להגו"ר בא"ה כלל ד' סי' י"א שכתב כדברי הב"ש וכתב עוד דכלהו ראיות שמביא התלמוד למפשט בעיא זו הם מדיני קינוי וסתירה שאין איסורם מן התורה אלא מפני שקינא לה בעלה וא"כ יש לומר דעוברת עד"מ חמירא טובא דבלא התראה מפסדת כתובתה עי"ש. וכן אמרו דש"ז דאמר רחמנא למעט קינא לה דרך איברים ופריך אביי פריצותא בעלמא היא ופריצותא מי אסר רחמנא ומשני מהו דתימא בקפידה דבעל תלי רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ"ל משמע דאילולי מיעוטא הוה מקנא לה אף על הפריצות אף דהפריצות אין איסורו מן התורה דבקפידה דבעל תלי רחמנא ואין הקינוי משום שעברה על יחוד שהוא דאורייתא ונשים שאמרו שם בש"ס שב"ד מקנין להם לא להשקותן אלא לפוסלן מכתובתן גם הם במקום בעל קיימי ואם הקפידו עמה שלא תתייחד עם סריס ונתייחדה עמו גם היא מפסדת כתובת' לפי שעשתה פריצות בעלמ' ואף שבאמת מדברי הש"ס דאם אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני שהוא אינו סריס ועברה ונסתרה אז מפסדת כתובה אבל בלא קינוי אינה מפסדת ואפילו שעברה על איסור יחוד שהוא דאורייתא מ"מ אין ללמוד מזה לעלמא דהיכא דעברה על איסור דאורייתא דוקא אם התרה מפסדת דאימור דשאני התם דבקפידא דבעל תלי רחמנא ואפילו הקפיד על דבר שאין איסורו מן התורה בעי התראה דהיינו קינוי ונר' דלכן פי' רש"י בסוטה ואי לאו דקני לא מיפסדא אלמא צריכה התראה וזו עוברת ע"ד היא שנסתרה עם אנשים ודקדק לומר שנסתרה עם אנשים ולא עם איש פ' לפי דכתב הרמב"ם בפ"א דסוטה קינא לה על שנים כאחד וא"ל אל תסתרי עם פ' ופ' ונסתרה עם שניהם כאחד אפילו הם שני אחיה הרי זו אסורה עד שתשתה וכתב המ"ל דהיא בעיא בירוש' וצדדי הבעיא משום דהו"א דלא שייך קינוי אלא בסתירה האסורה מן התורה אבל באומר אל תסתרי עם איש פ' ופ' אפשר דלא חשיב קינוי דתנן בקידושין אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים וכו' אבל הא פשיטא דליכא איסור יחוד בשני בני אדם ופשט הבעיא מהאי דקי"ל דמקנא לה אפילו מאביה אע"ג דליכא איסור יחוד וא"כ אפשר דלהכי נקט רש"י וזו עוברת ע"ד שנתייחדה עם ב' אנשים כאחד ור"ל דבזה ליכא איסור תורה כ"א ע"י שקינא לה בעלה וא"כ אף שהבעל מתרה בה שלא תעבור עד"מ מ"מ עיקר התראתו לאו משום שעברה עד"מ מתרה בה שאפילו לא תהיה עוברת עד"מ תועיל התראתו דבקפידא דבעל תלי רחמנא וא"כ אם באת ללמוד מזה בעלמא דד"מ צריכה התראה אמינא לך אנא דאין ללמוד מזה דשאני התם דכיון שנתנה לו תורה לקנא אפי' בכל דהו שמקפיד עליו ומשו"ה התורה לא נתנה דבריה לשיעורין וגזרת הכתוב לקנא בין עד"מ ובין עד"י אבל אה"נ בעלמא כיון דד"מ איסורא ידוע אינה צריכה התראה:

ומ"ש לישב דברי הרשב"א דמחמת כעס וקטטה אפי' שהתרה בה אינה מפסדת כתובתה עד שתהא רגילה בכך דבר זה כבר ישבו מור"ם בד"מ שכתב דהרשב"א מיירי בהתרו בה ואפ"ה בעינן רגילה בכך ובודאי הטעם לפי שהוא מחמת כעס גם מ"ש לישב דברי מור"ם דשמיע ליה דברי מרן דמיירי שעשתה כן במקרה ע"י סיבה ומשו"ה הגיה עליו ורגילה בכך הנה מרן עצמו ימאן בזה שהרי בפי' הקשה על הרשב"א דאמאי בעי רגילה דאם היא בהתראה אפילו אינה רגילה בכך ואם היא בלא התראה אפילו רגילה בכך לא תפסיד משמע דס"ל למרן דאם התרו בה אפילו בפעם אחת והיא מחמת כעס וע"י סיבה אפ"ה לא בעינן רגילה בכך וא"כ מור"ם ז"ל לא היה לו לפרש כן בדברי מרן עצמו אחר דמרן עצמו לא ס"ל כן והו"ל לעשות הגה בפ"ע ויאמר ונ"ל דאם עשתה כן ע"י סיבה וכעס בעינן שתהא רגילה בכך ולא שיפרש כן בדברי מרן עצמו כי מרן כבר גילה דעתו בב"י שאפילו בפעם אחת אם התרה בה מפסדת כתובתה:

והן עוד מה שתמהת עלי במ"ש נראה דאע"פי שהראנ"ח ספוקי מספקא ליה הרש"ך מפשט פשיטא ליה ותמהת עלי דהא אני בעצמי תמהתי על הרב החבי"ב בזה לא זכר כבודו מ"ש הפוסקים כלל זה דפוסק אע"פי שנדחו דבריו לאו משום זה נדחו דבריו לגמרי כי אין משיבין את הארי לאחר מותו כי אפשר דאם היה בחיים היה מיישב את דבריו וא"כ אני הדל אע"פי שהקשיתי לו על הרב החבי"ב לאו משום זה נדחו דבריו וכן מה שתירצת לדברי הרב החבי"ב לא דקדקת יפה דגם שם שב וא"ת היא שהרי יבמה לשוק אם נתירנה לאו בקום עשה שאנו מתירין אותה דלא מיקרי קום עשה אלא כגון אם נצריכה חליצה אבל אם נתירה בלא חליצה שב וא"ת היא ומה שהותרה לשוק לאו ע"י שום מעשה שעשינו ודמיא להכי במשודכת שנשבע לה להביא הדבר לידי גמר טוב שאנו מתירין אותה לפי שהיא שב וא"ת ואע"פי שאחר זה צריך להתיר לו לישא אשה אחרת לא מיקרי קום עשה אלא שב וא"ת הוא ואדרבה נראה לדקדק מדברי הש"ס כדברי מהראנ"ח והוא דאם איתא דאפילו בקום עשה יכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי א"כ למה נקט בש"ס יבמה לשוק שהיא שב וא"ת הו"ל למינקט דאפילו בבעל עצמו שנעשה מוכה שחין יכולה האשה לומר דאדעתא דהכי שיעשה בעלי מוכה שחין לא נתקדשתי אלא ודאי נראה דדוקא ביבמה לשוק שהיא בשב וא"ת אז אמרינן שיכולה לומר דאדעתא דהכי לא נתקדשתי אבל בנשואה שאם תטעון כן צריכה ממנו גט והיא בקום עשה אז לא אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשתי. ומעתה מה שהקשה על מהראנ"ח שהוא היפך דברי הש"ס לפ"ז נראה דאדרבה הויא סייעתיה ולא עוד אלא שקשה לפי"ז דאמאי ספוקי מספקא ליה ולא פשיט ספיקו מדברי הש"ס שדוקא בשב וא"ת ולהא יש ליישב כנ"ל:

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה