אור ברסלב

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן ג

סימן ב

שאלה ראובן נשא אשה בחזקת בתולה ויקרב אליה ולא מצא לה בתולים וידבר על לבה שתודה לו מי הוא זה שבא עליה לאונסה בעודה פנויה ואמרה לו פ' בא עלי כשהייתי ישנה ואח"ז בא עלי כמה פעמים ואז הבעל בשומעו את דבריה ויחר אפו עד מאוד ויבקש להוציא רשעה מביתו ועמדו מתווכי השלום ופשרו ביניהם שיחזירה ויפחות מכתובתה וכן עשה שפיחת לה מכתובתה והתנו עליו שלא יגרשנה בעל כרחה ושלא ישא אשה אחרת עליה בחייה אלא א"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק ומכאן ולהבא לא ימצא בה ערות דבר. ואחרי כל זאת גמירי בישא לא הוי טבא שנמצא בה כמה רעות ואינה מתנהגת כבנות ישראל הכשרות ראשונה פעם אחת יצאה לרשות הרבים בלא צעיף על ראשה לראות בחתן גוי שהיה עובר שם עם קיבוץ רב מהגוים והגוים נסתכלו בה ונתנו לה מיני מתיקה ופשטה ידה וקבלה מהם שנית פעם אחת גלתה זרועיה לפני איש זר וא"ל ראה נא זרועותי אכן שם לא נמצא עדים כ"א אשה אחת שהיא קרובה לבעל אכן הבעל הוא מאמין לדבריה גבי תרי ויודע בה שאינה משקרת עוד נמצא בה ריעותא שמדברת על עסקי תשמיש לפני בני אדם בדברים אשר לא ניתנו ליכתב ועוד שהיא מקללת לבעלה וחמותה בפניהם וכעת הבעל קצה נפשו במעשיה הרעים אשר לא תעשינה כבנות ישראל הכשרות והיא עוברת על דת ולכן רוצה הבעל להפסידה כתובתה ולפחות שיכול לגרשה בע"כ ולא יפחד מאריה דשבועה דרביעא עליה ועל הכל יחדיו למשפט נקרבו לדעת אם יש ממש בדברי הבעל לגרשה בע"כ ויבוא שכמ"ה:

תשובה תנן בפ' המדיר דף ע"ב ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו דת משה מאכילתו שאינו מעושר ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע ומדברת עם כל אדם וכו' ובגמ' יוצאה וראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותירצו דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור ובירושלמי איתא וראשה פרוע לחצר אמרו ק"ו למבוי ר"ח בשם ר"י אמר היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום וראשה פרוע הדא דתימא לחצר אבל למבוי יש בה משום וראשה פרוע יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ע"כ. והנה לכאורה נראה שהירוש' פליג את"ד שהרי לפי דברי הירוש' דראשה פרוע דמתני' מיירי בחצר א"כ מאי מקשה וראשה פרוע דאורייתא הרי דאורייתא דוקא יוצאה לשוק אבל מתני' מיירי בחצר וזה ודאי דת יהודית היא אלא ודאי נראה דהירו' פליג את"ד ולפ"ז ל"ק מה שהקשה הרב מגילת ספר דף ס"ה על דברי התו' והר"ן מדברי הירו' שהם פי' על ההיא שאמרו בש"ס ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה שפי' אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת הראש ומדברי הירו' משמע דאפי' בחצר יש בה משום פריעת הראש אכן נראה ודאי דאם נאמר דהירוש' פליג את"ד ל"ק ולא מידי וכן נראה מדברי ריא"ז בשלטי הגבורים שבלא קלתה אסור לצאת אפילו בחצר כן היא שיטת תלמוד א"י עי"ש. משמע דלפי ת"ד שפיר יש לצאת בחצר בפריעת הראש וכן נראה מדברי הרב פ"מ בחי' על הירוש' שכתב עמ"ש וראשה פרוע לחצר כתב והא דאשה פרוע דאורייתא אלא בחצר אמרו ובבבלי קאמר א"כ לא הנחת בת לא"א וכו' אלא מחצר לחצר ודרך המבוי עי"ש. משמע דסברי מרנן דהירו' פליג את"ד אכן דא עקא דאם נאמר דהירו' פליג את"ד א"כ קשה על הרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור והרשב"א שפסקו כת"ד איך פסקו ג"כ ההיא דהירוש' ואפשר לומר דהרי"ף ודעמיה שפסקו ההיא דהירוש' יפרשו ההיא דהש"ס דידן ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת וכו' הכוונה דאם איתא דבחצר וקלתה בראשה יש בה משום פריעת הראש א"כ לא הנחת בת לא"א והנה בדברי רש"י יש להעמיד פי' זה וכן ראיתי להרב מגילת ספר בדעת רש"י פירש כן אבל לדברי התוס' והר"ן לא יתכן לפרש כן וא"כ קשה על דברי הר"ן ז"ל שראה להרי"ף שפסק כהירוש' איך פירש כן בדבריו והוא היפך ת"ד וגם בהגהות אשירי פי' ג"כ בדברי התוס' והר"ן ואיך לא שתו לב שהרא"ש פסק כהירוש' גם על הרב מגילת ספר קשה מה שפי' בדעת רש"י שהרי הריטב"א וגם מרן בב"י לא כן פירשו בדעת רש"י וא"כ קשה איך יפרש כן היפך דברי הפוסקים הנזכרים אכן נר' לע"ד לומר דודאי הש"ס דילן פליג על הירוש' וכדכתיבנא דא"כ לא מקשה מידי בש"ס דילן אבל אנן בדידן אם נפסוק כהירו' שכתב דחצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי וכן בהיפך שהיא סברא בפ"ע אין זה מן התימה לפסוק כוותה ואין זה תלוי במאי דאמר לעיל כי אף דת"ד פליג על הירו' בהא שהוא ענין בפ"ע אפשר דאף ת"ד יודה בזה וכן תראה להרי"ף והרא"ש שלא הביאו בהלכות כ"א סיפא מאי דאיתא התם חצר שהרבים בוקעים בו וכו' ולא מ"ש היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר משמע דרישא פליג את"ד ולא קי"ל כוותיה:

אבל הסמ"ג רוח אחרת אתו בדברי הירוש' שפסק לאותה שאמרו שם היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר הא אם פרוע הראש לגמרי יש בה משום פריעת הראש בחצר וזה היפך ת"ד לדעת רש"י והתוס' והר"ן והג"א אכן נראה דהסמ"ג יפרש דמאי דאמרו שם ואלא בחצר הכוונה בלא גילוי שער לגמרי אלא בקלתה על ראשה פשיטא שא"כ לא הנחת בת לא"א ומשמע דבגלוי שער לגמרי ודאי שאסור היפך דברי רש"י והתוס' והר"ן והוא מ"ש שם בירוש' היוצאה בקפליטין שלה אין משום פריעת הראש וה"מ בחצר דמשמע הא בלא קפליטין שלה בחצר אסור:

והנה הרב החבי"ב בדינא דחיי דף מ"ח שנזדמן לידי לפי שעה ראיתי שפי' שם על דברי הסמ"ג במ"ש יוצאה מחצר לחצר ודרך מבוי כתב שם דאי יוצאה בחצר דוקא אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת הראש דאם יש בה משום פריעת הראש לא הנחת בת לא"א וכדקאמר בש"ס וכתב המחבר יוצאה מחצר וכ"ש יוצאה בשוק וכתב עוד עמ"ש הסמ"ג ואין בזה משום פ"הר דהא אמרינן בירוש' אין בה משום פריעת הראש דאורייתא אבל יש בה משום דת יהודית ע"ש. ולא ידעתי לפ"ז איך יתיישבו דברי הסמ"ג שהרי בתחילה פירש דאם יוצאה בחצר אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת הראש וא"כ איך סיים דבחצר והיא בקלתה אין בה משום פ"ר דאורייתא אבל יש בה משום דת יהודית הלא אם היא בחצר אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פ"ר ואפילו לדת יהודית וכמו שפי' בתחילת דבריו וא"כ דבריו סתראי נינהו:

ואיך יתיישב סוף דבריו במה שפי' הוא עצמו הרב החבי"ב בתחילת דבריו ונמצינו למידין לפ"ז לדעת הרי"ף ודעימיה לדעת הירוש' שערה מגולה לגמרי אפילו בחצר עוברת על דת היא ומאי דפסקו כהירוש' היינו דוקא למאי דסיים שם חצר שהרבים בוקעים בו שהוא כר"הר ומהתימה מהר' ב"ח בסי' קט"ו שיצא לידון בדבר חדש שאף היוצאה בחצר בגילוי שער לגמרי יש בה משום פ"ר היפך דברי רש"י והתוס' והר"ן ואמאי לא סייע עצמו מדברי הירוש' שאמרו כן להדיא שאפילו בחצירה בגילוי שער לגמרי יש בו משום פ"ר ומה גם כי לא הביא שום סייעתא לדבריו ועוד שהיה לו להביא סייעתא לדבריו מדברי הסמ"ג שפסק ההיא דהירוש' שאמרו שם היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר וה"מ בחצר משמע דס"ל להסמ"ג דבלא קפליטין שלה יש בה משום פ"ר:

והנה מרן בב"י סי' קט"ו הקשה על דברי הטור שכתב אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעים בו לא תצא והק' עליו מרן דמשמע שלא תצא מבעלה ע"י כך אע"פי שהוא דבר שאינו הגון והא בחצר אפילו פריעת הראש ממש לית לן בה ובמבוי שאינו מפולש בקלתה נמי לית לן בה וראיתי להרב מגילת ספר בדף ס"ה שהקשה על דברי מרן הללו וז"ל ואני נבהלתי מראות על הראשונים אנו מצטערים איך פסקו היפך הירוש' והוא מוסיף לומר דל"מ שאינה דת יהודית אלא אפילו דבר שאינו הגון אינו ולא ידעתי איך נראה כן מדברי הר"ן והנה לשון ואלא בחצר א"כ לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה משמע להדיא מדברי הטור דלענין שלא תצא ותהיה תחת בעלה הוא דלית לן בה דאל"כ לא הנחת בת וכו' וזה שכתב הר"ן וא"כ כלהו נפקן שאין האשה נזהרת בתוך ביתה אבל אה"נ דליכא מאן דפליג ויכחיש דעושה דבר שאינו הגון עי"ש. ונראה לע"ד דל"ק דמה שהקשה איך נראה כן מדברי הר"ן הרואה יראה דדברי הר"ן כן מללו כמ"ש מרן שהרי כתב כלהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצירה וא"כ מאחר דכתב להדיא דכל הנשים כולן יוצאות בחצריהן בגילוי שער לגמרי א"כ איך יתכן להוציא מפיו ולומר דאף דכולן יוצאות הם עושים דבר שלא כהוגן ביציאתם בחצר כי לא אפשר בעולם שכל בנות ישראל עושים שלא כהוגן וא"כ לא ידעתי איך כתב המג"ס הנז' דאע"פי שכולן יוצאות הם עושים דבר שלא כהוגן ואפילו למה שפי' הריטב"א ז"ל לא הנחת בת לא"א וכו' לפי שרובן הולכות בחצר בראש פרוע משמע שיש מיעוט שנזהרין מלילך פ"ר לא תידוק מינה שהמיעוט שהם נזהרין לפי שהוא דבר שאינו הגון שהרי עכ"פ הדבר ק' דאיך אפשר להיות שרוב בנות ישראל יעשו דבר שאינו הגון אלא ודאי נראה שהמיעוט שהם מכסין ראשן לאו משום שהוא דבר שאינו הגון אלא שכך הוא הדרך כמו בנות שאינן נשואות שנוהגים שפעם מכסין ראשן ופעם הולכים בגילוי הראש לגמרי. ומה שדקדק מדברי הש"ס שאמרו א"כ לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה דמשמע כדברי הטור הא ליתא דאדרבה כיון דקאמר לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה משמע דלא אפשר בעולם להיות שום אשה נזהרת בזה וכיון דלא אפשר ליזהר היתר גמור הוא. ומה שהקשה עוד על דברי הריטב"א ומרן ממ"ש רש"י מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיחי רבים מכלל דבלא קלתה אפילו דלא שכיחי בו רבים יש בו משום פ"ר ע"כ. גם בזה ל"ק ולא מידי דודאי היכא דהיא יושבת בחצירה ואין שם שום אדם נכרי לראות התירו פרושים את הדבר לפי שהיא בחצירה ואין איש זר עמה לראות שערה ולא חיישינן שמא פתע פתאום יכנס אדם לביתה ויראה אותה בגילוי שער שהוא ערוה וה"ה נמי אם היא עומדת במבוי שלא יש במבוי ההוא כ"א חצירה לבד אפי' שהוא ר"הר ואפשר שיבוא איזה אדם לשם עכ"ז אינם חוששים להכי כיון שאין שכנים בביתה אבל ודאי ליכנס מחצר לחצר אצל השכנים אפילו שאין שכיחי דבים במבוי אפ"ה אסור כיון שרואים אותה השכנים והיא בגילוי שער לגמרי אבל אה"נ אם היא בקלתה אפילו שיראו אותה השכנים לית לן בה כיון שאין שם רבים מצוים אבל ודאי אם בוקעים שם רבים אפילו שהיא לובשת קלתה דת יהודית היא ואסור וא"כ מאי מקשה להריטב"א במה שכתב שאם היא בחצירה אין בה משום פ"ר מההיא שכתב רש"י בההיא דמחצר לחצר דלא שכיחי רבים דודאי ההיא דמחצר לחצר שאני שיראו אותה השכנים בגילוי שער לגמרי ומה שהתירו דוקא בביתה ואין איש עמה בבית ולא חיישינן שמא יראה אותה איזה אדם מהגג או דרך חורין וסדקין ומעשה דבת שבע יוכיח שהיתה רוחצת על הגג וראה אותה אדונינו דוד משם ואף שאמרו בסנהדרין דף ק"ז שהיתה חפיא רישא תותי כלחא פי' כוורת מ"מ נראה דהכוורת לא היתה מכסה ראשה כ"א מבני ר"ה אבל בחצירה היתה יושבת בגילוי שער לגמרי והראיה כשנשברה הכוורת ראה אותה אדונינו דוד בטוב וא"כ משמע שיש עמה רשות לצאת בביתה בגילוי שער לגמרי. והרב מג"ס הנז' כתב שהרי"ף והרא"ש שהביאו הירוש' ס"ל דביוצאה וראשה פרוע אפילו לחצר שאין הרבים בוקעים בו עוברת על ד"י עי"ש. ולא ידעתי איך עלה בדעת עליון לומר כן שהרי הר"ן פי' על דברי הרי"ף שאם יצאה לחצר בפריעת הראש לית לן בה גם בהג"א פי' כדעת הרא"ש בדברי הר"ן ומעתה יגדל התימה עליו ועל הב"ח שאיך יוכלו לומר שאם יצאה לחצר בפריעת הראש שעוברת על ד"י היא ואיך לא שתו לבם שרש"י והתוס' והר"ן והריטב"א והג"א כולם כאחד ענו ואמרו שאם יצאה לחצר בפריעת ראש שאין עוברת עד"י והיתר גמור הוא. הן אמת כי דברי הירוש' מסייע להו אכן נראה לפק"ד לפרש דברי הירוש' ובזה יבוא על גורן נכון גם לפי ת"ד והוא דמ"ש ישם וראשה פרוע לחצר אמרו ק"ו למבוי לפי מה שסיימו שם חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי א"כ האי חצר שאמרו שם שהיוצאה בו הפסידה כתובתה לא יכלה משני פנים או חצר שאין הרבים בוקעים בו או חצר שהרבים בוקעים בו ואם נפרש דמיירי בחצר שאין הרבים בוקעים בו ואפ"ה כשיוצאה לחצר בשער מגולה שתפסיד כתובתה הדבר קשה חדא דאם כן דומיא דהכי במבוי שאין הרבים בוקעים בו ואם כן מאי קושיא הרי מבוי שאין הרבים בוקעים בו שוה לחצר ועוד דאיך יתכן שאם יצאה בחצירה בלתי קלתה ואין שם רואה זולתי אנשי ביתה שתפסיד כתובתה דאם כן לא הנחת בת לא"א שיושבת תחת בעלה וכמו שהקשו בש"ס דידן לפי דברי רש"י והתוס' והר"ן ועוד כיון שאין הרבים בוקעים בו כ"א אנשי ביתה בעלה ובניה א"כ מאי איריא יוצאה בחצר אפילו עומדת בתוך ביתה עוברת עד"י היא ואמאי נקט יוצאה בחצירה. ועוד דפשטא דמתני' יוצאה וראשה פרוע היינו שיוצאה כן לפני רבים דומיא שטווה בשוק וכיוצא לכן נראה פשוט דודאי האי חצר ומבוי שאמרו בירוש' היינו חצר שהרבים בוקעים בו ואמר וראשה פרוע בחצר אמרו ק"ו למבוי ר"ל דכיון שרבים בוקעים בו היה ראוי לנו לומ' שהיא עוברת על ד"מ דכיון שרבים בוקעים בו א"כ הרי הוא כר"הר מ"מ כיון שהוא חצר לאו באמת רבים בוקעים בו דא"כ מאי למימרא ומה חידש לנו בירוש' מי גריע משוק אלא ודאי דפי' שהרבים בוקעים בו היינו ששוכנים בו שכנים מרובים ולהכי קרינן ביה רבים בוקעים בו אלא דאשה שיצאה בגילוי שער לפני השכנים בלא קלתה לאו עוברת ע"ד משה היא אלא ד"י היא דכיון שהיא בתוך ביתה לא נזהרה ויכולין לדון אותה כשוגגת ורבים כן שאינם נזהרים בתוך ביתם וק"ו למבוי שיוצאים ונכנסים בו השכנים ואף שאין בני השוק בוקעים בו כ"א דוקא השכנים מ"מ עד"י היא אבל בחצר שאין הרבים בוקעים בו תצא אפילו בגילוי שער לגמרי ולכן אמרו שם בירוש' היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר הדא דתימא לחצר והיינו ודאי בחצר שהרבים בוקעים בו והאי רבים לאו היינו כל הרוצה ליכנס שם נכנס אלא היינו חצר שיש בו שכנים רבים והוה ס"ד לומר שאפי' בקלתה לא תצא כן לפני השכנים מידי דהוה כבני השוק שהם זרים לה ובא ר"ח וחידש שאין דומים השכנים לבני השוק ומותר לצאת לפני השכנים בקלתה. ובזה נתיישב שפיר מה שהק' הרב מג"ס על דברי הסמ"ג במ"ש יוצאה מחצר לחצר דרך מבוי ואע"פי ששערה מכוסה אין בזה משום פ"ר לגמרי דהא אמרינן בירושלמי היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר והק' עליו שזה הפך פשט דברי הש"ס ועוד קשה במ"ש דאין בה משום פ"ר לגמרי דמהיכא תיתי שיהיה יוצאה בקלתה עוברת עד"מ ועוד קשה שהביא ראיה מהירו' דאמר היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר תלמוד דידן ערוך הוא דאמרינן קלתה ש"ד ע"ש. וע"פי האמור ל"ק ולא מידי ושיעור דברי הסמ"ג כך הוא איזו היא ד"י יוצאה מחצר לחצר וכו' והיינו חצר שהרבים בוקעים בו ואע"פי ששערה מכוסה במטפחת לא מיבעיא היכא ששערה מגולה והיא בחצר שעוברת עד"י אלא אע"פי ששערה מכוסה במטפחת אפ"ה עוברת עד"י וסיים ואין בזה משום פ"ר לגמרי ר"ל זאת האשה אשר נכנסה לחצר שהרבים בוקעים בו אין בזה משום פריעת הראש לגמרי לפני רבים שהיא עוברת עד"מ ולומר שאע"פי שאינה עומדת בשוק והיא בפ"ר מ"מ היא עומדת בגילוי שער לא היא דאע"פי שעומדת בחצר שהרבים בוקעים בו אינה עוברת אלא עד"י לפי שהיא עוברת בהעברה בעלמא במבוי ואינה שוהא שם וראיה לזה דאמרינן בירוש' היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום פ"ר משמע דהיוצאה בלא קפליטין חות דרגא שעוברת עד"י אבל אינה עוברת עד"מ אע"פי שעוברת במבוי ובחצר שהרבים בוקעים בו. וחזר עוד והקשה עמ"ש וה"מ בחצר דמשמע דהיוצאה בקפליטין דאין בה משום פ"ר דמשמע דהיוצאה בלא קפליטין יש בה משום פ"ר דוקא בחצר הוא דעוברת עד"י אבל במבוי עוברת עד"מ וא"כ איך אמרינן דאם היא עוברת מחצר לחצר דרך מבוי שהיא עוברת עד"י. ותירץ דהיינו דוקא שעוברת עד"מ כשרוצה לשהות במבוי אבל ודאי אם עברה מחצר לחצר ודרך מבוי ואותו חצר רבים בוקעים בו עוברת עד"י אלא דלפ"ז קשה שהרי אמרו בירוש' שם שחצר שרבים בוקעים בו שוה למבוי ואיך מחלק ביניהם אכן נראה דבחצר עצמה ליכא רבים כ"א במבוי לפעמים נמצאים שם ב"א והסמ"ג ס"ל דמה שאמר ר"י קלתה אין בה משום פ"ר היינו שאין בה פ"ר דאורייתא אבל יש בה משום פ"ר דרבנן וכמו שפי' הרב החבי"ב ואם תעבור בגילוי שער לגמרי מחצר לחצר לאו עוברת עד"מ אלא עוברת עד"י היא כיון שאינה עומדת במבוי וגם אם תעבור בקלתה מחצר לחצר ד"י היא:

והנה הטור ז"ל כתב משם הרמב"ם שאע"פי שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים והנראה פשוט בדעת הרמב"ם דבזמנו שינו הקלתה והיו לובשים במקומה מטפחת ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם בלשונו קלתה והרב באר שבע בתשו' סי' י"ז כתב דהרמב"ם בא להשמיענו חידוש דלא מיבעיא בקלתה שיש בה תרתי לריעותא חדא שאינו עשוי ביחוד לכסות השער ועוד שהוא מלא נקבים חלולים אלא אע"פי שמכוסה במטפחת עי"ש. ולדידי ק' לי דא"כ הו"ל לרבינו למינקט הכי להדיא ולהזכיר לנו הקלתה שאע"פי שהיא מנוקבת וחלולה ונראה השער מתוכה מיקריא כסוי אבל עכשיו דנקט מטפחת משמע דוקא מטפחת שהיא מכסה השער אבל. קלתה שהשער מגולה דרך נקבים הייתי סובר שהיא עוברת עד"מ והו"ל לרבינו להשמיענו חידוש זה דבקלתה נמי ד"י היא דוקא אע"פי ששערה נראה לעין כל מתוך הנקבים ונמצינו למידין לפ"ז דהיוצאה במבוי וכ"ש בשוק וקלתה על ראשה שהיא עוברת עד"י היא וא"כ בנ"ד שיצאה מן המבוי לגמרי ועמדה ברשות הרבים ודאי שהיא עברה עד"י היא ויכול הבעל להפסידה כתובתה אם התרה בה:

ונבוא אל הטענה השנית שטען הבעל שגלתה זרועיה לפני בני אדם. הנה מצינו למרן ז"ל בש"הט סי' קט"ו שכתב או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לב"א וכתב מור"ם ורגילה בכך והרב משפט צדק ח"ג סי' ג' כתב וז"ל והנה שאר פוסקים כותבים סתמא בדינין אלו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ולא פי' אם רגילה בכך או בפעם אחת סגי והנה יש להכריח ולומר דיגיד עליו ריעו דאחר דתנן במתני' מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נידה דלשון זה משמע שהוא הווה ומצינו להרמב"ם שכתב או שהאכילה את בעלה דבר שאינו מעושר וכן הוחזקה נידה בשכנותיה וכו' וא"כ כמו דהתם דבפעם אחת מיקריא עוברת כן ביוצאה בגילוי שער או טווה בשוק וכ"ת זיל לאידך גיסא דדוקא התם דיראה כן מדבריהם בפי' שבעשותה פעם אחד לבד נקראת עוברת עד"י לא כן ביוצאה וראשה פרוע דמשמע דברגילה בכך דאם נימא כן קשה מאן פלג להו לומר בקצת עוברת ע"ד בפעם אחד סגי ובקצת עד שתהיה רגילה בכך באופן דאסיק שם הרב דבין בעוברת עד"מ ובין בעוברת עד"י בפעם אחד סגי עי"ש. ולפקד"ן דהרמב"ם ז"ל דעל כל טיפה וטיפה מונים לו ז' נקיים. יש לדקדק בדבריו כמו שתדקדק במשנה בודאי שבדוקא נקט והכי ומה שהקשה דמאן פלג להו בקצת לומר דעוברת על דת אפילו בפעם אחת ובקצת עד שתהיה רגילה בכך נראה לומר דדוקא בעוברת עד"מ שהאיסור הוא מפורסם וידוע לכל שאסור לאכול דבר שאינו מעושר או לשמשו נידה משו"ה בפעם אחת מיקריא עד"מ אבל גבי ד"י שהוא מנהג שהנהיגו בו רבני עולם לכל בנות ישראל ואינו מפורש בתורה משו"ה בעינן שתהיה רגילה בכך אבל בפ"א לא מיקריא עוברת אבל דבר שהוא אסור מן התורה אפילו בפ"א נקראת עבריינא ואף דנקט ונודרת ואינה מקיימת והנדרים מן התורה נראה דוקא נדרים לפי שבעת אשר נדרה לא היה בדעתה לעבור אלא שאחר זה לא נתקיים עמה ועוד לפי שהוא אומר אי איפשי באשה נדרנית שבניה מתים ובש"ס אמרו בעון נדרים בנים מתים ולא אמרו בעון נדר לומר דלאו בפעם אחת נקראת נדרנית אלא אם נודרת כמה פעמים בניה מתים ולכן נקט הרמב"ם נודרת ואינה מקיימת לומר דאינה מפסדת כתובתה עד שתדור כמה פעמים ועוד גבי נדר אע"פי שהוא מן התורה אינה מפסדת כתובתה אלא בכמה פעמים לפי שבפעם אחת יכולה לומר שכחתי הנדר או שאלתי ח' והתיר לי אבל אם נדרה כמה פעמים אע"פי שאמרה כן כמה פעמים אינה נאמנת ודמיא לההוא סמיא ששכח עירובו פעם אחר פעם וא"ל רבו פושע הוא. ויש להביא קצת ראיה לזה ממ"ש רש"י בסוטה דף כ"ה גבי עוברת ע"ד אם צריכה התראה להפסידה כתובתה פי' רש"י בעוברת עד"י משמע דבעוברת על ד"מ אינה צריכה התראה אלא בפעם אחת שהיא עוברת מפסדת כתובתה והיינו ודאי כמש"ל דבד"מ ידוע האיסור לכל והוא ע"ד חבר אין צריך התראה אבל בד"י שהוא מנהג בנות ישראל הצנועות והכשרות צריכה התראה להפסידה כתובתה וכן ראיתי להרב בית שמואל שפי' כן בדעת רש"י שבדוקא נקט הכי וא"כ גם לגבי רגילות בד"מ אפילו פעם אחת יספיק אבל בד"י עד שתהיה רגילה בכך:

אכן דין זה דרגילה לא ידעתי על מה אדניה הטבעו דממ"נ אם התרה בה אפילו בפעם אחת יספיק ועוברת עד"י היא ואם לא התרה בה אפילו עשתה כן כמה פעמים ורגילה בכך לא תקרא עד"י כיון שלא התרה בה וכבר ראיתי להב"ש והח"מ שנתעוררו בזה על דברי מור"ם. ולעד"ן לתרץ והוא דודאי הא דאיבעיא לן בסוטה בעוברת ע"ד אי צריכה התראה היינו דוקא להפסידה כתובתה אבל ודאי אם עברה כמה פעמים בלא התראה ורגילה בכך אפילו שאינה מפסדת כתובתה כיון שלא התרה בה מ"מ אשה כזאת שיש בה כל המידות הללו מצוה עליו לגרשה אם רגילה בכך אע"פי שלא התרה בה וכן נראה ממ"ש הת"ה סימן רמ"ב דהמתייחדת עם הגוי עוברת עד"י היא ומצוה לגרשה ואם אינו מוציאה נקרא רשע אלא דלענין להפסידה כתובתה צריכה התראה עי"ש. משמע דאילולי דלא בעי להפסידה כתובתה אלא דוקא בא לישאל אם מצוה לגרשה היו מורים לו דמצוה לגרשה לפי שהיא רגילה בכך וכן מצאתי למהר"ם מפדווה סי' ג' דהא דצריכה התראה זה דוקא אם רוצה להפסידה כתובתה דעל זה קבעי תלמודא אבל פשיטא שמצוה לגרשה אף כי לא התרה בה ויתן לה כתובתה אכן לא יתכן פי' זה שהרי הרשב"א עצמו שם בסי' תקע"א כתב דין זה דרגילה לענין להפסידה כתובתה ולא לענין לגרשה דוקא:

וראיתי להרב משפט צדק ח"ג סי' ג' שכתב שנראה מדברי הרשב"א הנז' שבכל החלוקות מיירי שרגילה בכך וא"כ ק' לדעתו ההיא עובדא דמר עוקבא שאמרה לעלם הבא לי פליכא ורבינא טווה בשוק אמר בה ורבנן מדברת עם כל אמרי בה דהגם שראה אותה בשוק מנא הוה ידע שרגילה בכך כדי שיקראנה טווה בשוק או לרבנן מדברת עם כל אדם עי"ש. ולפקד"ן לומר דודאי האי עובדא לא היתה הלכה למעשה שדנו כן שהרי ההיא איתתא ערביא ישמעאלית היתה כדפי' רש"י במהדורא קמא הובאו דבריו בש"מ אלא שהיה הולך מר עוקבא עם רבה בב"ח ואירע מעשה זה לפניהם וא"ל מר עוקבא אם אירע מעשה זה באשה ישראלית שעשתה כן מה תקרא אם תקרא מדברת עם כל אדם שהרי זאת האשה אפילו. שאינה מכרת אותם דברה עמהם ולא בעינן שתשחק עם הבחורים כדעת ר"י או מדברת עם כל אדם ששוחקת עמהם וזאת שלא שחקה עמהם לאו מדברת עם כל אדם אלא טווה בשוק אמר בה שא"ל עולם הבא לי פלכא ופליגי בזה רבינא ורבנן חד אמר שכך אמר מר עוקבא וח"א כך אמר מ"ע אבל ודאי בהא מודים שתתמיד ורגילה בכך אבל בפעם אחת לא תקרא ע"ד בזה לא איירי מר עוקבא וזה נשמיענה מן מתני' שאמרו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ולא אמרו יצאה וראשה פרוע דמשמע בפעם אחת סגי לא יוצאה משמע שרגילה בכך כדעת הרשב"א וכן ראיתי לרש"י במ"ק שכן פי' מעשה דמר עוקבא שכתב וז"ל מדברת וכו' שכגון זה אמרו ח' טווה בשוק שיוצאה בלא כתובה עי"ש בש"ע:

וחזי הוית להרב ח"מ שם בסי' קט"ו סי"א שכתב שהרשב"א. בתשו' שכתב לההיא דרגילה לרווחא נקטא דאפילו לקוראה בשם עוברת ע"ד אין ראוי לקרותה בשביל פעם אחת והרואה יראה להרשב"א ז"ל שם בתשובה שכל דבריו לענין להפסידה כתובתה ולא לענין לקוראה בשם עע"ד ולעיקר קושית הח"מ על הרשב"א אפילו את"ל שבדוקא נקט הרשב"א הכי ל"ק ולא מידי שהרי מצינו להת"ה שם סי' רמ"ב והביאו מרן בב"י גבי אשה הרגילה להתייחד עם גוים עוברת ע"ד היא ואפשר דלא בעי התראה הרי מצינו דאם היא רגילה לא בעיא התראה. ואף דהת"ה עצמו כתב דמשום דאנו מדמין לא נעשה מעשה ואף מרן ז"ל כתבה בדרך אפשר מ"מ מצינו למהרח"ש בא"ה סי' ז"ן והמ"ץ בח"ג סי' ג' והרב כרם שלמה בא"ה סי' נ"א שכתבו בפשיטות דהיכא דרגילה בחציפות ובפריצות דאפילו התראה לא בעי ויכול להפסידה כתובתה כדעת הת"ה ואף דאיהו כתבה בדרך אפשר הפוסקים הנז' מפשט פשיטא להו. הן אמת כי היו יכולין הפוסקים הנז' להביא ראיה לנדון דידהו מדברי הרשב"א דאם היא רגילה בכך שמפסדת כתובתה אכן לפי שאין מפורש שם בדברי הרשב"א אם יש שם התראה ויתכן לפרש כדעת מור"ם בד"מ דמיירי שעשה לה התראה לכן לא הביאו ראיה מדברי הרשב"א אכן אנן בדידן עד שנאמר דלרווחא דמילתא נקט הכי יותר טוב לנו לומר דאפילו להפסידה כתובתה יכול הבעל להפסידה אם היא חצופה ורגילה בכך כדעת הת"ה והפוסקים הבאים אחריו ומה גם כי מרן ז"ל פסק כוותיה וכן מור"ם ז"ל וכל זה נראה לומר כדי לתקן דברי הרשב"א ונאמר בדוקא נקט הכי ולא לרווחא דמילתא אבל ודאי על מור"ם שהעתיק בהגה דברי הרשב"א אין להם מקום כלל וכמו שהקשה עליו הח"מ והב"ש ואף שלפי האמור דאם היא חצופה ביותר דלא בעיא התראה וא"כ מאי מקשה דאם לא התרה בה אפי' רגילה לא הפסידה כתובתה הא לפי דעת הפוסקים הנז' אם היא רגילה ביותר אינה צריכה התראה דיש לומר דמ"מ לא יתיישב שפיר שהרי סיים שם מרן בש"הט כל אלו שאמרנו צריכים התראה בעדים דמשמע דאפי' רגילה אפ"ה צריכה התראה:

ואופן ההתראה מצאתי להרב החבי"ב שכתב שמדברי הרא"ש לפי פשטן נראה שצריך שיתרו בה בפי' שאם תעשי כך תפסידי כתובתיך וכן כתב מרן בבד"ה וכ"כ הרדב"ז אכן מהרח"ש בשם שלטי הגבורים כתב שאין צריך לפרש שאם תעשי כך תפסידי כתובתיך וכתב שכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו וכתב דהרא"ש בתשו' לאו בדוקא נקט וכתב הרב החבי"ב שיראה כן מדברי הרא"ש שלאו בדוקא נקט הכי מדסיים ואם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה ואם בדוקא הו"ל לסיים ואם לא התרו בה שתפסיד כתובתה ע"ש. וראיתי מי שהקשה עליו דאישתמיטיתיה להרב החבי"ב מ"ש הרא"ש עצמו שם בסי' ח' דהיכא דעברה עד"י ולא התרו בה אם תעבורי ע"ד תפסידי כתובתיך לא הפסידה עי"ש. ולדידי לאו קושיא היא שהרי גם בכאן כתב אם התרו בה שתפסיד כתובתה וממילא משמע שאם לא התרו בה שתפסיד כתובתה שאינה מפסדת ועיקר כוונת הרב החבי"ב לומר שהרא"ש לאו לעיכובא ובדוקא נקט הכי והביא ראיה לזה מסוף. לשונו שלא חזר ופי' בפי' משמע שלא בדקדוק כתב הכי ואם היא עיקר ולעיכובא לא הו"ל להרא"ש מלשתוק מינה ומאי נ"מ אם כתב כן להדיא לעיל והרי אף בכאן כתב שצריך שיתרו בה שמפסדת כתובתה ואפ"ה כתב מהרח"ש שלאו בדוקא כתב כן וא"כ אף לעיל לאו לעיכובא כתב כן ועוד דהרא"ש רוב תשובותיו היו נשלחים לו תשובות ממקומות אחרים והיה משיב להם ולבסוף חברם יחד וא"כ ודאי דיש לדקדק עליו אמאי לא סיים להדיא ואם לא התרו בה שתפסיד כתובתה כדי שלא יטעה אדם לומר שלאו בדוקא כתב כן ולא יסמכו על אותה תשובה דאפשר שלא ראו אותה:

ואיך שיהיה נמצינו למידין לדעת מרן בבד"ה שצריך שיתרו בה להדיא שתפסיד כתובתה ואף שהפוסקים פליגי בזה וכתבו האחרונים שהבעל שהוא מוחזק אף כי לא התרה בה שתפסיד כתובתה אינה יכולה להוציא מידו מ"מ אין לנו אלא דברי מרן שכתב שאם לא התרו בה שתפסיד כתובתה אלא סתם התרו בה שאינה מפסדת כתובתה וא"כ בנ"ד שלא התרה בה שתפסיד כתובתה אם עברה ע"ד שאין יכול עכשיו להפסידה כתובתה ואפי' שהיא עוברת ע"ד. אכן נראה פשוט בנ"ד שאע"פי שאין יכול להפסידה כתובתה מ"מ יכול ליתן לה כתובתה ולגרשה בע"כ וכמו שכתבנו לעיל משם הת"ה סי' רמ"ב שלענין להפסידה כתובתה בעינן התראה אבל ודאי שיכול לגרשה בע"כ ולתת לה כתובתה וכן כתב מהר"ם מפדוואה סי' י"ג שכתב וז"ל מי הוא זה אשר יעכב על ידו לכופו להכניסה לביתו מאחר שלפי העדויות לפחות היא עוברת עד"י ואפש' אף בכלל עידי כיעור ובזה אל יטעה שום אדם לומר הלא בעובר ע"ד הוזכר שצריכה התראה שזהו דוקא אם רוצה להפסידה כתובתה אבל פשיטא שמצוה לו לגרשה אף כי לא התרה בה וסברא נכונה היא כי מה לו בהתראה אם לבו נוקפו שזנתה תחתיו והיא אסורה עליו דממילא אם באמת זנתה אסורה לו אף אם לא תעבור עוד ע"כ. והנה מדבריו אלה נראה דלאו דוקא שבאו עדים והעידו שעברה עד"י אלא אפילו בא עד אחד והעיד או ששמע בקלא דלא פסיק ולבו נוקפו שזה גריעא מעד אחד שכן כתב בתחילת דבריו כמו שיעו"ש וכן הבין הרב מ"ץ ח"ב סי' ס' כי דברי מהר"ם מפאדווה הנז' מיירי בעד המעיד ומהימן ליה והרב הנז' בענין עד המעיד פליג עליו ופסק דדוקא בעידי כיעור יכול לומר דמהימן אבל בעוברת ע"ד דהיא דרגא יותר למטה מהיוצאה בעידי כיעור אינו יכול לומר דעד א' מהימן לי. אכן נר' כי רבו עליו חביריו על המ"ץ שהרי מלבד שמהר"ם הנז' פליג עליה עוד בה כי מצאנו ראינו להמבי"ט בח"ג סי' קכ"ו שכתב שעוברת ע"ד מצוה לגרשה אפילו שאין לו עדים ושאין בזה חר"ג וכמ"ש בהג"מ פכ"ד מה' אישות ומה שצריכה עוברת ע"ד עדים והתראה היינו להפסידה כתובתה אבל לגרשה כיון שיודע הוא שעברה ע"ד מצוה לגרשה והביא שם דברי הרמב"ם דפכ"ד מי שראה אשתו ומסיק שם ודומיא בהכי עוברת ע"ד עי"ש. הרי להדיא שהשוה שם דבר זנות לעוברת ע"ד וכי היכי דבזנות אי מהימן ליה אחד מגרשה בע"כ ה"נ גבי עוברת ע"ד אי מהימן ליה עד א' מגרשה בע"כ ואפילו שאין שם עדים וכן כתב הרב משם הרב מהר"ש טרניקי בתשו' כ"י. והנה הרב מ"ץ הנזכר הוקשה לו על דברי מהר"ש הנז' וז"ל ויש לפקפק עליו דבשלמא בעידי כיעור יש מקום לומר שלבו נוקפו שזנתה מה שאין למיחש כן בעוברת שמא זנתה עי"ש. ולפקד"ן דלאו קושיא היא שהרי כתב שם הרא"ש בפ' המדיר בטעם עוברת ע"ד משום חציפות ומשום זנות וא"כ גם בעוברת ע"ד יש לחוש שמא זנתה או אפשר לומר בעוברת ע"ד שנתייחדה עם ב' אנשים שהוא איסור והבעל חושש שמא זנתה עמהם שכן מצאתי להת"ה סי' רמ"ב שדקדק כן מדברי רש"י בפ' ארוסה שאם נתייחדה עם ב' אנשים מקריא עוברת ע"ד ואם התרה בה מפסדת כתובתה ומינה דן שם הת"ה דכ"ש הנסתרת עם הגוים דשטופי זימה הם דחשיבה עוברת ע"ד ומצוה לגרשה דבכה"ג לא תיקן הגאון עי"ש. וא"כ אפשר דעל כיוצא בזה שנתייחדה עם אנשים בזה כתב מהר"ם כי מה לו בהתראה אם לבו נוקפו שזנתה. אכן נראה שתירוץ זה דוחק שהרי מהר"ם על סתם עוברת ע"ד קאמר כן ואפילו על אותן השנוים במשנה ואיך שיהיה נמצינו למידין לדעת כל הני רבוותא דאע"פי שלענין להפסידה כתובתה צריכה התראה ולדעת מרן בבד"ה צריכה התראה בפי' לומר לה אם תעבורי ע"ד תפסידי כתובתיך מ"מ אם רצונו לגרשה בלתי הפסד כתובה יכול לגרשה בע"כ אפי' שלא התרה בה. וכ"כ מהר"י הלוי אחיו של הט"ז בש"ות סימן ט"ל וז"ל ונ"ל הא דאמרן דמצוה מן התורה לגרשה ומדרבנן אסור לקיימה ויגרשנה בע"כ היינו בעברה ולא התרה בה דלא אישתמיט שום פוסק להזכיר התראה לענין לגרשה ודוקא לענין להפסידה כתובתה מיבעיא ליה בפ' ארוסה אי בעינן התראה ואם רגילה בכך פעמים שלוש אף בלא התראה כופין אותו להוציא עי"ש. הרי להדיא כמ"ש לעיל והוסיף עוד לומר דמדרבנן אסור לקיימה ואם רגילה בכך כופין אותו להוציא רשעה מביתו:

פש גבן לברר על דברת שבועת האלהים אשר נשבע הבעל בעת הנישואין שלא יגרשנה בע"כ ונראה דבכגון זה יראה דיכול לגרשה אפילו שנשבע לה כי יכול לומר הבעל אדעתא דהכי לא נשבעתי ויש להביא ראיה לזה ממ"ש מהראנ"ח סי' ך' שכתב על אשה שיצא עליה קול שזנתה ואסיק שם דאם הקול קול פשוט ונאמר בפי אנשים ונשים מוזרות בלבנה אפילו אין בו כדי לאסור לא קודם נישואין ולא אחר נישואין כיון דמכח השבועה אנו באים לאוסרו יכול ראובן הנז' לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי דכל כה"ג אנן סהדי דאין אדם סובל כלל שיהא קול על אשתו והוא סובל ואע"ג דשבועה זו היא ע"ד אשתו ובשבועה ע"ד חבירו לא שייך לומר דאדעתא דהכי לא נשבע מ"מ בדבר דמוכח טובא ואנן סהדי שייך לומר ואפילו בנשבע ע"ד חבירו ולא פי' כלום עי"ש. הא קמן דבדבר דמוכח טובא דאדעתא דהכי לא נשבע השבועה כמאן דליתא דמי וא"כ בנ"ד נמי הדבר מוכח שתחזור לפריצות ורשעות שהיתה בה מקודם ודאי דאדעתא דהכי לא נשבע ומה גם כי בנ"ד כבר התנה בתחי' ופי' שיחותיו שהתנה על עצמו שלא ישא אשה אחרת עליה ושלא יגרשנה בע"כ ע"מ שלא ימצא בה ערות דבר ואף שמהראנ"ח עצמו אחר שהביא ראיה לדבריו מדברי הרא"ש ומהרי"קו כתב שיש לגמגם בזה שלא כתבו הרא"ש ומהרי"קו בההיא דיצאה אחות המשודכת מן הכלל וההיא דנשתטית כולם הם בענין שאנו באים לכוף את הנשבע למען הקים את הדבר אשר נשבע בקום עשה והוא עומד בשב ואל תעשה ואינו רוצה לקיים הענין מטעמא דאדעתא דהכי לא נשבעתי אבל בשבועה שהיא בשב וא"ת שקבל עליו שלא ישא אשה אחרת ושלא יגרש בע"כ ובא עתה לישא או לגרש ואומר דאדעתא דהכי לא קיבל עליו אפשר דלא מהני אדעתא דהכי עי"ש מזה נראה דמהראנ"ח ספוקי מספקא ליה. מ"מ נראה דמהרש"ך בח"ב סי' רכ"ז מפשט פשיטא ליה שהביא נדון זה דמהראנ"ח וכתב בפשיטות שיכול לומר איני רוצה במשודכתי וכ"כ הרב החבי"ב בא"ה סי' א' הגהב"י אות כ"א. אכן דברי הרב החבי"ב לא זכיתי להבינם במאי דקאמר אע"ג דמהראנ"ח ספוקי מספקא ליה והרש"ך מפשט פשיטא ליה. וקשה הרי מהראנ"ח דמספקא ליה היינו משום דנדונו היה שנשא אשה ובא עכשיו לגרשה ונסתפק שם הרב דאפשר דבקום עשה כגון הא שרוצה לגרשה לא דיבר הרא"ש ומהרי"קו אבל ההיא דמהרש"ך הוא באחד שנשבע לישא את משודכתו ומחמת שיצא עליה שם רע רוצה שלא לקחתה שהיא בשב וא"ת כנדון הרא"ש ומהרי"קו ובזה ודאי דליכא לאסתפוקי וא"כ לא ידעתי מאי קאמר דמהרש"ך פשיטא ליה וצ"ע. גם על הראנ"ח קשה במ"ש שלא כתבו הרא"ש ומהרי"קו אלא בההיא שהמירה אחות המשודכת שהיא בשב וא"ת וכו' עי"ש. וקשה שהרי סיים שם מהרי"קו והביא ראיה לדבריו מדברי הרשב"א שכתב ולא עוד אלא אפילו בנשואה גמורה התיר הרשב"א לישא אשה היכא שיצאה מדעתה וא"כ קשה במה שיש לגמגם בזה שלא כתב הרא"ש וכו'. שו"ר להרב פ"מ ח"ב סי' קי"ז שהקשה כן על דברי מ"ז הראנ"ח וכתב שם שיש לתרץ דשניא ההיא דהרשב"א שהיא חרם ר"ג משבועה דלגבי האי מילתא איכא לחלק דעדיף טפי לומר דאדעתא דהכי בחרם ר"ג מכשהוא נשבע מפי עצמו דהו"ל לאתנויי דאם יתיליד איזה סיבה דאדעתא דהכי לא נשבע וכיון שלא התנה בהחלט נשבע כיון דהוה סמיה בידיה להתנות ולא התנה משא"כ בחרם ר"ג עי"ש. והרואה יראה למהראנ"ח עצמו שם בסי' ל"א דליתא להאי חילוקא דשם נדונו היה באשה שנשבע ארוסה להביא הדבר לידי גט וגם יש להם חר"ג וכיון שיש שבועה איהו דאפסיד אנפשיה מדלא התנה ואפ"ה קאמר שם דיכול לבטל שבועתו משום דאדעתא דהכי לא נשבע ומשמע דס"ל דלא שאני ליה בין חר"ג לשבועה אלא בכל גוונא יכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבע ואף דהתם מלבד השבועה יש חר"ג וכיון שיש חרם ר"ג משו"ה התם דוקא מצי למימר דאדעתא דהכי לא נשבעתי ויכול לישא או לגרש אבל אה"נ במקום שיש בו שבועה לחוד מצינן למימר כיון שיש סמיה בידיה הו"ל להתנות וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא ליתא חדא דהרואה יראה דחר"ג דנקט מהראנ"ח מעשה שהיה כך היה ולא איצטריך ליה לדינא שהרי לדינא כתב מהרי"קו בשורש ק"א דבארוסה לא תיקן הגאון וכיון שנדונו בארוסה למה ליה למינקט חר"ג ואף שיש חרם בין הקהילות שלא לישא אשה על ארוסתו מ"מ נראה דהיינו דוקא שלא לישא אשה אחרת עליה אבל לגרשה ש"ד וא"כ ודאי כל ספיקו אינו אלא משום השבועה שנשבע לישא אותה והיא באה בטענה עליו שיקיים שבועתו. ונראה דלזה בתחילת התשובה כתב שיכול לומר הבעל דאדעתא דהכי לא נשבעתי והביא ראיה מדברי הרא"ש שהוא מדבר בענין השבועה ולא זכר שר חר"ג לומר דאדעתא דהכי לא תיקן הגאון נראה דאף בשבועה שהיא בקום עשה לישא או לגרש יכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי ועוד דאי מהראנ"ח עומד בדבריו במ"ש דההיא דהרא"ש מיירי בשב וא"ת א"כ מאי ראיה מביא לנדונו שהוא בקום עשה וכתב עוד הפ"מ כי לא נמצאו שאר יתר דבריו ואולי אם היו נמצאים היה פושט ספיקו להקל והדעת נוטה לכך דאי לא שרינן ליה לישא או לגרש בע"כ א"כ אתה מזקיקו ליכנס עמה כיון דלא שרו ליה אחריתי וא"כ מה בצע כי פטרוהו מלהכניסה לחופה סוף סוף כיון דלא שרינן ליה לגרשה בע"כ או לישא אשה אחרת א"כ מיחזי דלינקטיה לכבסיה דלישבקיה לגלימיה הוא ע"כ. והנה מדבריו אלה נראה שהבין דברי הראנ"ח שכתב דההיא דהרא"ש והרי"קו שפטרו אותו לבלתי יכנס עמה לחופה שהיא בשב וא"ת אבל אה"נ שאין עמו רשות לישא אשה אחרת או לגרשה וכן נראה מדבריו לעיל בהביאו לעיל דברי מ"ז מהראנ"ח ולכן כתב דאם לא יוכל לישא אשה אחרת או לגרשה בע"כ מאי נ"מ שפטור מלהכניסה לחופה אבל אחר המחי' כדת אין זה פי' דברי הראנ"ח אלא פי' דבריו הכי כי נדון הרא"ש ומהרי"קו הוא באחד ששדך אשה ונשבע לישא אותה ולהביא הדבר לידי גט אכן לא התנה עמה שלא ישא אשה אחרת אלא מכח שבועתו אנו באים לחייבו לקיים שבועתו ועל כיוצא בזה כתב מהראנ"ח כיון שהיא בשב וא"ת אם ימנע מלישא אותה יכול לעבור על שבועתו ועל כיוצא בזה כתבו דוקא שיכול שלא לישא אותה ובודאי הגמור שיכול לישא אשה אחרת כיון שכבר מותר הוא ועומד כיון שלא נשבע לה שלא לישא אשה אחרת אבל אה"נ היכא ששדך או ארס אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת או שלא יגרשה בע"כ ובא עכשיו ואמר שרוצה לקום ולגרש או לישא אשה אחרת ודאי בנדון כזה לא דיבר הרא"ש ואפשר בנדון כזה שהיא בקום עשה לעבור על השבועה לא דברו הפוסקים הנזכרים:

ואיך שיהיה נמצינו למידין מדברי הפ"מ כי לדעתו ז"ל הראנ"ח יחיד בסברתו נגד כל הפוסקים שכתבו דאפילו בקום עשה פטור משבועתו משום דיכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי וכ"כ הרב נחפה בכסף בא"ה סי' ב' שכל האחרונים חלקו על הראנ"ח וכן ראיתי להמ"ץ שם בסי' הנז' שאחר שהביא ראיה מדברי הרא"ש והרי"קו הביא עוד ראיה מדברי מהרשד"ם השייכות לי"ד סי' ת"ד שכתב בפשיטות שכל היכא דאיכא אומדן דעת דאדעתא דהכי לא נשבע הוי כאילו התנה כן בשעת השבועה ואפי' שהאומדנא אינה מוכחת כ"כ וכו' עי"ש בד"ק דכאילו לא נדר ולא נשבע הוא ואפילו התרה לא בעי אלא שכתב דמדברי הת"ה סי' נ"ח נראה דאפילו משום דבר ערוה יצטרך התרה עי"ש נראה דהתם דוקא לפי שהיו הדור פרוצים ביותר בשבועות ואם לא יתירו להם לא יבקשו שום התרה ושוב הביא מ"ש מהריב"ל ח"א סי' ע"ה בנשבע לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה ואפילו שלא הביאה לו בנים ולא אמרינן משום מצוה יתירו לו שאני התם דכיון דהבנים מילתא דשכיחא היא והו"ל לאתנויי וכיון שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה אבל בההיא דהרא"ש שהמירה אחות המשודכת וגם בההיא דמהרי"קו הויא מילתא דלא שכיחא ויכול לומר דאדעתא דהכי לא נשבעתי ומינה דן המ"ץ בנדון דידיה דמילתא דלא שכיחא היא שתהא אשתו עוברת ע"ד והוא שותק עי"ש. א"כ בנ"ד נמי מילתא דלא שכיחא ואדעתא דהכי לא נשבע שתהא עוברת ע"ד ועיניו יחזו והוא שותק וכתב עוד שם וכ"ת דבנ"ד אחר שיצא השם כשהיא ארוסה הו"ל לאסיק אדעתיה ולאתנויי ומאחר שלא התנה ונשבע בעת הנישואין נתחייב בכולל לא היא דמאחר דהוברר ששקר ענו בה לא אסיק אדעתיה שאחר הנישואין שאימתו מתרבה עליה שתרבה בקילקולה על הכל בראותו שכמה היה מגזים עליה שלא לקחתה ובודאי מילתא דלא שכיחא היא ולפיכך לא אתני עי"ש. א"כ גם בנ"ד אחר שראתה שכל דעתו לגרשה אחר שמצא אותה בעולה מאיש פ' ולרוב ההפצרות מאהובים וריעים החזירה אליו א"כ לא אסיק אדעתיה שתחזור לקילקולה הראשון ואף שאין דומה נ"ד לההיא דהמ"ץ דהתם שאני שלא הוברר הדבר שזנתה הו"ל להתנות אכן גם בנ"ד אסיק אדעתיה לכל זה והתנה עמה בכתובה שניה שאין עמו רשות לגרשה בע"כ אלא א"כ מצא בה ערות דבר וא"כ כיון שמצא בה ערות דבר שהוא הזנות ואגפיה א"כ השבועה כמאן דליתא דמיא ומותר לגרשה בע"כ ואף שהרב מ"ץ כתב דלרווחא דמילתא יקבל התרה מג' ולא יצטרך רשות ב"ד עי"ש נראה דבנ"ד אפי' התרה לא בעי כיון שבירר שיחותיו שלא יגרשנה בע"כ אלא א"כ מצא בה ערות דבר ואין לומר דכוונת ערות דבר היינו זנות ממש כמו בתחילה דלהא אין צריך תנאי בכתובה אלא ודאי ערות דבר שהתנה היינו פריצות הסדורים במשנה ובנ"ד אם ירצה יעשו לו התרה ג' בלתי רשות ב"ד. שוב שמעתי בע"פ כי התנאי הכתוב בכתובה כך כתוב והתנו ביניהם שלא ישא אשה אחרת עליה אלא א"כ שהתה עמו ה' שנים ולא ילדה זש"ק ושלא נמצא בה ערות דבר ושלא יגרשנה בע"כ ולשון זה יתפרש על שני פנים הפן הא' שהתנה עמה שלא ישא אשה אחרת עליה אלא א"כ שהתה וכו' ושלא נמצא בה ערות דבר כאשר נמצא בה בתחילה כאשר היתה בתחילה כשהיתה פנויה אכן אם שהתה או נמצא בה ערות דבר באחת משתים יכול לישא אשה אחרת וגם התנה שלא יגרשנה בע"כ ואפילו שהתה ואפילו נמצא בה ערות דבר זהו הפן הא'. הפן הב' והוא שהתנה הבעל שלא ישא אשה אחרת אלא א"כ שהתה וכו' ושלא נמצא בה ערות דבר ושלא יגרשנה בע"כ ומילת ושלא יגרשנה וא"ו מוסיף על ענין הא' דהיינו כשלא נמצא בה ערות דבר אז לא יוכל לגרשה בע"כ הא אם נמצא בה ערות דבר יכול לגרשה בע"כ אכן על הפן הא' ק' לפרש כן כאשר כתבתי לעיל ועוד דאיך אפשר ותיסק אדעתין שהבעל קיבל על עצמו שאפילו דברו עליה מוזרות בלבנה ושם רע מתרבה עליה בכל יום שאעפ"כ לא יוכל לגרשה בע"כ כ"א דוקא שהרשות בידו לישא אשה אחרת והעדים עצמם שהם ת"ח ומביני מדע איך יחתמו על דבר זה להחזיק יד עוברי עבירה שאפילו ראה הבעל דבר מכוער שישתה בעציצו ועוד היא עצמה איך תוכל להוציא דבר זה מפיה ותעשה תנאי עם הבעל שאם אני יראה בי ערות דבר שלא תוכל לגרשני אלא קח לך אשה אחרת עלי דא"כ ביררה שיחותיה שרצונה לקלקל אלא שמקבלת עליה צרה ואם היא יודעת בעצמה שהיא נקייה הו"ל להתנות על עצמה שאם ראה בה ערות דבר שכל מה שירצה יעשה בין לישא אשה אחרת ובין לגרשה בע"כ ועוד כי מאחר שידוע לכל שהאשה הזאת אחר שנכנסה לחופה ונמצאת בעולה והיא הורית על עצמה שפ' בא עלי ואז צעק הבעל ככרוכייא לאמר הצילוני מהרשעה הזאת ואגרשנה וכשעמדו מתווכי השלום שינסה אותה ומכאן ואילך חושבנא טבא ללכת בדרך בנות ישראל הכשרות ולא תשוב עוד לכסלה וא"כ כשהתחילה בקילקול ודאי שיכול לגרשה בע"כ וא"כ איך נוכל לומר שכוונת הבעל שאם נמצא בה ערות דבר שלא יוכל לגרשה בע"כ כ"א דוקא לישא אשה אחרת עליה ועוד כי בכלל ערות דבר היא ערוה ממש שתהא נאסרת על בעלה כי ימצאו אותה עדים בדבר וא"כ איך אפשר שתהיה אסורה עליו והיא אגידה ביה אלא ודאי נראה כמו שפי' בפן הב' ושלא יגרשנה בע"כ הוא"ו מחברו עם מה שלמעלה ממנו מה הא' דוקא כששהתה או נמצא בה ערות דבר יכול לישא אשה אחרת אף בגירושין כן. עוד נראה לומר דדמיא נ"ד לההיא שכתב מהראנ"ח ח"א סי' מ"ב שכתב בנדונו שהיה כתוב תחילה שלא ישא אשה אחרת עליה ושלא יגרשנה כ"א ברשותה וברשות ב"ד ובתחילה רצה הרב לומר דברשות ב"ד הכתוב בכתובה לא קאי אלא אגירושין דסמיך ליה ולבסוף אסיק דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאמרינן בחגיגה וגם אנישואין צריך רשות ב"ד. גם בנ"ד נמי מקרא נדרש לפניו והוא דמה שכתוב בכתובה שלא יהיו הגירושין בע"כ דוקא כשלא שהתה ולא נמצא בה ערות דבר ואז לא יוכל לגרשה בע"כ אבל אם שהתה או נמצא בה ערות דבר יכול לגרשה בע"כ וכ"כ הרב שתי הלחם סי' כ"ח כדברי הראנ"ח ואפילו את"ל דשאר פוסקים פליגי על דברי הראנ"ח וס"ל דרשות ב"ד לא קאי כ"א דוקא אגירושין אבל לענין לישא אשה אין תלוי ביד ב"ד מ"מ נראה דבנ"ד תרווייהו איתנהו דאם רוצה הבעל לישא אשה ואפילו עברה עד"י דוקא הרי מעתה הרשות בידו כי כן התנה עמה שלא ישא אשה אחרת כ"א דוקא כשלא נמצא בה ע"ד ואם לא ירצה לישא אשה אחרת כ"א דוקא לגרשה הרי התנית על עצמה שברשותה וברשות ב"ד יכול לגרשה וכבר הסכימו הפוסקים דברשות ב"ד לחוד סגי ולא בעי רשותה עיין להרב מ"ץ ח"ב סי' א' והפ"מ ח"ב סי' ט' ובשתי הלחם סי' כ"ח והרב יד אהרן סי' קט"ו וא"כ הב"ד שהעידו לפניהם העדים שעשתה דבר מכוער הם יתנו לו רשות בזה לגרשה בע"כ ונראה דלהכי בתנאי שלא יגרשנה בע"כ לא כתבו תנאי זה שלא יגרשנה בע"כ אלא א"כ מצא בה ע"ד דהא גבי תנאי שלא יגרשנה כתוב שם אלא ברשותה וברשות ב"ד וכיון שהרשות ביד ב"ד הב"ד שהעידו לפניהם על הכיעור הם יתנו לו רשות כי אז לא יוכלו להתאפק מלתת לו עצה הגונה להוציאה מביתו ויאמרו לו בפה מלא שמצוה עליו לגרשה כמ"ש מרן בסי' קט"ו ולכן לא הוצרכו. לכפול

עוד נראה לומר דאף את"ל דבנ"ד שכתוב שלא ישא אשה וכו' אלא א"כ מצא בה ע"ר ושלא יגרשנה בע"כ כל אחד ענין בפ"ע ואין אנו יכולין לומר שהוא"ו הוא להוסיף שהרי וא"ו שלא נמצא בה ע"ד היא לחלק והיא במקום או וא"כ גם וא"ו ושלא יגרשנה הוא במקום או ור"ל שלא ישא אשה אלא א"כ או שהתה או מצא בה ע"ד וגם לא יגרשנה בע"כ ובזה לא הטיל שום תנאי אלא כל אפייא שוין ואפילו שהתה ואפילו עברה על דבר ערוה אין עמו רשות לגרשה בע"כ אע"ג דזה רחוק מן השכל וכדכתיבנא לעיל מ"מ דבנ"ד שבא הבעל בטענות אחרות שהיא עוברת עד"י מצד שהיא מקללת אותו ואת אמו וגם מדברת על עסקי תשמיש נראה שבאלו הטענות יכול לגרשה בע"כ דהא פשיטא דערות דבר הכתוב בכתובה לא נכלל בה עוברת על דת מצד שהיא מקללת אותו ואת אמו ומדברת על עסקי תשמיש דאף דהרא"ש כתב בפ' המדיר בטעם עוברת משום פריצות ומשום חשד זנות נראה פשוט דהרא"ש ז"ל או או קתני דהא יש דברים השנויים במשנה דלאו משום חשד זנות כגון המקללת יולדיו בפניו ויש מהם משום חשד זנות כגון יוצאה וראשה פרוע וא"כ כשכתב תנאי זה בכתובה אלא א"כ מצא בה ע"ד כוונתו זנות ממש והמסתעף ממנו כגון מדברת עם כל אדם אבל ההיא דמקללת יולדיו בפניו לא כיון בתנאי אלא הניח הדבר לדין תורה. וגם אפשר לומר דהבעל לא כיון לא ענין עוברת עד"מ ולא על ענין עד"י אלא כוונתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ערוה ממש כמו שקרה לה בימים הראשונים ולכן היום הזה חזר והתנה עמה שלא תחזור לאוולתה אבל אם יוצאה וראשה פרוע או משחקת עם הבחורים וכדומה הניח הדבר לדין תורה ולדין תורה כבר כתבנו משם הפוסקים דאם יש התראה כראוי לדעת מרן מפסדת כתובתה ואם אין שם התראה אפ"ה יכול לגרשה בע"כ ואע"פי שנשבע וכדכתיבנא לעיל:

והנה בההיא דמדברת עם כל אדם ראיתי להמ"ץ ח"ב סימן ס' שהקשה על דברי רבינו ירוחם ז"ל שאינו מתיישב דבריו שבמדברת אמר עם כל אדם ובמשחקת אמר עם הבחורים משמע דתרי מילי נינהו וצ"ע עי"ש. ולפקד"ן דאם נגיה וא"ו בדברי רי"ו יתיישב הכל ודבריו ברור מללו כי ר"יו תחילה הביא המשנה כצורתה ואח"ך הביא מה שפי' בגמ' ואמר שמדברת עם כל אדם האמור בגמ' אין הכוונה בדיבור לבד ואפילו עם איש זקן תצא שלא בכתובה אלא פי' מדברת דיבור שנמשך ממנו שחוק עם הבחורים ופי' עם כל אדם לאו דוקא אלא הכוונה אפילו שאין קרובים ולא יש לה עמהם ידיעה עכ"ז פותחת עמהם בדברים וכמ"ש ז"ל גבי שלומית בת דברי שנותנת שלום לכל אדם וא"כ לפ"ז כך צריך להגיה בדברי ר"יו מדברת עם כ"א משחקת עם הבחורים ובודאי שיותר טוב לנו שנסיר וא"ו מדבריו ולא נניח דבריו בצ"ע וכן הוא בגמ'. ומעתה צריכים אנו לבאר בענין שהיא מקללת אותו ואת אמו אי מיקריא עוברת ע"ד דהנה הפוסקים לא הזכירו זה בהדיא כ"א מקללת יולדיו בפניו שהוא אביו כמ"ש בגמ'. אכן נראה דל"ש דבין מקללת לאביו או לאמו הכל אחד אלא מאי דנקטי אביו דוקא לפי מה שפי' דאם מכה אותה בעלה ומצערה הרבה אין להפסידה כתובתא בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו עיין במהר"א די בוטון סי' ב"ן שהוכיח כן מדברי הרמב"ן וא"כ בחמותה דסתמא הם אויבים זה לזה ואם חמותה ציערה אותה ביתר שאת והכבידה העול עליה מסתמא אם כלתה קללה אותה באופן זה אינה מפסדת כתובתה ומשו"ה לא הזכירו זה בש"ס דסתם חמות מנגדת כלתה ומצערתה ולכן היא מקללת אותה אבל אם חמותה אינה הולכת עמה בקושי אלא שהיא ידועה שהיא חצופה ואינה עושה כבוד לחמותה והשכנים מעידין שהיא מתנהגת עם כלתה בכשרות ודאי בכגון זה לא נפקא מכלל מקללת יולדיו בפניו ויש לחייבה על ככה. וכן ראיתי למהר"א די בוטון בלחם רב שם שכתב בסוף דבריו בפי' דאם אחר ההתראה קיללה או לאביו או לאמו שמפסדת כתובתה עי"ש הרי להדיא דאם קללה אפילו לאמו לבד שמפסדת כתובתה אם התרה בה התראה מעולה כדעת מרן בבד"ה שאם תעבורי עוד תפסידי כתובתיך ולענין מקללת בעלה עצמו מרן ז"ל בב"י סי' קט"ו הביא משם הרמב"ן שאם מקללת אותו על חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה אכן מרן עצמו כתב שאינו יודע מנין לו זה ועוד דא"כ לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן עי"ש. ואנא עבדא ראיתי להרא"ה ז"ל הובאו דבריו בש"מ לרבינו בצלאל בפ' המדיר שכתב וז"ל דהא דאמרינן במקללת יולדיו בפניו כ"ש לבעל עצמו בפניו שהדין נותן שהיא יוצאה בלא כתובה ותו לא מידי עי"ש. הרי מצינו להדיא שגם הרא"ה ס"ל כדעת הרמב"ן שגם המקללת בעלה בפניו שתצא בלא כתובה ועפ"ז נוכל לומר דגם מרן עצמו אילו היה רואה דברי הרא"ה היה מודה לדברי הרמב"ן וכ"כ מהר"א די בוטון שם בסי' ב"ן ומהריט"ץ סי' רל"א שכתבו בפשיטות כדעת הרמב"ן ובנ"ד שהבעל הוא מוחזק יכול לומר קי"ל ואף שכנגד מרן לא יוכל אדם לומר קי"ל מ"מ אפשר דמרן עצמו אילו היה רואה דברי הרא"ה היה חוזר בו ויכול לומר קי"ל:

ועדין צריכים אנו לברר על ענין האשה הנז' שהיא מדברת על עסקי תשמיש הנה מרן ז"ל בסי' קט"ו פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפי' על ההיא דקולנית שתובעת תשמיש מבעלה עד ששכניה שומעים אותה מדברת על עסקי תשמיש וכתב הלבוש שכל אלו דברי פריצות הם והבעל בוש בדבר עי"ש. ונראה לדקדק מדברי מרן שכתב בתחילה שהיתה תובעת התשמיש בקול רם עד ששכניה שומעות שמדברת על עסקי תשמיש כי יש בו מהדיוק דהו"ל לסיים כמו שהתחיל ולימא הכי עד ששכניה שומעות שהיא תובעת תשמיש ולמה זה נקט עד ששכניה שומעות מדברת על עסקי תשמיש אלא ודאי מילתא אגב אורחיה קמ"ל תרתי דלאו דוקא שהיא תובעת ממנו תשמיש אלא אפילו אינה תובעת ממנו אלא שכ שכ"וך עושה עמי בעת תשמיש והוא מגיע לו בושה מזה שגם בזה מיקריא עוברת עד"י ולכן כתב עד ששכניה שומעות שמדברת על עסקי תשמיש ולא אמר על תביעת תשמיש. ולפקד"ן שק"ו הוא שאפילו היא תובעת ממנו תשמיש שהבושה יותר מצידה והוא לא יש לו כ"כ בושה בזה אפ"ה משום ששומעים השכנים על ענין זיווגו והוא מתבייש מיקריא עעד"י כ"ש כשמסדרת לפניהם סדר תשמישה עמו מה שלא יעשו כן שאר נשים הצנועות שודאי על זה כסתה כלימה פניו וכ"ש שהוא אומר בת כז"בי שבכגון זה ודאי עעד"י היא ורש"י ז"ל על ההיא דקולנית פי' כשהוא מדבר עמה על עסקי תשמיש מריבה עמו והשכנים שומעים והוא בוש בדבר וגם על פי' רש"י נראה דכ"ש נ"ד שהרי אפילו מריבה עמו ואינה רוצה באותו עת לשמשו אפ"ה לפי שהשכנים שומעים והוא יבוש בדבר מיקריא עעד"י כ"ש כשהיא מדברת שמרבה בתשמישו ושאר דברים שאינם ראוים ליכתב מה גם לפי שהקולנית שהיא מדברת והשכנים שומעים קולה והשכנים אפשר שישמעו או אפשר שלא יתנו דעתם אפ"ה מיקריא עע"ד כ"ש וק"ו כשהיא מדברת עמהם להדיא על עסקי תשמיש ואפשר כי יבוא לידי סכנה בזה שאין כל אדם יכול לסבול בושה כזו. והנה בירושלמי איתא איזהו קולנית רב אמר כל שקולה הולך ממיטה למיטה בשעת תשמיש ובש"ס דילן איתא אמר ר"י אמר שמואל במשמעת קולה על עסקי תשמיש במתניתא תנא במשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר זו ופי' רש"י ז"ל שקשה לה התשמיש וצועקת מחמת כן:

וחזי הוית להרב שדה יהושע בחי' על הירו' כתב דאי אפשר להסביר פי' זה דצועקת מחמת תשמיש בהך דהירוש' משום דאמר ממיטה למיטה ואילו צועקת מחמת תשמיש במיטה אחת הן עי"ש. ולעד"ן דלאו קושיא היא דודאי מחמת שהיא יודעת שקשה לה התשמיש בכל עת והיא בורחת ממנו והולכת למיטתה והוא צועק עליה ממיטתו ועי"ז נשמע הקול ממיטה למיטה והיינו הך דמתניתא אכן מצד אחר אין אנו יכולין לומר דמילתיה דרב כמתניתא משום דההיא אידחיא לה דא"כ ליתנייא גבי מומין וא"כ איך אפשר לומר דרב כברייתא ואיך שיהיה נמצינו למידין מההיא ברייתא שהרי לפי דברי רש"י אף שהיא אנוסה כי יש לה צער בתשמיש אעפ"כ מחמת כי יגיע לו בושה מהשכנים כי ישמעו את קולה עוברת עד"י מיקריא כי היה לה לסבול הצער ולא לביישו שהוא רוצה לשמש עמה א"כ כ"ש בנ"ד שהיא מביישתו ברבים ומספר את רובע דודאי אין לך עוברת ע"ד גדול מזה ואף שבאמת הברייתא אידחייא לה משום דא"כ הו"ל למתנייה גבי מומין מ"מ נראה דאם לא היה משום מום אלא שמשמעת קולה על ענין תשמיש לא הוה קשיא ליה אלא דהמקשה שמעיה לתנא דאם נשמע קולה מחצר לחצר ע"י שיש לה כאב משו"ה קשיא ליה דא"כ ליחשבא גבי מומין:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד מדברי רש"י במ"ק הובא בש"מ שפי' במשמעת קולה על עסקי תשמיש שממאנת לטבול ומסרבת בתשמיש עד שמרבה עליה ריעים והקול נשמע וחרפה היא לו ע"כ. ונר' דק"ו לנ"ד שהרי אפילו איש זה שרוצה לשמש עמה כדרך כל הארץ והיא מסרבת בו ועי"ז הקול נשמע וחרפה היא לו כ"ש בנ"ד שהיא מרבה בתשמישו ושאר דברים שאינם מהוגנים שמגיע לו בושה גדולה מהם. ונראה כי הפוסקים ז"ל לא אצטריכו לבאר דבר זה כי הוא אתי מק"ו וכמש"ל וכן ראיתי להסמ"ג בעשין מ"ח שכתב להדיא וז"ל על ההיא דקולנית שתובעת התשמיש מבעלה או ששכנותיה שומעין אותה מדברת על עסקי תשמיש עי"ש. הרי להדיא דאפילו שמעו שהיא מדברת על עסקי תשמיש לבד הויא עוברת ע"ד הן אמת כי ראיתי להרב החבי"ב בדינא דחיי דף מ"ח שכתב על דברי הסמ"ג שט"ס נפל בדבריו וצ"ל במקום או עד ששכניה שומעין וכו'. ולפקד"ן דאין צריך להגיה דא"כ הו"ל לומר עד ששכניה שומעין אותה שהיא תובעת ולמה שינה ואמר שהיא מדברת על עסקי תשמיש אלא ודאי נראה דאם מדברת על עסקי תשמיש לבד ואפילו שאינה תובעת עוברת ע"ד היא:

הכלל העולה מכל האמור לעיל דראובן זה יכול לגרשה בע"כ אכן מכיון שאין שם התראה אינה מפסדת כתובתה וכן כתוב בהג"מיי משם הר"ם שאם יש עדים שעברה עד"י ואין שם עדים שהתרה בה יכול לגרשה בע"כ מיהו לאחר שיגרשנה יצטרך לתת לה כתובתה ע"כ. הרי שאפילו היה שם חר"ג כמ"ש בתחילת דבריו אפ"ה יכול לגרשה בע"כ אף שלא היה שם התראה וכ"כ הרב המגיד בפכ"ד מה' אישות עמ"ש הרמב"ם עברה בינו לבינה שמחלוקת האיש והאשה בזה כשאר תביעות שבין אדם לחבירו וכיון שהבעל רוצה להפסידה כתובתה עליו להביא ראיה ומ"מ בלא ראיה יכול להשביעה ונ"ל דוקא כשידוע שעברה ע"ד אלא שנחלקו אם היה אחרי ההתראה אם לאו או אם היה שם התראה אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו אינו יכול להשביעה כיון ששטר כתובתה בידה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ע"ש. הרי להדיא דס"ל דכל שאין שם טענה ברורה אע"פי שאין יכול להפסידה כתובתה מ"מ יכול לגרשה בע"כ. ואף שה"ה ז"ל לא מיירי אלא בענין שלא יש עסק שבועה אבל אם יש עסק שבועה ביניהם אפשר דאין יכול לגרשה בע"כ מ"מ נראה דלא שנא וכמש"ל דאדעתא דהכי לא נשבע ולרווחא דמילתא יתירו לו ג' שבועתו בלתי שום פוצה פה ומצפצף וכמ"ש הרב מ"ץ ח"ג סי' ג'. ובדברים הנקנים באגב ראיתי להרב מלך שלם בחידושיו על הרמב"ם דף פ"ט ע"ג שהקשה על דברי ה"ה עמ"ש דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן והקשה ויש להבין מ"ש ממ"ש בדין טו"ב מי שראה אשתו שזנתה וכו' לפיכך משביעה בנק"ח שלא זנתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו ואח"ך תגבה כתובתה וקשה למה משביעה כיון ששטר כתובתה בידה הלא אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וצ"ע ע"כ. והרואה יראה דקושיתו היא קושית ה"ה עצמו שכתב ולא נתברר לי טעמו וכתב הרב משנה למלך דכוונתו דאפילו שטענת הבעל ודאי שראה שזנתה אינו בדין שתשבע שהרי רבינו עצמו כתב בפי"ד מה' מלוה ולוה דאין המלוה נשבע כששטרו בידו אלא על טענת פרעון אבל על טענת אמנה או ריבית אין המלוה נשבע ע"ש. ולפקד"ן לתרץ דבשלמא גבי שטר שטוען אמנה או ריבית ובא לפסול השטר עצמו שישנו ביד המלוה אז אינו נאמן אבל הכא אין עיקר טענתו על הכתובה להפסידה לאשתו אלא טענתו כי שמא נטמאה תחתיו וממילא אם הודית על עצמה שנטמאה מפסדת כתובתה אבל לא באה עיקר טענתו שישביעה כדי להפסידה כתובתה ולכן יכול. להשביעה וגם בההיא דעוברת ע"ד עיקר טענתו כדי להפסידה כתובתה כי אם עברה עד"י בזה אינה נאסרת על בעלה ואם ירצה לקיימה יכול לקיימה וא"כ ודאי כיון ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה ובא הבעל להפסידה אינו נאמן כי אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וא"כ נראה כי בנ"ד אין כוונת הבעל בממון אלא שהוא קץ בה מהפריצות שיש בה אלא שהוא חושש מאריא דשבועה דרביע עליה שלא יגרשה בע"כ ויעבור על שבועתו וכבר דיברנו עד כה שאין לחוש כלל על שבועתו כי אשה זו אינה ממינו כי הוא מוחזק לכל כי ירא שמים הוא ואשה זו אינה מסוגו ולכן יכול לגרשה בע"כ בלתי שום פקפוק כלל והנלע"ד כתבתי:

כ"ד זעירא דבריין אברהם דיין ס"ט

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה