אור ברסלב

ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין

סימן ב

סימן א

שאלה ראובן מת והניח אלמנתו ועמה מטלטלי בית שהם ידועים ליורשים שאינם מגיעין אפילו לסכי כתובתה שהיא מועטת וכ"ש להוציא מהם מזונותיה ובראות צערה שאין ממון בידה לפרנס את עצמה היתה משרתת אצל עשיר אחד ועמדה שם חמש שנים ועי"ז בא לה ממון מהשכירות שלה שהשלימה בהם דמי כתובתה ועוד מוסף על כתובתה יותר משלוש מאות גרוש וטענו. היורשים שהמותר שלהם לפי דקי"ל מותר מעשה ידי האלמנה ליורשים והאלמנה טוענת שאין אתם נותנים לי מזונותי עד שתזכו במעשה ידי ועתה האלמנה נפשה לשאו"ל הגיעה אם זכתה בטענתה ויבוא שכמ"ה:

תשובה גרסי' בפ' חזקת הבתים דף נ"ב ע"א איתמר אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא אמר רב עליו להביא ראיה ואמר שם אמר רב חסדא לא שנו אלא שאין חלוקין בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ ועליהם להביא ראיה ואמר שם רב נחמן דברייתא מסייעא ליה לרב דתניא אחד מן האחים וכו' וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קמ"ל ע"כ בגמ'. ונראה דהאי חילוקא שחילק רב חסדא דלא שנו אלא שאין חלוקין בעיסתן שייך גם גבי אשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית ובעלה חי שהרי שנינו בנזיר דף כ"ד גבי אשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"ך היפר לה הבעל אם שלה היתה הבהמה חטאת תמות והקשו בש"ס היא מנ"ל הא אמרת מה שקנתה אשה קנה בעלה ותירצו אמר רב פפא שקמצה מעיסתה אי בעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ע"כ נמצא לפי דברי ר"פ דאף באשה שייך לומר מעיסתה קמצה ועל האחין להביא ראיה לפי שאם קמצה מעיסתה הכל שלה ואף שכתב רש"י שם גבי ואב"א דאקני לה אחר כתב רש"י דאי קימצה מעיסתה אמרינן נמי מה שקימצה אשה קנה בעלה ור"ל דקי"ל מותר מזונות לבעל וכן הקשו התוס' כנראה מדבריו אלה דכשאמר ואב"א חזר בו משינויא קמא של ר"פ דגבי אשה אם הותירה ממזונותיה המותר לבעל ואם הדברים כן לא ידענא מאי אידון בה דא"כ ר"פ שאמר כן כמאן ס"ל דהא לכ"ע מותר מזונות לבעל וא"כ מאי קאמר שקמצה מעיסתה והתוס' תירצו למה שהקשו על ר"פ מההיא דמותר מזונות לבעל דהכא מיירי שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית בכך והותירה וכו' ואפ' דאף רש"י הכי כוונתו ור"ל מה שאמרו בש"ס ואב"א לפי דקי"ל אפילו מה שקמצה הוא לבעל ואף דקי"ל אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אם הותירה שלה מ"מ מציאות רחוקה היא ואין דרך הנשים להיות ניזונים ממעשה ידיהן ולישב עם הבעל אבל מה שתירץ שנתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה בהם כלום אפשר להיות דבר זה ונמצינו למידין מדברי הש"ס לדברי ר"פ דאף לגבי אשה שהיא תחת בעלה שייך לומר אימור מעיסתה קמצה כ"ש גבי אלמנה דיש מי שסבר דמותר מזונותיה לעצמה דודאי גם בה שייך לומר אימור מעיסתה קמצה אם חלוקין בעיסתן וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דלאחר שכתב סברת רב גבי אחין ואח"ז הביא הברייתא שאמרה וכן אשה וכו' והביא דברי רב חסדא כנראה שחילוקו של רב חסדא שייך גם לגבי אשה וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות להדיא שאחר שהביא דברי רב והברייתא כתב בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן וכו' אבל אם היו חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ ועל האחין להביא ראיה אלא שלפ"ז קשה לי על דברי רבי' הרמב"ם ז"ל דא"כ אמאי כתב האי חילוקא דחלוקין בעיסתן דוקא באלמנה הלא גם גבי אשה שהיא תחת בעלה שייך לומר ג"כ אימור מעיסתה קימצה וכמו שאמרו בנזיר והו"ל לרבינו לומר האי חילוקא גם גבי אשה שהיא תחת בעלה ואף שמדברי הש"ס שבפ' ח"ה נראה דהאי וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית מיירי באשה אלמנה וכמ"ש מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי נראה מזה דבאשה אלמנה מיירי מ"מ רבינו שהביא מן התוספתא דגם גבי אשה שהיא תחת בעלה דינא הכי וכמפורש בדברי רבי' וכמ"ש הש"ך ח"מ סי' ס"ב הו"ל לרבי' לומר האי דינא דחלוקין בעיסתן גם גבי אשה שתחת בעלה. ואם נאמר דאם יאמר האי חילוקא גבי אשה שהיא תחת בעלה יפול בקושיא שהקשו התוס' בנזיר דמהיכן יבוא לאשה ממון שאין לבעל רשות בו והרי אף המותר שהותירה ממזונותיה הוא לבעל וא"כ איך אפשר אשה שהיא תחת בעלה להיות חלוקה בעיסתה. הנה קושיא זו גם עכשיו גבי אלמנה יפול בקושיא זו וכבר השיג עליו הרב בני חיי סי' כ"ה והרב מגילת ספר בלאוין דף ל' ע"א והרב מגילת ספר תריץ דמיירי דאמרו לה האחין צאי מעשה ידיך והרב בני חיי תירץ שהתנו עמה שאם הותירה הותירה לה וא"כ הו"ל לרבינו לכתוב הדין גם גבי אשה שהיא תחת בעלה ומה שתרצה לתרץ גבי אלמנה תרץ גבי אשה שהיא תחת בעלה וכמו שתי' התוס' בלאו הכי:

ונראה לי לתרץ האי קושיא וקושית הרב בני חיי ומגילת ספר הנז' מה שהקשו על רבי' מ"ש בה' נחלות דאם חלוקין בעיסתן עליהם להביא ראיה דאימור מעיסתה קמצה והקשו דאף אם נאמר מעיסתה קימצה מ"מ המותר הוא ליורשים. ונראה לתרץ כי הן אמת דרבינו בפי"ח מה' אישות כתב מותר מזונות ליתומים ומותר בלאות ליתומים אכן לא כתב כן אלא דוקא אם האשה מודה שנתנו לה מזונות והותירה מהם ואז הם ליורשים אכן אם האשה נמצאו לה אונות ושטרות יוצאים על שמה והיא אומרת שהם שלה. וכתב הרמ"ה בחי' לבתרא דאם יש עדים שלא בא לה ירושה מממון אביה ודאי שהיתומים נאמנים ואם באו לה עדים שירשה ממון מאביה ודאי שהיא נאמנת כי פליגי היכא שבאו עדים שמת אביה אלא שלא ידעו אם הניח ממון אם לאו עכ"ל. נמצא לפ"ז דכי פליגי היכא שנודע שמת אביה אלא שלא ידענו אם הניח ממון אם לאו ואז אמרינן על האחים להביא ראיה וא"כ אפשר דבכ"הג אמרינן דהמותר הוא שלה לפי שיש כאן כמה ספיקות אחד שאביה מת ומסתמא הניח ממון. שנית שידים מוכיחות שהשטרות נכתבו על שמה ועוד שהיא טוענת שנפלה לה מבית אמה ואם הם חלוקין בעיסתן דיש לומר שמא מעיסתה קמצה א"כ בכל הני ספיקי יש לומר דשמא הלכתא כהירוש' שהביא הראב"ד דאם קמצה מעיסתה הקימוץ שלה ואין לנו כח להוציא מידה נגד כל הני ספיקות ובפרט שהירושלמי סבר דמותר מזונות האלמנה לעצמה ובזה נתיישב שפיר מה שהקשינו על רבינו לעיל דאמאי לא כתב דין זה דחלוקין בעיסתן גם גבי אשה שהיא תחת בעלה לפי שדוקא גבי אלמנה דיש מי שסבר דמותר מזונותיה לעצמה בכה"ג אזיל ומודה רבינו אבל גבי אשה שהיא תחת בעלה אפילו אם קמצה מעיסתה הם לבעל ודוחק הוא לאוקומי כגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך:

ויש להביא סמך לזה ממה שכתב המבי"ט ח"א סי' שי"ב ונדון דידיה היה שהאלמנה האכילה מותר מזונותיה לבניה וכתב דאפשר דהרמב"ם יודה בזה להראב"ד ואף שיש ספק בזה אם יודה מ"מ כדאי הוא הראב"ד לסמוך עליו בזה שפסק כהירוש' עי"ש. ואף אנו נאמר דבכגון זה אף הרמב"ם אזיל ומודה לדברי הראב"ד דהמותר שלה בהצטרף עמה טעם אחר לפי שבכאן היא מכחשת ואומרת שהם שלה שנפלו לה מבית אמה:

עוד יש להביא סמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בפכ"ב מהלכות אישות הרי שנמצאו מעות או מטלטלים ביד האשה היא אומרת במתנה ניתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך שהם שלי הרי זו נאמנת והקשה מהרלב"ח סי' נ"ח על זה ממ"ש בפ"ט מה' נחלות ותירץ דבה' אישות מיירי באינה נושאת ונותנת בתוך הבית ע"כ הרי מצינו גבי אשה כל שטוענת שהם שלה אנו מאמינים אותה אלא שאם נושאת ונותנת בתוך הבית הורע כחה ועליה להביא ראיה א"כ כשחלוקין בעיסתן דיש מקום לומר מעיסתה קמצה וגם שאר ספיקות הדרינן לכללין דכל שטוענת שהם שלה אנו מאמינים אותה כיון דיש מי שסבר דמותר מזונות האלמנה לעצמה בזה האופן יש לסמוך עליו דהיאך נוציא מידה כנגד כמה ספיקות דאפשר דבאמת הם שלה שנפלו לה מבית אביה מאחר שאנו רואים שאביה מת אלא שלא ידענו אם הניח לה ממון אם לאו וכדברי הרמ"ה ועוד שאנו רואים שהשטרות על שמה ומסתמא הם שלה ועוד דאפשר דהילכתא כדברי הירוש' שהביא הראב"ד הילכך בכל הני ספיקי אין להוציא מידה ועל היורשים להביא ראיה ועכ"פ נמצינו למידין מדברי מהרלב"ח שאם לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ואמרה שהמעות שהם בידה הם שלה שנתנו לה במתנה נאמנת וא"כ בנ"ד שלא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית אלא שהיתה משרתת בבית ראובן וידוע לכל שבחגים ובמועדים נותנים למשרתים מתנות יכולה לטעון שהמותר הזה הוא ממה שנתנו לה מתנות כנהוג:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממ"ש מהרימ"ט ח"מ סימן ס"ז שנסתפק בנשים שהם גבירות ונכנסות בחצרות שרי המלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלין את בעליהן זה כמה שנים ומפרי ידיהם עתקו גם גברו חיל עושר ונכסים אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות ואדרבה היא מכלכלת אותו ואת בניו אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונת ואיני עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זוכה במעשה ידיה והביא ראיה מדברי הר"ן בפ' אלמנה ניזונת משם הרמב"ן גבי אלמנה ששהתה וכו' שאם לא נתנה מזונות לאשתו ועשתה ואכלה אפילו שהותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות אינה צריכה להקנות בפירוש ולומר איני ניזונת ואיני עושה אלא זכתה במעשה ידיה אפילו דרך שתיקה וזוהי ששנינו אם אין נותן לה מעה כסף לצרכה מעשה ידיה שלה עי"ש. וא"כ נראה בנ"ד כיון שאין ניזונת מנכסי היורשים כל מה שהותירה על כתובתה הרי הוא שלה ואינה צריכה לומר בפירוש ליורשים איני ניזונת ואיני עושה ואפ' ששם מהרימ"ט ספוקי מספקא ליה מ"מ נראה שהסכימה דעתו דעת עליון בזה שהכל שלה וכן הסכים על ידו הרב משנה למלך בפרק כ"א מה' אישות אלא שתמה עליו דאיך השמיט גדולי המחברים שנחלקו בזה כמ"ש הטור בא"ה סימן צ"ה משם הראב"ד באלמנה שהשביחה קרקע של יתומים דאע"פי שהיא ניזונת משל יתומים ומעשה ידיה שלהם השבח לעצמה שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאין יכולין לשנותה למלאכה אחרת אם עשתה הרי הוא לעצמה והרשב"א הסכים לדעת זה כמ"ש מהריק"א עי"ש. ולכאורה על דברי הראב"ד עצמו לפי דברי המש"ל יש להקשות מההיא דנזיר שהבאתי לעיל שאמרו אם שלה היתה הבהמה וכו' והקשו היא מנ"ל הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ותירצו אמר ר"פ שקימצה מעיסתה ואב"א שנתן לה אחר מתנה וכו' ואם איתא כדברי המש"ל דאם אשה השביחה קרקע של בעלה בין אלמנה ובין בעולה דהשבח לעצמה הו"ל להש"ס לאוקומי בהכי ולימא כגון שהשביחה קרקע של בעלה ואף שמעשה ידיה שלו דוקא במעשיה הקבועים כגון טווה וכו' ומדלא חילקו בהכי נראה דלא דיבר הראב"ד אלא דוקא גבי אלמנה משום דטרחא קמי יתמי מסתמא יתמי מחלי לה וכמ"ש הב"ח וכן הב"ש נתן טעם אחר משום דכיון דיש לה שייכות בנכסים שרוצה לגבות כתובתה הוי כאילו יש לה חלק בנכסים ועיקר הטעם כמ"ש הראב"ד שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה שהם קבועים לה כגון טווה או אורגת אבל מלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא אבל גבי אשה שהיא תחת בעלה אף ששייך טעם זה לומר שלא אמרו אלא במעשה ידיה הקבועים לה כגון טווה או אורגת מ"מ הני טעמי דטרחא קמי יתמי שכתב הב"ח וגם מה שכתב הב"ש משום שיש לה שייכות בנכסים משום שרוצ' לגבות כתובתה לא שכיחי הני טעמי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואף שבאמת אין הבעל יכול לשנותה למלאכה אחרת שאין קבועה לה מ"מ אם מרצונה עשתה מלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא מפני זה תהיה לעצמה דודאי אפילו דגבי יתמי אמרינן משום דטרחא קמייהו מחלי מ"מ גבי אשה שהיא תחת בעלה שדרכה לטרוח לפני בעלה אין הבעל מוחל מעשה ידיה ועוד דההיא דהראב"ד אין כל השבח שלה אלא שנוטלת כדין אריס שיורד ברשות שידו על העליונה וכמו שפירש הרב הדרישה עי"ש. וא"כ לפ"ז אין דומה נדון מהרימ"ט לההיא דהראב"ד שכתב גבי אלמנה דגבי אלמנה דוקא שירדה לנכסי בעלה אחר מותו אז דיינינן לה כדין אריס שיורד בשדה אחר וגם היא כאחר מדמינן לה אבל ודאי אשה שירדה לשדה בעלה כשהוא חי מרצונה לא דיינינן לה כדין אריס ולא מצינו בשום מקום שאשה ששינה אותה בעלה למלאכה אחרת שאינם כתובים במשנה שתהיה נוטלת כל אותו ריוח לעצמה ואדרבה מצינו להרמב"ם בפ"ט מה' נחלות שכתב שאשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה. ואמרה שלי הם שנפלו לי בירושה מבית אבי עליה להביא ראיה ואם איתא דכל ששינה אותה למלאכה אחרת שלא חייבו אותה חכמים יכולה לטעון שהשבח שלה א"כ הו"ל לטעון שהם שלה מצד שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית ושינה אותה למלאכה שאין חייבת בה שכל השבח שלה ועל היורשים להביא ראיה אלא ודאי מזה נראה דאפילו ששינה אותה למלאכה אחרת שאין דרכה בכך אפ"ה כל השבח שלו ואה"נ שיכולה לטעון שאין רצוני להתעסק במלאכה זו שלא חייבוני חכמים אכן עכ"פ השתא מיהא שנתעסקה במלאכה זו אין השבח שלה אלא של בעל אלא שאם באנו לדייק מזה יקשה גם על הראב"ד שהרי סיים שם הרמב"ם וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמה ואמרה בירושה נפלו לי או מציאה מצאתי או מתנה נתנו לי עליה להביא ראיה ואם איתא לדעת הראב"ד דכל ששינה אותה למלאכה אחרת שאין דרכה בכך שהיא שלה א"כ הו"ל לטעון שהשטרות שלה משבח שהשביחו הנכסים במלאכה שאין דרכה בכך ואין לומר דהראב"ד פליג על זה דהא ברייתא היא בפ' ח"ה או דהוה לן להאמינה במיגו דאי בעיא ץ הוה אמרה אלו הנכסים השבחתי אותם:

ואפשר לתרץ דלא כתב הראב"ד שאם השביחה קרקע שהיא שלה אלא דוקא אם אנו יודעים בבירור שהיא השביחה הקרקע ואם לא היתה היא עוסקת בה לא היתה משבחת אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ואין אנו יודעים אם השביחו הנכסים אם לאו אלא מפיה אנו חיין שאומרת שהשביחה אותם אז ודאי אין אנו מאמינים אותה במה שאומרת וא"כ ליכא מיגו וכ"ת דעכ"פ היה לה לטעון שאני יש לי ממון ממה שהשבחתי זה אינה טענה דעכ"פ טוענת שבירושה נפלו לי שהיא טענה חזקה אליבא דכ"ע ואין ספק בזה. ומה שסיים הרב התנא שם וז"ל וא"ת דגבי אשה עם בעלה לא נפקא לן מידי דכשתמצא לומר דאין זה בכלל מעשה ידיה דין מציאה יש לו לשבח זה ומציאת האשה לבעלה. הא. ליתא דגבי מציאת האשה עצמה פליגי רבוותא דאם אינה ניזונת כתב הרמ"ה דמציאתה לעצמה והרא"ש חלק עליו וכמ"ש הטור סי' פ"ד א"כ למאן דס"ל דאין זה בכלל מעשה ידיה כיון דאין הבעל זנה ממילא מציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה ומהתימה ממהרימ"ט ש שהעלים כל זה וצ"ע עכ"ל. והנה הרב ח"מ והב"ש ז"ל שם בסימן פ"ד כתבו דמחלוקת הרמ"ה והרא"ש הוא דכשם שהרשות ביד האשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה כך יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני נותנת לך המציאות והרא"ש חולק עליו ובגמ' פרק המדיר דף ע' ע"ב אמרו ואם איתא להא דרב הונא דאמר יכולה האשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קונם שאני עושה לפיך אמאי אין צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה נעשה כמי שאמרה לו איני ניזונת ואיני עושה אלא לא תימא נעשה אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ע"כ. ובודאי דכוותה נמי גבי אשה דוקא אם אמרה איני ניזונת ואיני עושה בפירוש הרשות בידה אבל אם לא אמרה כן בפירוש אלא שמתוך דבריה שאמרה קונם שאני עושה לפיך אין אנו אומרים כיון שאמרה כן נעשה כאילו אמרה אלא עד שתאמר בפירוש ולכן אם אמרה קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כי היא משועבדת לו כל זמן שלא אמרה לו כן בפירוש וא"כ גבי פלוגתא דהרמ"ה והרא"ש דפליגי דהרמ"ה ס"ל דכשם שיכולה האשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה כך הרשות בידה לומר איני ניזונת ואיני נותנת לך המציאות והרא"ש פליג עליה וא"כ באנו לדון לדינו של מהרימ"ט שהריוח של האשה שמרווחת הוא כמציאה ומציאתה לעצמה אכן לא נאמר זה אלא דוקא אם אמרה לבעלה בפירוש איני ניזונת ואיני עושה אבל אין אנו אומרים נעשה כמי שאמרה כיון שהיא מרווחת וניזונת משל עצמה ומיגיע כפה שהרי מצינו גבי אשה שאמרה קונם מה שאני עושה לפיך אין צריך להפר ואין לך גילוי דעת יותר מזה ואפ"ה אמרינן שאין צריך להפר ומעתה מה שהק' הרב התנא על דברי מהרי"מט הנז' דאמאי לא הזכיר דברי הרמ"ה דסבר לה מר דמציאתה לעצמה וע"פי האמור ל"ק דהא דאמרינן דמציאת האשה לעצמה דוקא אם אמרה בפירוש איני ניזונת ואיני עושה ואיני נותנת לד המציאות אבל אם לא אמרה כן בפירוש אלא שאנו רואים שהיא ניזונת משל עצמה אין אנו אומרים כאילו אמרה איני ניזונת ואיני עושה כי לא יועיל דבר זה אלא אם אמרה כן בפירוש ועכ"פ נמצינו למידין מדברי ה' התנא כי האשה הזאת כיון שהיא מרווחת מעצמה ובעלה אינו זן אותה ריוח זה הוא כמו מציאה ומציאת האשה לדעת הרמ"ה הוא לעצמה ואין יכולין להוציא מידה ואף שהרא"ש פליג עליו מ"מ בנדון דידן שהיא אלמנה ומציאת האלמנה לעצמה גם ריוח זה הנותר על כתובתה הוי לעצמה כיון דקי"ל מציאת האלמנה לעצמה:

וחזי הוית למרן ז"ל בח"מ סי' רע"ו הביאו הרב בני אהרן סי' נ"ד דף ס"ב וז"ל כתוב בתשו' הגאונים על ראובן שהיה מוחזק לעשיר והיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן והגדול היה נושא ונותן בתוך הבית בממון אביו וטען הגדול שכל הממון שלו ולא היה לו לאב כי אם דבר מועט וטען כי אבי אביו נתן לו חמש דינרים ומהם הרויח כל אותו ממון והשיבו כיון שידוע שנתן לו אבי אביו חמש דינרים נאמן בשבועה כדאמרינן גבי אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו וכו' ואמרינן אבל אם היו חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ והקשה מרן עמ"ש כיון שידוע שנתן לו אבי אביו חמש דינרים דמאי איריא ידוע אפילו אין ידוע נמי נאמן בשבועה שהיו לו מעות מיוחדים חוץ משל אביו ומהם הרויח כל הממון ההוא והרב בני אהרן הנזכר הקש' עליו וזהו לשונו ואיני יודע איך אשתמיטיתיה למרן ז"ל תוך כדי דיבור בקיאות הגמרא שהזכירו הגאונים שהרי שם אונות ושטרות יוצאים על שמו והוא טוען מבית אבי אמי נפלו לי בירושה ואינו נאמן אם לא שחלוקין בעיסתן עד כאן. ולי נראה דמרן ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב משם בעל התרומות בסימן קע"ט דדוקא אונות ושטרות שאין תפיסתן מחוורת אצל הממון עי"ש ואם כן שפיר כתב דאפילו אין ידוע נמי נאמן בשבועה ור"ל דבההיא דתשו' הגאונים מיירי שלא היו אונות ושטרות יוצאים על שם הגדול אלא שהיה נושא ונותן בממון אביו במטלטלים ומשו"ה אפי' אין ידוע נמי נאמן בשבועה. שו"ר להרב החבי"ב בסי' רע"ו שתירץ כן משם המפרשים ולא נתחוור בעיניו תי' זה עי"ש. ונראה דהא דלא נתחוור בעיניו משום דמרן בס' הקצר פסק כהרמ"ה שחולק על ב"הת וכן נראה מדברי הטור כמ"ש הרב החבי"ב עצמו בסי' ס"ב וא"כ איך אפשר לומר סתם כבע"הת:

והרב בני אהרן תירץ ושמא סבור מרן שלא היה הבן סמוך על שלחן אביו כיון שלא הזכירוהו ולכן בהכרח שהיה לו ממון להחיות את נפשו וכיון שכן אע"פי שהיה נושא ונותן בממון אביו יהיה נאמן לומר שהיו לו מעות מיוחדים ומהם הרויח דאל"כ מהיכן פרנסתו וכ"ת שנוטל פרס מאביו א"כ היינו חלוק בעיסתו ומהם הרויח בלתי ידיעת החמש דינרים ע"כ. ודבריו אינם מובנים דא"כ שאינו סמיך על שלחן אביו אלא אוכל לבדו א"כ אפילו שאינו נוטל פרס מאביו אפ"ה אמרינן מאותו שקצוב לו קמץ כ"ש כשאינו נוטל דאמרינן בממונו הרויח וא"כ הו"ל למרן ז"ל להקשות בסתם דאמאי הוצרך לומר אם ידוע דאפילו אין ידוע נמי כיון שחלוקין בעיסתן ועוד דמנ"ל למרן ז"ל לאוקומי בהכי שלא היה הבן סמוך על שלחן אביו ולהקשות עליהם אפילו אין ידוע נמי ועוד כיון שאין הבן סמוך על שלחן אביו א"כ היינו חלוקים בעיסתן והן הם דברי הש"ס שאמרו ואם חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ וא"כ מה חידשו הגאונים בשאלה זו. ונראה לומר דהן אמת דאם היו חלוקין בעיסתן נאמנים דאימור מעיסתו קמץ אכן הייתי אומר דוקא בדבר שהוא קרוב לומר שזה בא לו מקימוץ עיסתו אבל בדבר שהוא רחוק ומופלג לא ולכן באו הגאונים וחידשו דאפילו שהיה אביו מוחזק לנו לעשיר ואבי אביו נתן לו חמש דינרים והוא אומר כי אביו לא היה לו כי אם דבר מועט אפ"ה כיון שיש לנו לתלות ולומר שמאותו ממון שיש לו הרויח אפילו שאביו מוחזק לעשיר אפ"ה אנו אומרים מאותו ממון שהוא מיוחד לו הרויח כל אותו ממון ועל אח הקטן להביא ראיה:

עוד יש לתרץ ההיא דפי"ח מה' אישות שכתב דמותר האלמנה ליורשים עם ההיא שכתב בפ"ט מה' נחלות דאם היו חלוקין בעיסתן דאימור מעיסתה קמצה כנראה מזה דמותר מזונות האלמנה לעצמה והוא כי יש להקשות עוד דאילו הכא גבי אלמנה אמרינן דמותר מזונות האלמנה ליורשים אליבא דכ"ע ואילו בסימן צ"ה הביא הטור ומרן סברת הראב"ד דס"ל דאם אלמנה השביחה קרקע של יתומים דבמחלוקת הדבר שנוי ואליבא דהראב"ד הכל לאלמנה והו"ל לדון שבח זה כמו מותר שהוא ליורשים ואמאי כתב הראב"ד ששבח זה לעצמה ואין לומר דהראב"ד אזיל לשיטתיה דס"ל דמותר מזונות לעצמה ומשו"ה פסק הכא גבי שבח קרקע לעצמה זה אינו שהרי גבי מותר ליכא מאן דסבר כוותיה והוא יחיד בסברא זו ואילו גבי אם השביחה האלמנה קרקע של יתומים הרשב"א ורי"ו פסקו כהראב"ד ואילו גבי מותר פליגי עליה וגם מרן גבי מותר פסק דלא כהראב"ד ואילו הכא ספוקי מספקא ליה לכן נראה פשוט דאם האלמנה יושבת בקרב ביתה והיורשים מוליכים אצלה מזונותיה והיא צמצמה מהם להראות את עצמה שהיא איסטניסית ואינה רעבתנית והיא מודה שהותירה ממזונותיה אז ודאי כ"ע מודים שהמותר ליורשים דאמדינן דעתה לפי שהם טורחים ונותנים לפניה דעתה להקנות להם המותר אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיא מרווחת בממון בעלה כדי לאכול ולהתפרנס ממנו ולא יכלה הקרן שהניח בעלה אז אמדינן דעתה דכל מה שצמצמה והותירה הוא לעצמה דלמה נאמר שכוונתה לתת המותר ליורשים הרי אין היורשים טורחים ונותנים לפניה אלא היא טורחת לעצמה ובכגון דא אמרינן לא שבקה דידה ועבדא לאחריני ומשו"ה כתב הרמב"ם בפשיטות דאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אם היא חלוקה בעיסתה אמרינן מעיסתה קמצה ועל היתומים להביא ראיה ובזה עלו דברי רבינו שפיר דהא דכתב דהמותר ליורשים היינו דוקא כגון שהיורשים מרויחים ונותנים לפניה ואז אמרינן אם הותירה כוונתה לתת אותם ליורשים אלא שעדין יש לנו לברר דלמה גבי אלמנה אם השביחה הקרקע אמרינן דהכל שלה ואילו גבי אשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית דוקא אם חלוקה בעיסתה אמרינן דעליהם להביא ראיה ואם נאמר שדוקא אם ירדה לקרקע והשביחתו אז בכ"הג אמרינן דהכל שלה לפי שאינה מחוייבת לעבוד עבודה כזו שאין דרכה בכך ומשו"ה אמרינן דהשבח שלה אבל אם נושאת ונותנת בתוך הבית אה"נ שהוא של יתומים זה אינו דהא כתב הראב"ד דבריו בסתם שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא כגון טווה או אורגת אבל מלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא לפי שאין יכולין לשנותה למלאכה אחרת משמע דכל מלאכה שאין דרכה בכך הויא שלה וכבר כתבתי למעלה מזה:

ועפ"י האמור בין תבין למ"ש הרדב"ז ח"א סי' פ"ח על אלמנת ראובן שלא השביעוה ומתה והיורשים טוענין שאין אדם מוריש ממון שחייב עליו שבועה ויורשיה אומרים נכסים נפלו לה מבית אבי אמה או מציאה מצאה והשיב ז"ל ומעתה בנ"ד כיון שאשה זו חלוקה בעיסתה שהרי לא היתה אוכלת עם יורשי הבעל שהרי יורשי הבעל במזרח והיא היתה במערב אימור מעיסתה קמצה מאותו שיעור שהיה ראוי ליתן לה למזונותיה צמצמה עצמה והותירה ועל יורשי הבעל להביא ראיה ומגו דיכולה לומר מעיסתי קמצתי יכולה לומר בירושה נפלי לי עי"ש. והנה דבריו באו כספר החתום באין מבין מאי קאמר דמאי סבר כדעת הרמב"ם דאי סבר דמותר מזונות ליורשים א"כ מאי קאמר מגו דיכולה לומר מעיסתי קמצתי דמה בכך הא אפילו דמעיסתה קמצה המותר ליורשים ואם נאמר דסבר כהראב"ד דהמותר לעצמה כמה מהדוחק הוא זה ועוד דכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום הדברים וכבר הרב בני חיי בסי' צ"ה האריך הרחיב בזה ועלתה מסקנתו בזה דהרדב"ז סבר כהראב"ד ועפ"ז כתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל כהראב"ד. ואנא עבדא ע"פי אמות הקודם נ"ל דאין הנדון דומה לראיה דלא כתב הרדב"ז שיכולה לומר מעיסתי קמצתי אלא בנדון דידיה דהיא היתה רחוקה מן היורשים ואין היורשים עצמם נותנים לה מזונות אלא היא היתה מתעסקת בממון בעלה ומרווחת מהם ואוכלת ואז בכה"ג אמרינן דהמותר לעצמה דודאי כל מה שקמצה אין דעתה לצמצם אלא לעצמה ולא כדי שירויחו היורשים כיון שאין נותנים לה הם המזונות כי הם רחוקים זה מזה ונראה לקיים חילוק זה ממה שכתב הוא עצמו לקמן וז"ל וא"ת שאני הכא דאונות ושטרות יוצאים ובאים על שמה ומשום הכי אם חלוקה בעיסתה על היורשים להביא ראיה אבל בנדון דידן שאין אונות ושטרות יוצאים על שמה אפילו חלוקה בעיסתה עליה להביא ראיה כמה תשובות בדבר חדא דאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית משמע שיורשי הבעל עמה בבית ולפיכך סתם משאה ומתנה לצורך תפיסת הבית ומשום הא בעינן שיהיו אונות ושטרות יוצאים על שמה אבל בנ"ד לא היו יורשי הבעל עמה אפילו באותו מלכות ולפיכך סתם משאה ומתנה לצורך עצמה וכל השטרות יוצאים על שמה קרינן להו ותו דמשמע דהנכסים מרובים ולפיכך נושאת ונותנת בהם אבל בנ"ד לא היו הנכסים כדי כתובתה כמו שכתבו משם וא"כ לא שבקת נפשה ועבדא לאחריני וכו' עי"ש. מדברים אלו נראה שאף בנדון דידיה האשה ההיא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסים ומפרנסת עצמה וא"כ מסתמא אמרינן לא שבקה נפשה ברעב ומצמקת גופה בשביל אחרים ובודאי בכגון זה אמרינן דהמותר לעצמה ולא ליורשים וא"כ לפי דברי הרב בני חיי דפשיט לה מדברי הרדב"ז דאם היתה האשה מוחזקת בנכסים במותר יכולה לומר קי"ל כדברי הראב"ד א"כ בנ"ד שהיא מוחזקת בנכסים יכולה לומר קי"ל אכן לפקד"ן דבנ"ד כ"ע מודו כפי דברי הרדב"ז שהמותר שלה דהא דכתב הרדב"ז דאימור מעיסתה קמצה והמותר לעצמה אלא בנדון דידיה שהיתה האשה טורחת בנכסים ומרווחת בהם ואפילו שבאמת הם נכסי בעלה ומהם היתה מרווחת וניזונת מ"מ אין לנו לומר שצמצמה על עצמה בשביל היתומים דמה לה אצל היתומים ומה עבדת גבייהו כיון שהם במלכות אחרת ובודאי שאנו אומרים שכל מה שטרחה ועשתה לעצמה עשתה אבל אם היתומים הם שטורחים ונותנים לפיה ובכל עת משכימין לפתחה לתת לה מזונות ודאי אנו אומרים מה שקמצה וצמצמה על עצמה הוא בשביל היתומים כדי לעשות להם נחת רוח שהם טורחים לפניה ולא כדי שתרויח היא את המותר לעצמה. וא"כ בנ"ד שהיתומים לא היו זנין אותה כלל ולא היו טורחים לפניה שום טרחא למה לנו לומר שצמצמה עצמה בשביל היורשים ולכן נראה ודאי שבכגון זה הכל לעצמה:

והנה אם באנו לפשוט בעיין מההיא דמוהרי"מט הנז' לעיל הנה נראה שעלתה הסכמתו שכל הריוח שהאשה מרווחת בנדון דידיה הוא לבעל וכן כתב הרב החבי"ב בשמו. אכן נראה דבנדון דידן המותר שלה לפי דשם הביא ראיה לנ"ד מדברי הר"ן והרמב"ן ועליה יש לסמוך בנ"ד דנראה ממנה שהאשה הזאת כיון שאינה ניזונת כל הריוח שלה ומה שדחה זאת הסברא בנ"ד בנדון. דידן אינה נדחית דהא מה שדחה הוא במ"ש דנשים אלו תחילת שימושם במלאכה זו עדין היה הבעל טורח בפניהם וכשהיא טורחת ומרווחת ונותנת בעין יפה יציאות הבית כל שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה וכו' הרי יש לה ממה שתפרנס הבית ממה שהרויחה כבר ומדידיה קא שתו וכל מה שהיתה אוכלת ומשתכרת קמא קמא בטיל לגבי בעל וא"כ בנדון דידן שמיום שנתאלמנה היתה משרתת ובתחילת שימושה בשירות לא היו היתומים זנין אותה וא"כ לא אפשר לומר לגבה קמא קמא בטיל וכ"ת גם הכא לא אפשר דלא אכלה דהא בעוד שהיתה אבלה ודאי שאכלה מנכסי בעלה זה אינו דהא עכ"פ בעת שהיתה אוכלת משל בעלה לא היתה מרווחת ולא קאמר הרב אלא בעוד שהיא מרווחת היתה ניזונת משל בעלה ואז אמרינן קמא קמא בטיל אבל בנדון דידן שבעת שהיתה משרתת ומרווחת לא היתה ניזונת מנכסי בעלה לא אמרינן בזה האופן קמא קמא בטיל. ועוד נראה דשם כל מה שהיתה מרווחת היתה נותנת אותו לפניהם בעין יפה וא"כ מסתמא אנו אומרים שויתרה לבעלה אבל בנ"ד שכל מה שהיתה מרווחת היתה מצנעת אותו אצלה ולא היתה נותנת ממנו אפילו גרוש אחד ליורשים. וכן יש להביא עוד ראיה לנ"ד ממה שכתב מהרשד"ם ח"מ סי' שכ"ז שכתב אבל באשה דעלמא כל שהיא ניזונת מהם מעשה ידיה ליורשים וכו' וא"כ גם בנ"ד כיון שהיא אינה ניזונת מהם אינם זוכים במעשיה וכ"ש שבנדון רשב"ם עכ"פ מה שהשביחה נכסי בעלה השביחה ויש שייכות לבנים בקרקע ומשו"ה איכא מאן דפליג וס"ל דהשבח ליורשים אבל בנ"ד לא מכח נכסי בעלה בא לה שבח זה כי אם מיגיע כפה וגופה שהיא טורחת בדבר שאינה מחוייבת. ואף שמרן בש"הט הביא ההיא דהראב"ד בשם ויש מי שאומר והביא עוד שלוש סברות בזה וכלל מסור בידינו בדברי מרן שכל מקום שמביא בשם ויש מי שאומר הילכתא כיש מי שאומר בתרא ובכאן כתב ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה. מ"מ נראה דבנדון כזה שלא החליט מרן הדין להדיא יכול המוחזק לומר קי"ל כדעת הראב"ד ואף שלא הביא דבריו כ"א באמצע ולא בסוף ועדיפא מינה מצאתי למהר"ם בן חביב הובאו דבריו בגו"ר ח"מ כלל א' סי' שכתב מרן בדין אחד וי"א וכוונתו לרמוז דיש חולקים על סברא זו א"כ המוחזק יכול לומר קי"ל וא"כ כ"ש כשאמר ויש מי שאומר בפי' ואף שהרב גו"ר דחה שם דבריו מ"מ הרי כתב שם דאם כתב וי"א וי"א כוונתו לומר דלא מיכרעא ומאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד ובודאי שיכול המוחזק לומר קי"ל:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממ"ש מרן בסי' פ' ס"א וז"ל דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל וכתב הב"ח שלא להוציא שום העדפה שע"י הדחק וכן נוהגים במדינות אלו וכן כתב הב"ש והח"מ ואף שאנו אין לנו אלא דברי מרן שסתם דבריו מ"מ גם הם לא נחלקו עליו אלא שאמרו שאין להוציא שום העדפה ע"י הדחק וא"כ ודאי שכוונתם שדברי מרן שאמר שהם לבעל כשאינה מוחזקת בהם ועוד דבנ"ד אף מרן יודה בזה שהרי כתב מור"ם על דברי מרן ודוקא שנותן לה מעה כסף כמו שנתבאר לעיל סי' ע' וא"כ בנ"ד שאין נותן לה מעה כסף ודאי שאין זוכים היורשים במותר:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד ממה שכתב הר"ן ז"ל בסוף פ' אע"פי על מה שאמרו במשנה ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ופי' הר"ן כלומר מותר מעשה ידיה שלה ודאמרינן ואם אינו נותן לה מעה כסף לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן מעה כסף ויהיה המותר שלה דהא קי"ל יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ובודאי שיכולה לומר ג"כ איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר ואי דהוא נמי יכול לומר איני נותן מעה כסף ואיני לוקח המותר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הרי כל אחד מהם יכול לעכב אלא ודאי הכי קאמר שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יכול לומר כיון ששתקה ויתרה וכתב הרמב"ן דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה עכ"ל. ודין זה פסקו מור"ם בא"ה סי' כ' סי"ח אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן מחלה מעשה ידיה וכתב הח"מ כלומר לא אמרינן מאחר ששתקה ולא אמרה בפי' איני ניזונת ואיני נוטלת מעה כסף ואני אעשה הכל לעצמי דהו"א דויתרה לבעל מעה כסף והמזונות רק רוצה לצמצם ולסגף עצמה וליתן הכל לבעל ולא תטול ממעשה ידיה רק כדי חיותה אלא אדרבה אמרינן מסתמא אדעתא דנפשה עבדא והכל לעצמה עד שיתן לה הבעל מזונות בעד מעשה ידיה ומעה כסף בעד המותר עי"ש. הרי ראיה מפורשת לנדון דידן דמבואר מדברי הר"ן ופסקו מור"ם דכל ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה וזה אפילו גבי אשה שהיא תחת בעלה וכ"ש גבי אלמנה שהכל שלה אלא שצריכה האלמנה בעת גביית כתובתה לישבע שזה הוא מותר ולא מנכסי בעלה הוא וכמ"ש מרן בסי' רע"ו:

באופן דנ"ל דאשה זו זכתה במעשה ידיה כיון שאינה ניזונת מהם וכן מצאתי להרדב"ז בח"א בחדשות סי' תקכ"ג שכתב וכ"ת מעשה ידיה הם הא ליתא דכיון שהיא ניזונת מנכסי היתום הוו מעשה ידיה לו עי"ש. נראה מדבריו דאם אינה ניזונת מהם מעשה ידיה לעצמה ועוד נראה כן ג"כ מדברי מרן בא"ה סי' צ"ה ס"א שכתב מאחר שחייבים היורשין במזונותיה מעשה ידיה שלהם ע"כ משמע דאם אין נותנין לה מזונות מעשה ידיה שלה כנלע"ד:

תוכן העניינים

ויוסף אברהם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה