ויוסף אברהם· רבי אברהם דיין
סימן א
שאלה ראובן שהיה לו שני בנים ובת אחת יחידה ושידך אותה לשמעון ובמשך זמן השידוכין היה קונה לה ראובן אביה צרכי נדונייתה ותכשיטין כנהוג באבי הבנות והיה מוסר אותם בידה וביד אמה ולא זכתה הבת להגיע לפרק הנושא עד שיד ה' נגעה באביה הנז' ונלב"ע וחלי"ש. והן עתה הבנים בניו באו בטענה על אחותם שאינם רוצים לתת לה מה שהזמין לה אביה כיון שנכסים אלו יותר משני עישורים
ועדין לא נישאת ולא זכתה בהם בשום זכיה והבת ואמה טוענים כיון שהזמין אותם לשמה ואדרבה דעתו היה להוסיף לה כהנה וכהנה ומה גם כי בהיותו שכיב מרע צוה לבניו כמה צוואות ולא זכר שום דבר מענין בתו כנראה שלא חזר בו ממה שהזמין לבתו ועתה יחדיו למשפט נקרבו אחים ואחות למען דעת שורת הדין ויבוא שכמ"ה:
תשובה כתב מרן ז"ל בש"הט סי' קי"ג וז"ל מי שמת והניח בת אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסתה ונותנים לה ומנין יודעים דעתו מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו כבודו וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה ע"כ. וא"כ נראה דבנ"ד דגילה דעתו בפירוש והזמין לה צרכי נדונייתה וא"ל בפירוש הרי אלו לנדונייתיך ואחיה יודעים בדבר זה אין לך גילוי דעת יותר מזה אכן קשה דאם באמת שאם גילה דעתו ע"י שהזמין לה צרכי נדונייתה דמקרי גילוי דעת א"כ אמאי לא כתב מרן ז"ל ואם השיא בת בחייו וכן אם הזמין לה נדונייתה אך נראה דאין זו קושיא דאם הזמין לה נדונייתה הוא בכלל מ"ש שאומדין דעתו מריעיו ומיודעיו וק"ו הוא שאפילו אמרו מיודעיו שאנו יודעים דעתו שכך הוא היה נותן אנו נותנים לה כדברי מריעיו כ"ש כשגילה הוא דעתו בפירוש. והנה לפ"ז יש לדקדק בדברי מרן דבתחילה הו"ל להשמיענו אם השיא בת בחייו שאומדים בה ואח"ך יאמר שאפילו לא השיא בת אלא שכך אמדוהו מיודעיו נותנים לה כפי מה שאמדוהו ונראה דזה שהשיא בת בחייו חידוש גדול יותר והוא שאפילו באו חביריו ומיודעיו ואמרו שכך אמדנו דעתו שראוי לתת לה אלף גרו'ש והשיא בת בחייו ונתן לה אלף וחמש מאות אין אנו אומרים דשמא הבת הראשונה היה אוהב אותה ונתן לה אלף וחמש אבל לשנייה ניתן לה כפי מה שאמדוהו אלא ינתן לה לשנייה כפי מה שנתן לראשונה ולכן מרן ז"ל כתב בתחילה שאומדין דעתו מריעיו ומיודעיו ואח"ז כתב אם השיא בת בחייו שאומדים בה לומר שאפילו אמדוהו חביריו יותר או פחות אם השיא בת לא נשמע מהם ואיך שיהיה נראה דבנ"ד שהכין לה צרכי נדונייתה כשהוא בחיים אין לך גילוי דעת יותר מזה ובודאי דזכתה בהם מעת שהכין אותם לשמה:
אכן עדין יש להסתפק בזה דהנה הטור כתב בהאומדנא עצמה איכא מחלוקת הגאונים בזה דאיכא מ"ד דדוקא לגרוע מן העישור אמדינן דעתיה ולא להוסיף ואיכא מ"ד דאפילו להוסיף ע העישור אזלינן בתר אומדן דעת האב וכתב שהרא"ש הסכים לדעת מ"ד דדוקא לגרוע מן העישור וא"כ בנ"ד שהוסיף על העישור אתאן לפלוגתא דרבוותא וכתב הרא"ש דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מהיורשים ואין נותנים לה אלא עד עישור ולא יותר וכ"כ הטור ז"ל. אכן נראה דמרן ז"ל מיפשט פשיטא ליה כמ"ד דאפילו להוסיף על העישור אמדינן דעתיה שכן כתב וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה ולא כתב דדוקא לגרוע מן העישור וכן כתב הרב חלקת מחוקק בדעת מרן שדעתו אפילו להוסיף על העישור וכן כתב הרב באמן שמואל סי' ס"ג שדעת מרן לפסוק כהרי"ף והרמב"ם שאפילו להוסיף על העישור אמדינן דעתיה דאב אם השיא בת בחייו שנותנים לשנייה ג"כ כמו לראשונה:
ועדין יש להסתפק בנ"ד שהזמין לה לנדונייתה יותר ממה שאמדוהו אם נאמר דכיון דהדבר תלוי באומד דעתו ובוותרנותו ומצינו לו שגילה דעתו להדיא במה שהזמין לה צרכי נדונייתה ואין לך גילוי דעת יותר מזה או דילמא דוקא אם השיא בת בחייו ועשה לה יותר ממה שאמדוהו שעשה מעשה בפועל אז אהני גילוי דעת אבל בהזמנה בעלמא לאו מילתא היא דאפשר שאחר שהזמין לה היה חוזר בו והזמנה כהאי לאו מילתא היא כ"א מעשה בפועל. ונר' לפשוט ספק זה מדברי מהרשד"ם ח"מ סי' שי"ג שכתב דאע"פי שנחלקו הפוסקים אי אמדינן דעתיה דאב דוקא לגרוע מן העישור ויש מי שסובר דאפילו להוסיף על העישור וכתב הרא"ש ז' דאין להוציא מיד המוחזק נראה דוקא היכא דליכא אלא אומדן דעת או על הרוב גילוי מילתא כההיא דהשיא לראשונה אז אמרינן דאין להוציא מיד המוחזק דסוף סוף אנו המוציאים לא האב אחר דאיכא צד לומר דאין דעת האב לתת כ"כ דאפשר לראשונה היה דעתו כך ולשנייה לא דמהאי טעמא פליגי רבנן עליה דר"י וכו' אלא מדמהדר מתני' לאשמועינן רבותא אליבא דרבנן ולא אשמועינן אלא בהני משמע דהיכא דאמר בהדיא שיש לו ליתן לבתו כ"וך או שנדר לה כן ולא הספיק ליתן ומת יתנו לה לבת עי"ש. משמע דאם גילה דעתו באותה בת עצמה שכך רצונו ליתן לה הוא עדיף ממי שהשיא דאפשר דלראשונה נתן ולשנייה אין רצונו ליתן וא"כ בנ"ד נמי כיון שראינו לאב שקנה לה תכשיטין ובגדים וא"ל הרי אלו לבתי לנדונייתה אדרבה הוא עדיף ממי שהשיא בת בחייו דאפשר דלראשונה נתן ולשנייה אין דעתו ליתן ואף דכתב שם הרב וכ"ש בנ"ד שנטל קנין ושבועה לתת לה הסך הנז' כששדכה גם כבר נתן ביד הארוס הסך הנז' וקנה משאר מעות כ"כ תכשיטין עי"ש. נראה מדבריו אלה דוקא לפי שפסק לה וגם נשבע על כך אבל אם לא היה עסק שבועה ביניהם אין לה ליקח כלום י"ל דלאו בדוקא נקט וגם מאי דנקט ונדר לה לאו בדוקא שהרי כתב להדיא משמע דהיכא דאמר בהדיא שיש לו ליתן לבתו כ"וך או שנדר לה כן ולא הספיק ליתן ומת יתנו לה משמע דנדר ואמירה שוו בשיעורייהו:
ועוד דהרואה יראה דעיקר ראייתו היא דדוקא היכא דאיכא אומדנא או גילוי מילתא כההיא דהשיא בת בחייו אין להוציא מיד המוחזק אבל היכא שאמר בפי' שכך רצונו ליתן ודאי הוא שנותנים לה וא"כ בנ"ד שאמר לה בפי' הרי אלו לנדונייתך ודאי דזכתה בהם מאותו עת ועדיפא ממי שנדר ולא עשה מעשה בפועל:
והנה לכאורה דברי מהרשד"ם סתראי נינהו שהרי שם בסי' של"ג כתב על אב שפסק לבתו בעת השידוכין כ"וך ומת האב והניח בנות נשואות ושאינן נשואות וכתב שם הרב דאפילו היה שם קנין לא זכתה הבת עי"ש הרי אפילו היה שם קנין לא זכתה הבת במה שפסק לה אביה וא"כ איך פסק בסי' שי"ג דאפילו בפסקא בעלמא זכתה. ונראה לתרץ והוא דההיא דסי' שי"ג שנפלה הירושה לפני הבן והבנות וכשיש בן תקנו חכמים ז"ל לאמוד דעת האב לתת לה פרנסתה וא"כ אם ראינו לאב שגילה דעתו כמה יתן לה זה יספיק לה וזה עדיף ממי שהשיא בת בחייו דאפשר לומר דלראשונה נתן ולשנייה לא יתן ככה אבל ההיא דסי' של"ג שם לא היה בן כי אם בנות יורשות ובכי הא אין לנו לאמוד דעת האב אלא היא באה לזכות במה שפסק לה אביה ועל זה שקיל וטרי הרב שם והעלה דלא זכתה הבת באותה פיסקא וא"כ נראה דבנ"ד שיש בנים ובת יש לנו לאמוד דעת האב דבהכי ניחא ליה
ומה גם כי מצינו לו שגילה דעתו בפירוש והכין לה צרכי נדונייתה:
אך עדין נראה דהריב"ש בסי' קכ"ט פליג על דברי מהרשד"ם הנז' שנשאל שם על ראובן שהלך למד"הי ושידך את בתו שם ללוי ונדר לתת להמשודך כ"וכ מעות ונשתעבד בקנין ומת אביה ובא לוי ותבע מה שנדר לו חמיו והשיב שאם היה שם קנין הדבר פשוט שגובה לוי מה שנדר לו חמיו אמנם צריך שיהיו התנאים בעת הקידושין אבל אם היו התנאים בשעת השידוכין ואחר זמן קדשו ולא הזכירו התנאים אינם נקנים באמירה ע"ש הרי להדיא דאע"פי שנדר לה בעת השידוכין לא קנתה הבת כ"א דוקא אם היה שם קנין ואפילו שהיה שם בן ואין הבת יורשת. אכן נראה לומר ובתחילה יש לדקדק על דברי הריב"ש דאיך כתב בסתם דאם יש קנין יטול מה שנדר לה ואם לא יש קנין היא תאמר לו או כנוס או פטור הרי הלכה רווחת דלפרנסה שמין באב וא"כ הו"ל לומ' דישומו דעת האב תחילה מיודעיו ומריעיו דאם שמו דעתו היה עולה בסך שנדר לה ואם שמו דעתו ולא עלה בסך שנדר לה אז יכתוב הרב ז"ל דאם יש קנין מתחייב ואם לא יש קנין תאמר לו או כנוס או פטור אכן נראה דהריב"ש סבר לה מר כדעת ר"ח וסיעתו דהא דשמין באב דוקא לגרוע מן העישור אבל לא להוסיף על העישור וא"כ מאחר שממונו נאבד מה ישומו דעתו והיכן יגיע מה שנדר לה אביה ומשו"ה קא פסיק ותני הריב"ש ז"ל דאם יש קנין אע"פי שאין שמין דעת האב כ"א לגרוע מן העישור מ"מ ע"י חיוב מתחייב אבל אם לא יש קנין ובאנו לחייבו מכח מה שנדר לה אין אנו אומרים כיון שמצינו לו לאב גילוי דעת שכך רצונו ליתן אין לך אומד גדול מזה ז"א דהאומד לא מהני אלא לגרוע מן העישור אבל לא להוסיף על העישור וא"כ אנן בדידן דקבלנו הוראת מרן דאמדינן דעתו אפילו להוסיף על העישור וכמ"ש הרב ח"מ והרב נאמן שמואל ז"ל וכמש"ל אם גילה דעתו האב שכך רצונו ליתן אפילו שהוא יותר מן העישור ואפילו שלא היה שם קנין:
אכן נראה דזה אינו כי מרן עצמו בתשובותיו א"ה סי' י"א סבר לה מר כדעת הריב"ש ונראה לתרץ כי מהרשד"ם לא פליג על דברי הריב"ש והוא כי כבר כתב הריב"ש בתוך השאלה שממונו נאבד וא"כ כיון שיש שם בן ובמקום בן אנו נותנים לה מכח מה שאנו אומדים באביה או אם גילה דעתו בפירוש כגון שהשיא בת בחייו או שאמר בפירוש כמה רוצה ליתן לה כנדון מהרשד"ם א"כ בנדון הרי"בש שנאבד ממונו אחר שנדר לה משו"ה לא זיכה לו הריב"ש כ"א דוקא אם יש קנין אבל אם לא יש קנין לא יזכה לפי שאף שגילה דעתו כמה רצונו ליתן לה והיה ראוי שתזכה בו מ"מ כיון שנאבד ממונו אמדינן דעתיה שאין רצונו לתת לה מה שנדר ונמצא לפ"ז דאף דהריב"ש שכ' דדוקא אם יש קנין זכתה אבל אם לא יש קנין לא זכתה במה שנדר לה היינו דוקא לפי שבעת שמת נאבד ממונו ואף שנדר לה היינו דוקא בעת שהיה עשיר אבל אם הוא עומד במצבו הראשון ולא נשתנה ונדר לבתו סך מה זכתה במה שנדר לה ולאו דוקא שנדר לה אלא ה"ה אם אמר בפירוש שכך רצונו לתת לה אין לך גילוי דעת גדול מזה וזכתה בו מאותו עת. וא"כ נראה בנ"ד שהזמין לה צרכי נדונייתה דזכתה בהם ואף דמהרשד"ם לא כתב כ"א דוקא אם נדר או לפחות אם אמר באמירה בעלמא נראה דכ"ש נ"ד שעשה מעשה בפועל והיה אומ' לה ולאמה בפני אחיה שהם לנדוניית' ודאי דזכתה בהם מאותו עת וכן מצאתי להמבי"ט ח"ב סי' רי"ט שכתב במה שטענה הבת דכשמת האב עדין לא נשאת אחותה וא"כ שתיהן יורשות בשוה ובעל לאה טוען כי קודם שמת אביה זכתה בכל מה שה שהכניסה לו והשיב ולכן אם יתברר כי מה שהכניסה לבעלה הכל נתן ויחד לה אביה בנדונייתה בחייו אין לאחותה שום זכות במה שהכניסה עי"ש. הרי דסבר לה מר כיון שנתן ויחד אותם לה אע"פי שנשאת אחר מותו זכתה בהם הבת:
והנה במה שכתב שיחד ונתן הא ודאי תרתי בעינן דאם נתן ולא אמר לה הרי אלו לצורך נדונייתיך הנתינה לאו כלום היא דאפשר שנתן אותם לה כדי שתשמור אותם לצרכו כשיצטרך להם ואם יחד אותם לה שאמר לה קניתי לך תכשיטין ובגדים לנדונייתיך כיון שלא מסר אותם בידה או ביד אמה אפשר שכוונתו שרוצה לקנותם ועדין לא קנה אותם והראיה שלא מסר אותם בידה ומשו"ה כתב דבעינן תרתי נתן אותם בידה וגם א"ל הרי אלו לנדונייתיך והא בלא הא לא סגי ונראה דלזה כתב בח"ג סי' ג' על ראובן ששידך את בתו ונדר לה לתת בנדונייתה סך כ"וך והכין אותם לשמה ונפטר קודם נישואי בתו אם הבעלי חובות הקודמים והמאוחרים יגבו. מאותן חפצים שהכין לבתו והשיב אם הבעלי חובות שקדמו לשידוכין כתב להם מקרקעי אגב מטלטלי דקנה ודי יקנה ומכר או משכן מטלטלים אח"ך היה גובה כד"ת מן המטלטלים וכ"ש אם נתן המטלטלים המשועבדים אגב כמו בנ"ד שמוציאין מיד המקבל עי"ש הרי להדיא דלא זיכה לבע"ח אלא משום שכתוב בשטר דקניתי ודי אקנה הא לאו הכי היתה זוכה במה שהכין לה דאלת"ה א"כ אפילו לא כתוב בשטר דקנאי ודאקנה קנה כיון שלא זכתה בהם בהזמנה בעלמא:
והרב החבי"ב בח"מ סי' ס' הגהב"י אות כ"ג אחר שהביא לנו א דברי המבי"ט הנז' כתב והרב מהר"י אדרבי בש"ות סי' ק"ט שנשאל על ראובן שהיה לו בת ושדכה והזמין לה כלים לנדונייתה והלכה הבת ונשאת שלא מדעת אביה אם זכתה באותן כלים שהזמין לה אביה והשיב שלא זכתה ומתוך דבריו שם מוכח דכל עוד שלא נשאת לא זכתה בכלום איברא שנדון הרב ז"ל כשאביו קיים אבל הראנ"ח בתשו' כ"י כתב דבגדי הנדוניא שיחד האב לבתו אין בע"ח גובה מהם אע"פי שלא לבשתם עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק בדברי הרב החבי"ב במ"ש ומהרי"א כתב וכו' נראה דר"ל דמהרי"א פליג על דברי המבי"ט אבל מהראנ"ח אזיל ומודה לדברי המבי"ט והרואה יראה דלא דמי נדון המבי"ט לדברי מהרי"א דבנדון המבי"ט דוקא זוכה אילו לא כתב דקנאי ודאקנה לפי שנדר לה לתת כ"וך בעת השידוכין ואחר זה עשה מעשה ג"כ שהזמין והכין אותם לשמה דכיון שנדר לה וחייב עצמו משו"ה אי לאו דכתב לבע"ח דקנאי ודאקנה היתה זוכה משא"כ בההיא דמהרי"א. שו"ר למהרי"א עצמו שהביא ראיה לדבריו ממ"ש הריב"ש סי' קכ"ט ששם נדונו היה באיש שנדר לבתו וחייב עצמו ואפ"ה כתב שם הרב שלא זכתה הבת וא"כ נראה דכל אפייא שוים דכל שלא נישאת לא זכתה במה שהזמין לה אלא שלפ"ז קשה במה שכתב הרב החבי"ב איברא שנדון הרב היה כשאביה קיים דנראה מדבריו דדוקא היכא כשהאב קיים יכול לחזור בו אבל היכא דמת האב ולא חזר בו זוכה הבת במה שהכין לה והרואה יראה למהרי"א עצמו שהביא ראיה לדבריו מדברי הריב"ש ששם נדונו היה בבת שהכין לה אביה צרכי נדונייתה וקדשה ללוי ומת ראובן אביה והשיב דהבת לא קנתה החפצים ההם אע"פי שהיה דעת האב לתתם לה כשתנשא כיון שעדין לא נתנתם לה ע"כ הרי כתב להדיא דאע"פי שמת האב ולא חזר בו ממתנתו אפ"ה לא זכתה בהם אע"פי שקנאם לצורכה ואיך כתב הרב ז"ל איברא שנדון הרב היה כשאביה קיים אלא שלפ"ז קשה כי נמצא כי דברי מהרי"א הם לקוחים מדברי הריב"ש ואיך יחלוק המבי"ט על דברי הריב"ש ולפחות היה לו להזכירו:
גם ראיתי להרב ב"ד ז"ל דף שהקשה על דברי הריב"ש וז"ל וקשה למה לא קנתה הבת בשביל שעדין לא נתנם לה והרי שנינו בפ' שום היתומים אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים שלקחן לשמן ופי' רש"י לפי שאינן שלו סנדלים חדשים רבותא קמ"ל דאע"פי שעדין לא נעלום הרי הן בחזקתן משעת לקיחה וכו' הרי דאע"פי שעדין לא נתנם זכו בהם ואיך כתב הריב"ש דלא זכתה הבת בשביל שעדין לא נתנם לה ותירץ דלא דמי דהתם בכסות אשתו ובניו מקנה להם מיד באותה שעה לפי שאין דברים שבעת הלקיחה משתמשים בהם מיד אבל בדברים של נדוניא אינו מקנה אותם לבת מיד באותה שעה לפי שאין צריכים לה ואינה משתמשת בהם עד זמן הנישואין ולכן כל אותו זמן שקודם הנישואין הרי הם בחזקתו ולכן אם מת קודם הנישואין לא זכתה הבת לפי שעדין לא נתנם לה. אמנם נראה שאם יש בכלל החפצים ששלח דברים שראוים ומשתמשים לה עכשיו קודם נישואין יראה דאפילו לא לבשתם עדין זכתה בהם כדין כסות אשתו ובניו דערכין דמפני שראוים לה לאותה שעה הוא מקנה אותם מיד ולא כתב הריב"ש דלא קנתה הבת אלא דברים שאינן ראוים לה להשתמש בהם קודם נישואין עי"ש. ולפקד"ן דיש לפרש דברי הריב"ש בדרך אחר וממילא יתורצו הקושיות הנז' והוא כי יש לדקדק על דברי הריב"ש בתחילה במ"ש שכאשר היה ראובן במד"הי היה שולח לביתו תכשיטין לצורך בתו כדי ליתנם לה בזמן הנישואין בנדונייתה או במתנה וקשה דמה לו להזכיר כ"כ באורך שהיה שולח לביתו לצורך בתו והו"ל לומר סתם שהיה שולח תכשיטין לבתו אכן נראה לומר שכיון בזה שלא בירר שיחותיו בעת אשר שלח אותם אלא שלח אותם לביתו סתם והם ידעו כי הם לצורך בתו לנדונייתה וראיה לזה שהרי כתב כדי ליתנם לה בזמן הנישואין בנדונייתה או במתנה משמע דלא בירר שיחותיו במכתבו אי כוונתו לתת אותם בנדוניא או במתנה דאי לשם מתנה גמורה מעכשיו נתנם לה ודאי שהיה מברר ואומר קבלו תכשיט פ' לנדוניית בתי או לתת אותו במתנה בעת הנישואין אלא ודאי מדכתב או משמע שלא כיון למתנה גמורה ועוד דכתב כדי לתת אותם בנדוניא משמע שעדין לא נתנם לה גם ראיה לזה לפי שבאמצע התשובה הוקשה לו מההיא דשדר פיסקי שיראי לביתיה ותירץ דהתם כשפירש בפי' לשם מתנה הא לא"ה לביתיה שדר שיעמדו בעדו עד שיבוא משמע דבנדון דידיה דהריב"ש לא פי' לשם מתנה כלל כ"א בהזמנה בעלמא ולכן לא קנו אותם הבנים. עוד ראיה לזה שהרי כתב שהתנה ראובן עם חתנו שיתן לו סך כ"וך בכל דבר שירצה או כסף או זהב או מטלטלים ואם היו תכשיטין אלו ד"מ כסף וא"ל החתן שרוצה תכשיט מזהב ואינו רוצה במה שהזמין לו א"כ מה הועיל הזמנתו אלא ודאי בעת שהזמין לה תכשיטין אלו אין כוונתו להקנות אותם לה לגמרי. ומעתה ל"ק מה שהקשה הרב ב"ד ז"ל ממה שאמרו בערכין דהתם שאני לפי שכבר לבשום וזכו בהם ואפילו דברים שעדין לא לבשום מ"מ הרי לקחן לשמן משא"כ נדון הריב"ש דאפילו לקיחה לשמן לא היה שם כ"א שאנו אומרים כיון שאין לו בת אחרת ולא שלח אותם לסחורה לכן אנו אומרים שלבתו שלח. ומעתה לא פליג המבי"ט על דברי הריב"ש דהמבי"ט מיירי במי שגילה דעתו בפירוש ואמר שהכין והזמין אותם לשמה ולכן אילו לא כתב לבע"ח דקנאי ודאקנה היתה זוכה כיון שהכין והזמין אותם בפירוש לשמה משא"כ נדון הריב"ש שלא הכין והזמין אותם לשמה כ"א ששלח תכשיטין ומשו"ה לא זיכה לבת בחפצים ההם הן אמת כי מהרי"א סבר לה מר כדעת הריב"ש דברים כפשטן שאע"פי שלקחן לשמן לא זכו בשעת לקיחה עד שיתנם לה בפועל בשעת כניסתה לחופה:
אכן נראה לומר כי המבי"ט לא סבר לה כן בדעת הריב"ש ובזה יתורץ שפיר מה שהיה לנו להקשות על דברי הרב החבי"ב דלמה לא הביא ג"כ דברי הריב"ש שהוא כדברי מהרי"א אלא שלפי שדברי הריב"ש סובלים שני פירושים כי יתכן לומר שדברי הריב"ש אמורים דוקא במה שלא גילה דעתו שרצונו ליתן לה אבל אם גילה דעתו והכין אותם לשמה זכתה בהם וכדברי המבי"ט ואפשר לומר כי דברי הריב"ש אפילו אם גילה דעתו והכין אותם לשמה לא זכתה בהם וכדברי מהרי"א וכיון שדבריו סובלים ב' פירושים לכן לא הביאו הרב החבי"ב. וראיתי להר' החק"ל ז"ל ח"מ סי' ס' שהקשה על הרב ב"ד במה שהקשה על דברי הריב"ש מההיא דערכין וכתב דלדידיה ל"ק שהרי הריב"ש סי' קכ"ח הביא מחלוקת הראשונים אי בע"ח גובה מכסות אשתו ובניו של שבת וי"ט וכתב דכ"ע מודו בתכשיטי כסף וזהב דגובה בע"ח מהם והרי נדון דסי' קכ"ט היה ג"כ שהיה שולח לה תכשיטין ובזה כ"ע מודו ותו מאי ק"ל מבגדי בניו ואשתו והנראה שלא ראה הב"ד דברי הריב"ש דסי' קכ"ח ותו ל"ק להמבי"ט והראנ"ח מדברי הריב"ש שהם לא דברו בתכשיטין עי"ש. ולפקד"ן דלפ"ז יש להקשות על דברי הריב"ש דאמאי לא עשה עיקר ראייתו מההיא דבע"ח שגובה מתכשיטין של בניו שהוא אליבא דכ"ע אם איתא דהא דנקט תכשיטין להכי כיוון. ועוד איך הריב"ש חילוק גדול זה יאמר אותו ברמיזה ולא יגלה קצת ממנו ואף שכבר כתב כן בסי' קכ"ח היינו דוקא גבי בע"ח והיה לו לבאר כן להדיא דגם גבי הבת דינא הכי ועוד ששם הריב"ש הוקשה לו מההיא דפ' מ"ש גבי ההוא גברא דשדר פיסקי שיראי לביתו ואמר ר' אמי הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות ותירץ שאין זה אלא כשפירש לשם מתנה הלא"ה לביתיה שדר שיעמדו בעדו ע"כ הרי להדיא דאם לא פירש בפירוש לשום מתנה אלא שקנה והזמין אותם לשמה דוקא לא קנתה הבת אע"פי שהיו שם בגדים והדרא קושיא לדוכתה דמ"ש גבי בע"ח שאם היו שם בגדים שקנתה אותם הבת וגבי ההוא דשדר פיסקי שיראי דאם לא פירש לשם מתנה כ"א ששלח אותם לשמה שלא קנו ועוד דאם איתא דהא דנקט תכשיטין להכי כיון לפי שבע"ח גובה מהם א"כ הו"ל להקשות מההיא דב"ח שגובה מהתכשיטין דוקא אבל לא מהבגדים ומ"ש גבי ההוא דשדר פיסקי שיראי לביתיה שזוכים בין בבגדים ובין בתכשיטי זהב:
ואיך שיהיה נמצינו למידין לדעת המבי"ט ומהראנ"ח שאם הכין לה האב איזה תכשיטין ובגדים לנדונייתה שזכתה בהם ואין לבע"ח לגבות מהם ואף שמהרי"א פליג אפשר דוקא כשחזר האב עצמו בעודו בחיים אבל אם מת האב ולא חזר אפשר שיודה לדברי המבי"ט ומהראנ"ח וכמ"ש הרב החבי"ב ודעת הרב החבי"ב כהמבי"ט ומהראנ"ח מדכתב בסוף דבריו אבל מהראנ"ח וכו' משמע דסבר כדעת מהראנ"ח מדהביאו בסוף והנה לפי תירוץ הב"ד האמור לעיל יוצא לנו לנ"ד שאם בכלל הנדוניא תיקן לה חפצים שראוים להשתמש עכשיו קודם הנישואין יראה דאפילו לא לבשתם עדין זכתה בהם כדין כסות אשתו ובניו דערכין דמפני שראוים לאותה שעה הוא מקנה אותם מיד ולא כתב הריב"ש שלא קנתה הבת אלא דברים שאין ראוים להשתמש קודם נישואיה ויצא לנו מדברי הב"ד תרתי חדא דכל דברים שראוי לה להשתמש בהם עכשיו שקנתה אותם וא"כ בזמן הזה שנשתנו סדרי בראשית וחדשים מקרוב באו דשוו בשיעוריהן הבתולה עם הבעולה וכל בגדים שהתקינה לנדונייתה ראוים לה אפילו בעת השידוכין א"כ לפ"ז בנ"ד קנתה אותם הבת ועוד לפי דברי הרב הנז' ניתרץ לנו דברי הריב"ש שהיו עומדים לנגדינו שפסק שלא זכתה הבת לפי שלא כתב כן אלא דוקא בדברים שראוים לה בעת נישואיה ולא עכשיו ולהכי לא זכתה בהם:
עוד נראה להביא ראיה לנ"ד ממה שכתב הוא עצמו בא"ה סי' ע"ד שכתב בסוף התשובה והוא שראובן הזמין וקנה כמו ר"ן גרוש שמושי ערשא וכיון שקנה דברים הראוים להם לקטנות קנתה אותם והביא ראיה מהא דקי"ל אחד המקדיש ואחד המעריך אין לו בכסות אשתו ובניו ואין לו' דאלו הש"ע הם דברים חשובים כמו בגדי שבת וי"ט דבע"ח גובה מהם נראה דהתם הטעם כמ"ש בב"י ובסמ"ע משום דבגדים יקרים אלו אינו מקנה להם מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להם יקח אותם מידם וימכרם ומשו"ה בע"ח גובה מהם אבל בנ"ד שלא בא לידי צורך למוכרם נשארו להם קנין עולם וכ"ש לדעת החולקים על זה ולדעת המחלקים בין מיוחסת לשאינה מיוחסת כמבואר שם. ואין לומר דוקא כשקנאן לשמן בפירוש אבל על הסתם לא דכיון שדברים אלו אינם ראויות להם אלא לקטנות וגם הם הכרחיות להם הכרח גדול סתמו כפירושו ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין דכיון שבגדים אלו אשר הזמין ראובן הנז' אינם ראוין לבנים וגם לאשתו לא שייכי שהם ראוין לבחרות א"כ אפילו על הסתם שלא קנאן בפירוש לשמן היא זוכה בהם וכ"ש בנ"ד שכולם היו יודעים אם על בנים שהיה קונה אותם לשמה בפי' ודאי דזכתה בהם אכן הרואה יראה כי דברי הרב ב"ד סתראי נינהו שהרי בההיא דסי' ע"ד מוכח דכיון דהש"ע הם ראוים לקטנות קנתה אותם הבת ומההיא דסי' ז"ך מוכח דלא זכתה אלא דוקא בדברים שראוים להשתמש בהם מיד הא אילו לא היו ראוים להשתמש בהם עכשיו לא זכתה בהם אע"פי שראוים לקטנות ואפשר לומר דסבר הרב ז"ל דש"ע הם ראוים להשתמש בהם באותו עת שלקחן משו"ה קונים אותם מיד ודומים לכסות אשתו ובניו דמקנה להם מיד שלקחם אבל שאר דברים שאין משתמשת בהם אלא בעת הנישואין לא זכתה בהם עד יום הנישואין וכל עוד שלא נישאת יכול לחזור בו. אך עדין הדבר קשה במה שהקשה שם דש"ע הם דברים חשובים כמו בגדי שבת וי"ט דבע"ח גובה מהם לדעת קצת פוסקים כמבואר בב"י ותי' דהתם הטעם כמ"ש בב"י משום דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להם מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להם יקחם מידם וימכרם ומשו"ה ב"ח גובה מהם אבל בנ"ד שלא בא לידי צורך למוכרם נשארו להם קנין עולם וכ"ש לדעת החולקים ע"ז וכו' עי"ש. הרי דסבר לה מר דטעם שבת וי"ט משום דאפשר שיחזור בו אבל כל עוד שלא חזר בו הרי זכתה בהם הבת וא"כ בההיא דסי' ז"ך אמאי כתב שלא זכתה בדברים שאינם ראוים ללובשם באותו עת הרי אע"פ שאינם ראוים ללובשם באותו עת ולא יהיו אלא כבגדי שבת וי"ט שבע"ח גובה מהם לפי שאינו מקנה אותם להם ושמא יחזור בו מ"מ הן עתה שלא חזר בו ומת תזכה בהם האשה כיון שלא באו לידי צורך למוכרם נשארו להם קנין עולם וכמ"ש בסי' ע"ד ועוד דלפ"ז נמצא כי דבריו שבסי' ע"ד הם היפך דברי הריב"ש שהרי בנדון הריב"ש אע"פי שמת האב ולא חזר בו אפ"ה כתב שאין לוי חתנו זוכה במה שהזמין לבתו ואיך כתב דכיון שמת ולא חזר בו זכתה הבת במה שהזמין לה. ונר' לומר דלא כתב הרב דכיון שמת ולא חזר בו מחיים שקנתה אלא דוקא כי ההיא דנדון דידיה שקנה דברים שאינם ראויות אלא לקטנות והם הכרחיות להם וצריך כל אדם לקנותם מזמן קדמון כדי למצוא אותם דודאי שם ברור הענין שהוא לצרכם של הקטנות קנאן ולשמן דוקא ומאותו עת קנו אותם לשמן מעת שלקחן אבל ההיא דסי' ז"ך אפשר דמיירי בקנה לה דברים המצויים תמיד בכל עת אשר ירצה לקנותן והם ראוים בין לגדולות ובין לקטנות דהריב"ש בסתמא נקיט ליה דמשמע דמיירי בכל ענין ולהכי הוצרך הב"ד שם לתת טעם דכיון שאינם ראוים לה ללובשם באותו עת כ"א בעת הנישואין משו"ה אינו מקנה לה האב אותם חפצים בעת קנייתם כי אם בעת הנישואין אבל אה"נ אם דברים אלו אינם מצויים בכל עת וקנה לה האב אותם חפצים קנתה אותם מאותו עת. עוד נראה לחלק ולומר דלא כתב הריב"ש דלא קנתה הבת אותם חפצים אלא דוקא בנדונו שהיה יושב האב במד"הי ואגב נמצאו לו שם חפצים לצורך נדוניית בתו כי אפשר שהם בזול באותו עוד ודעתו היה לשלוח אותם לבתו כי חשב פן ואולי ימצאו אותם אחרים שהם בזול ויקנו אותם מבני ביתו ולבתו ישלח אחרים במקומן כי הוא יושב שם ומצויים אצלו ולהכי אמדינן דעתיה כי אין כוונתו להקנות לה אותם חפצים מיד שיגיעו לידה אלא עד עת. הנישואין כיון דאפשר לומר דלסחורה שלחם ואין כוונתו בעת קנותם לתת אותם לבתו מיד אבל אם קנה חפצים מעירו ואין הדרך למוכרם ומה גם אם חתכן ותפרן כי ידוע אם הוא בגד אפי' הוא חדש ממש אם יחתך ויתפר אם רוצה למוכרו יפסיד שליש לפחות וא"כ בנ"ד כיון שחתכן ותפרן ודאי שכוונתו מאותו עת למתנה גמורה ועוד כיון דרוב הבגדים צריכים חיפוש מחיפוש עד שימצא מי שיראה בעיניו ועוד כי צריכים טירחא לתת אותם להחייט ולהרוקם ולא נמצא לשום אדם שאחר שטרח והזמין אותם שחוזר בו אח"ך וא"כ ודאי מאותו עת שקנה אותם קנתה הבת כי אין חוזר בו לעולם:
גם למדנו מדברי הב"ד ממ"ש בסי'. ע"ד דהטעם דבגדי שבת וי"ט אינו מקנה להם דכיון שהם מיותרים אינו מקנה להם אלא על דעת שאם יצטרך להם יקח אותם:
ובנדון דידיה שמת ולא הוצרך למוכרם קנתה אותם קנין עולם וא"כ נראה בנ"ד שקנה לה חפצים הראוים לה לבדה ולא חזר בו ואדרבה בכל. עת היה מוסיף עליהם ודאי שקנתה כל מה שהזמין לה ואף לפי מ"ש בח"מ סי' ז"ך דדוקא כסות אשתו ובניו ב"ח אינו גובה מהם לפי שנכסים אלו מקנה להם מיד אבל נדוניא אינו מקנה אותה. לבת באותו עת שלקחם לפי שאין צריכים לה באותו עת כ"א אחר זמן בעת הנישואין מ"מ נראה דהרי שם סיים אמנם נראה דאם יש בכלל החפצים שקנה דברים שמשתמשת בהם עכשיו קודם נישואוה יראה דאפי' לא לבשתם עדין זכתה בהם כדין כסות אשתו ובניו שאמרו בערכין דמפני שראוים לה לאותה שעה הוא מקנה אותם מיד ולא אמר הריב"ש שלא קנתה אלא דברים שאינן ראוים לה להשתמש בהם קודם נישואין ויראה דבאלו אפילו שלוקח אותם לשם בתו לא קנתה דמ"ש לשם ר"ל לתתם לה כשתנשא עי"ש. א"כ נראה דסבר לה מד דכל דבר שראוי להשתמש בו בין בתולות ובין בעולות יד הכל שוה בו וראוי לה להשתמש בהם עכשיו דזכתה בו א"כ נראה דכל הבגדים שתקן לה שראוים להשתמש בהם עכשיו דזכתה בהם והרב חק"ל ז"ל שם הקשה להב"ד כי חילוקי זה הוא היפך דברי המבי"ט ח"ג סי' ג' דאם איתא דתכשיטין ובגדי נדוניא לא זכתה בהם הבת עד הנישואין בודאי דב"ח גובה מהם גם להרא"ש ז"ל דס"ל דבמתנה יש בה משום ת"ה ואף כי לא הקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי והרב גופיה ציין שם תשו' המבי"ט הנז' ולא נרגש ממנה עי"ש. ואנכי העבד נראה דזר מעשהו לומר שציין על תשו' המבי"ט ולא נרגש ממנה. אכן נראה שכוונת הב"ד הוא שבתחילה הביא דברי הריב"ש שכתב שאם הזמין לה כלי נדונייתה בחייו ומת שלא זכתה הבת עד שיגיעו לידה ואח"ז ציין על דברי המבי"ט ור"ל דהמבי"ט חולק על הריב"ש והוקשה לו על דברי הריב"ש מההיא דערכין והוצרך לחלק בין ראוי ללבוש אותם ובין שאינו ראוי ללובשם באותו עת וכל זה אליבא דהריב"ש אבל אליבא דהמבי"ט מעיקרא אין להקשות עליו מההיא דערכין כי הוא סבר דזכתה הבת כההיא דערכין ודוקא בנדונו שכתב לב"ח דקנאי ודאקנה ב"ח גובה אותם הלא"ה זכתה במה שבידה והן הם הדברים הנאמרים בערכין שכל מה שיזמין האב לבניו זכו בהם אפי' שעדין לא לבשום אבל לדברי הריב"ש קשה ההיא דערכין דשם נאמר שזכו הבנים והוצרך לחלק בין שהם ראוים ללובשם עכשיו ובין שאין ראוים ולכן בחילוקו בזה כתב ולא אמר הריב"ש וכו' ומשמע דלדעת המבי"ט אין אנו צריכים לחילוק זה וכ"ת איך יחלוק המבי"ט על הריב"ש י"ל כיון דחיליה מההיא דערכין שזוכים הבנים במה שהזמין להם אביהם יכול לחלוק עמו. והרב חק"ל כדי לתרץ קושיא זו מעל הב"ד רצה לחלק והוא שדברי הריב"ש והב"ד כשלקח התכשיטין והנדוניא קודם השידוכין ושוב שידך ונדר לה בנדוניא שנמצא בעת לקיחת הנדוניא לא זכתה הבת אבל בנדון המבי"ט שלקח הנדוניא אחר השידוכין דהוי הנדוניא כשאר חוב כה"ג ודאי דבשעת לקיחת הנדוניא זכתה הבת כיון שקנאם לשמה עי"ש. ולא ידעתי חילוק זה מנ"ל דהא ודאי בנדר לה לבד שנדר לבתו כ"וך נדוניא אין עליו שום חיוב בזה ואין חיוב כ"א דוקא בדברים הנקנין באמירה שעמדו וקדשו או בקנין ואפילו בקנין איכא מאן דפליג אבל בנדר לבד אינו מעלה ואינו מוריד וכ"ת כיון שנדר גילה דעתו שרצונו ליתן לה וכיון שקנה והזמין ודאי למתנה גמורה איכוון מעת שקנאם הא לא איריא דכל הבנות מזמינים להם נדוניא בין אם נשתדכו בין לא נשתדכו וכמו שכתב הריב"ש עצמו שם שראובן היה לו בת וכשהיה במד"הי היה שולח לבתו תכשיטין כנהוג באבי הבנות ולזמן שידך בתו ללוי ונדר לתת לו סך ידוע וכו' הרי להדיא דאפילו קודם השידוכין נוהגים אבי הבנות להזמין להם צרכי נדוניא ומנהג זה פשוט בכל מקום כדי להקל מעליהם משא הנדוניא ועוד כדי שיראו שיש לה תכשיטין וימהרו לשדך אותה ועוד קשה שהרי המבי"ט ח"ב סי' רי"ט כתב ולכן כל מה שהכניסה לאה לבעלה הכל נתן ויחד אביה לנדונייתה בחייו אין לאחותה שום זכות במה שהכניסה עי"ש. וקשה אכתי איכא למיחש שמא קנה והזמין לה קודם השידוכין ואח"ך שדכה ונדר לה שבנדון זה אין לה זכות במה שהכין לה וא"כ הו"ל למימר אם יתברר ענין זה ג"כ שקנה לה נדוניא אחר ששדכה ועוד לפי דבריו כשכתב הריב"ש שם ובנדון זה כל שלא קנה הבעל באמירה גם הבת לא קנתה אע"פי שיהיה דעת האב לתתם לה כשתנשא כיון שעדין לא נתנם לה ע"ש. ולפי דבריו הו"ל לומר גם הבת לא קנתה לפי שקנה אותם האב קודם השידוכין שבעת לקיחתם לא זכתה בהם ואגב משמיענו חידוש גדול בזה ומדנקט כיון שעדין לא נתנם לה משמע דהעיקר הוא משום שלא נתנם בידה אע"פי שקנאם אחר הנדר והשידוכין כיון שלא נתנם בידה לא קנתה אותם וכ"ת דהאי נדר שכתב הרב חק"ל ז"ל היינו נדר ע"י קנין וחיוב ומשו"ה אביה מתחייב בזה כשאר חוב וזה נדון המבי"ט ז"ל הא ליתא דא"כ אפילו לא הזמין לה תכשיטין מתחייב מכח הקנין ואפילו הזמין קודם השידוכין היא זוכה בהם וכמו שמצינו להריב"ש ז"ל שהיה נדונו שהזמין לה קודם השידוכין ואעפ"כ כתב שאם יש קנין היא זוכה במה שהזמין לה:
והנה מהריב"ל ח"ג סי' צ"ג נשאל בראובן שהיו לו בנות ושידך אחת מהם ופסק לתת לחתנו מעות בנדוניא בקנין ושבועה וקודם שנשאת נפטר ראובן וכתב עמ"ש שם בגמ' ואם אמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתן אין שומעין להן וכתב דיש להסתפק אי אמרינן דמה שנתן להם נתן דוקא היכא דנשאו גדולים בחיי אביהם וקבלו המתנה אבל היכא דעמדו וקדשו או שקנו בקנין ועדין לא קבלו המתנה לא אמרינן הכי אלא כיון דמת האב ועדין לא קבלו המתנות דחולקים עם השאר בשוה דא דאמדינן דעתיה דלא רצה שיזכו במתנה היכא דמת קודם שנשא וכו' והביא ממה דאוקמוה שם רישא וסיפא דמתני' כאן שנשאו הגדולים בחיי אביהם וכאן לאחר מיתת אביהם ואם איתא דאע"ג דנשאו לאחר מיתת אביהם זוכין במתנות כיון שעמדו וקדשו או קנו לוקמה תרווייהו כשנשאו לאחר מיתת אביהם וכאן שעמדו וקדשו בחיי אביהם וכו' עי"ש. ויש להקשות דבשלמא כשעמדו וקדשו בחיי אביהם שפיר אשמועינן רבותא דאע"ג דלא קבלו המתנה בחיי אביהם כיון שעמדו וקדשו קנו אבל כשלא עמדו וקדשו ונשאו הגדולים מהיכא תיתי שיזכו בהם במה שלקחו אחר מיתת אביהם כיון שלא עמדו וקדשו או קנו וי"ל דאשמועינן רבותא דאע"ג דאביהם כשהיה בחיים הזמין להם צרכי נדוניא או שפסק כמה רוצה ליתן להם אעפ"כ כיון שלא קנו מידו או עמדו וקדשו לא קנו וכמ"ש הריב"ש סי' קכ"ט אלא שהרואה יראה שדברי מהריב"ל הם היפך דברי הריב"ש שהרי הריב"ש כתב דאם יש לו נכסים יורדים לנכסיו ונותנים לפי שהם דברים הנקנים באמירה אע"פי שעדין לא כנס והלך לו למדינה אחרת כיון שזה מוכן לכנוס וה"ה אם מת האב הפוסק קודם שכנס ע"ש. הרי דסבר לה מר דכיון דעמדו וקדשו קנו ואפילו שעדין לא כנס וזה הפך דברי מהריב"ל אכן י"ל דבכגון דא אמרינן גברא אגברא קא רמית ומה גם דחיליה דמהריב"ל מהש"ס ההיא דפרק יש נוחלין:
והרב ב"ח סי' רפ"ו הוקשה לו עמ"ש שם נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם ישאו קטנים והוקשה לו דהא פשיטא ותירץ דאתא לאשמועינן דאע"ג דהאב אמר שיתנו כ"וך לבתו כההיא דרב גידל וכו' אפ"ה לגבי אחין לאו כלום הוא דלא זכה הבן בנכסים אלא אחר הנישואין עי"ש. והקשה עליו הפמ"א ח"א סי' ס"ב דאישתמיט מיניה דברי הריב"ש סי' קכ"ט שכתב שאם עמדו וקדשו קנו ואפילו מת האב זכו בפיסקא ע"ש. ולפקד"ן דהרב ב"ח סבר לה כדעת מהריב"ל דאפילו עמדו וקדשו אם מת האב לא זכו בפיסקא אלא דוקא אחר הנישואין אבל קודם הנישואין לא זכו בפיסקא ההיא ולדברי הריב"ש יתורץ דקמ"ל בנדון דידיה דאע"ג דהאב נדר בעת השידוכין שכ"וך יתן לה וגם קנה והזמין לה קצת לנדונייתה אפ"ה כיון שלא קנה ופירש לשם מתנה לא זכו הבנים ולזה קמ"ל נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם אע"פי שאביהם נדר להם כמה יתן להם וגם הזמין להם ועמדו הבנים ונשאו לאחר מיתת אביהם ולקחו מה שנדר להם אביהם ישאו הקטנים ג"כ כמו שלקחו הגדולים דלא זכו הגדולים בפיסקא ההיא ודין זה שכתב הריב"ש דאפילו הזמין וקנה לבתו לא זכתה הבת יש להכריח זה מדברי הש"ס דאם איתא דאב שהזמין לבתו צרכי נדונייתה זכתה בהם מעת לקחתן א"כ הו"ל להש"ס לאוקומה בהכי ולימא רישא וסיפא שנשאו לאחר מיתת אביהם וכאן שהזמין לה צרכי נדונייתה ומשו"ה מה שכבר זכו זכו וכאן שלא הזמין אלא ודאי משמע דבין הזמין לא זכו ובין לא הזמין שוים דלא זכתה ונר' דאין זה דקדוק דהא במתני' קאמ' אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן משמע דמיירי כשכבר קבלו בידם ולא שהם מזומנים בהזמנה בעלמא:
וראיתי להרב החבי"ב שם בסי' רפ"ו הג"הט אות ט' שהקשה על דברי הריב"ל וז"ל ולעד"ן דאין זה הכרח דלאוקומי כשעמדו וקדשו או נטלו קנין דהיא אוקמתא דלא נתפרשה במשנה משא"כ אוקמתת הש"ס דבפי' קתני אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הרי מפורש דמיירי סיפא כשנשא בחייו עוד הוקשה דאי מוקמינן רישא וסיפא כשנשאו לאחר מיתת אביהם וכו' לא א"ש מאי דקתני מה שנתן להם אביהם נתן שהרי אין הדבר תלוי במתנתו דאם נתן ולא קנה לא זכו וא"כ כך היה לו לתנא לשנות אין שומעין להם אלא מה שזכו בחיי אביהם זכו גם לישנא דמתני' דמה שנתן להם אביהם נתן משמע דהוי מתנה ולא חיוב עי"ש. ולפקד"ן דמהריב"ל קיצר בדבר המובן מעצמו כמ"ש הוא עצמו הרב החבי"ב בתחילת דבריו. והנה למה שהקשה תחילה דלפי מהריב"ל היא אוקמתא דליתא בש"ס משא"כ אוקמתא של הש"ס שהיא מפורשת נראה דלאו קושיא היא דכוונת הרב ז"ל לומר דהו"ל להש"ס להשמיענו חידוש זה בדרך ואב"א וכך הול"ל אחר שיתרץ תירוץ האמור בש"ס יתרץ ואב"א הא כשקנו מידו או שעמדו וקדשו ובשלמא אילו היה מקשה שלא יתרץ תירוץ האמור בש"ס אלא יתרץ הא כשקנו מידו שפיר הוה מקשה דאין זה רמוז בדברי המשנה אבל מאחר שמקשה שיתרץ בדרך ואב"א ודאי משום דלא נתפרש במשנה לאו משום זה הש"ס יאבד ממנו חידוש דין כזה. ומה שהקשה עוד דאי מוקמינן הכי לא א"ש מאי דקתני מה שנתן להם אביהם נתן דאין הדבר במתנתו גם זה ל"ק דכבר כתבנו דהרב ז"ל קיצר בדבריו וכוונתו דאם איתא דהכי הוא הדין דאם עמדו וקדשו קנו אף לאחר מיתה א"כ הו"ל להש"ס לחלק בזה ולהשמיענו חילוק זה שהוא חידוש וממילא גם קשה במתני' דאמאי נקט מה שנתן להם אביהם ולא נקט מה שזכו בחיי אביהם זכו דאם איתא דהתנא ס"ל דאם עמדו וקדשו קנו מאותו עת אף לאחר מיתת אביהם ואמאי נקט מה שנתן להם אביהם נתן דמשמע דבנתינה דאב תליא מילתא ודוקא במה שכבר קבלו בידם והלא אף אם לא נתן בידם ומת זכו משום שהיה שם קנין אלא ודאי אף אם קנו מידו או עמדו וקדשו ומת לא קנו ומשו"ה נקט אלא מה שכבר נתן להם אביהם נתן דוקא במה שכבר קבלו ומאי דלא דקדק בזה מהריב"ל. לא איצטריך להא כו ממילא משמע דקדוק זה:
וחזי הוית להרב שער המים סי' ט' שנרגש במה שכתבנו וכתב ז"ל וא"ת במתני' נמי. אמאי נקט לישנא דנשאו דמשמע דלא מהני אלא דוקא אם נשאו י"ל רבותא קמ"ל דאי הוה נקיט בשעמדו וקדשו ולא נשאו היינו אומרים דדוקא בשעת קידושין הוא דמהני משום דפסקו כן בשעת קידושין משום דההיא שעתא שייך למימר כמו שאמר רב גידל משום דמתחתני אבל אם פסקו בעת נישואין היינו אומרים דלא מהני לזה אשמועינן מתני' דאפי' שאמר שפסקו להם בעת נישואין שייך למימר אגב דמתחתני כמ"ש הריב"ש ש וכו' עי"ש. והרואה יראה להריב"ש עצמו שם בסי' שמ"ה יראה היפך מה שכתב הוא ז"ל שהרי מדבריו שם נראה להדיא דאדרבה ההיא דעמדו וקדשו היא רבותא יותר שכן כתב וגם אפשר דה"ה בשעת נישואין אע"פי שקדשו מכבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא טפי ורב גידל נקט וקדשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע"פי שלא נזכר התנאי בשעת נישואין עי"ש. הרי משמע להדיא דאדרבה ההיא דרב גידל רבותא טפי דאפילו בקידושין לחוד שהתחילו להתחתוני אפ"ה קנו כ"ש בעת הנישואין שהוא גמר החיתון וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי נקט במתני' נשאו דמשמע דוקא נשאו שהוא גמר החיתון הרי אפילו קדשו לחוד קנו:
והנה מהריב"ל שם כתב דאמדינן דעתיה דאב דלא נתן אלא ע"מ שתנשא בחייו וראיתי להרב בני שמואל סי' ט"ו שהקשה על דברי מהריב"ל הנז' ממה שכתב הרא"ש בפ' מ"ש דף קמ"ח גבי ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במד"הי וכתב הרא"ש והא דחיישינן מספיקא לאפוקי ממונא ה"ט משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת האומד אמרינן דאם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרינן אומדנא וכו' א"כ בנ"ד כיון דאיכא מתנה גמורה בקנין משום ספק אומדנא שמא אין דעתו שיזכו במתנה ובירושה וכו' אין לנו לבטל מעשיו. עוד הק' דאמאי ניזיל בתר אומדנות חלושות לבטל מתנה שנעשית בקנין. וראיתי להרב שער המום בסי' ט' שכתב ולעד"ן דיש לחלק דלא כתב הרא"ש דלא אמרינן האומדנא אלא היכא דבריר וכו' היינו משום דמסתמא כל המחלק נכסיו אדעתא דמתנה יהיב כשימות משו"ה בעינן שתהיה האומדנא ברורה כדי שיוכל לחזור אבל בהא דהן הדברים הנקנים באמירה והיינו טעמא משום דהא מתחתני אהדדי א"כ כשלא נמצא זה בחיתון והרי הוא מת בהא אמרינן דלא נתן אלא כדי שתנשא בחייו והתם שאני דכל הנותן במתנה יהיב עי"ש. ולפקד"ן דאין זה חילוק דהא יש לדקדק ע דברי הריב"ל דאמאי לא הביא ראיה להאומדנא שלו משום דהא דקנו באמירה בעלמא משום אהבת החיתון א"כ כשלא נמצא בחיתון לפי שמת אז אמדינן דעתיה דלא הקנה לה אלא כשימצא בחיתון ולא מת. ועוד יש לדקדק בדברי הש"ס דאמאי קאמר בההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי והרי עתה לא התחתנו והו"ל בההיא הנאה דבעו. להתחתוני אכן נראה פשוט כיון דקדשו ונתקשרו הרי כאלו התחתנו כיון שאין יכולה לינשא לאחר והשתא אידחייא ליה חילוקו כיון שקדש בתו הרי נתחתן עמו וקיבל ממנו הנאה וא"כ כשמת האב ולא זכתה במה שנתחייב לה מאי אומדנא איכא הכא. ועוד קשה לפי חילוקו דא"כ גם בהשיא בת בחייו אמאי אמדינן דעתיה שכך רצונו ליתן אימא דוקא בראשונה שהיה חי ולאהבת החיתון נתן לה כ"כ נכסים אבל בשניה שכבר מת ולא נמצא בחיתון אין דעתו ליתן לה כ"כ כמו בראשונה ומנ"ל שכן דעתו גם בשניה אלא ודאי נר' פשוט שאין זה חילוק דהאי סברא דאגב דבעו להתחתוני שייכא אפילו היכא דמת האב:
ולעיקר קושית הרב ב"ש נראה לתרץ והוא כי חילוק ואומדנא יש כאן דבשלמא כשהיה בחיים שהבת אין בידה כלום אלא מה שנותן לה אביה ודעתו להקנות לה בכל כוונתו כדי שלא תתבייש בפני שאר הבנות ואין לה מקום אחר להתפרנס כ"א מאביה דוקא אבל לאחר שמת שאז הבת נעשית יורשת לכל ממון אביה ואז באותו עת ירשה נכסי אביה ויש בידה ממון כמו שנדר לה א"כ אמדינן דעתיה דאין לזכות לבתו בתרתי במתנה ובירושה כיון שעכשיו יש בידה ממה להתפרנס ומעתה גם מה שהקשה מההיא דהרא"ש ל"ק ולא מידי דבשלמא ההיא דהרא"ש שהיה שם קנין ובאים אנו לבטל המתנה לגמרי ולחזור בו משום אומדנא דאם עמד חוזר משו"ה בעינן אומדנ' ברורה כי שמא יש לו נכסים במד"ה אבל בנ"ד אם אנו מבטלין מתנתו ודבריו אין הבעל מפסיד כלום בזה כי עדין לוקח אותו סך עצמו בתורת ירושה משא"כ בההיא דהרא"ש שצריכין לבטל הענין לגמרי משו"ה בעינן אומדנא ברורה. ומהתימה מהרב שער המים שהביא סברא זו לעיל ואיך לא דחה בה קושית ב"ש בזה כי חילוק גדול יש בין ההיא דהרא"ש לההיא דמהריב"ל:
עוד נראה להביא ראיה לנ"ד שזכתה הבת במה שהכין לה אביה והוא ממה שכתב מהרשד"ם ח"מ סי' שמ"ב שנשאל על יעקב שהיה קונה תכשיטין לשם בנו לסיוע נישואיו והיה שמעון מקבלם מידו ומניחם בארגז שלו המיוחדת לו בבית אביו ומת יעקב ובאו אחיו לחלוק עמו בתכשיטין ההם והשיב דאע"ג דהטור כתב בח"מ סי' ר' כליו של לוקח ברשות מוכר אי א"ל זיל קני קנה ואי לאו לא קנה וכו' התם טעמא משום הקפדה דאדם מקפיד על מקומו ובנ"ד דודאי האב אצל בנו ליכא קפידא קנה עכ"ל. א"כ נראה דבנ"ד נמי שהיה נותן לה בגדים ותכשיטין אע"ג דשם בבית אביה מנחת אותם מ"מ כיון שהוא אביה מסתמא אינו מקפיד על מקומו ולא הוי כליו של לוקח ברשות מוכר. ואע"ג דהתם דוקא שהיה נותנם לבנו ובנו היה מניחם בארגז שלו אבל בנ"ד שהיה נותנם לאם הבת ולהבת ולא היו מניחים בארגז המיוחד להם מ"מ נראה דלא שנא שהרי שם בנדון מהרשד"ם טען הבן הבכור כי אמו אחר שמת אביו מסרה אותם ליד בנה והבן טען כי מיד אביו קבלם ובתשובתו הרמת'ה לא השיב כלום על זה כי נראה דס"ל דכיון דעכשיו אנו רואים אותם שהם ביד שמעון והוא תפוס בהם אנו מאמינים לכל דברי שמעון ועוד כיון דרשות אחרים הוא של מקנה מאי נפקא מינה אם בארגז שלו כיון שהעיקר היא הנתינה מיד אביו ליד בנו ואילו לא היה אביו לא היה קונה לפי שהם כליו של לוקח ברשות מוכר וא"כ לגבי אב שמקנה לו אפילו ברשותו העיקר הוא לומר לו הילך חפץ זה ויהיה שלך וא"כ בנ"ד כיון שא"ל קחי חפצים אלו לנדונייתיך דיבור זה יספיק לה ובמקום שתרצה תניחם כי זכתה בהם בעת קבלתם מיד אביה. ולעד"ן כי עדיפא נדון דידן דהתם אע"פי שהיה קונה לו תכשיטי זהב ואפשר לומר כי לא לגמרי הקנה אותם כי אפשר שיצטרכו לו ויחזור ויקח אותם כי תכשיטי זהב אינו מפסיד כלום במכירתם ומעשים בכל יום שלוקחים ומוכרים ואח"ך מחזירין ואעפ"כ זכה בהם עולמית כ"ש בנ"ד שקנה לה בגדי נדוניא והתחיל לתפור אותם וידוע כי בגדים אלו אם ירצה למוכרם הוא מפסיד בהם ומעולם לא נמצא שיקנה אדם בגדי נדוניא ואחר זה ימכור אותם ודבר דלא שכיח הוא ובודאי לשם מתנה גמורה איכוון ולא יחזור בו לעולם ועוד דאפילו את"ל דמהרשד"ם לא דיבר אלא דוקא כשנתן לבנו דוקא אבל בנ"ד שהיה נותן ביד האם אפשר שלא זכתה מ"מ מהראיה השנית שהביא נראה דלא שנא והוא שהביא ראיה מהא דקי"ל בדין ופסקו הטור בא"הע סי' צ"ו שאלמנה שאמרה בעלי נתן לי מנה במתנה גמורה על מנת שלא יכנס בכתובתי אם היא מוחזקת במנה שיש מממון בעלה תחת ידה נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום עי"ש. א"כ גם בנ"ד נמי כיון שהאם מוחזקת בנכסים ואין מי שיודע מה יש בידה זולתי האם והבת נאמנת האם לומר שבעלה נתנם לבתה במתנה במיגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום:
אלא כי אחד הרואה עיניו יחזה כי דברי מהרשד"ם הם היפך דברי הריב"ש שבסי' קכ"ח האמורים לעיל דשם כתב משם הרמב"ם דאין בע"ח גובה מכסות אשתו ובניו של לוה בד"א בגדי חול אבל בגדי שבת ורגל גובה אותם בע"ח ואין צ"ל אם היה בהם טבעות וחלי זהב וכתב דיש חולקים על הרמב"ם וס"ל דמה שהאיש מזכה לאשתו ובניו מנכסיו אפילו כלי רגל ומועד מזכה להם וכתב דאפילו החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בתכשיטי זהב וכסף וכו' וכן כתב הרי"ף בתשו' ע"כ. הרי לך להדיא דבתכשיטין אליבא דכ"ע אין בע"ח גובה מהם ואיך זיכה הרב לבנים בתכשיטין שהיה מזמין להם בחייו וא"ת דהתם שאני לפי שכל מה שהיה נותן לו אביו היה מניחו בארגז שלו. ומשו"ה זיכה להם הרב ז"ל אבל בנדון הריב"ש לא היה מניחן בארגז שלו הא ליתא חדא דהריב"ש כתב דיש מי שחלק על הרמב"ם בבגדי שבת וי"ט והתם נראה דאפי' היו מונחים בארגז שלו דסתם בגדי שבת וי"ט הם מונחים בארגז שלו וא"כ כשכתב אפילו החולקים על הרמב"ם לא נחלקו בתכשיטי זהב וכסף משמע אפילו היו מונחים בארגז שלהם וכן מצינו להרי"ף עצמו בתשובה סי' רנ"ח שנשאל אם יכול ליקח תכשיטי אשתו ליתן לבע"ח והביא ראיה מההיא דאחד המעריך וכו' אין לו בכסות אשתו ובניו וכתב דבירוש' אמרו בבגדים של חול אבל לא של רגל ושבת הילכך כל מה שהיה מן הבגדים המעולים וכ"ש תכשיטי זהב ובדולח דיש לו למכור עי"ש. הרי שהשוה הבגדים והתכשיטין להדדי וכי היכי דרוב ב"א מניחים הבנים בגדיהם בארגז לבדם ואפ"ה יש עמו רשות למכור אותם גם בתכשיטין כה"ג ג"כ יכול למכור. ועוד דאם איתא דיש חילוק בין מונחים בארגז שלהם לבין אין מונחים הו"ל להשמיענו זה להדיא. ועוד כבר כתבנו לעיל כי מהראיה שהביא דכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה משום דאדם מקפיד על מקומו ולגבי בנו אינו מקפיד משמע דלאו משום שהיו מונחים בארגז שלו הוא דקנה אלא משום דכיון שקבלם מיד אביו אפילו שהיו בבית אביו קנה. ועוד קשה אמאי לא הביא מהרשד"ם ראיה לנ"ד דכליו של לוקח ברשות מוכר לגבי בן דקנה מההיא דאחד המעריך וכו' דאין לו בכסות אשתו ובניו וזוכים בהם אפילו שהם יושבים בביתו והוו כליו של לוקח ברשות מוכר ועוד דמה זו סברא דאם הניחם בארגז דקנה כיון דאין שם דרכי הקניה מה לי בארגז ומה לי במקום אחר. ונראה לחלק ולומר דדוקא בנדון הרי"בש שעדין האב קיים ובא עכשיו לחזור בו לפרוע לבע"ח משום הכי אמדינן דעתו דדוקא בבגדים הוא מזכה להם מיד ע"מ שלא לחזור וזכו בהם מעת הנתינה אבל בתכשיטין אמדינן דעתיה כי אין דעתו להקנות להם לגמרי אלא אם יצטרך להם מיד יקחם כי כך היתה כוונתו אבל אם מת ולא חזר בו אז זכו בהם כי לא הוצרכו לו ולא חזר בו. וכבר כתבתי שמצאתי אותו להרב ב"ד א"ה סי' ע"ד שכתב בשם הב"י משום דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להם מסתמא אלא ע"ד שאם יצטרך יקחם מידם א"כ בנ"ד שלא בא לידי צורך למוכרם נשארו להם קנין עולם עי"ש. א"כ גם בנ"ד דמהרשד"ם דמיירי שנתן לבנו בעוד שהוא חי ואח"ז נשארו בידו משו"ה כתב שזכו בהם הבנים כיון שלא חזר בו. ומעתה מה שהק' הרב חק"ל דאשתמיתיטיה דברי הריב"ש דסי' קכ"ח דשם מבואר דבתכשיטין כ"ע מודו דב"ח גובה מהם ונדון הריב"ש דסי' קכ"ט שם היה תכשיטין של כסף וזהב. לפקד"ן דל"ק דרב ב"ד סבר כיון דשם מיירי שמת האב ולא חזר בו דאז באותו עת זכו הבנים א"כ שם ל"ש בגדים ול"ש תכשיטין דכולם שוים לטובה דזכו בהם הבנים וחילוק זה של הרב ב"ד ז"ל מצאתי אותו בהרדב"ז החדשות ח"א סי' שס"ה דשם נשאל בראובן שנתן מתנה לבתו לצורך נישואיה וזכתה בה במתנה וקנתה תכשיטין ומת האב ולא הספיקה הבת לינשא עד שמתה ועתה בא בע"ח לגבות מאותה מתנה והשיב דאם המתנה היתה ע"מ שתנשא בה הדין פשוט עם שמעון ואם היתה המתנה סתם אע"ג דאיכא גילוי דעת שלא נתן לה אלא לצורך נישואיה לא זכה שמעון וכן משמע מהך עובדא דפ' מ"ש וכו' הא קמן דאע"ג דאיכא גילוי דעת לא מציא הדרא בה כיון שהיא מתנה במקצת ואפילו לדעת המפ' עובדא דאמיה דרב זביד במתנה במקצת ה"מ בזמן שבעל המתנה חוזר בהדיא אבל בנ"ד שכבר מת דילמא אי הוה קיים לא הוה הדר אלא שיזכו שאר אחיה במתנה ותו איכא גילוי דעת לאידך גיסא שרוצה הוא שתתקיים המתנה אפילו שתמות כדי שירשו אותה שאר בניו עי"ש. הרי להדיא דכיון שמת ולא חזר בו זכתה במתנה ועדיפא נ"ד שהרי התם אפילו שמתה הבת לא אמרינן כי שמא חזר בו כדי לפרוע לבע"ח כי פריעתו מצוה אלא אמרינן כי כוונתו שיזכו אחיה במה שנתן לה א"כ כ"ש בנ"ד שהבת עצמה קיימת דודאי אמרינן דלא הדר ביה אלא זכתה הבת במה שהזמין לה אביה כלו. שוב ראיתי להרדב"ז עצמו בח"א סי' קנ"א שנשאל ביעקב ששידך לבנו ונתן בידו מוהר לכלתו וכן עשה אחר זה מת יעקב ונתבטלו השידוכין אם יחזור המוהר לתפיסת הבית והשיב אם כשנתן יעקב לבנו קנה מתנתו בדרכי הקנייה לא ראיתי מקום לשאלה זו ואע"ג דאמדינן דעתיה דלא נתן אלא לצורך נישואין והרי לא נשא הא ל"ק דלצורך נישואין נתן ואם לא נשא זו ישא אחרת ע"כ. משמע דוקא שקנה בדרכי הקנייה המפורשת בדין קונה חפץ מחבירו אבל אם לא קנה בדרך זו לא קנה וא"כ נראה דבנ"ד שלא קנה בדרך הקנייה לא זכתה הבת במה שהכין לה אביה וא"כ נמצא דפליג ג"כ על דברי הרשד"ם ובשלמא לדברי עצמו בההיא דסי' שס"ה אינו סותר לפי שאפשר לפרש דפי' וזכתה הבת במתנה היינו שזכתה בדרכי הקנייה אבל לההיא דהרשד"ם קשה שכתב דאפילו כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ואפשר לומר דסבר לה מר דכיון שהוא בנו ולגבי בנו אינו מקפיד על מקומו הו"ל כדרכי הקנייה ומעתה גם בנ"ד כיון שהיתה הבת מקבלת מיד אביה מה שהיה מביא לה ודאי דזכתה הבת ואפילו שהוא ברשות אביה והיא נאמנת לומר כי אביה נתנם לה במתנה גמורה מגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום וכמש"ל משם מהרשד"ם ואפי' מי שירצה לומר דבדוקא נקט לה הרדב"ז שלא קנה הבן כי אם דוקא אם קנה בדרכי הקנייה מ"מ נראה שלא נאמר זה אלא דוקא שם שהיו תכשיטין ולגבי תכשיטין קי"ל לגבי בע"ח אליבא דכ"ע דלא קנו הבנים ולכן בעל חוב גובה מהם אבל אם היו שם בגדים קונה אותם הבן הכלל העולה בנדון דידן דאם הם בגדים אפילו הם בגדים יקרי הערך וחמודים זכתה בהם הבת ואפילו דלגבי ב"ח דוקא בגדי חול קנו אותם אבל בגדי שבת וי"ט וכ"ש תכשיטי זהב וכסף שב"ח גובה מהם נראה דוקא לגבי בנים שעדין הם ברשותו ואם יקח אותם היום מחזיר למחר חליפתם ולא יש קפידא אם יקחם אבל לגבי בתו שרוצה לינשא לאחרים וכל מה שנותן לה היא מכנסת אותו לבעלה ואחר שלוקח אותם הבעל לא ישאר לאב שום שליטה עליהם וא"כ אפילו הם בגדים יקרים מעת שקונה אותם הוא מתייאש מהם ולמתנה גמורה נתכוון ואין חוזר בו לעולם ולא נמצא דבר זה בשום זמן שאחר שיקנה בגדים לנדוניית בתו שיחזור ויקח אותם או יפרע אותם לבע"ח אלא אדרבה בכל יום הולך ומוסיף עליהם כפי יכלתו ונותן בכל דעתו וכחו להוסיף עליהם ויש קצת מופת לזה שהרי כי עינינו הרואות שבכל שידוכין אע"פי שפוסקין על המשודך כמה יתן לכלתו מ"מ על אבי הכלה לא יפסקו עמו כמה הוא צריך להוציא לבתו נדוניא אלא אומרים נדוניא כפי כבודו ולא ימצא שפוסק כ"א אחד מעיר ושנים ממשפחה לפי כי ידוע וברור להם כי אבי הבת אפילו שהוא קמצן מוציא כפי יכלתו ולא יבייש עצמו ובתו לפני בני אדם ואומדים שכך דעתו בודאי וא"כ איך אפשר לומר שאחר שקנה לה בגדים כוונתו לחזור בהם ודבר זה אין לו מציאות בעולם וא"כ בנ"ד שקנה לה בגדים ולא תכשיטין כ"ע מודו שקנתה אותם הבת וכן נמי תכשיטין הקטנים כגון נזמי זהב אשר באזני בנותיהם וכיוצא שתכשיטין אלו ילביש אותם האב לבתו ורחוק המציאות שיקח אותם אחר כך אפילו שהוא בדוחק גדול ודאי למתנה גמורה איכוון ולא מצינו לשום אדם שחוזר בתכשיטין כאלו כי אם דוקא כשהוא בדוחק גדול וצרות רבות סבבוהו א"כ בנ"ד שכ"ע ידעי להאי גברא שבנ"ד שאפילו שלא היה חשוב בין העשירים עכ"פ פרנסתו היתה מצויה לו ובודאי שלמתנה גמורה נתנם לה. והנלע"ד כתבתי:
נאום זעירא דבריין אברהם דיין ס"ט