אור ברסלב
וידבר דוד אבן העזר

וידבר דוד· רבי דוד ועקנין

אבן העזר

חלק יורה דעה

סימן א

מעשה שהיה כך היה בשני בחורים שנכנסו לבית אחת והיתה שם בתולה א' עוסקת במלאכתה והיא יושבת על האצטבה והבחורים הנז' עומדים כנגדה ושני אנשים אחרים יושבים בבית ה' רחוקים מהם ואינם רואים כ"א אחורי הבחורים הנז' ובחור א' מהב' הנז' ההוא אמר שאמר לבתולה ה' בערמה הראני המלאכה שבידך וכפתחה ידה נתן בידה מטבע והיתה רוצה להשליכו והוא תפס בידה ולא הניחה להשליכו וא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדמ"ו ואמר לעדים ראו ותכף בהסרת ידו ממנה השליכה המטבע ואמרה שאין רצונה להתקדש לו עכ"ד, והעד הבחור שהיה עומד עמו העיד בתורת ע"ג שהבתולה ה' לא רצתה לפתוח ידה ותפס המקדש ה' ידה בחזקה ופתחה בע"כ ונתן בידה מטבע וא"ל הרי אמ"ל וכו' והיה ידה תפוס בידו ולא הניחה להשליכו והיתה צועקת שאין רצונה להתקדש לו ותכף בהסרת ידו מידה השליכה המטבע צעקה ואמרה שאין רצונה להתקדש לו עכ"ד, והבתולה הנז' מכחשת לעד הנז' ואמרה שלא פתחה ידה אפי' בע"כ ומעולם לא בא המטבע לידה לא מרצונה ולא בע"כ אלא מידו נפל לארץ ע"י ההתעצמות והיא היתה צועקת מתחילה וע"ס שאין רצונה להתקדש לו בשום אופן עכ"ד, ושני עדים האחרים אומרים שלא ראו שום נתינה לידה יען שהבחורים הנז' היו עומדים בפניהם אכן שמעו קול המקדש הנז' שאמר לשון הקידושין ושמעו קול הנערה צועקת ואומרת שאין רצונה להתקדש ושמעו קול מטבע שנפל לארץ עכ"ד:

תחילת דבר עיני לשמיא נטלית ה' ינחני במעגלי צדק למען שמו שלא אטעה בדבר הלכה וכו', ואען ואומר שהקידושין הנז' אין בהם ממש כמ"ש בספרי הפוסקים רא' ואחרונים כמ"ש לקמן בס"ד מכמה טעמי א' כתב מר"ן הק' ז"ל א"ה סי' מ"ב ס"א שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע"כ אינם קידושין ע"כ, וכתב מר"ן בב"י מ"ש נתקדשה שלא לרצונה אינן קידושין בפ' חזקת דמ"ח אמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קדושין מר בר רב אשי אמר לא הוו קדושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו חכמים שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מניה וכו' ואע"ג דאמימר פליג התם כבר פסקו גדולי הפוסקים הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל דהלכה כמר בר רב אשי, וא"כ בנד"ד שקדשה בע"כ לא הוו קדושין, ואע"ג שכתב מר"ן בב"י ז"ל סי' ל' וז"ל כתוב בהגמ"ר דסוף גטין בשם ר"ג מה שהעד אומר שראה שלקח ידה בע"כ ונתן הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואעפ"י שיש עדים שלא דבר עמה בשעת הנתינה כיון שדבר עמה בתחלה הוו קדושין ע"כ, ופסקה מור"ם ז"ל בס' המפה סי' מ"ב ס"א, מ"מ בנד"ד שלא דבר עמה בתחלה וגם צעקה הנערה מתחילה וע"ס שאין רצונה להתקדש וכולם מודים בזה הבחור המקדש והעד שעמו והשנים האחרים וגם זרקה המטבע בפני העד והמקדש כמ"ש בהא ודאי אין כאן בית מיחוש כלל, וא"ת הרי הרב כמהרי"ט אלגזי ז"ל הובאו דבריו בס' בירך משה סי' ל"ד כתב משם הרב עצמות יוסף דאפי' בקידושין בע"כ בעל הלכות גדולות ורב אחא ז"ל לא הכריעו ההלכה כמאן אם כאמימר או כרב אשי ומסיק דיש להחמיר וכ"כ הרב שמש צדקה בח"ב א"ה דף ז' ע"ג שהביא דברי הרב עצמות יוסף הנז' וכתב עליו וז"ל ואם גברא רבה כוותיה דחיליה ותוקפיה לאורייתא סיני ועוקר הרים לא הקל בדבר המסופק מה נענה בתריה אנן יתמי דיתמי ע"כ, וכן מסיק הרב כמהריט"א ה' ז"ל דעפ"י האמור נכון להחמיר וא"כ בנד"ד נמי יש להחמיר כאמימר וכמ"ש:

מ"מ אשכחנא לה פתרי ממ"ש מר"ן ח"מ סי' ר"ה וז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תליוהו עד שמכרו ממכרו ממכר ע"כ והוא ממ"ש בגמרא בב"ק דס"ב דתליוה וזבין זביניה זבינא ומוקי לה התם בגמרא באומר רוצה אני והב"י והפרישה ז"ל כתבו אפשר דלאו דוקא אמרו בפירוש רוצה אני אלא כיון שקבל המעות בשתיקה הוי כאומר רוצה אני:

ועוד כתב שם מר"ן דאם מסר מודעה המכר בטל ומעתה בנד"ד כ"ע מודו דלא הוו אפי' חשש קידושין דטעמא דמחמיר אמימר ואמר מקודשת משום דמדמי לה להא דתלוה וזבין הוא זביניה זבינא וכיון דבתליוה וזבין בעינן לפחות קבלת המעות בשתיקה וגם שלא מסר מודעא והכא בנד"ד לא קבלת המעות איכא כפי דבריה ואפי' לדברי העד לא קבלה היא מעצמה אלא בע"כ וגם קא צווחא מתחי' וע"כ אין לך מודעה גדולה מזו וכ"ש שכולם אומרים שזרקתם תכף ומיד:

ועוד דבפי' אמרינן בפ"ק דקידושין אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמ"ל כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמ"ל התקדשי לי בו בשעת מתן מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוו קדושין אמאי הא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאשתיקא והוי שתיקותא דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא ע"כ, ופסקה מר"ן אה"ע סי' כ"ח ע"ש, והשתא בנד"ד דקאמרת לא מתחילה ועד סוף הא פשיטא לתלמודא דאינה מקודשת אפילו המעות בידה ואפי' אמ"ל הרי את מקו' לי בשעת מתן מעות דהיינו קודם שנטלתם ואח"כ נטלתם כמ"ש מר"ן שם עכ"ז דוקא אם נטלתם בשתיקה אבל אמרה לא לית מאן דאמר דהוי אפי' חשש קדושין וכ"ש בנד"ד דלא נטלתם וגם דקאמרה לא וגם ממשמעות דברי העד שהאמירה של הקדושין היתה אחר מת"מ וא"כ אפי' שתקה שתיקותא דלאחר מת"מ לאו כלום היא וכ"ש אם אמרה לא וכמו"ש מר"ן שם וגם זרקה אותם הא ודאי אין שום חשש בזה:

וכ"כ הרב נדיב לב סי' ז' וז"ל ברם אם מתחי' וע"ס אנו רואים בבירור גמור שאין דעתה ורצונה להתקדש לו כגון אם הנתינה היתה בע"כ כנדון הרהגה"מ כגון שצווחא וזרקה הקידושין מידה מאין הרגלים להכנס בשום ספק קידושין ושקיל וטרי הרב התם אי בעינן צעקה בתחילה ובסוף וגם אם בעינן זרקה וצעקה ומסיק דבחדא מנייהו סגי והביא ראיות לדבריו עש"ב:

העולה מן האמור דבנד"ד אין כאן בית מיחוש כלל ועוד יש גריעותא אחרת בהני קדושין דנד"ד והוא דהשני עדים אחרים אומרים לא ראו שום נתינה לידה אלא שמעו קול המקדש וקול צעקת הנערה שאינה רוצה וכגון דא לא הוו קדושין וכמ"ש מר"ן ז"ל בב"י בשם תשובת הרשב"א ז"ל וז"ל שנים שהיו עומדים אחרי הגדר של בית אחת ושמע שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפי' ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קדושין דעדות ראיה ממש בעינן ע"כ, ופסקה מור"ם ז"ל סי' מ"ב סעיף ד' ופירשו המפרשים ז"ל דצריך שיראו העדים הכסף בעצמו שנותן לה ואינו די בנתינה לבד כמ"ש הרב בירך משה סי' ג"ל משם הכנה"ג ורבו מהרימ"ט ז"ל עש"ב:

איברא דהמרדכי בשם הרא"ם ז"ל בפרק האומר כתב אפילו לא ראו הנתינה ממש אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח יכולים להעיד כאילו ראו גוף המעשה וכתב הב"ש דקדושין דמו לד"מ דדנין בעידי ידיעה אף בלא ראייה וכבר האריך בזה הרב כרם שלמה ז"ל:

האמנם כבר מור"ם ז"ל בתשובה סי' ל' כתב ותו דהרי הרשב"א ומוהר"ם חולקין עליו וראוי הוא לסמוך עליהם גם הרב דברי יוסף כתב דרוב הפוס' ז"ל חולקים ע"ז וס"ל דלא מהני אומדנא כ"א בעידי ביאה דהם הם עידי יחוד וכו' הרי נתבאר דרוב הפוסקים ס"ל דעידי ראיה בעינן בקדושי כסף, וא"כ בנד"ד דליכא עידי ראייה בכסף אין כאן קדושין לרוב הפוסקים כמ"ש:

ואפשר דבנ"ד כ"ע יודו דליכא הכא שום חשש קדושין כלל דדוקא בכגון נדון הרשב"א ז"ל שראו מתחילה האתרוג בידו ושמעו שאמר לה התקדשי לי באתרוג ולבסוף יצא האתרוג מתתת ידה והכירו שזה הוא האתרוג שהיה בידו בזה הוא דפליג הרא"ם ז"ל כנז', אבל בנ"ד דלא ראו לא נתינה ולא כסף כי אם שמעו קול המקדש כנז' ושמעו קול המטבע שנפל לארץ מאין הרגליים לומר שבא לידה דילמא האמת כדבריה שע"י התעצמותם נפלו לארץ ומעולם לא בא לידה וכן ראיתי שהביא הרב פ"ת בשם הרב חו"י ס' י"ט ובשם ס' המקנה שכתב ע"ד הב"ש ונראה דאין כאן פלוגתא דהרשב"א מיירי בענין שיש לחוש שנתן לה במתנה אף ששמעו שאמר הקידושין אולי חזר בו ונתן במתנה והמרדכי מיירי באומדנא דמוכח טפי כגון שעמדו אצל המקדש וראו הטבעת בידו ושמעו שאמר הרי את מקודשת לי אלא שהעלימו עין בשעת נתינה מידו לידה ומיד ראו אותה טבעת בידה בענין שא"א לה לומר שלא רצתה לקבל וכו' וכיוצא בזה כתב ג"כ הרב בית מאיר דטעמו של הרשב"א ז"ל בההיא דאתרוג משום דלאו ידיעה ברורה היא דומיא דנחבל אלא ידיעת אומד דומיא דגמל האוחר דלא קי"ל כרב אחא אלא כרבנן וכו' עש"ב, מכל זה מוכח דנ"ד דגרע טפי אפי' מההיא דהרשב"א ז"ל דליכא הכא שום הוכחה ולא אומדנא דמי כמו שבא לידה המטבע כל עיקר וכ"ש דהם אמרו והם אמרו הם אמרו ששמעו קול המקדש והם אמרו ששמעו קול הנערה צעקה דאין רצונה להתקדש הו"ל קול ושוברו עמו ולא נשאר כי אם עד אחד ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אליבא דכ"ע כמ"ש מר"ן בתשו' ובשם הרשב"ץ ואין לומר כיון שיצא הקול שנתקדשה אעפ"י שאין ראיה ברורה הו"ל ספק מקודשת כמ"ש מר"ן הש"ע ז"ל סי' מ"ו דשאני נד"ד דלא אתחזק קלא בבי דינא ועוד שמתחילה שיצא הקול הוה קול ושוברו עמו שבע"כ נתקדשה וכיון דלית בקידושין הנז' שום מששא הא קי"ל דמבטלין ליה לקלא וכמ"ש מר"ן ז"ל בתשו' עש"ב:

זאת תורת העולה מכל האמור ומדובר שאין בקידושין הנז' שום חשש קידושין אפי' בחדא מהנך טעמי הנז"ל וכ"ש בהצטרפות כולם ביחד וצ"י י"מ וימ"ן אמן פעה"ק טבת"ו בש"א לחדש מנחם התרמ"ו ליצי' והשו"ב וקיים:

ע"ה

דוד ואעקנין סלי"ט

הסכמת הרבנים הי"ו

הן כל יקר ראתה עינינו האי פסקא דדינא ממע' מר דיינא הרב מגן דוד ני' אודות קידושי הנערה וזו הלכה העלה שהקידושין הנז' בטלים וחשיבי כחרש הנשבר ומעולם לא עלה על דעת שום פוסק להחמיר בקידושין כהאי גונא שאין עדות בדבר שקיבלה הקידושין אפי' באונס והגם שהקול נשמע שנתקדשה הנערה קול ושובר עמו שהיו הקידושין באונס גמור ונזרק לארץ וצעקה הנערה אין לי חפץ בקידושין ובודאי הגמור הלכתא כותיה ומטעמיה וזו הלכה ברורה ולית דחש להאי קידושין ויפה כיון להלכה ולמעשה והנערה הנז' רשאה ושלטאה למיסב לכל גבר די תצביין והיה זה ביום ט"ו לח' אב הנחמות ש"ש הת"ר וששה וארבעים ליצירה ושלום על דייני ישראל:

ע"ה

יוסף דוד אבואלעפיא ס"ט הצעיר שלמה רחמים אבואלעפיא ס"ט בן אדמו"ר ועט"ר רב חנ"א ז"ל

סימן ב

שאלה אשה שבאה לפנינו והיא צועקת שאינה יכולה לדור עם חמותה שמרגלת קטטה בינה ובין בעלה תמיד ולכן היא רוצה שבעלה יעשה לה מדור בפ"ע, ועוד טוענת ששם באותו חצר שיושבת חמותה יש שם אחד פריץ יוצא ונכנס והיא יראה שלא יוציאו עליה ש"ר ובעבור זה ברחה מאותו חצר לבית קרוביה והיא תובעת את בעלה שיעשה לה מדור בפ"ע או שיתן לה מזונות במקום שהיא יורנו המורה לצדקה אם יעלה לה וכו':

תשובה על הטענה הא' כבר יש בידה מעב"ד שעל פי רוב הפוס' ראשונים ואחרונים צריכה לברר הדבר עפ"י השכנים ואפי' עפ"י אשה שחמותה היא שמרגלת קטטה בינה ובין בעלה ואז מחוייב הבעל לעשות לה מדור בפ"ע או יתן לה מזונות במקום שהיא:

ועל טענה הב' בתחי' השיב הבעל שאין הפריץ נכנס לחצר שלהם כ"א באיזה רגל ותכף הולך לו, וראיה ע"ז שמזה י"ג שנה שהיא עמנו לא בא בפיה טענה זו:

ולכן נראה אם תביא האשה ראיה שהוא רגיל ליכנס לביתם כמו שאמרה הדין עמה שמחוייב להוציאה משכונה שיוציאו עליה ש"ר כמ"ש מר"ן ז"ל אה"ע סי' ע' וסע"ה ושם בב"י פי' משם הריטב"א ז"ל בהדיא שצריכה לברר וכמ"ש מר"ן ז"ל שם ס"ו וז"ל אם טוען הדרתיה בשביל ב"א הפרוצים המצויים שם אם הוחזקו שם נאמן ואם לאו אינו נאמן וכ"כ הרב ב"ש וח"מ ס"ע סי"ב גבי האשה שיצאה מבית בעלה ובאה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה ש"ר חייב לזונה שם וכתבו הרבנים הנז' מחמת טענה טענה היינו דביררה הדברים אבל בדברים בעלמא אינה נאמנת, וגם מדברי מר"ן ז"ל בסע"ד סי"ב מבואר כן שכתב אעפ"י שאומר הבעל איני מקפיד עליהם שומעין לה, אלמא מודה הוא לדבריה שיש פריצים אלא שאינו מקפיד ולפיכך שומעין לה, אבל אם מכחישה צריכה לברר דבריה וכמ"ש:

איכו עתה ששמענו שעבר ביניהם ריב ומצה ודברים מכוערים נלע"ד שאין כלה וחמותה הנז' יכולים לשבת ביחד, ובכן סמכנו ע"ד כמה פוס' שאמרו שהכלה נאמנת בלתי שום בירור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל סי' ק"ב וסי' ק"ג, והרב כנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי דפ"ג וז"ל הרב מהר"י אדרבי ז"ל אם נתברר הדבר או שנראה לב"ד שחמותה מרגלת הקטטה מחויב להוציאה למקום אחר וכ"כ מור"ם ז"ל אם נראה לב"ד שיש ממש בדבריה, כי ע"כ בהצטרף הסברא הנכונה עם סברת הרבנים הנז' כנז' נראה שבעלה הנז' בריא בחיובא לעשות לה מדור בפני עצמה או ישלח לה מזונותיה למקום שהיא עד שיעשו שלום ביניהם, וצ"י יצי"מ וימ"ן אכי"ר:

הצב"י וידבר דוד סלי"ט

סימן ג

מעשה שהיה שה"ר מכלוף אדרעי נ"ע הלך מכאן עיה"ק טבריא ת"ו יום א' בשבת ח"י ימים לחו' כסלו התרנ"ה לעיה"ק צפת"ו לישא אשה וביום ששי כ"ג לחו' כסלו הנז' נשא אשה עזיזה ת"ם בת כה"ר יוסף דאנינו ז"ל ונמצא מיום הליכתו עד שכנסה לאשה לא יש כ"א חמשה ימים וביום א' בשבת כ"ה לחו' כסלו הנז' בא הוא ואשתו לפה עי"ק טבת"ו ואמרו השכנים שעדיין היא בנדת טומאתה שלא נטהרה, ובליל ב' כ"ו כסלו הנז' נלב"ע הבעל הנז' וחלי"ש:

נמצא לפי"ז הוכחה גמורה שלא נבעלה, ובכן הוי דינה כארוסה, ואין לה לא מזונות ולא כתובה וכמ"ש מר"ן ז"ל א"ה סס"א, ולפי שראינו שהיא ענייה והביא אותה ממקו"א, וצריכה להוציא הוצאות עד שתשוב למקומה, וגם חששנו לס' הרא"ש שהביא מר"ן ז"ל שם שכתב שיש לה עיקר, לכן הסכמנו ונתנו לה עשרה מאג'די ורביע מלבד בגדיה ואפילו הבגדים החדשים שקנה לה הכ"ל תטול אותם ואולם הנזמים שקנה לה ואמרה שאבדו בעפר המפולת אם ימצאו בידה או בעפר הרי הם שייכים ליורש ואין לה בהם שום זכות ויה"ר שלא יבואו בנ"י ישראל לידי כך, ולהיות אמו"ץ שכך עלתה הסכמתינו כו"ח בש"א לחו' טבת שנ"ז והשו"ב וקים:

הצב"י וידבר

דוד סלי"ט

סימן ד

שאלה ראובן תושב עיה"ק טבת"ו שהיה נשוי עם לאה שכבר היתה גרושה מאיש אחר ואח"כ נשאת לראובן הנז' והכניסה לו נדוניא עם נפשה עוד היו לה מעות שנפלו לה מירושת אביה והיו משועבדים לכתובת אמה ולמזונותיה ואחר שנלב"ע אמה באו המעות לידה וקנו בהם קרקע וכתבה שטר על בעלה ראובן הנז' שהקרקע הנז' קנוי מנ"מ שלה ויתנהגו בו כדין נ"מ שהבעל אוכל הפירות והקרקע שלה קיים וגם מפורש יוצא בשטר הנז' שיש לה כלים הנקובים בשמותם והם ג"כ מנ"מ, ואחר כמה שנים חלתה לאה הנז' וצותה מחמת מיתה לתת מנ"מ מהמטלטלים הנז' לאחותה ולבנות אחותה כמ"ש בשטר הצוואה והיה זה במעמד הבעל ושתק ונלבע"ה לאה הנז' בלתי זש"ק וחלי"ש ומנהגנו פה עיה"ק טבת"ו לכתוב בכתובות והירושה כמנהג החדש המחודש בא"י הנהוג היום, ונסתפק השואל בזה כמה ספקות א' בנצ"ב שהכניסה לו עם נפשה אם נוהג בהם דין תקנת ההשבון או לא ואם תמ"ל שגם בהם נוהג דין חלוקה אכתי יש להסתפק ספק ב' אם החלוקה נוהגת במה שנשאר בעין דוקא או גם במה שכלה ואבד, ס' ג' אם צרכי קבורה וכיוצא מן האמצע אע"ג שהבעל אמיד בנכסיה או לא, ס' ד' אי נ"מ יכנסו בכלל החלוקה או כולם לבעל, ס' ה' אם צוואת האשה במה שנתנה מנ"מ כנז' קיימת ומתנתה מתנה או לא ועל הכל יורונו המורים לצדקה כדת מה לעשות ויבא שכמ"ה:

תשובה כבר נשאלו שאלות אלו בעצמן לפני גדולי ישראל ראשונים ואחרונים אשר בית ישראל נכון עליהם המה המורים חוקים ומשפטים ישרים. ומימיהם אנו שותים ולא באנו עתה אלא ללקט בא'ומרים, מאורות דברי קדשי מספרן של צדיקים ראשונים ואחרונים טובים וישרים, המצויים בידינו עתה דעבידנא להו נייח נפש שפתותיהן וזכותן וזכות תורתן תעמוד לנו לכוון ההלכה לתלמיה והאל יעזור לנו כיר"א:

תחלת דבר יש לחקור ולתור לדעת אם מנהג עי"ק טבת"ו הוא כתק' טוליטולא שפשטה לרוב העולם או לא, ועיין להרב בריכות המים על ש"ע אה"ע סי' קי"ח שכתב וז"ל דמדברי הרב המבי"ט ז"ל ח"א סי' כ"ט והיא תשו' הגאון מוהר"י בי רב ז"ל מוכח שמנהג דמשק הוא כמנהג טוליטו' והפרש מועט יש ביניהם ומנהג דמשק הוא כמנהג ירושלם תוב"ב כאשר מבואר יוצא בתשובות הר' אדמת קדש ח"א סי' ג"ל וכתב עוד וכן ראיתי לאבא מארי ז"ל בפרי האדמה ח"ג סי' כ"ב מה' אישות שהביא דברי מר"ן הר' הגדול כמהרא"י ז"ל וז"ל ואען ואומר שמנהג עיה"ק הוא כמנהג טוליטו' שפשטה בכל העולם ע"כ, וגם מוכח מדברי הר' בריכות המים ז"ל דמנהג צפת"ו הוא כמנהג דמשק, וגם הרב פרי הארץ ח"ב הביא ראיה גמורה מעדותו של מהרלב"ח ז"ל שמנהג ירושלם הוא כמנהג דמשק כאשר נעתיק לקמן לפניך לשון הר' הנז' ז"ל באורך וגם הר' מזבח אדמה ז"ל כתב שרבני צפת"ו כתבו לרבני ירושלם ת"ו בתוך שאלה אחת כנז' לקמן שיש בידם עדות נאמנה מהר' הגדול מרן כמהר"א יצחקי ז"ל שמנהג א"י הוא כמנהג טוליטולה, וגם מדברי הרב עדות ביהוסף ח"ב סי' כ"ח מפורש יוצא דמנהג דמשק ומנהג א"י שוים הם וגם מדברי הרב נחפה בכסף ח"ב מוכח דמנהג ירושלם ת"ו כמנהג דמשק עכ"ל, וכך היו כותבים בכתובות כמנהג דמשק כאשר נבאר לקמן מספרי הפוסקים ז"ל

הנה נתבאר מדברי הפוס' הנז"ל דמנהג עיה"ק ירושת"ו הוא כמנהג דמשק, וגם מנהג עי"ק צפת"ו ומנהג שאר א"י כנז' ומנהג דמשק קרוב למנהג טוליטולא:

מעתה אע"ג דלא נתברר לנו מנהג עי"ק טבת"ו בפי' מספרי הפוס' הנז"ל אלא מסתמות דבריהם שכתבו א"י סתם דמשמע דגם עי"ק טבת"ו בכלל עכ"ז מספר הכתובה נלמוד שנוהגים כמנהג שאר ערי הק' שהרי כותבים בכתובה והירושה כמנהג החדש המחודש בא"י הנהוג היום, ועל ענין זה בעצמו נשאלה שאלה ממורינו הרב כמוהרא"י ז"ל הובאה בס' פרי האדמה ח"ג פכ"ב מה"א וז"ל ולעת הלום מצאתי כתוב הועתק מכ"י מורינו הרב המופלא כמוהרא"י ז"ל וז"ל נשאלתי להודיע קושט דברי אמת במנהג הירושות פה עי"ק ירושת"ו בהעדר אשה וזרע אין לה שקצת מקומות נהגו לכתוב הירושה כמנהג א"י החדש ונפלו דברי ריבות בשערם ולא אתנו יודע על מה הוטבעו אדניה, ואען ואומר כי מנהג עיה"ק הוא כתקנת טוליטו' שפשטה ברוב העולם שכשהאשה מתה בלתי זש"ק בחיי בעלה כל הנמצא ממה שהכניסה עמה מבית אביה לבית בעלה בין מנדונייתה וכו' חולק הבעל עם יורשי האשה חכ"ח וכו' ע"ש ע"כ, מכאן מודעה רבה דבמקום שכותבין כמנהג א"י החדש הרי הוא כמנהג טוליטו' ואם מתה האשה בחיי בעלה בלי זש"ק חולק הבעל בנדונייתה עם יורשי האשה כנז' וגם יש להביא ראיה מדברי הר' גו"ר שכתב דמצרים ואגפיה נמשכו אחר דמשק וא"י דסדנא דארעא חד הוא עכ"ל, וגם עי"ק טבת"ו לא נפקא מכלל סדנא דארעא וכו', ועוד שאפי' רבני צפת"ו שיש להם הסכמות בפני עצמן עכ"ז שלחו לרבני ירושת"ו להודיעם המנהג ויתנהגו בו כמבואר בס' מזבח אדמה ע"ש, וא"כ גם אנן בדידן פה עי"ק טבת"ו הא ודאי דבתר מנהג עי"ק ירושת"ו אזלינן שהוא מנהג דמשק כמבואר ועיין עוד בדף שאח"ז שכן ראוי לנהוג כדמוכח מתשו' הרא"ש ז"ל, וכ"ז לא הוצרכנו אלא כדי להוציא מן הבעל חה"ש מנצ"ב שהכניסה לו עם נפשה להחזירו ליורשי האשה כמנהג עי"ק ירושת"ו אבל לענין מה שכלה ואבד מנצ"ב וצרכי קבורה וכיוצא ונ"מ לא יהיה אלא ספק הבעל היורש מד"ת הוא המוחזק וידו על העליונה והבאים מכח התקנה ידם עהת"ח וכמו שמפו' יוצא מדברי הפוס' ראשונים ואחרונים כאשר נבאר לקמן בע"ה וכל אפייא שוים בענין זה, וכן פסק מר"ן ז"ל בשלחנו הטהור סי' קי"ח ס"ו וז"ל דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו עד"ת וכתב מור"ם ז"ל וז"ל וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה דאין מוציאין ירושת הבעל מספיקא, ב"י בשם תשו' הר"ן עכ"ל, וכן ראינו שפסק מר"ן ז"ל בתשובותיו כאשר נעתיק לקמן בע"ה לשון התשו' במקומה בפישוט ס' השני:

וכפי הביאור הנז' נבא להתיר ספקות הנז"ל על מה שנסתפק השואל בס' רא' אם נוהג דין חלוקה אף בנצ"ב שהכניסה עם נפשה, עי' להר' פרי האדמה ח"א פכ"ב מה"א שכתב וז"ל שחולקין הנכסים והמדודים בעין עם יורשי האשה כל דבר הנמצא ממה שהכניסה היא דוקא מבית אביה ואחיה וכיוצא, עין רואה ממ"ש דוקא מבית אביה וכו' מוכח דאם הכניסה עם נפשה אינו נוהג בהם דין חלוקה וכן מוכח ג"כ מדברי מור"ם ז"ל א"ה סי' קי"ח שכתב וז"ל ואי היא בעצמה נותנת הנדוניא יכולה למחול לבעלה או להתנות ליתן לאחר כפי מה שתחפוץ עכ"ל, אלמא מדיכולה ליתן ש"מ שאינו נוהג בה דין חלוקה שהרי כתב הרא"ש ז"ל דחלק המגיע ליורשיה אינה יכולה ליתן לא לבעל ולא לאחר, ועי' להרב כנה"ג ז"ל א"ה סי' קי"ח הגהת הטור אות ו':

ברם ראה ראינו להרב פרי האדמה ח"ג פכ"ב שהשיב על הנדון הזה בעצמו בתוך תשו' הנז' וז"ל מכל מקום הנה מאחר כי מנהג ירושת"ו הוא כתקנת טולי' וכבר רבים ועצומים מהרנ"ח ז"ל ומוהרי"ט ומוהרשד"ם ומהרח"ש ז"ל והפ"מ ז"ל והבאים אחריהם כולם הסכימו דאין חילוק בין מאביה בין מדנפשה א"כ מה שכתב בדברי מהר"י ז"ל גם מה שכתבתי אני הצעיר בספרי פרי האדמה ח"א לשון דוקא קאי למ"ש הנמצא ר"ל דוקא הנמצא לאפוקי וכו' ולא נחית מר הרב ז"ל ג"כ אלא לאפוקי אם פזר וכו' וכן אנו נוהגים פה עי"ק ירושלם ת"ו דאין חילוק בין מה שהכניסה מבית אביה ובין מה שהכניסה מדנפשה שכולם נכנסו בדין חלוקה עכ"ל ולדידן נמי גם פה עי"ק טבת"ו יש לנו לנהוג כמנהג עיה"ק ירושלם ת"ו כנז' כמו שהוכחנו לעיל מלשון הכתובה וגם באומדנא דמוכח שכן נהגו בשאר ערי הק' וזה הדבר מפורש יוצא בתשובות הרא"ש כלל ע"ט שכתב וז"ל דהגם דלא נתפשט המנהג אלא בעיירות הסמוכות אמרינן דגם באותה העיר נתפשט ואזלינן בתר מנהגא הגם שהוא הפך דינא דגמ' והביאה הריב"ה ז"ל ומר"ן ז"ל פסקה בח"מ סי' ס' והגם שכתב הר' אדמת קדש ז"ל דלא קאמר הרא"ש ז"ל אלא היכא דאיכא אומדנא דמוכח שפשט המנהג לדידן נמי תרווייהו איתנהו שפשט המנהג בעיירות הסמוכות לנו אמרינן גם בעירנו פשט וגם איכא אומדנא דמוכח כאשר הוכחנו לעיל וממילא קם דינא שגם בעי"ק טבת"ו יש לנו לנהוג כנז"ל, ועל מה שפסק מור"ם ז"ל עיין להרב אדמת קדש ח"ב שנשאל על נדון הזה ונסתייע השואל מדברי מור"ם הנז' והשיב הרב הנז' ז"ל דטענה זו אין בה ממש ולא יועיל הון ביום עברה יען סברא זו של מור"ם וסיעת מרחמוהי דחויה היא אצל כל האחרונים ז"ל מוהרנ"ח ומוהרי"ט ומוהרשד"ם ומוהרח"ש והרב פ"מ ז"ל וכל הבאים אחריהם כולם עונים ואומרים בדעת אחת ובהשוואה אחת דאין חילוק בין דהנעלת ליה מבית אביה או מדנפשה שהכל הוא בכלל התקנה כאשר כתוב בספרתם באורך עיין שם עכ"ל, הרי מפורש יוצא שנתפשט ס' השואל שדין חלוקה נוהג במה שהכניסה לו נצ"ב בין מבית אביה בין מדנפשה:

ועל ס' ב' שנסתפק אם החלוקה נוהגת גם במה שכלה ואבד או במה שנשאר בעין דוקא, שאלה זו נשאלה לפני מר"ן הק' ז"ל ובאה בתשובותיו סי' ט' וז"ל תשובה מענין השאלה ששאל כת"ר על מי שמתה אשתו בלא זש"ק ובאה לחלוק עם היורשים כפי מנהג דמשק ולא נמצא מהנדוניא כ"א חלק מועט וכו' תמיה אני אם יש מי שיורה כן כי מעולם לא נשמע שיחלוקו כי אם במה שנמצא מנדונייתה בעין בלבד אבל מה שנמכר ונתמשכן ברשותה לא עלה על הדעת שיצטרך לשלם מביתו חלק היורשים הן אמת שאם מכר מן הנדוניא לישא וליתן והדבר ידוע שהסחורה שקנה או מעות שבידו נמשכים מן הנדוניא שמכר הרי היא כאילו בעין וחולקים:

אמנם אם הם ממושכנים מה שהוא כנגד החוב יש מקום לומר שכיון שהם בעין חולקים ויש מקום לומר כיון שחייבים עליהם הוי כאילו נאבדו וזה נראה יותר, ואפי' שיהיו שקולים קיימא לן יד בעהש"ט עהת"ח וכ"ש בדבר התקנה הבאה להפקיע ירושת הבעל שבכל ספק שיפול בדבד יד הבעל עה"ע שהוא מוחזק והוא היורש מן הדין והבא להוציא מתחת ידו מכח התקנה ידו על התחתונה, וזה מבואר בכמה מקומות עכ"ל:

וכן כתב מהריק"ש סי' צ"א ע"ש והביאו הרב פרי האדמה פכ"ב מה' אישות וכן פסק הרב פרי הארץ ח"ב סי' ה' ע"ש באורך, וכן פסק הרב בריכות המים סי' קי"ח ע"ש:

ואם טוענים יורשי האשה שמה שכלה מנכסי הנדוניא קנה הבעל חפצים במקומם שהם חלופיהן והרי כאילו עדיין הם בעין אם טוענים בריא צריך הבעל לישבע שבועה חמורה כמו שמפורש יוצא בגוף תקנת טוליטולא ואם טענת שמא אין עליו אלא ח"ס כמ"ש הרב פרי האדמה ח"א סי' כ"ב ע"ש:

גם הביא הרב הנז' ז"ל משם הרדב"ז ז"ל סי' שכ"ט וצריך הבעל לישבע כמה נשאר מהנדוניא ואם הנדוניא ביד יורשי האשה הם נשבעים מהריק"ש סי' צ"א ע"ש שוב ראינו שכן הורה גבר מהר"ם אלשיך בתשובותיו סי' כ"ח ע"ש באורך:

ועל הספק הג' שנסתפק אם צרכי קבורה וכיוצא מן האמצע אע"ג שהבעל אמיד בנכסיה או לא, כבר נשאלה שאלה זו בעצמה בפני הר' פרי הארץ ח"ב סי' ה' ודן את הדין דכל צרכי קבורה הוא מן האמצע אע"ג דהבעל אמיד בנכסיה והוכיח כן ממ"ש המבי"ט ז"ל ח"ב סי' ר"ז וז"ל תשו' כבר כתבתי ע"ז פעם אחרת דמנהג דמשק הוא שתכריכים וצרכי קבורה ניטלים ממה שנשאר מהנדוניא והשאר חולקין, וכתב הרב פרי הארץ ז"ל דמדכתב סתמא אלמא דלא שנא אי אמיד אי לא אמיד דין אחד להם דהוי מן האמצע, וכן הדעת נוטה דאי דבריו הם בדלא אמיד מה לו לתלות הדבר במנהג דמשק הו"ל למימר דצרכי קבורה כתקנת טוליטולא דהוי מן האמצע ותו לא ומינה הוה ידעינן דאיירי בדלא אמיד כמפורש בתקנת טוליטולא ומדתלה הדבר במנהג דמשק ש"מ דלגמרי קאמר בין דאמיד בין דלא אמיד עכ"ל:

ועוד יש הוכחה לזה ממ"ש הכנה"ג ז"ל הגהת הטור א"ה סי' קי"ח אוס"ב ע"ד הרדב"ז ז"ל, א"נ דהוי כמנהג דמשק דהוא מן האמצע אף אם הבעל אמיד והנה די כן בנ"ד דבני א"י דבתר מנהג דמשק גרירנא הדבר ברור דאפי' אמיד בנכסיה צרכי קבורה הם מן האמצע וכו' עאכ"ו דמנהג ירושלם ת"ו פשוט וברור לנו דלעולם הקבורה מן האמצע אפי' אמיד בנכסי ומעולם לא ראינו ולא שמענו הפך מזה עכ"ל:

וכן העלה הר' ברה"מ ז"ל סי' קי"ח ע"ש וכן כתב הר' פרה"א ח"א פכ"ב מה' אישות וז"ל והתכריכים וצרכי קבורה וקס"ס ומצבה וכן ההוצאה הנהוגה לתשלום השבעה והשלשים והשנה ושמנים ושלחנות הכל ינכו מהנדוניא קודם חלוקה עכ"ל:

וכן הביא היד אהרן אה"ע סי' קי"ח הגהת הטור אות ל"ח משם הר' צדק ח"א סי' ל"ג וז"ל שמנהג ירושלם תוב"ב הוא כשיבואו לחלוק חכ"כ מנכסי נדונייתה מוציאים בתחלה הוצאות צרכי קבורה כגון תכריכין והקסמית שלוקח הדיין לתת רשות לקוברה והוצאות פרטיות כגון נרות של שעוה ושלחנות לעניים ומקוננות ותשלום שבעה ושלשים ושנה ושמן למאור שמדליקים לנשמתם בי"ב חדש בשבתות ור"ח ויו"ט ומצבת אבן לקבורה, וכן כתב הרב מהריק"ש ז"ל בסי' צ"א ע"ש, הרי נתבאר יפה שכל צרכי הקבורה וכיוצא ניטלים מן האמצע מנכסי הנדוניא קודם חלוקה אע"ג דהבעל אמיד בנכסי:

ועל הספק הרביעי אם נ"מ יכנסו בכלל החלוקה או לא עיין להרב מהר"י בסאן ז"ל סי' מ"ט שנשאל על נד"ז בעצמו וכה דבר בקדשו בתוך התשו' אמנם השאלה היא אם התקנה הנהוגה במקום הזה היא לחלוק בנ"מ או לאו וככה נשאלה שאלה זו בארץ הלזו בחיי מורינו הרב הגדול כמוהרנ"ח ז"ל והסכימו כל חכמי העיר רוב מנין ורוב בנין שאין בנכסי מלוג תקנת טוליטולא אלא הכל לבעל אלא שהרב הנז' ז"ל היה מחלק בין נפלו לה קודם נשואין ובין נפלו לה לאחר נשואין ולא הסכימו עמו, גם הרב הגדול מוהרשד"ם ז"ל כתב שאין לחלק ובסוף הספר הנז' מסי' קנ"ב עד סי' קנ"ט הביא עשרה תשובות מעשרה רבנים הנקובים שם בשמותם שכולם מסכימים לדעת אחת דנכ"מ לא נכנסו בכלל תקנת טוליטו' והבעל יורשם וכן ראו כמה רבנים שכן היו דנים וכן היו דנים ג"כ אחריהם והרב רבינו בצלאל בתשובות י"ב וי"ג פשיטא ליה דנכ"מ הכל לבעל למנהג דמשק ונתן טעם לדבר ע"ש, והרב מזבח אדמה ז"ל חא"ה כתב וז"ל בענין נ"מ אם נכנסו בכלל החלוקה או הבעל יורש הכל אשר שלחו רבני צפת"ו כתב לרבני ירושלם תוב"ב שואלים ודורשים בענין הנז' וכתבו שכבר יש בידם עדות גמורה מהרב הגדול מר"ן כמוהרר"א יצחקי זצ"ל ששמע שמנהג א"י הוא מנהג טוליטו' וראה בפוסקים ז"ל שמנהג טוליטו' שנ"מ הכל לבעל זולתי הר' בצלאל ז"ל בתשו' י"ב כתב שגם נכ"מ חולקין ובתשו' י"ג איכא למשמע אפכא שהתקנה לא היתה על נכ"מ וכ"כ הרב פרח מ"א ז"ל אכתי הרב בצלאל ז"ל יחיד בדבר ולא מצו היורשים לומר קי"ל וכ"ש לאפוקי מהבעל המוחזק והגם כי מוהר"ם אלשיך ז"ל כתב בהסכמה ראשונה נ"מ בכלל החלוקה הלא בהסכמה שנית שחזר בהם לא פורש בה ענין נ"מ מאי הוי עלה ומספקא לא מפקינן ממונא מיד המוחזק ע"כ וע"ז שלחו כתב לרבני ירושת"ו שיודיעום המנהג עכ"ל, וכתב הרב מזבח אדמה ז"ל ועיין בס' אד"ק ח"א וח"ב וס' פרי הארץ ח"ב וס' פרי האדמה ח"א וח"ב פכ"ב מהל' אישות ופרי הא' ח"ג פט"ז מה"א דכ"ח ע"ב ועיין בס' אד"ק ח"ב סי' ר' שכתב ופה עיה"ק נהגו בה תקנת השבון כתקנת טוליטולא אעפ"י שלא נכתבה בפי' כנכתבה דמי עכ"ל, ולקמן בע"ה נכתוב דברי הספרים שציין הרב הנז' ז"ל, והרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' נ"ט כתב לחלק בין המתנות לנכסי מלוג שנ"מ כולם לבעל מאחר שהוא היה אוכל פירות בחייה והוא מוחזק משא"כ במתנות ע"ש בדב"ק, והרב נחפה בכסף ח"ב א"ה סי' כ' כתב שנשאל על נ"מ אם הבעל יורש הכל או דין חלוקה יש בהן כנצ"ב וגם נשאל לענין המתנות כנז' והשיב דבנ"מ כבר נחלקו הראשונים בזה מוהרנ"ח ומוהרשד"ם ורובא דרובא תפסו עיקר כסברת מהרשד"ם דהכל לבעל ובענין המתנות הביא מה"ר אד"ק ח"א אה"ע סי' ג"ל ושם כתב כי מנהג עי"ק ירושת"ו הוא כמנהג דמשק ואפי' שכתב המבי"ט בח"א סי' כ"ט דמנהג דמשק לחלוק המתנות וכו' מ"מ כיון שאין אתנו יודע בטוב איך נהגו פה עי"ק בענין המתנות אין בנו כח להוציא מהבעל שהוא יורש מן הדין ואסף וקבץ פ' הפוסקים והביא גם תשו' מהרי"ו הנז"ל והקשה עליו וסו"ד העלה לענין דינא פה עי"ק ירושת"ו לזכות לבעל בכל המתנות כס' מהרשד"ם ודעמיה והגם שראינו להרב נחפה בכסף ז"ל שהביא עדות ממורנו הרב מהר"א יצחקי ז"ל שנהגו לפשר בענין המתנות מ"מ כתב דלענין נ"מ אין ראיה מזה כלל אלא הכל לבעל וכן מצא להרדב"ז ז"ל שנשאל על מנהג דמשק והשיב שמעתי שמנהג דמשק וכו' ובמה הם חולקים ממה שנשאר מנצ"ב שלה אבל נ"מ הכל יורש הבעל ונתן טעם דמאי שנא דנ"מ הם לבעל משום מלתא דלא שכיחא לא תקינו רבנן כ"א בנצ"ב דשכיחי תקון רבנן וכתב הרב נחפה בכסף ז"ל וז"ל כיון שמנהג פה עיה"ק כמנהג דמשק כנז' הבעל יורש הכל בנ"מ וכמ"ש הרדב"ז ז"ל גם הביא הרב הנז' ז"ל משם כמה פוסקים דמה שנחלקו הפוס' ז"ל בנ"מ הוא למקום שנוהגים כתקנת טוליטו' ממש דאיכא מאן דס"ל חולקים לא כן במנהג דמשק כ"ע יודו דהוי הכל לבעל וא"כ פה עי"ק ירושת"ו שהוא כמנהג דמשק לפי דברי הר' אדמח ק' ז"ל קם דינא דזכה הבעל בכל נכסי מלוג ואין ליורשי האשה חלק בהם כלל עכ"ל, והרב נאמן שמואל סי' נ"ח כתב בנ"מ הבעל יורש אותם ול"מ נכסי מלוג שנפלו לה אחר שנשאת דכ"ע מודו אלא אפי' נ"מ שנפלו לה קודם שנשאת והכניסתם לבעל שכתב מהרנ"ח דאיתנהו בחזרה כבר דחה סברה זאת מהרשד"ם וכ"כ בא"ה סי' צ"ח וק"ן וכ"כ מוהר"ש אלקלעי ז"ל סי' כ"ז ואפי' מוהרנ"ח ז"ל לא גמר אומר לחלוק בנ"מ שהכניסה, אלא מפני שנסמך על בני רומנייא אבל מקום דליכא מנהג פשוט לא קאמר אלא מודה דהכל לבעל ע"כ, והרב תורת חסד סי' צ"ז כתב אמנם כפי מה שהעלו רבני עירנו נראה דדין נ"מ אינו כדין נצ"ב אלא נכ"מ כולם לבעל וכ"ן מדברי חתימת הרב מוהרשד"מ ע"פ מהרנ"ח ז"ל וכן מפורש יוצא בתשובותיו סי' צ"ח וק"ן ודומה לי שכן המנהג פשוט בעירינו סלניקי מעשים בכל יום עכ"ל, והר' יד אהרן באה"ע הגהת הטור סי' קי"ח אות כ"ב שם העלה דנ"מ כולם לבעל ושזו היא תקנת דמשק וז"ל בארוכה ואנכי מצאתי בתוך כתבי הק' למהר"ש וונאל ז"ל שהביא לשון התקנה וז"ל הנה מוסכם בידינו מרבותינו הקדושים ז"ל אשר בארץ המה שמנהג דמשק הוא שחולקין כל הנמצא אחר המיתה בין מהנדוניא בין מהסבלונות בין מהמוקדם שהקדים הבעל בעת הנשואין אחר שהוציאו כל הפיזורין שהוצרכו לקבורתה מקטון ועד גדול אז יחלוקו כל הנמצא שוה בשוה האמנם כל מה שפזר. הבעל מנדונייתה בחיי אשתו אינו מחוייב לפרוע אותו אחר שמתה אשתו ולא כל דבר שנשתנה מהנדוניא לענין אחר זולת אם יש עדים שברצון שניהם נשתנה ומכרו בגד זה כדי לקנות בגד אחר מגוון אחר וכן ע"ז הדרך בשאר חפצי נדונייתה ובזה אין פוצה פה ומצפצף, האמנם מה שנסתפקתי הוא בענין נ"מ שנפלו לאשה אחר שנשאת אם יכנסו בכלל הנדוניא לענין הירושה ותקנת דמשק או נעמיד הדבר עד"ת שהבעל יורש את אשתו ומספקא לא מפקינן ממונא מחזקת הבעל שהוא יורש את אשתו ולזה דעתי נוטה לדון:

ובהיותי נושא ונותן בדבר זה אנה ה' לידי פסק אחד וז"ל זאת השאלה שאל אותה החכם כהה"ר יעקב אבואלעפייא נר"ו שנת השנ"ה שאל ממני אם יש דין חלוקה בנ"מ עפ"י מנהג דמשק תשו' המנהג הידוע בינינו מימי הרבנים ז"ל שהיה נהוג מנהג דמשק במדינה זו הוא שנכ"מ הבעל יורש את אשתו כד"ת ולא נכללו בכלל התקנה להיותו דבר שאינו מצוי וכו' בין שנפלו קודם או לאחר נישואין ומצאתי בתשובת גדול אדוננו הרב המוסמך זקיננו זלה"ה נוסח התקנה וז"ל ודע שלשון התקנה של דמשק המקובלת מהנגידים והחכמים שעברו וכן מנהגם במצרים לפרש התקנה בכל הכתובות בזה האופן, ועוד קבל עלוהי חתנא דנא שאם ח"ו תפטר האשה בחיי בעלה בלא ולד חי מניה דכר או נוקבא דהדר פליג מאי דאשתייר מנדוניתה לירתה מבית אביה ע"כ, הרי בפי' שלא נזכר בתקנה כ"א נדוניא, ובתשו' אחרת כתב שהמוקדם והסבלונות לענין החלוקה כדין נדוניא ונתן טעם לשבח ולא הזכיר נ"מ, נראה שלא נכנסו בכלל התקנה ואפי' שהיה הדבר ספק כ"ע הסכימו שכל דבר שיש ספק בענין התקנה נעשה כד"ת יעקב בי רב. וכתב שם מהר"ש וויטל ז"ל שכן מצא כתוב ג"כ להרב הגדול מהר"ר יוסף בן צייאח ז"ל הרי שתקנת דמשק היא שהבעל יורש נ"מ של אשתו בין שנפלו לה קודם שנשאת בין לאחר שנשאת עכ"ל:

והרב פרח מ"א ז"ל ח"א שאלה קי"ט כתב וז"ל וזהו כללות דבריו כל רבותינו האחרונים שוים בדבר זה שהבעל יורש את אשתו בנ"מ הן שנפלו לה קודם שנשאת והן שנפלו לה אחר שנשאת ולא ראיתי מי שפקפק בזה ולא מי שיחלק שום חילוק, אך זה לבד מצאתי למהרנ"ח ז"ל שרצה לחלק בין נ"מ שנפלו לה קודם שנשאת וכו' ואחר שחלק הר' בדבריו כמה חילוקים ע"ש מסיק וכתב ולא עוד אלא אפילו הרב מהרנ"ח ז"ל לא גמר בדעתו לפסוק כן והציג דעתו לפני הרבנים שבאותו הדור ואלו דבריו הנה נא ערכתי מלין אשר הורונו מן השמים לפני כל דת ודין והמה בצדקתם יביטו יראו לכל מראה עיני חכמתם כדת מה לעשות ואעשה כן גם אני ואח"כ הביא על החתום הרב מוהרשד"ם דאין לחלק שום חילוק בזה אלא שכל שכתבה בכתובה הם נצ"ב ומה שהשאירה לעצמה שלא קבל הבעל אחריות הם נ"מ והבעל יורשם, כלל הדברים שהבעל זוכה בנ"מ כולם כמות שהם עכ"ל עש"ב, ואלו הם דברי מוהרשד"ם ז"ל בסי' קכ"ו שנשאל על המתנות אם נכנסו בכלל החלוקה או לא וז"ל ונראה בעיני כי כפי הדין הדבר פשוט כביעתא בכותחא שאין הבעל חייב להחזיר שום דבר מהמתנות יען כי הלכה רווחת בישראל שהבעל יורש את אשתו נצ"ב ונ"מ והמתנות הרי הם נ"מ והבעל יורש וזה דבר ברור ופשוט מאד מה יש לומר תינח מן הדין אבל מאחר שגם נצ"ב היינו הנדוניא שהכניסה הבעל יורש אותה ועכ"ז כשמתה הבעל מחזיר החצי גם בנ"מ יחזיר החצי התשובה מבוארת דלא אם אמרת בנדוניא משום שהתנו תאמר במתנות ובנ"מ דלא התנו ואפי' אם היה הדבר ספק המוציא מחבירו עליו הראיה וכ"ש בזה שאין בו שום ס' כלל דעל הראשונים אנו מצטערין דעבדינן נגד הדין מפני התקנה ואנן ניקום ונוסיף הבו דלא לוסיף עלה וטעמא הכא איכא דנכסי הנדוניא שכיחי טובא ומפני שראו שאדם מוציא נכסיו מבניו ונותן לבתו תקנו לעשות תקנה זו שיחזיר החצי אבל במתנות שאינו מצוי כ"כ וכ"ש נ"מ שאינם מצויים לא תקנום והאריכות בזה אך למותר, ומ"מ כדי שלא להתנאות בטלית שאינו שלי לזכור כאן כי זאת השאלה נשאלה בזמן הרב הגדול גאון בדורו מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה וז"ל השאלה ששאלתם ע"ד המתנות שנוהגים אבי הכלה ואמה ליתן להחתן פעמים אחר האירוסין מיד ופעמים אחר הקנינים אם הדין להחזיר הכל ליורשי הכלה או חציים בלבד כדין הנדוניא או כבר זכה בהם החתן במתנה מוחלטת, והשיבותי להם נראה לענ"ד דבר פשוט שהכל להחתן וכו' ע"ש והאריך הרבה והוכיח שאפי' שנמצאו דיינים שהחזירו המתנות עכ"ז הדין פשוט דכיון דלא התנו או שאינו מנהג ידוע ופשוט לכל בני מתא כמו שהוא חזרת חצי הנדוניא שאין מי שיפקפק בו אין מחזיר החתן כלום מהמתנות וכו', סו"ד כי המפקפק בזה ראוי לנזיפה כמהרהר אחר דברי תו' ואחר דברי חכמים וכו' ע"ש עכ"ל, וגם הרב פרי הארץ ח"ב סי' ה' מיפשט פשיטא ליה למר דנכ"מ הבעל יורשם כי מספ"ל לענין מתנות אי דמו לנ"מ והכל לבעל או לנצ"ב ולבסוף מסיק דגם המתנות הכל לבעל ע"ש, ויען שאין ספר אד"ק מח"א מצוי בידינו ראיתי להעתיק מה שהעתיק ממנו הר' ברכות המים וגם הרב פרי הארץ מצא ההעתקה הנז' בפסק אחד כ"י והוא שהביא הרב אד"ק דברי הגאון מהר"א מונסון ז"ל שחקר ודרש על ענין הירושה בירושת"ו איך נהגו וקבל עדות מחכם א' זקן וז"ל החכם הזקן נדרשתי אם נודע לי מה שכותבין בכתובה הירושה כמנהג דמשק כיצד הוא ולכן באתי בכתב אמת מה שראיתי שכתב מורנו ה"ה מוהר"ר לוי ן' חביב זצ"ל וז"ל באשר באתי מצאתי שהיו כותבים בירוש' והירושה כמנהג דמשק ודרשתי וחקרתי על מנהג ירושת"ו ונודע לי שהוא מנהג דמשק אז גזרתי שלא יכתבו כ"א כמנהג עה"ק ירושלם ת"ו שאין לתלות גבירה בשפחה וכן הוא שמנהג שכל אשה שתמות בחיי בעלה ולא הניחה זש"ק וכו' יחלוקו יורשי האשה עם הבעל בכל הנמצא לה מנכסי נדונייתה וכו' ע"כ העתיק הרב בריכות המים וסיים וכתב הרי נתברר שמנהג ירושלם ת"ו הוא מנהג דמשק ומה שאנחנו כותבים עתה כפי ההסכמה חדשה היא הסכמה המודפסת בס' חוט המשולש לענין אם מת הבעל ואין בממון שיעור שני כתובות דחולקין וכן כתוב שם בהסכמה שהסכימו לכתוב כן והרב שם העלה דמנהג עה"ק הוא כמנהג דמשק ומנהג דמשק קרוב לתקנת טוליטולא והכריח כן מתשו' הר' ר' בצלאל ז"ל ע"ש:

והרב פרי האדמה ח"ג ה"א סי' ט"ו כתב ולענין נ"מ עיין מהראנ"ח ז"ל ח"א ומ"ש מהר"י בסאן סי' כ"ט הלכה למעשה בקושטא דנוהגין כתקנת טוליטו' דאין בזה חלוקה והסכימו בזה רוב בנין ורוב מנין אלא הכל לבעל א"כ מה שחלק מוהרנ"ח בין קודם נשואין וכו' אפי' בזה לא הסכימו עמו וכו' ע"ש, וע"ל שהעתקנו כל דברי הרבנים הנז':

זאת תורת העולה היא העולה דכלהו רבוותא קמאי ובתראי סברי מרנן דנ"מ הבעל יורש אותם ולא נכנסו בכלל התקנה בין דנפלו לה קודם הנשואין או לאחר הנשואין ואין ליורשיה בהם שום זכות כו"ע, הרי נתבאר ספק הרביעי בכל פרטיו:

ועל הספק החמישי שנסתפק השואל אם צוואת האשה במה שנתנה מנ"מ קיימת ומתנתה מתנה או לא, עין רואה להרב פרח מ"א ח"א סי' קי"ט שכתב בתוך התשו' וז"ל ומה שטוענת חמות הר' ישראל שנכ"מ של בתה נתנתן לבניה שיש לה מבעל הראשון וכו' הנראה מהשאלה מהחמות הר' ישראל שאחרי שכנסה הבעל לאשתו ובעודה תחתיו נתנה במתנה לבנה הנז' ובזה ודאי אין מתנתה מתנה כל שהם נכסים ידועים לבעל וכמ"ש במשנה הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה א"כ למה כתב דין ודברים שאם מכרה ונתנה קיים וכו' ומוקי לה בגמרא בכותב לה ועודה ארוסה דנחלה הבאה לו ממקום אחר יכול להתנות עליה, אבל בנשואה לא מהני ואם מכרה ונתנה מכירתה ונתינתה בטלה מפני שהוא לשון גרוע וכ"ש אם לא כתב לה כלום ובפ' האשה שנפלו משנתארסה ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות וכו' ובאושא התקינו האשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והביאו כ"ז לפסק ההלכה הרמב"ם פכ"ב מה' אישות והריב"ה בא"ה סי' צ' ואין חילוק בין מכר למתנה כדמוכח שם בגמ' וגם אין חילוק בין קרקע למטלטלים וכו' הרי מפורש יוצא שאם נתנה אותם נ"מ אחר שנשאת אין בנתינתה כלום ובודאי הבעל יורש אותה עכ"ל, וכן פסק מר"ן בא"ה סי' צ' ס"ט ע"ש, א"כ בנדון דידן נמי שנתנה מנ"מ שלה הידועים לבעל אין במתנתה כלום ושמא תאמר יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דשאני היכא שהבעל שמע ושתק וכנ"ד שהבעל היה מצוי בשעת הצוואה ושתק והויא כהודאה לזה יש להשיב דעי' להרב משפט צדק סי' י"ח דמסיק שם וכתב דלא מהני מתנת האשה אפילו היה שם הבעל ושתק ע"ש, וכ"כ מהריק"ש סי"ץ סי"ג וז"ל אפי' שותק בעת שנתנה ומכרה אין השתיקה ריצוי כי אומר בלבו להוציאה מיד הלוקח או לנכותם מכתובתה עכ"ל:

הרי מפורש יוצא מן האמור דאין מתנת האשה כלום בין אם נתנה בחייה בין שלוותה בשעת מיתה בין במקרקעי בין במטלטלי ואפי' שמע הבעל ושתק אין במתנתה כלום אלא הכל זכה בו הבעל מד"ת כי הוא היורש וגם מהמנהג כאמור ומדובר לעיל והוא המוחזק ואין מוציאין מידו וידו על העליונה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר. הלכ"ד החותמים פעה"ק טבריא ת"ו בח' אלול הרחמים משנת התרמ"ג לפ"ק בס' כי קרוב אליך הדבר מאד ברב עז ושלום:

ע"ה ב"ה

דוד א"א יעקב ואעקנין ס"ט הצעיר יעקב הכהן סקלי ס"ט הצעיר אברהם צבאח ס"ט

סימן ה

וז"ל העתק התקנות הנהוגות בעה"ק צפת"ו הועתקו מן הפנקס הכתוב בכת"י הרב ר' מנשה סתהון וז"ן או"ב תב"ת:

א תקון גביית כתובת האלמנה כשאין בעזבון יותר משני כתובות בעה"ק צפת"ו שאין לוקחת האלמנה כ"א חצי העזבון וזה דוקא כשהיורשים הם פרי בטנה אבל לגבי שאר יורשים שאינם יוצאי חלציה אלא שהם בני בעלה מאשה אחרת או אחי בעלה או שאר קרובים לא תקנו כלום אלא גובה כל כתובתה כפי ד"ת:

ב כשיש לו בנים ממנה וגם מאשה אחרת אזי אותם שהם פרי בטנה לבדם לוקחים ההפרש שבין שיעור כתובתה לחצי העזבון ואותם שאינם פרי בטנה אינם חולקים בירושה אלא במה שהוא מותר על סך כתובתה בלבד:

ג אם אחר שחלקה עם פרי בטנה העזבון מת ב"מ בחייה חוזר המותר על חצי העזבון עד תשלום כתובתה לאלמנה ולא ליורשיו מצד האב ואפילו אם היו לו בנים דדוקא לגבי בנה או בתה לבד הוא דמחלה:

ד אם רוצה האלמנה לישב על כבוד בעלה ולהיות נזונית מנכסיו אפי' אם לא הניח שיעור ב' כתובות או אפילו שיעור כתובה אחת אינם יכולים לכופה לחלוק:

ה אם היו חובות על בעלה באופן שכפי הדין יש להם לגבות מהיורשים אם הם מוקדמים לה או שנטלו ממנה קנין תחלה בחיי בעלה הם גובים חובם תחלה והיה הנשאר יחלוקו האלמנה עם היורשים ואם הם מאוחרים לה ולא כתבה להם תחלה אינם יכולים הב"ח לגבות מן הנכסים כ"א מן המותר מסך כתובתה והיא תתן הנותר מסך כתובתה על חצי העזבון מפרי בטנה ואינו חייב לשלם לבע"ח כלום מזה הממון לפי שלא זכה בזה מכח ירושת אביו אלא הוא כמו מתנה שנתנה לו חלק מכתובתה והגם שבתשו' הרא"ש שהביא הטור באה"ע סי' קי"ח מבואר שחייבים היורשים לפרוע לב"ח מזה המותר וגם הרב מזבח אדמה בחא"ה סי' ק"ב העלה כן היינו טעמא דבנדון דידהו היתה התקנה לחלוק האלמנה עם היורשים בין יוצאי חלציה בין שאינם יוצאי חלציה וגם אם ימותו ב"מ היורשי' בחיי האלמנה אינו חוזר חלקם לאל' אלא ליורשיהם מצד האב ונמצא שאין זוכים בזה אלא מכח אביהם ולכן הם חייבים לפרוע חוב מורישם משא"כ בתקנה זו של צפת"ו שנתברר בה שאם מת זרעה בחייה חוזר המותר לאל' נמצא שאין זרעה זוכה בזה מכח ירושת אביו אלא שעשו תקנה זו כמו מתנה מהאלמנה לבנה וכמו שאין האל' חייבת ליתן לב"ח המאוחר לה כן דינו של זרעה הבא מכחה:

ו אפי' מה שהכניסה האל' נדוניא ותכשיטים או מדודים ואפי' הם עדיין בעין נחשב הכל בכלל הכתובה וכדעת מהרי"ק בתשו' חוט המשולש סי' כ"ד וכן העיד בגדלו הרה"ג חיים שמואל הכהן נ"י אב"ד דעה"ק טבת"ו שכן המנהג קדום פעה"ק צפת"ו:

ז בענין ההשבון אין נכסי מלוג בענין התקנה אלא יורש אותם הבעל כולם וכמ"ש הרב מהר"ח מודעי ז"ל בהגהת זכרון לראשונים שנדפסו בס' בירך משה

חאה"ה סי' קי"ח אוי"ג

ח בענין ההכרזה על קרקע יתומים נהגו פעה"ק צפת"ו להכריז בד' שבתות רצופים בכל יום שב"ק בין שחרית למוסף בד' בתי כנסיות הק' יוב"ב ע"כ כתוב בכת"י הרב הנז', ואח"כ נמ"ך בכתב אחר שרשם על ס"ו וז"ל ואולם בזמן מוהרה"ג מתר"ר רפאל מאמאן ז"ל בא מעשה לפניהם ועשו הלכה למעשה כפי תקנת הראשונים אשר הובא בס' מזבח אדמה ד"ל ובחוט המשולש סי' כ"ו והוא שנכסי נדוניית האלמ' תכשיטים או מדודים שהם בעין תקח אותם לחשבון כתובתה וחולקת בשאר כך נמ"ך במעב"ד בש' התרכ"ז וחתימי עליה הרב עליון ז"ל והרב כמהר"י הלוי ז"ל והרב הח"ס נ"י ע"כ ההעתק מפנקס הכו' של צפת"ו וזמן ההעתקה בש"א לאדר התרמ"ד ליצירה והשו"ב יקים:

סימן ו

זהו העדות שהעיד לנו הרה"ג כמהר"א כלפון נ"ו ששמע מפי מהרש"ך ז"ל וז"ל העד העיד בנו האיש אדוני הארץ חיים ומלך הי"ו כי קבלה בידו למעשה ובדידיה הוה עובדא ששאל לקדושים אשר בארץ עה"ק צפת"ו בימים ההם וגם שאל להרה"ג רב חנ"א ז"ל וכל הנביאים כולם נתנבאו בסגנון אחד שגם הם קבלו מרבותיהם שאם אחר שחלק היורש עם האלמנה לפי תקנת רבני צפת"ו כשלא יש שיעור ב' כתובות שחולקת האלמנה עם היורש מת היורש תחזור האלמנה לגבות עד כדי כתובתה עספ"א מנכסי היורש ואם יש מותר יטלוהו יורשיו דוקא דכל כחייהו דרבנן מתקני הוא דלזרעה מרחמא ועקרי רבנן לכתובה מינה כדי שלא ישאר זרעה נקי מנכסיו ודיינו בזה אבל שאר יורשים אחרים דלאו זרעה ודאי דלא תקנו הראשונים אדעתא דהכי ויחזור הדין לסיני ועפ"י השמועה הלזו דן את הדין והשיב תשובה נצחת לרבני צפת ששאלו ממנו ממהרש"ך הנז' אי תקנה זאת שתקנו שתחלוק עם יורשי הבעל כשאין שם שיעור ב' כתובות הוא עם בניו שממנה דוקא או אפי' עם בניו שמאשה אחרת ומכאן פשיט"ל במכ"ש דהכא אמרו הגם שכבר זכה היורש ומת אח"כ שלא יטלו יורשים מאחרת ותחזור הכתובה לאיתנה ומכ"ש למאי דלא הוה ופשוט והגם שבס' חוט המשולש יש פסק וצדדו בזה הקבלה עיקר וכ"ש שראינו נוסח התקנה ואדרבא הרואה יראה שפשטן של דברים מורה ובא דדוקא לזרעו שממנה ולא יהיה אלא ספק בתקנה וכו' וכנ"ז שאלו אם תרצה האלמנה להיות יושבת תחת כבוד בעלה ואם שתבזבז הכל אי נימא שמכריחין אותה לחלוק כפי התקנה והשיב דפשיטא דאין מכריחין אותה ואם תבזבז מה בכך הלא באו מתקני התקנה לעקור ד"ת כזה זולת שיתנו לה המחצית חלף כתובתה דוקא גם בענין נדונייתה נשאל והשיב הכל חולקין אפילו ידוע לה מנדונייתה ובענין חצי השבון כשמתה האשה בלי זרע של קיימא קבלתי שהמנהג פעה"ק טבת"ו וצפת"ו שיחלוק הבעל עם יורשי האשה מחצה למחצה המצוי ברשותו מנכסי צ"ב מנדונייתה דוקא אחרי ניכוי ההוצאות אבל נ"מ כולם לבעל ואין ליורשיה כלום דטעמא דנדונייתה משום שורו וכו' אבל נ"מ אין ליורשיה כלום ע"כ:

סימן ז

להיות שבאה האשה אל' משה אמוזג ז"ל לתבוע כתובתה מבניה ואמרה שאבד שטר כתובתה ותובעת כתובה או מזונות והיורשים טוענים הביאי שטר כתובתיך וטולי מאי דאית ליכי:

תשובה הגם שעפ"י הדין אין לה לא כתובה ולא מזונות וכמ"ש לקמן בע"ה מ"מ ממדת רחמנות אמרנו לבניה שיתנו לה איזה דבר משום עגמת נפש ולא קבלה דברינו והלכה והביאה לנו נייר מאחד אשכנזי שהפך לזכותה ואת שמו לא הגיד וז"ל כבוד הרבנים חכמי הספרדים הי"ו.

בענין אלמנה שיש לה עדים שנשאת לבעלה כשהיתה בתולה ונעשית אלמנה, ונאבדה כתובתה ויש לה בנים מבעלה, וכל זמן שבניה היו מחזיקים אותה לא תבעה כלל, ועתה הבנים מדחים אותה ורוצים למכור הנחלה שהניח להם אביהם, והאלמנה כל זמן שהיורשים אין נותנים לה כתובתה היא תובעת מזונות, אעפ"י שהרב"י הביא בש"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף י"ח מחלוקת הפוסקים בזה עכ"פ כל המפרשים הרב בית שמואל והרב הט"ז כולם פוסקים כהיש חולקין שיש לה מזונות, ובענין מזונות פסקו כל הפוסקים שהיא כמוחזקת ולא כמוציא והיורשים דינם כמוציא ואף אם היא ספק השקול אין יכולים לדחותה בלא ראיה מבוררת, גם בעיקר הכתובה יש מחלוקת הפוסקים, בסימן ק' סעיף ו' וכל האחרונים פוסקים שעיקר הכתובה מגיע לה רק כל המחלוקת היא על התוספת כתובה, ובפרט בזמן הזה שכולם יודעים שמחיים אינם מסלקים הכתובה, מגיע לה עתה עיקר הכתובה והנדוניא אבל לא התוספת. עכ"ל הכותב הנז':

והנה מ"ש שאפי' נאבדה כתובתה יש לה מזונות וכיש חולקין דסי' צ"ג, הא ודאי שלא עיין יפה דלא מלבד דאנן לא קי"ל הכי אלא בתריה דמר"ן ז"ל גרירנא דפסק ותני סתם אל' שאין שטר כתובה יוצא מתח"י אין לה מזונות וכו' ויש חולקין ע"כ, וקי"ל דדעתו לפסוק כסתם, אלא דבנד"ד כו"ע מודו דאין לה כלום לא מזוני ולא כתובה, מזוני לית לה כמ"ש מהריט"ץ ז"ל סי' רע"ח הבי"ד הרב בית יהודה סי' ט"ז וז"ל ועי' במהריט"ץ דבנד"ד שאמרה שנאבדה כתובתה כו"ע מודו דאינה ניזונית, דע"כ ל"פ אלא בסתם לענין שאין מזקיקין אותה להוציא שטר כתובתה כשתתבע המזונות דאמרינן חזקה דשטר כתובתה בידה, אבל אם נתברר הדבר כנד"ד שאין לה כתובה כו"ע מודו שאינה ניזונית כדמוכח מלשון הרמב"ם ז"ל שהביא סברת החולקים שכתבו בלשון. זה שאין מצריכין אותה להביא כתובתה, מזה מוכח דדוקא בסתם פליגי אבל בידוע כו"ע מודו כיון דעיקר כתובה לית לה מזוני נמי דאתו מתנאי כתובה לית ליה ע"כ:

ומ"ש שכל האחרונים פוסקים שעיקר כתובה מגיע לה ולא נחלקו אלא על התוספת זאת אשיב שגם בזה לא עיין יפה כדברי הפוסקים ז"ל כי לא מלבד דקי"ל כמ"ש מר"ן ז"ל סי' ק' ס"ו דפסק כג' עמודי הוראה אשר הבית נכון עליהם דאינה גובה אפילו עיקר כתובה וכתב הרדב"ז ז"ל שכן נהגו, וכ"כ מור"ם ז"ל שכן נהגו אלא כתב דלכ"ע אם אין המנהג פשוט אעפ"י שכתובתה בידה רק שאינה מקויימת אינה גובה בה, אלא אפי' רוב הפוס' ז"ל כך ס"ל כמ"ש הכנה"ג ז"ל סי' ק' והרב יד אהרן סי' ס"ו, וז"ל הרב בית יהודה ז"ל סי' קל"ג הדין הוא כמש"פ מר"ן בש"ע ז"ל דאפי' עיקר כתובה לא גביא, וזהו סברת רוב הפוס' ז"ל ובפרט ג' עמודי הוראה שכולם מסכימים לזה הכי נקטינן וכן העלה הרב כמהר"י צרור ז"ל והביא תשו' הרשב"ש ז"ל בנו של רבי' הגדול התשב"ץ ז"ל שכ' בפשיטות הלכה למעשה דאינה גובה כלום וכך עשו מעשה ע"כ, ובמנהגים סי' ס"ג כתב אל' שאין שטר כתובה בידה אינה גובה כלום ואפי' תבעה כתובתה ביום שמת הבעל כמ"ש הרשב"ש ז"ל סי' ש"ך ובנו הרשב"ץ סי' ע"ח, וכ"כ בתשו' זקינו וכן אמ"ל מורי אפי' מזונות אין לה עכ"ל, וכן העלה הרב יכין ובועז סי' קל"ג הלכה למעשה שאינה גובה כלום, וכ"כ מהריט"ץ ז"ל סי' רע"ח דאין לה כלום ולא סמכי אאומדנות להוציא מיד היורשים, והרב החביב ז"ל בהגה"ט או"ב, ובס' דינא דחיי חלק עשין דל"ח כתב כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יכולים היורשים שהם המוחזקים לומר קי"ל ובתשו' המועתקים בס' י"א מרבני איזמיר יע"א כתבו מאחר שלהקת הפוסקים ז"ל ס"ל דאינה גובה מאן ספין ומאן רקיע ומאן חכים למעבד עובדא בדבר שבממון להוציא מיד היורשים הקרקע שהוא בחזקתם נגד כל אלו הפוס' ראשונים ואחרונים ז"ל ע"כ, ובס' משאת משה ז"ל סכ"ח אחר שאסף וקבץ ס' הפוס' רא' ואחרונים מערכה מול מערכה כתב ומי יוכל להוציא הממון מן היורשים נגד כל הני אריוותא, ובפרט נגד ג' עמודי הוראה דודאי ירצצו את מוחו ע"כ וכ"כ הרב משכנות הרועים ערך כתובה קכ"ג ע"ש:

ומה שקשה מסי' ס"ו דבודקין בכתובות קרובותיה וכו' עי' במפז"ל ומהר"י קולון שורש קי"ד והרב י"א סי' הנז' כולם שוים לטובה דהתם מיירי שהבעל או היורשים מודים שלא נפרעה רק חולקים בסך וכו', והרב כמהר"י בסאן חילק דהתם איכא עדים שנאבדה כתובתה רק אינם זוכרים הסך, ובנד"ד ליכא לא הא ולא הא ע"ש סי' נ"ו, ועי' בס' גו"ר חו"מ כלל ג' סכ"ו דלא אמרו שהנכסים בחזקת האלמנה למזונות היינו בשעה שהמזונות מבוררים רק שהיורשים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי והיינו כההיא דאלמנה ניזונית דבעי ריו"ח יתומים אומרים נתננו וכו' על מי להביא ראיה ומסיק דעל היתומים להביא ראיה אלמא הנכסים בחזקתה אבל אם הספק הוא בגוף המזונות אם יש לה או לא אין לנו לומר דנכסי בחזקתה קיימי וכמ"ש בפ' אלמנה דכ"א אמ"ר זירא מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה אבל לאחר מיתה לא דילמא מגורשת דמספיקא לא מפקינן ממונא מן היורשים, אלמא אם יש ספק בגוף המזונות נכסי בחזקת היורשים קיימי עש"ב, (א"ה הי"ו ס"ט וע"ע להרב ויאמר יצחק ז"ל סי' תר"ב שכ"כ ג"כ):

המורם מכל האמור דבכגון נד"ד לכו"ע לית לה לא מזונות ולא כתובה כמ"ש כל הפוסקים ז"ל הנז"ל, ותמהני על הפוסק הנז' איך לא שת לבו לכל הנז', ואולם משום עגמת נפש אמרתי לבניה שיפייסו אותה באיזה דבר לפנים משוה"ד כמ"ש הרב בית יהודה הנז"ל וצו"י י"מ וימ"ן אכי"ר:

הצב"י וידבר

דוד ס"ט

סימן ח

זהו נוסח הגט שנהגו לכתוב פה עיק"ו טבריה ת"ו. באחד בשבת בחמשה ימים לירח פ' שנת חמשת אלפים ושש מאות וחמשים וחמש לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא טבריה דעל כיף ימא דטבריה יתבא ומימימי הים הנזכר מסתפקא אנא פב"פ העומד היום במתא טבריה הנזכרת וכל שום אחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי צביתי כרעות נפשאי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת פב"פ העומדת היום במתא טבריה הנזכרת וכל שום אחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי דהות אנתתי מן קדמת דנא וכדן פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי דיתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין ואנש לא ימחא בידיכי מן שטי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין כדת משה וישראל

ויען שיש בזה כמה שנויים ממה שנהגו בשאר מקומות הוצרכתי לבאר על מה שנהגו כנז' מפי סופרים ומפי ספרים וצור ישראל ינחני במעגלי צדק למען שמו וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:

א' במספר הימים כותבין בבי"ת כגון בשני ימים בשלשה בארבעה בחמשה וכן למעלה מעשרה ולמעלה מעשרים כולם בבי"ת כגון באחד עשר יום בשנים עשר יום וכו' בעשרים באחד ועשרים וכו' והוא עפ"י מ"ש מר"ן ז"ל בש"ע סי' קכ"ו סעי' ד' וז"ל בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולם בבי"ת וכתב מור"ם ז"ל שם וז"ל או שלא כתב בשני רק שני כשר ע"כ והרב גט פשוט שם ס"ק י"ו וז"ל וכ"כ הלבוש אם כתב שני ימים ג' ימים לירח ולא כתב בשני ימים בג' ימים אין נפסל הגט בכך בדיעבד עכ"ל משמע דמקפידין לכתוב בבית לכתחילה אך אנכי הרואה בנוסח הגט שנהגו לכתוב בעה"ק ירושלם תובב"א כותבין מספר ימי החדש ומספר השנים בלא בי"ת ונ"ל שאין קפידה דהכל משמעות אחד עכ"ל עש"ב וא"כ שפיר עביד רבנן קמאי שנהגו לכתוב לכתחילה בבי"ת כמשמעות דברי מר"ן ז"ל ומור"ם ז"ל והלבוש ז"ל וכמש"ל וכ"כ הרב גט מקושר בולא ז"ל סי' כ"ז ס"ק כ"ו הרב פר"ח ז"ל דהכי עדיף טפי לכתוב בבי"ת וכן נראה מתשובות הרב בצלאל סי' כ"ב כ"ג ע"כ ואעפ"י שלא נהגו בכאן לכתוב בי"ת במנין השנים וזה הפך משמעות דברי מר"ן הש"ע ז"ל שכתב בחשבון השנים יכתוב בשנת וכו' ונראה דטעמייהו דרבנן כמ"ש הרב פר"ח ז"ל סי' הנז' דבמספר ימי החדש מצאנוהו בקרא בבי"ת כמ"ש בחדש השני בי"ז יום לחדש בחדש הזה בעשור לחדש וזהו ג"כ טעם הלבוש דבימי החדש כתב בבי"ת ובשנים כתב שנת בלא בי"ת וכן הוא ג"ך בנוסח הגט שהביא מור"ם דבמספר החדשים כתב בבי"ת ובשנים בלא בית, אמנם קשה דגם בשנים מצאנו בקרא בבי"ת בשנת שש מאות שנה לחיי נח בשנה השנית בשנת חדא בשנת שלש למלכו וכאלה רבים ואולם במ"ש הפר"ח ז"ל וכן כולהו הכי כתיבי משמע דבכל מספר ימי החדש כולם כותבים בבי"ת משא"ך בשנים יש בתורה שהם כתובים בלא בי"ת כגון בשנה השלישית שנת המעשר במועד שנת השמטה ועל כן במספר ירחים כותבין בבי"ת ובמספ' שנים בלא בי"ת:

ב' למנין בחד יוד כ"כ מר"ן הב"י ז"ל סי' קכ"ו וכ"פ בש"ע סי' קכ"ז והרב גט מקושר כתב שכך כתבו כל הפוסקים וסיים שאם נכתב בשני יודין כשר:

ג' מנין בלא וי"ו כ"פ מר"ן ז"ל סי' קכ"ח:

ד' במתא טבריה כותבין תיבת כאן כמנהג עיק"ו ירושלם תוב"ב עיין בסדר הגט מקושר בולא בתיבות הנז' שכתב שיש מנהגים שאינם כותבין וכל מקום ומקום לפי מנהגו:

ה' דעל כיף ימא דטבריא יתבא וממימי הים הנזכר מספקא כן העלה מר"ן ז"ל בתשובות בדיני גטין סי' א' לכתוב כנז' וטבריה בהי לבסוף ולאפוקי מסברת מהרי"ק ז"ל הביא דבריו הרב מהריק"ש ז"ל סי' קכ"ח וגם לאפוקי מס' מוהרימ"ט ז"ל בח"א סי' רט"ו:

ו' וחניכא בא' לבסוף כמ"ש הרב כנה"ג ז"ל סי' קכ"ו הגה' הטור אות י"ו וכן ראה בגטין שבאו מקושטא וממצרים וכ"כ הרב י"א בסדר הגט דכותבין וחניכא בא' לבסוף והרב י"א הנז' סי' קכ"ו אות ך' כתב שכך מנהג עיה"ק ירושלם תובב"א וכן העתיק הרב ג"פ סי' קכ"ו בנוסח הגט שנהגו לכתוב בעיה"ק ירושלם תובב"א הפך מ"ש הרב לחם שלמה ז"ל:

ז' אנת פלונית ואין כותבין תיבת אנתתי קמא אנת אנתתי פב"פ רק אנת פב"פ וכן העתיק הרב ג"כ בנוסח הגט שנהגו לכתוב בעיה"ק ירושלם תובב"א שלא כתוב בו תיבת אנתתי קמא וכן ראיתי להרב כמהר"ם בולא ז"ל סדר הגט אסף וקבץ סברות ראשונים ואחרונים דסברי מרנן שלא לכותבו ומהרד"ך ז"ל רמז דבריו מורם סי' קכ"ו סעי' ל"ה שנשאל על גט שלא היה כתוב בו אנתתי קמא והשיב בסוף התשובה וז"ל ומטעם שחסר הסופר אנתתי קמא הויא שפיר ידים מוכיחות וכמה גדולים נהגו שלא לכותבו דהואיל והוא כותב לה שפטרה לא אתי שפיר לקרותה עתה אשתו וכן עיקר לענ"ד שאין לכתוב אלא אנת פב"פ עכ"ל ובטופס הגט של הרא"ש ז"ל בתשובות כלל מ"ה פ' כ"ט לא כתב תיבת אנתתי קמא וכן בטופס רבינו הטור סי' קכ"ו ג"ך ליתא גם מר"ן הב"י סוף סי' הנז"ל פירש כל דברי הגט ובתיבת אנתתי בתרא כתב שהיא בלא יוד אחר האלף מבואר מזה שלא היה גורס בנוסחתו תיבת אנתתי קמא דאם היתה בנוסחתו היה צריך שיכתוב על הראשונה מה שכתב על השניה אלא ודאי שלא היתה בנוסחתו וגם בש"ע לא הזכירה והרב מוהרנ"ח ז"ל בח"א סי' י"א וסי' ק"ט כתב דנראה עדיף שלא לכותבו והגם שכתב הרב כמהר"ם ז"ל אבל עכשיו פה עיה"ק ירושלם תובב"א נוהגין לכותבו מ"מ אנן בדידן נהגו קדמונינו שלא לכתבו ככל הני רבוותא. שכתבו דעדיף טפי שלא לכתבו גם בנוסח רבינו הרמב"ם ז"ל לא נמצא כתוב תיבת אנתתי קמא:

ח העומד היום במתא ואין כותבין העומד היום כאן שאין כותבין תיבת כאן לא בעמידתו ולא בעמידתה וכן הוא מנהג עיה"ק ירושלם תובב"א ועיין מ"ש הרב לח"ש ז"ל גבי העומד:

ט דיתיהוייין דיתיצבייין בחמשה יודי"ן כמ"ש מר"ן:

יו"ד בנפשיכי בשני יודי"ן כמ"ש מר"ן ז"ל סי' קכ"ו:

י"א לא נהגו לכתוב שום כנוי לא כהן ולא לוי רק פב"פ כמ"ש מר"ן סי' קכ"ט סי"ט:

י"ב פיטורין בשני יודי"ן כמ"ש מר"ן ז"ל סי' קכ"ו סעיף י"ב וציי"מ וימ"ן אמן:

הצב"י וידבר

דוד ס"ט

סימן ט

הגט שבא מדיאר באכיר ויש בו שנויים ממה שאנחנו נוהגים לכתוב בכאן שהוא מקום הנתינה, א' כתבו שנים עשר חסר ב' ולא כתבו בשנים, ב' כתבו העומד היום כאן תיבת נוספת, ג' כתבו בת נח בכור ולא כתבו דמתקרי בכור כמנהגנו, ד' לא כתבו בכל מקום שאת עומדת כמנהגנו וכתבו בוכל שום ולאתריכי, ה' בחתימת העד הא' כתב יוסף ן' עבדללה בתיבה א' ובחסרון א' ולא כתבו עבד אללאה שיותר יהיו נראות ב' תיבות מתיבה אחת, ו' הגליון שמן הצדדין אין בו אלא כל שהוא:

תשובה א' ע"ע שלא כתבו בשנים בבי"ת כמנהגנו עיין להרב ג"פ סי' קכ"ו ס"ק י"ו דאין קפידא בדבר דהכל משמעות א' וכ"כ הרב ג"מ בסק"מ:

ב' ועל מה שהוסיפו תיבת כאן אין קפידא כמ"ש הרב בתי כהונה בדף פ' ע"ב ע"ש.

ג' וע"מ שלא כתבו בכל מקום שאת עומדת וכתבו לבסוף אתריכי עיין להרב ג"פ סי' קכ"ט ס"ק ל"ח דמעשה חזה בעיה"ק ירושת"ו והכשירוהו וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' שיורי ברכה סי' קכ"ט אות י"ג במעשה שהיה בשליח הולכה כנד"ד ממש והכשירו הרב מהר"י זיין ז"ל הלכה למעשה והסכימו עמו שני רבנים ע"ש:

ד' בחתימת העד שכתב יוסף בן עבדללה בתיבה אחת הגם דמנהג לכותבה בשתי תיבות נראות יותר מתיבה אחת וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בח"ש דמ"ה ע"ב משם מהרחב"ד אבואלעפייא ז"ל שכן עשה מעשה וכתב עבד אללה שתי תיבות ע"ש מ"מ עיין להרב ג"פ סי' קכ"ט ס"ק קל"ד דאם כתב אותו תיבה א' לגמרי יש להכשיר ומה שחסר אות א' אין לפסול כיון שהוא בשם אביו והוא שעת הדחק ומקום עיגון כמ"ש מור"ם בסי' ק"ל סי"א ע"ש ומ"ג דשמא כך מנהגם לחתום וכ"כ הרב תורת חסד סי' ק"ז בשם אבי העד מיכאל וכתבו חסר יו"ד והכשיר:

ה' ע"ע הגליון הגם שכתב מור"ם סי' קכ"ה סי"ב דנוהגין להניח מן הצדדין גליון כחצי אצבע וכתב עליו הרב ג"פ דלא יפחות מזה מ"מ הרי מור"ם בעצמו כתב ונוהגין לכתחילה משמע דאם עבר ולא הניח כשר ומ"ג עיין רואה להרב בתי כהונה שכתב שלא יניח גליון מן הצדדין אלא מעט:

ו' וע"מ שכתבו נח בכור ולא כתבו דמתקרי כמנהגינו ונסתפקנו בזה דדילמא הא דכתב מר"ן סי' קכ"ט סי"ד דמי שיש לו שני שמות כותבין ראובן דמתקרי שמעון ואם כתב ראובן שמעון יש מי שאומר שהוא פסול וכתב עליו ג"פ דמדלא כתב מר"ן יש מי שאומר שהוא כשר וכתב יש מי שאומר שהוא פסול נראה דדעתו נוטה כדברי מהרי"ק דפוסל ע"ש, מ"מ נסתפק דדילמא היינו דוקא בשם המגרש עצמו אבל בשם אביו כיון דאם לא כתבו כשר כמ"ש מר"ן שם סעיף ט' גם אם שינה בו כשר והוא סברת התוספות ובעל העיטור ואת"ל דגם שם אביו בכלל דילמא היינו דוקא שתי שמות שכל א' מהם הוא שם בפ"ע במ"א משא"כ שם שאינו שם העצם בפ"ע רק הוא כינוי מחמת סיבה לא ואת"ל דגם כינוי שם אביו בכלל דילמא שם אביה וכנויו קיל טפי וכשר:

הנה על הס' הרא' דדילמא בשם אביו כשר הרי מר"ן סי' הנז' סיו"ד כתב דאם הוא יוסף ן שמעון וכתב ן שמואל פסול ויש אומרים דאם נשאת לא תצא וכתב מור"ם היינו דוקא אם הוחזק בשם השני אבל בלא"ה תצא עכ"ל, וכתב עליו הרב ג"פ ז"ל שזו היא תשובת הרא"ש דאע"ג דס"ל דאין שם האב מעכב אפ"ה במשנה פסול, וכן ביאר מר"ן יפה בתשובה ט' דל"ה ע"ש דאפילו החזיק עצמו בשינוי זה ל' יום עכ"ז ס"ל להרא"ש דפסול, ויש מי שאומר זו היא תשובת רש"י ומבואר מדבריו דוקא עמדה ונשאת אבל נתקדשה לבד כופין הרא' שיחזור ויגרשנה בגט אמתי ומ"ש מור"ם שאם לא הוחזק תצא כתב הרב ג"פ כן משמע ג"כ מתשובת רש"י הנז' ע"כ:

הרי לך בהדיא שאם שינה שם אביו היכא דלא אתחזק כ"ע מודו דפסול ואפי' נשאת תצא, והיכא דאתחזק השינוי ל' יום בהא פליגי רש"י והרא"ש ופסק מר"ן כהרא"ש ז"ל שהרי כתב סברת הרא"ש פסול בסתם וס' רש"י בשם יש מי שאומר, וכן ביאר בתשובות הנז' דהכי ס"ל נמצא דדעת מר"ן לפסול בין אתחזק או לא ואפי' נשאת תצא הרי לך דשינוי שם אביו בכלל מ"ש מתני' דפרק הזורק שינה שמו ושמה וכו' תצא מזה ומזה וכו' ופירשו המפרשים דלאו בשינוי ממש איירי דהא פשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל אלא בפיסולא דרבנן מיירי כגון שהלך מיהודה לגליל ושמו יוסי וקורין לו יוחנן דבעינן שיכתוב השני שמות שם מקום הנתינה עיקר ושם מקום הכתיבה עמו בדמתקרי ואם כתב שם א' זהו הנק' שינוי לא מן המקומות ועיין להרב מכתב מאליהו בסי' כ"ז שהאריך בזה ומה שנסתפקנו דדילמא היינו דוקא בשמות ולא בכנויים שאינם שם העצם בשום מקום ואפשר דאפי' שינה בהם כשר וכ"ש אם אינו צריך לכותבם כלל דאם כתבם ושינה בהם כשר וכמ"ש התוס' ובעל העיטור ז"ל אף בשם האבות, עיין להרב המכתב ז"ל בסי' הנז"ל שכתב דסברת בעה"ע ז"ל סברא יחידאה היא וגם ראה ראינו למר"ן ז"ל דפסק הפך מסברת בעהע"ט ז"ל כמש"ל בסעיף יו"ד דאם הוא יוסף בן שמעון וכתב ן' שמואל פסול והגם דפסק בסעיף ט' דאם לא כתב שם אבי האיש והאשה בגט כשר ועכ"ז פסק בסעיף יו"ד דאם שינה פסול הרי לך בהדיא דפסק מר"ן ז"ל דלא כהרב בעהע"ט ז"ל:

וכ"ת דהיינו דוקא בדבר שצריך לכותבו לכתחילה כגון האבות כמ"ש מר"ן דאם לא כתבה כשר דמשמע בדיעבד הא לכתחילה צריך לכותבה בזה הוא דקאמר דאם שינה בהם פסול אבל בדבר שאין צריך לכותבו כלל כגון הכנויים אם שינה בהם כשר, הא ודאי דגם זה אינו אלא דמר"ן ז"ל סובר דגם בכינויים שאין צריך לכותבם אם כתבם ושינה בהם פסול והוא ממה שפסק מר"ן בסעיף ט"ו בשם דנערות כגון יצחק חקין וכו' אין צריך לכותבו כלל וכתב הרב ג"פ דפשט דברי מר"ן הוא דאיכא דקרי ליה יצחק וכו' ואף דרובא קרו ליה חקון כיון שהדבר ידוע דשמו המובהק יצחק אין צריך לכתוב חוקן כלל וכתב מור"ם כל קיצור שם שהוא שם במקום אחר כגון אלחנן חנן כותבים הרי מוכח מדברי מור"ם והרב ג"פ דקיצור שם יצחק שהוא חקין אינו שם בפני עצמו בשום מקום אלא כינוי לשם יצחק ועכ"ז כתב הרב ג"פ בס"ק ע"ב דאם כתב יצחק חקון ולא כתב דמתקרי או המכונה כיון דאינו נקרא בשני שמות ביחד אלא איכא דקרו ליה יצחק ואיכא דקרו ליה חקון יש מי שאומר שהוא פסול וכמ"ש מר"ן לעיל סעי"ף י"ד:

ולא מבעיא בכינוי שהוא כינוי לשם העצם כגון יצחק חקין דאם לא כתב דמתקרי פסול כמ"ש אלא אפילו כינוי שאינו לשם העצם כגון יהודה ליאון כמ"ש הרב ג"פ בס"ק כ"ד עכ"ז כתב בס"ק ע"ט אם כתב יהודה ליאון או יהודה ליב ולא כתב דמתקרי ולא המכונה יש מי שאומר שהוא פסול וכמ"ש מר"ן לעיל סעי' י"ד נמצא כפי"ז דמר"ן פוסל השינוי אפי' בכנויים דאין צריך לכותבם כלל, וכ"ת הני מילי בכינוי המתגרשים עצמם אבל בכינוי דאבותיהם אפי' שינה בהם כשר וכ"ש אם שינה בשם אבי האשה ובכינויי דקיל טפי איכא למימר דכשר ועוד דהגט בא ממקום רחוק וראוי לחוש לעגון להקל:

הא נמי ליתא אלא דבכל שינוי בין בשמות האבות ובין בכינויים ואפי' בכינוי אבי האשה הגט פסול וכן מוכח מדברי מר"ן בתשובות ה' גטין סי' ט' דאין חילוק בין בשם אבי האיש לשם אבי האשה דמאי שנא ובכולהו אם שינה פסול וכו' עש"ב, ובסוף דבריו כתוב דגם לס' ר"ת דסובר דדבר שאין צריך לכותבו אם כתבו ושינה בו כשר והוא ס' בעהע"ט היינו דוקא כגון מקום הלידה דליכא חששא שיתחלף באחר וכו' אבל בשינוי אביו אפי' אין צריך לכותבו אם כתבו בשינוי פסול אפי' לס' ר"ת נקטינן מדברי מר"ן ז"ל דאין חילוק בין אבי האיש לאבי האשה דבכולהו אם שינה אליבא דכ"ע פסול וכתב מר"ן ז"ל דדבר זה מפורש יוצא בדברי הרא"ש פרק הזורק ע"ש:

ועל כינוי האבות עין רואה להרב מכתב מאליהו סי' למ"ד שכתב והיכא דשינה בכינוי אבי האיש או בכינוי אבי האשה נראה מדברי מהרא"ם ח"א סי' ס"ו דפסול עש"ב. עוד הביא תשובת מהרח"ש ז"ל שהיא בסי' ג' ע"ע אשה אחת עגונה מכמה שנים יכתבו בכינוי שם אביה במקום טרנטו טרנטה בה"א כתב מהרח"ש ז"ל ע"ז אני איני מספיק אצלי שום צד להתיר ואיני עושה מעשה להתירה לינשא והוכיח כן מדברי מהרא"ם ז"ל ומדברי הרא"ש ז"ל ואפילו בדבר שאין צריך לכותבו ואיכא עגון ושעת הדחק ועיין בכנה"ג סי' קכ"ט, והרב המכתב שקיל וטרי בדבריהם ולבסוף כתב כיון דשני המאורות הגדולים כתבו להחמיר מי יקיל כנגדם ולהם שומעין שאמרו כהלכה:

וגם הרב הוראת ב"ד נר"ו כתב בשם יהודה אם כתבו יהודה ליב ולא כתבו המכונה ולא דמתקרי עיין מר"ן סי' קכ"ט ס' י"ד והג"פ ס"ק ע"ט וליב הוא כינוי ליהודה, ואפשר שהיה שם העצם מהעריסה יהודה ליב וכ"כ ג"כ בשם אבי המתגרשת יוכבד ע"ש:

גם הרב ב"ש ס"ק כ"ד והרב פרח שושן כלל א' סי' ז' הביא דברי הב"ש וכללא כייל לבסוף וז"ל לענין הלכה נראה דאם לא כתב דמתקרי יש לפסול בכל גוונא בין יש לו שני שמות בשני מקומות בין במקום א' כנז':

נקטינן מכל האמור דהגט הנז' הבא מדיאר באכיר שאין כתוב בו דמתקרי אלא נח בכור אין אנחנו רשאים ליתנו כעת והגם שיש לחלק בנדונות מ"מ חלילה לנו לחלק חילוקים מדעתנו ולהתיר א"א לעלמא וצי"ימ וימ"ן אכ"ר:

הצב"י וידבר

דוד ס"ט

סימן י

הגט שבא מעוב"י אצווירא יע"א נמצאו בו כמה שנויים ממה שנהגו לכתוב פה עיק"ו טברת"ו ואלו הם,

א כתבו אחד לירח, ואנחנו כותבין בבי"ת באחד,

ב כתבו כסליו מלא ביו"ד,

ג כתבו שאנו מנין בו בתוספת תיבת בו,

ד כתבו שני פעמים כאן,

ה לא כתבו בכל מקום שאת עומדת,

ו מ"ם סתומה של תיבת אדם רובה נכתב חוץ לשיטה,

ז שם האשה סוליכה בת אברהם והעד אברהם בן מימון,

ח עידי הגט הם הם עידי ההרשאה,

ט לא נתקיימה חתימת הדיין השני כ"א ע"פ ע"א,

י לא עשו השליחות בשני שלוחים כמנהג עיה"ק ירושלם תוב"ב,

ומעתה מצוה עלינו לתור ולחפש עפ"י הדין ע"כ הפרטים הנז' וה' אלהים יעזור לנו שלא נכשל בדבר הלכה, וזה החלי בעזרת צורי וגואלי:

א על מה שכתבו אחד בלא בי"ת כמנהגנו שהוא עפ"י מ"ש מר"ן הש"ע ז"ל סי' קכ"ו ס"ד וז"ל בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולם כתבם בבי"ת וכתב שם מור"ם ז"ל שאם כתב רק שני ולא בשני כשר והרב הלבוש ז"ל כתב אם כתב שני ימים ולא כתב בשני אין הגט נפסל בכך בדיעבד ע"כ אלמא מקפידין לכתוב בבי"ת לכתחילה כמנהגינו:

ואולם עין רואה להרב ג"פ שם ס"ק י"ו שכתב דמנהג עיה"ק ירושת"ו אין כותבין בבי"ת לא במספר ימי החדש ולא במספר השנים וכתב ונ"ל דאין קפידא בדבר דהכל משמעות אחד בין יכתוב בבי"ת או בלא בי"ת והבאה"ט ז"ל כתב על מ"ש מור"ם כשר משמע אפילו לא נתן ולא שעת הדחק כשר, הרי נפשט הס' הא' דאין להקפיד כנז':

ב וע"מ שכתבו כסליו מלא הפך מר"ן ומור"ם סי' קכ"ו סעי' כ"ד, וכתב הרב לח"ש בס' תירוכין סי' א' דקמ"ד ע"ג שאם נכתב מלא ביו"ד יש פוסלין ויש מכשירין עכ"ל, ולפי"ז היה נראה שאין ליתנו לכתחלה אפי' שבא ממקום רחוק כיון שיש פוסלין:

אמנם ראה ראינו מ"ש הרב ג"פ סי' הנז' ס"ק ע"ב משם מהריב"ל ז"ל וז"ל מעשה בא לפני מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ס"ח על גט אחד שבא מבבל שכתוב בו כסליו מלא והשיב וז"ל ועל מה שנכתב כסליו ביו"ד ודאי דלכתחילה היה מן הדין לכתוב כסלו בלא יו"ד כמ"ש בתרה"ד אבל בנד"ד אין לחוש לזה כלל שכבר כתב הרב שרבים היו נמנעים מלכתוב גט בחדש כסליו משום דהיה מספק"ל אי כתבינן כסליו ביו"ד או בלא יו"ד עכ"ל, וכ"כ הרב כנה"ג ז"ל סי' הנ"ז אות ל"ד דכשר ולכתחילה יהבינן לה אם המגרש הרחיק נדוד ובסדר הגט למהר"י מינ"ץ ז"ל סי' צ"ד כתב דאפי' לא הרחיק נדוד יהבינן לה עכ"ל, וכן הובא בספר המכתב, וכ"כ הרב ב"ש שם סקי"ז שאם נכתב מלא כשר כמו שמונה והרב ג"פ שם סיים דאם נכתב מלא אין להקפיד וכ"כ הרב יד אהרן ז"ל סי' הנז' הגהב"י אות מ"ח וכ"כ הפר"ח וכן העלה הרב ג"מ בילה ז"ל סי' כ"ח דס"ח דכשר וא"כ בנד"ד שהבעל הרחיק נדוד כ"ע מודו דכשר:

ג וע"מ שהוסיפו תיבת בו הנה מור"ם ז"ל סי' קכ"ו סעיף כ"ז כתב וה"ה אם כתב שאנו מונין ביו"ו כשר והרב ב"ש ז"ל הגיה בדברי מור"ם וז"ל שאנו מנין בו כצ"ל וכן הוא בד"מ ומ"ש בנוסחא שלנו בוי"ו הוא ט"ס עכ"ל, וכתב הרב ג"פ שם ס"ק ע"ו משם הרב נ"צ נראה לפי"ז שבא להוציא דעת הרב מהרש"ל ז"ל שכתב מהרי"ל היה פוסל בכתב בו ולא כתב כאן לכן כתב הרב הגהה אם המנהג לכתוב תיבת בו כשר עכ"ל, א"כ נראה מדברי הרב נח"צ הנז' דלא פסל מהרי"ל כ"א כתובה תיבת בו לבד אבל אם כתובים שניהם בו כאן כשר וכן הוא בטור ומר"ן ז"ל סימן קכ"ח ואולם עין רואה מ"ש מהר"י מינץ ז"ל שכתב דאפי' כתובים שניהם בו כאן פסל מהרי"ל, וכן ראינו מפורש בספר מהרי"ל דמשום תיבת בו יתירה פסל אמנם ראה ראינו מ"ש הרב ג"פ סי' קכ"ח ס"ק ב' שכתב ע"ד מר"ן ז"ל למנין שאנו מנין בו כאן משמע דגירסא הנכונה היא שיכתוב תיבת בו ותיבת כאן וזה דלא כסדר גט דהר"י מינץ וכו' איברא דמנהג עיק"ו ירושת"ו לכתוב שאנו מנין כאן ולא תיבת בו אמנם אם כתב גם תיבת בו איני יודע מה טעם יש לפסלו ונלע"ד דכשר אפילו לכתחילה דהרי כתב הטור בסי' קכ"ו בטופס הגט תיבת בו גם מדברי מר"ן כאן נראה דהנוסחא שלו היא לכתוב תיבת בו ותיבת כאן עכ"ל, וכיון שכן נראה דלא פסל מהרי"ל כ"א הגט שנכתב בעירו שאינו רוצה לשנות ממנהג הקדמונים כמו שנראה מדבריו שם משא"כ הבא ממק"א אפי' הרב מהריב"ל ז"ל אזיל ומודה דכשר:

ד שכתבו שני פעמים תיבת כאן אין חשש בזה כמ"ש הרב לח"ש דיש מקומות שני פעמים תיבת כאן:

ה שלא כתבו בכל מקום שאת עומדת כמנהג א"י נראה דגם זה אינו מעכב כפשט דברי מר"ן ז"ל סי' קכ"ח דאם אינה עומדת במקום חתימת הגט אין כותבין מקומה כלל וכן מוכח מדברי הרב ג"פ שם סקי"ד והרב ג"מ בילה ז"ל סי' נ"ח וכן הובא בספר הוב"ד בשם עקיבא בגט שהובא מדופניצא שלא היה כתוב בו במקום שאת עומדת והכשירוהו:

ו וע"מ שהוציאו חוץ לשיטה רובה של מ"ם סתומה של והרי את מותרת לכל אדם עיין למר"ן ז"ל סי' קכ"ה סעי' י"ד וסי' קנ"ד סעי' מ"ט שכתב נוהגין שלא יהיו האותיות עוברות מימין ומשמאל וכתב מור"ם דאפי' אות א' שיצאה לחוץ י"א דפסול והבה"ט כתב משם הב"ח דאפי' רוב האות אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון יש להקל ח"מ ב"ש:

אמנם ראיתי להרב ב"ש ס"ק כ"א שכתב ובטופס מכשיר הרשב"ץ וכ"כ הרב ג"פ סי' הנז' ס"ק נ"ח ונ"ט דבטופס יש להקל והרב פ"ת סי' קכ"ו ס"ק מ"ד משם עבודת הגרשוני כתב דתיבת אדם אינה מן התורף ולפי"ז כיון שאינה מן התורף ואינה כ"א רוב האות וגם שבא ממקום רחוק פשוט הוא דמותר לינתן:

ז וע"מ שחתם בגט העד אברהם ששמו כשם אבי האשה המתגרשת עיין להרב חיים שאל ז"ל סי' ט"ל שכתב שנהגו לשלש ומיהו כתבו רבני האחרונים ה"ה הרב אזן אהרן בגט י"ט שבא מארם צובא לעיה"ק ירושת"ו כה"ג ולא שלשו והכשירוהו, וכ"כ ג"כ הרב חיים ושלום ז"ל ח"ב סי' ס"א דבדיעבד אינו מעכב:

ח ועל מה שחתמו שני עדים על הגט ועל ההרשאה הפך מנהגנו, והנה מנהגנו נתייסד עפ"י מ"ש מור"ם בד"מ סי' קמ"א אות ט"ו וז"ל פעם אחת עשה מהרי"ק מעשה בעדים שחתמו הגט חתמו על ההרשאה והצריך לכתוב גט אחר ועדים אחרים על ההרשאה כי לא רצה לשנות לשון ההרשאה, ובש"ע סי' קמ"א סעי' כ"ד כתב שלא יהיו עדי הגט קרובים לעדי ההרשאה אלמא ס"ל דארבעה עדים צריך, ואולם ממ"ש מר"ן ז"ל בסדר הגט סעי' ל' מוכח דהן הן עדי הגט הן הן עדי הרשאה, והרב בתי כהונה כתב דבכמה מקומות נוהגין לחתום עדי הגט בהרשאה, ובס' ג"מ הביא דבריו הרב פ"ת בסדר גט שני סק"ב כתב ע"ד הרב ד"מ הנז' נראה הטעם כיון שבנוסח ההרשאה כתוב ועדיו פ' ופ' אם יהיו הם עצמם צריך לשנות הנוסח ומיהו בדיעבד אין להקפיד ומזה יצא לנו סמך על מ"ש לעיל בתיבת בו יתירה שפסל מהרי"ל כמש"ל והיינו טעמא שלא רצה לשנות ממנהג הרא' כמש"ל, באופן בנד"ד שבא הגט ממקום רחוק אין להקפיד:

תוכן העניינים

וידבר דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה