ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן צח
שאלה ראובן דחיל חטאין הן בעודנו חי יודעים היו בניו שהיה אצלו פרקמטייא ואינה שלו. והגביר חלי"ש ואחריו קמו עמדו בניו ובדקו אחר נכסיו והבדל שמו בין נכסיו לסחורה המופקדת אצלו. יען כי לפי נמוס הסוחרים הפרקמטייא שלהם היא מפונקסת בספריהם לא כן המופקרת אצלם אינה עולה בספריהם. ויהי כי ארכו הימים וראו שלא תבע אדם אותה הסחורה ובדיני הערכאות כשיעברו א"ך שנים ולא תבעה אדם זכה בה הבע"הב. ולפי הנודע אצלם מעסקי אביהם שפטו שזאת הסחורה היא של גוי א' שהיה חייב לאביהם יותר מדמי הסחורה הנז' והגוי הנז' יצא מדעתו. וע"כ פשטו ידיהם בסחורות הנז' ומכרו אותם ומכלל הסחורה הנז' מצאו תיבה מלאה גלולים דהיינו ניירות שמצוייר עליהם צורת יש'ו וכו' וג"כ בעין קטלאות של חולייות דהיינו כמין תסב'יח שלוקחים בידם גדולי הישמעאלים ובכל תכשיט מהם יש"ו ושאול ישאלו הגבירים הנז' מה דינה של תיבה זו אם מצו למיהבה במתנה לסופר ע"א העוסק אצלם בכתיבה או לא מצו. ונראה דניירות הללו הגם דאין הצורה בולטת דין ע"ז ממש יש להם כיון שנעשו לשם ע"ז וכמ"ש מדברי הפוס' בי"ד סי' קמ"א. גם צורות שתי וערב הנמצאת בתכשיט של חוליות דין ע"ז יש לו כמ"ש מור"ם ריש סי' קמ"א. ונראה דשתי וערב זה לא לזכרון עשוי אלא לשם ע"ז ממש. ושמו מוכיח עליו שכן נקרא בלשונם רוזארייו ופי' לשון תיפלה שהוא עשוי להתפלל בו. וכיון שכן הגם שלפי הצעה שהצענו נראה שהגביר מעולם לא נתכוון לזכות בע"ז הנז' והבנים בניו הי"ו לא ניחא להו למקני אסורא. עכ"ז טעונה שחיקה וזריקה לים וכמו שנראה מדברי מרן בש"ע סי' קמ"ו וז"ל הלוקח גרוטאות מן הגוי ומצא בהם אלילים אם נתן מעות ולא משך יחזירם לגוי וכן אם משך ולא נתן מעות אעפ"י שמשיכה בגוי קונה במקח מעות הוא נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח. והגם דאיכא למימר התם איסורא לא ניחא ליה דליקני לא מצי לאהדורה לגוי. ה"ה בנ"ד הגם דלא ניחא ליה דליקני לא מצי למיהבה במתנה:
ולכאורה היה נראה לחלק בין ההיא דגרוטאות לנד"ד דהא התם קושטא קאי דמעיקר הדין שרויי שרי דהוי מקח טעות יען דאסורא לא ניחא ליה דליקני. רק דרבנן הוא דגזור דנראה כמאן דמזבין ע"ז. וע"כ לא גזרו רק התם דנחית לה בתורת קנין ומשך ונתן המים דהוי מקח גמור. רק מחמת דלא ניחא ליה דליקני אסורא הוא דפקע מקח. ואמטו להכי גזור שלא יאמרו קא מזבין ע"ז. לא כן בנ"ד דמעולם לא קנו רק דיש להם כח לזכות בנכסים מטעמא דאשתהויי אשתהו גבייהו ולא הוה שם מתן דמים שפיר מצינן לדמותן למשך ולא נתן מעות ולמימר אסורו לא ניחא דליקני דבשלא היה שם מתן דמים לא גזור רבנן:
אמנם עכ"ז עדיין לא הונח לנו דהגם דנימא הכי דהא לא דמייא אלא למשך ולא נתן דמים היינו דשרי לאהדורי למרא קמא אבל לא מצי לשכורה לאחרים וא"כ ה"ה למיהבה במתנה אסיר דמתנה הרי היא במכר. הנה נא ערכתי צדדי הספק לפני רו"מ כתלמיד לפני רבו. ועתה יורנו רבינו המורה לצדקה וכשכמ"ה יום א' ט' ימים לחדש אדר מש' קול התר נשמע לפ"ק ג'יבראלטאר יע"ה וחתום ע"ז ה כמהר"א לארידו נר"ו:
תשובה אמת נכון הדבר שאם במקומות ההם עובדים לצורה זו של שתי וערב אין לחלק בין שוקעת לבולטת כמ"ש כת"ר. אבל מ"מ עדיין יש לחקור אם דרך לעבוד לצורה זו כשהוא על הנייר ג"כ שאם אין דרך לעבוד בנייר אף אם נדון הניירות לכלים המכובדים כיון שאין דרך לעבוד אותם כלים אף אם הם מכובדים מותרים כמו שסתם לן מרן בסי' קמ"א ס"ג בדעה קמייתא דבידוע שלא נעבדו הכלים הללו שעל המכובדים נמי מותרים. וכמבואר שם בב"י משם הרן. דמ"ש בירוש' שאין קימין בסתם דר"ל שאין אנו יודעים אם נעבדו כלים הללו משו"ה מכובדים אסורים כיון שהצורה נעבדת בודאי חיישינן אף בכלי זה נעבדת כיון שהוא מכובד יעו"ש. משא"כ בידוע שלא נעבדו כלים הללו אע"פ שעובדים לצורות הללו כשהם על הכלים מותרים. וכמ"ש בש"ך שם סקי"ג אלא שאם יש להסתפק בזה אם עובדים לניירות הללו או לא ודאי דיש לנו להחמיר בספיקא דאורייתא זולת אם נדון ניירות הללו לכלים המבוזים בזה הניירות מותרים לסברא זו. וכמ"ש בד"מ שכתב משם הג"א דמטבעות שיש להם שתי וערב מותר משום דהוו מבוזים וכתב ע"ז הד"מ מכלל המכובדים ס"ל דאסור כדעת הרשב"א. וכתב ב"י ואע"ג דצורת שתי וערב נעבדת. מ"מ כל זמן שאין אנו יודעים שכלי זה נעבד מקרי סתם דשרי במבוזים וכו' ע"כ. אלא דלמ"ש הר"ן בשם הרשב"א שהוא דעת היש מי שאומר שהביא מרן שם דמפרש מאי דקאמר הירושלמי בסתם היינו במקומות שאין אנו יודעים אם עובדים לאותה צורה אם לאו. ובזה הוא דאנו מחלקים בין מכובדים למבוזים שהכלים מודיעים אם אותה צורה נעבדת שם אם לאו אבל אם אותה צורה נעבדת בודאי אין בה חלוק כין מכובדים למבוזים וכמ"ש מרן בב"י שם דלפ"ז אין לספק בניירות הללו שהם אסורים:
וע"ע צורת שתי וערב הנמצאת בקטלאות של חוליות. נראה דרין עבודה זרה יש לו כמ"ש בהגה שם ממ"ש המרדכי בשם ראב"יה. ואף אם יש לספק אם צורה זו הנעשית בכלים הללו אם הוא לזכרון או לעבודה יש לאסור כמש"ש הש"ך סק"ו דמ"ש מור"ם דשתי וערב שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם ומותר היינו בידוע שלא השתחוה לו. הא לא"ה לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת ע"ז דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון שדרך לעבוד אותה צורה חיישי' שמא נעבדו הכלים וכו'. וא"כ ה"נ בנ"ד שדרך לעבוד לצורה זו אף אם יש להסתפק אם צורה זו בקטלאות היא לעבודה או לזכרון יש לאסור כיון שהקטלאות הם כלים מכובדים וכמ"ש הר"ן ז"ל בשם הרשב"א דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם צורה אף המוצא אותם הכלים אסורים:
והגם שהר"ן ז"ל כתב ע"ד הרשב"א וז"ל וצריך לי עיון שאפשר שאין עובדין היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותה ע"כ. גם רי"ו כתב אפשר דגוים אלו שאין אדוקים בע"ז כל מה שעושים בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה וכו' כמו שהביא דבריהם ש"ך שם. מ"מ כיון שדברי הרבנים ז"ל המה באו בדרך אפשר לא שבקינן פשיטותיה דהרשב"א ז"ל שכתב לאסור להדייא. וכן מצינו למרן ז"ל בתשו' סי' ס"ח שנשאל במי שלקח מגוי עגיל זהב מצוייר בא באמצעיתו בדפוס בולט דמות אשה וכו'. ובבטנה מצוייר עובר א' ידו הימנית על לבו ובשמאל העובר דמות שתי וערב וכו'. והחכם השואל רצה להתיר מהטעמים שהובאו שם וא' מהם שקרוב הדבר שאין צורה זו נעבדת וכו'. ומרן ז"ל אסר וכתב שצורת שתי וערב היא נעבדת. והביא דברי הר"ן בשם הרשב"א. וכתב דגם הר"ן לא מלאו לבו לחלוק ולא כ"כ אלא בדרך אפשר וצ"ע. ועל דברי רי"ו כתב דאין תופסים ספקו ולהניח פשיטות של הרשב"א להחמיר בהיותו גדול מפורסם וכו'. על מ"ש הרב השואל דליכא אסור תורה מטעם מקח טעות מההיא דלקח גרוטאות וכו' והוי ספיקא במילי דרבנן. כתב מרן ע"ז דאין משם ראיה לנ"ד דהתם להחזירה לגוי עצמו שמכרה לו אמרינן דשרי מדינא אלא דאסרו משום דמחזי דמזכין ע"ז לגוי. אבל בנ"ד שמוכר ע"ז לגוי ונהנה מדמיה אסור יעו"ש. והוא כעין החלוק שכתב כת"ר:
הן אמת דמצינו להרב ב"ח עמ"ש רבינו הטור בסי' קמ"א וז"ל וכ"ז בסתם אבל בידוע שאינם נעבדים אפילו שעל המכובדים נמי מותרים. וכתב הרב"ח וז"ל ירושל' הביאו ב"י וכתב על שם הר"ן דאע"פ שבודאי צורה זו נעבדת בכלי זה לא נעבדה כיון שהוא מבוזה עכ"ל. והאידנא אף על המכובדי' אע"פ שצורה זו בודאי נעכדה מ"מ בכל זה ודאי לא נעבדה. וכל מה שמציירים צורת ע"ז בכלי כגון שתי וערב וצורת אדם בפשוט זרועותיו. הכל הוא לזכרון שבאו מטעותם. וע"כ אין נוהגים בהם אסור אפי' על המכובדים וכו' ע"כ. והביא אח"ך דברי המרדכי ודברי רי"ו יעו"ש. מבו' מדבריו דבז"הז אע"פ שצורת שתי וערב משתחוים לה ה"ד כשהיא לבדה ואינה קבועה בכלי אבל בשקובעים אותה בכלי הוא לזכרון דוקא. ואף שדברי הרב"ח נרא' דהוי הפך דברי הרשב"א. מוכרחים אנו לומר דלפי הזמנים משתנה הדבר:
שוב מצינו להרב מהרי"ך בספר זרע אמת ח"ב סי' מ"ה שנשאל אם מותר לעשות מו"מ בשתי וערב של כסף ונחשת והביא שם דברי מור"ם בהגה ודברי הרש"ך וכת' ע"ז וז"ל והן אמת דדברי הרש"ך צ"ע דאם איתא דמדמינן השתי וערב שתולין בצואר לצורה נעבדת. א"כ אף בידוע שלא השתחוה לה הי"ל לאסור דהא קי"ל כמ"ד ע"ז של גוי אסורה מיד וכמ"ש בסי' קל"ט. אלא צ"ל דאלו השתי וערב אינם בכלל צורה נעבדת לפי שאינם עושים אלא לזכרון. וא"כ מהיכא תיתי לחוש שהשתחוה לו ואולי דהש"ך ס"ל דכיון דיש שעושים אותו לנוי ולזכרון ויש שעושים אותו לעבודה ע"כ אם לא השתחוה בה מעולם א"כ איגלאי מלתא דלנוי נעשית ומותרת. אבל מספק אם השתחוה לה או לא לא חיישינן ואפשר דסמך הש"ך עמ"ש הר"ן ורבינו ירוחם שהביא אח"ך דמסתפקים בצד צורות שתי וערב בכלים אם הם לזכרון או לעבוד וכו' ובאמת אנו נוהגים לאסור בכה"ג ע"פ רעת הש"ך חוץ משתי וערב של מרגליות דאלו ודאי עושים לנוי בעלמא אבל במקום שיש מנהג להתיר אין בידינו כ"כ כח לאסור כיון דיש קצת ע"מ לסמוך אהיתר די"ל דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון בעלמא וכנ"ל:
וכעת מצאתי להר' בתי כהונה ח"א סי' י"ג שהאריך למעניתו כאיש גבורתו בתכשיט מרגליות העשוי בצורת שתי וערב. ואחר שצלל במים אדירים לא העלה ארוכה להתיר אלא ע"י בטול. וזה משום דע"ז של גוי אף כשהוא ביר ישראל אין אסור לבטלה ע"י גוי אלא מדרבנן. וכיון דפקע אסור תורה חזר להיות ספיקא דרבנן לקולא עש"ב. ובאמת הרבה הפריז על המדה וגדש סאה להחמיר. ומנהגינו הוא להתיר אף לכתחילה בתכשיטי מרגליות ויש להם על מה שיסמוכו כנ"ל עכ"ל:
וע"פ הדברים האלה נדון ונבין בקטלאות אלו דכפי הנראה אינו עשוי אלא לזכרון כמו שדרך הישמעאלים שלוקחים בידם תכשיט זה לזכרון ואף האדומים אפשר וקרוב הדבר שמה שקובעין שתי וערב בתכשיט זה היינו לזכרון טעותם:
ועמ"ש כת"ר ששמו מוכיח עליו שהוא עשוי לשם ע"ז כיון שהוא עשוי להתפלל בו וכו'. אין הכרח מזה שהוא עשוי לשם ע"ז. ומה שעשוי להתפלל בו היינו לזכרון שלא יתבטל מחשבתו בתפלה ויהא זוכר לטעותו. ולפ"ז אע"פ שצורה זו היא נעבדת. מ"מ מה שקובעין אותה בתכשיט זה הויא הוכחה שהיא לזכרון. ואף אם נאמר דהשתי וערב אסור מ"מ התסבי'ח עכ"פ אין לאסור כיון דאין לספק בו שעשוי לעובדו. דע"כ לא קאמר הרשב"א דכל צורה שהיא נעבדת אף שהכלי אינו נעבד הכלים אסורים. ה"ד בצורה הקבועה בגוף הכלי בבליטתו או בחקיקה דמסתמא אמרי' דגם הכלי נעבד. אבל שתי וערב שבתסב'יח יכולים אנו להתיר התסב'יח אחר דכלי זה אינו עשוי לעבדו כלל. וכמ"ש הש"ך סקי"ג. ולא דמי לנדון מרן בתשו' שהשתי וערב בולט בגוף התכשיט. ומ"מ אין בידינו להתירו כי אם ע"י בטול שאמר לגוי לבטלו וכמ"ש הרב בתי כהונה בתכשיט מרגליות דהו"ל ספיקא דרבנן. וכ"ש בכלי זה שאינו עשוי אלא לזכרון:
ומה גם דהכא בנ"ר יכולים אנו להתיר בשופי ע"פי מ"ש מרן בסי' קמ"ו ס"ב. אפילו אלילים של גוי משבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה בטול והיינו ע"פי הגרסא הראשונה שהביא בב"י שם שכתב עליה שהיא הנכונה דמוכח מזה דבעינן תרתי שבאת ליד ישראל וגם זכה בה אזי אין לה בטול. משא"ך אם עדין לא זכה בה אף שבאת ליד ישראל יש לה בטול. וגם בזכה בה ישראל מדאורייתא יכול הגוי לבטלה. אלא דמדרבנן אין לה בטול משום גזרה אטו ע"ז של ישראל עצמו כמ"ש מרן ב"י שם בשם הסמ"ג. וכתב שם הט"ז סק"ג וז"ל ונ"ל דכיון שאין הטעם אלא משום גזרה לא גזרו אלא אם באה לידו אחר הזכייה דוקא. ואם לא באה לידו אלא קנאה ונתן לו המעות אע"פי שמדינא מעות קונות בגוי כמ"ש הטור מ"מ הכא לא גזרו ביה לענין בטול כיון שעיקרה היה של גוי תחלה וכו' ע"כ. והכא בנ"ד הגם דבדיניהם אחר שעברו כ"כ שנים ולא תבע שום אדם זכה הישראל בסחורה הנז'. מ"מ ה"ד בענין הנוגע לממון אזלינן בתר דיניהם כדאמרינן מרינן בכל דוכתא דבענין ממון מנהג מבטל הלכה אבל לענין אסורא לשוויי כע"ז ביד ישראל מה לנו ולדיניהם. אחר שכפי ד"ת שת"ת סחורות אלו ברשותא דמרה גוי קיימי דודאי בתורת פקדון מונחים אצלו או בתורת משכון בעד החוב ולא זכה בה הישראל מעולם ויכול הגוי לבטלה. ול"ד ללוקח גרוטאות שזכה בה ישראל קנין גמור דגבי נתן דמים ומשך אף דהוי מקח טעות כיון דמחזי כע"ז ביד ישראל אינו יכול להחזירו לגוי וצריך הולכה לים המלח וגבי משך ולא נתן דמים אע"פ שמשיכה בגוי קונה לא גזרו בה רבנן שהכל יודעים שהוא מקח טעות דכיון דעדיין לא נתן דמים לא נחית לבדוק ולידע שיש שם ע"ז. וכן נמי גבי נתן מעות ולא משך שהכל יודעים שהוא מקח טעות כמ"ש הש"ך שם סק"ב. וע"ש בט"ז סק"ד דבשני חלוקות אלו יכול להחזירו לגוי ולא גזר ביה רבנן. אבל ודאי דלמוכרו לגוי אחר אינו יכול כיון דהוי קנין גמור כמ"ש בח"מ סימן קצ"ד ומור"ם שם בהגה ס"ג וע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ז דישראל מגוי קונה במשיכה או במעות כמ"ש בסי' קל"ב גבי יי"נ וע"ש בט"ז סק"ד וש"ך סק"ז. אלא דמטעמא דמקח טעות יכול להחמירו לגוי בעליו. משא"כ הכא בנ"ד דכפי הדין סחורות אלו ברשותא דמרה גוי קיימי ואין לישראל שום זכייה בהם מהיכן הרגלים לומר דלא מהני ליה בטול:
ואף את"ל שהגוי ששפטו בדעתם בני הגביר הי"ו שהוא בעל הסחורות כבר מת. מ"מ הסחורות עדיין הם ברשות יורשיו גוים שהגוי יורש את אביו דבר תורה כמ"ש מרן בח"מ סי' רפ"ג דילפינן לה מדכתיב כי לבני לוט נתתי את ער ירושה. ויכולים בני הגביר לתובעם על חוב אביהם ולהחזיר להם המשכון ואם סחורות אלו היו מופקדים אצל אביהם מגוי אחר בתורת פקדון ומת הגוי עדין הם ברשות יורשיו ג"כ כמ"ש. באופן דכיון שלפי ד"ת שת"ת אין להם לבני הגביר הי"ו שום צר זכייה בנכסים אלו ועדיין הם ברשות הגוי בעליו אלא שלפי הערכאות כיון שלא תבעם אדם זכו בהם. מ"מ לענין הנוגע לאסור אין אנו אחראים לדיני הערכאות לשוויי כע"ז ביד ישראל דלא ליהני הבטול דהכא ליכא למגזר דאיסורא לא ניחא להו דליקני ועדיין הם ברשות הגוי אפילו עבר כמה שנים וא"כ יכול הגוי לבטלם:
והגם שכתב מרן בח"מ סי' קצ"ד גבי גוי הקונה קרקע מישראל או להפך דאינו קונה אלא בשטר עם נתינת הכסף. וסיים שם מרן וז"ל בד"א במקום שאין משפט ידוע למלך אבל אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו עושים כפי משפט המלך ע"כ. ולפ"ז נימא דהכא נמי בנ"ד שכפי משפט המלך זכה הישראל בכל הסחורות הו"ל כע"ז ביד ישראל שאין לה בטול הא ליתא שהרי כתב הכנ"הג שם הג"הט אות ד' וז"ל הא דבמקום שמשפט המלך ידוע עושים כפי משפט המלך היינו בדינים השייכים למלך. או שיהיה כנושא ההוא שלא יגע בהפקעת ממון ישראל הזוכה בדיני ישראל. אבל כל שיש במשפט ההוא הפקעת הזוכה בדיני ישראל לא. מעשה חייא סי' י"ב ומהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קנ"ז כ' והיינו בכה"ג שהקרקע נקנה בכסף אלא מטעם דלא סמכא דעתיה דלוקח צריך לכתוב שטר אבל דבר שבדינינו אינו זוכה אפילו מטעם קים לי אין עושים כפי משפט המלך עכ"ל. מבואר מזה דהיכא דבדינינו אין לו שום צד זכייה כלל אין עושים כפי משפט המלך. ולפ"ז הכא בנ"ד שבדינינו אין לישראל שום צד זכייה בסחורות אלו ועדיין ברשות הגוי קיימי או יורשיו אין עושים כפי משפט המלך לזכות הישראל באיסורא דלא ניחא ליה. ואף דלגבי ממון מדין מנהג זכה הישראל כדקי"ל מנהג מבטל הלכה וכמ"ש הכנה"ג סי' ר"א הגה"ט אות ל"ד וז"ל נהגו שלא יצטרכו בעסקיהם לד"ת אלא בערכאותיהם מנהגם מנהג והולכים אחריו מהרש"ך ח"ב סי' רכ"ט עכ"ל. מ"מ לגבי הנוגע לאסור ליכא למימר הכי ואין המנהג עוקר הלכה ואפילו לענין ירושה כתב הכנ"הג אות נ"א וז"ל בענין הירושות מסתברא לי שאם יהיה חילוק בין דיניהם לתורתינו ל"מ אם לא באו הנכסים ליד המקבל אלא שהם ביד שליש פשי' דלא אזלינן בתרויהו אלא יהבינן לכא"וא חלקו המגיעו בד"ת אלא אפילו שזכה כ"א בחלקו כפי דיניהם כשחזרו למוטב דיינינן להו כדין ישראל ע"כ. בתשו' הנז' ועיין בתשו' ח"מ וכו' ע"כ:
ואף בדבר שזכה בו הישראל כפי דינינו מצינו דלענין אסורא אין לו זכייה ואינו בא לידי אסור כדמוכח בש"ס פרק השואל דף צ"ו ע"ב דקאמר התם בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל. אמר רבא מאן למעול בעל דהיתרא ניחא ליה דליקני אסורא לא ניחא ליה דליקני. והקשו שם התוספות ד"ה אמר רבא דאמאי נקט הש"ס טעם זה דאסורא לא ניחא ליה וכו' כמבואר שם. וכתבו בתירוץ ב' וז"ל נקטיה למימר דאפי' ליקח המעות לא ימעול כיון דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא נתכוון לזכות בשל אחרים. ואינו מתכוין בנטילתו להוציאו מרשות בעלים דסבור שהם. שלו. ואינו מועל אלא כשבא להוציאו מרשות בעלים וכו' ע"כ. מוכח מזה שאף שזכה בכל נכסי מלוג של אש אשתו כפ"הד ובעל בנכסי אשתו לוקח הוי. מ"מ לגבי נכסי ההקדש שבנכסים אלו אמרי' דלא זכה בהם. ואפי' לקח המעות לעצמו לא מעל מטעמא דאסורא לא ניחא ליה דליקני ומכאן הביא ראיה הר' פר"ח לדין גוי המביא לישראל דורון בפסח שאם לא קבלו מידו מותר דאסורא לא ניחא ליה דליקני יעו"ש. וכ"ש הכא בנ"ד דלפי דינינו לא זכה הישראל בנכסים אלו כלל כי אם לפי דיניהם. דודאי לגבי ע"ז שבהם אמרינן אסורא לא ניחא ליה וכו'. וליכא למגזר בזה דמחזי כע"ז ביד ישראל ויכול הגוי לבטלו וליהנות ממנו הישראל כמ"ש. זהו מה שנלע"ד בזה ולאפס הפנאי באתי בקצרה במקום שאמרו להאריך ואם יש מילין השיבני ומניה ומנן יתקלס עלא' ולכת"ר החיים והשלום מאדון השלום. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"ה שלהי אדר הראשון משנת הת"ר לפ"ק: