ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות יורה דעה · סימן מה
את זה כתבתי בהיותי במתא ג'יבאלטר יע"א שנת תקפ"ד ושלחתי אותו ליד מורינו הרב כמוהר"מ הלוי נר"ו להודיעני דעתו:
שאלה בענין המחמסא שמוכרים הפלטר של גוים אם מותר לקנות הישראל ממנו אם יש בו בשולי גוים או לא:
תשובה תחלה ראוי לדעת אם הבישול שמבשלים אותו על גב הכלי נקוב הנק' כוסכוסירו אם הוא נקרא בישול או אפייה דלצד שנאמר שנקרא בישול וראי דאסור משום בשולי גוים אע"ג ראינו בא ללפת כיון שהוא לבדו מאכל חשוב ועולה על שלחן מלכים וכמ"ש הרב פר"ח גבי אורז בסימן קי"ג סק"ג יעו"ש והגם דמחמסא זו הוא נגמר בשולה על ידי הישראל. דהיינו שמבשל אותה בקדרה ברותחין וכו' וקיימא לן. דכל שבשלו ישראל מעט בשולו בין בתחלה בין בסוף מותר כמ"ש מרן בסי' הנז' ס"ו מ"מ בנ"ד יש לאסור חדא שהרי נתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י הגוי וסלקו מן האש וכשסלקוהו מן האש אף דאחר כך גמר הישראל הבישול אסור כמ"ש מרן בס"ט ובפר"ח שם סקי"ח. ועוד דבנ"ד הבשול הראשון שבשלו הגוי על גב הכוסכושירו ראוי ליאכל מיד ולאלתר ע"י אותו הבישול אלא שאחר שמייבשין אותו הוא דאינו ראוי לאכילה רק על ידי בשול פעם שנית בקדירה ולפי זה יש לאסור המחמסא של גוים:
אבל לצד שנאמר שמה שאופין על גב הכוסנוסירו אינו נקרא בשול רק אפייה עדיין יש להסתפ' אם יש לו דין פת של פלטר ומותר או נימא כיון דאין מברכין עליו המוציא וברכת המזון אין לו דין פת דע"כ לא התירו בשל פלטר אלא פת שהוא דבר שיש בו חיי נפש אבל המחמסא שיכול לחיות בלתה כי על הלחם לבדו יחיה האדם אפשר שלא התירו בה אף בשל פלטר:
איברא דיש להביא ראיה שמה שעושין על גב הכוסכוסירו אינו נקרא בישול רק אפייה ממה שכתב ה' מהר"ר אד"א בס' מעין גנים חא"ח וז"ל פרורי פת שאופין בקערה נקובה ע"ג קדירה מברך המוציא אע"פ שאין בהם כזית ולית בהו תוריתא דנהמא כמ"ש הש"ע סי' קס"ח סס"י עכ"ל. ובש"ע שם פסק מרן וז"ל ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק וכו' מברך עליו המוציא וברכת המזון ע"כ הרי מבואר שרימה הרב דבר זה שעושין ע"ג הכוסכוסירו לדבר שאינו מבושל ולא נשתנה דינו על ידי אפייה זו ועדיין הוא פת כבתחילה וקרא אותו בשם אפיה כמ"ש שאופין בקערה וכו'. ומכל מקום עדיין לא יצאנו ידי חובתינו בזה שהספק השני במקומו עומד דאף שנקרא אפיה לא התירוהו בשל פלטר כיון דאינו פת וכן נראה מדברי הפר"ח בסי' קי"ב סקי"ז בסופו שכתב וז"ל. זה הכלל כל דבר שמברכין עליו בורא מיני מזונות אם כשקובע סעודה עליו מברך המוציא וברכת המזון דינו כפת ובמקום שנהגו היתר בפת של גוי גם זה מותר ואם הם דברים שאפילו בקביעות סעודה עליהם אינו מברך המוציא וכמו המיני מתיקות שכתבתי יש בהם משום בשולי גוים עכ"ל. נמצא דכייל לן הרב דכל דבר שאפילו שקובע עליו אינו מברך המוציא אף שהוא על ידי אפיה כמו מיני מתיקה יש בו משום בשולי גוים. ואם כן גם המחמסא שאינו מברך המוציא אף שקבע עליה יש בה משום בשולי גוים. עיין תוספות ביצה ד ס"ז ד"ה קמ"ל קימחא עיקר:
וכן מצינו בספר התשב"ץ ח"ג סי' י"א וז"ל והכלל אומר לך כי מה שמברכין עליו המוציא מותר אם הוא של פלטר והמברכין עליו בורא מיני מזונות אסור עכ"ל. הרי דס"ל דמה שמברכין עליו בורא מיני מזונות אין לו דין פת של פלטר אלא דבמה שכלל הרב דכל שמברכין עליו בורא מיני מזונות יש בו משום בשולי גוים הרם פר"ח סבירא ליה דלא אמרינן האי כללא אלא דוקא בדבר שאף שקבע עליו אינו מברך רק בורא מיני מזונות אבל דבר שאם קבע עליו מברך המוציא כמו פת הבאה בכיסנין יש לו דין פת ומותר בשל פלטר. איך שיהיה בין למר ובין למר המחמסא שאף שקבע עליה אינו מברך רק בורא מיני מזונות לכ"ע אין לה דין פת ויש בה משום בשולי גוים. והרב הרשב"ץ ז"ל שם התיר במיני מתיקה משום דרובשא עיקר ולדבריו מברכין שהכל. והרב פר"ח כתב דמיני מתיקה יש בו משום בשולי גוים דסבירא ליה דקימחא עיקר וכיון דאין מברכין עליו רק בורא מיני מזונות אף דקבע עלייהו יש בו משום בשולי גוים. הן אמת דמור"ם שם בהגה ס"ו התיר מיני מתיקה וכבר כתב שם הט"ז הטעם דכיון דאי קבע עלייהו מברך המוציא על כן דינם כפת ממש. נמצא דבמיני מתיקה שלשה סברות בדבר לדעת הרשב"ץ דובשא עיקר ואין בו משום בשולי גוים. ולדעת מור"ם קימחא עיקר וכיון דאי קבע עלייהו מברך המוציא דינו שוה לפת. ולדעת הפר"ח דאף אם קבע עלייהו אינו מברך המוציא שוה לתבשיל ויש בו משום בשולי גוים:
והרב מהריט"ץ ז"ל בסי' קס"א התיר הביסקוג'וס של גוים כיון שאין נקראין פת ואין מברכין עליו המוציא והעלה דאף למי שנזהר מפת פלטר של גוים הביסקוג'וס מותר לקנותם מן הפלטר ודימה אותם לקליות דאין דרך לזמן לאדם לביתו על קליות וביסקוג'וס כ"א על הפת יעו"ש. נמצא דהרב הנזכר אזיל ומודה דכל שאין מברכים עליו המוציא אין לו דין פת. אלא דבעיקר הדין חלוק עם הרשב"ץ והפר"ח דלדעת הרשב"ץ אדרבא כיון שמברכין עליו בורא מיני מזונות אין לו היתר אף בשל פלטר ויש בו משום בשולי גוים ולדע' הפר"ח כיון שאם קבע עלייהו מברך המוציא דינו שוה לפת ואינו מותר רק בשל פלטר. ולפ"ז אפשר להשוות הדעות בזה דאף לדעת הרב מהריט"ץ שהתיר הביסקג'וס היינו משום דהשוה אותם לקליות דטעמא דידהו דאין דרך לזמן את חבירו בהם וגם הביסקוג'וס אין דרך לזמן בהם את חבירו וליכא טעמא דמתנות. אבל הכוסכוסו שדרך לזמן את חבירו ולהביאו אל ביתו לאכול כוסכוסו כמו שעושים בימי חנוכה ואסרו חג הפסח אף מהריט"ץ יודה שיש בו משום בשולי גוים שהרי כתב דכל שאין מברכים עליו המוציא אין לו דין פת וכיון שהכוסכוסו אין מברכין עליו המוציא כלל אין לו דין פת ואחר שדרך הוא לזמן עליו יש לו דין תבשיל ויש בו משום בשולי גוים:
ואין לומר שהכוסכוסו שמזמנים עליו היינו אחר שמערים עליו רותחים מלבד מה שנאפה ע"ג הכוסכוסירו אבל כל עוד שלא עירו עליו רותחים אין גם אחד שיזמין את חבירו לאוכלו כך וא"כ הכוסכוסו של גוים כיון שאין ראוי להזמין עליו כך אין בו משום בשולי גוים. הא ליתא דלו יהא שהגוי התחיל לבשל ונתבשל כמאכל בן דרוסאי וסלקו מן האש ואח"כ בא הישראל וגמרו יש בו משום בשולי גוים וכמ"ש מרן שם ואף דבבשול הראשון אין ראוי לזמן עליו שהרי העולם אין אוכלים כמאכל בן דרוסאי אפילו הכי כיון דבגמר בשולו ראוי לזמן עליו נאסר בבשולו הראשון ואם כן הכיסכוסו גם כן לא גרע בשולו הראשון. מבשול מאכל בן דרוסאי שהרי במעט רותחים שמערין עליו נגמר בשולו. וא"כ אף דבבשול הראשון אין ראוי לאוכלו כך ולזמן עליו מ"מ אחר שגמרו ישראל ראוי הוא ועולה על שלחן מלכים ויש לאוסרו משום בשולי גוים:
והגם דהרב מהריט"ץ כתב וז"ל דאין דרך לזמן את חבירו אלא בפת ע"כ לא בא למעט הכוסכוסו אלא לאפוקי הביסקוג'וס והקליות. או אפשר שבמקומו לא היו מזמנים אלא בפת דוקא ולא בדבר אחר אבל במקומותינו שדרך לזמן גם בכוסכוסו יש בו משום בשולי גוים אף לדעת מהריט"ץ:
ובדין זה של הביסקוג'וס מצינו להרב מוהר"ר חיד"א בספר שיורי ברכה סי' קי"ב אות ט' שחלק על דברי מהריט"ץ מתרי טעמי. חדא דהגם שנאמר שאלו הביסקוגו'ס אין להם דין פת ואין דרך לזמן עליהם מכל מקום אסורים אף בשל פלטר דע"כ לא התירו בפלטר אלא בפת מפני שהוא חיי נפש והיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה אבל בדבר אחר לא התירו. ועוד דאין לדמות הביסקוגו'ס לקליות דקליות ברכתם בורא פרי האדמה וכו' אבל הביסקוגו'ס ברכתם בורא מיני מזונות ואם קבע עלייהו מברך המוציא ותו דאפשר להזמין על כעכים יבשים ולא דמי לקליות ואם כן אלו הביסקוגו'ס דינם שוה לפת אלה הם תורף דבריו יעו"ש. למדנו מדבריו דע"כ לא התירו בפלטר אלא בפת ועוד למדנו שהמחמסא יש בו משום בשולי גוים שהרי עדיף מהביסקוג'וס. וא"כ לדעת כל הרבנים הנז' הכוסכוסו של פלטר יש בו משום בשולי גוים ובפרט שנד"ז של בשולי גוים אינו תלוי בבשול על ידי מרק דוקא שהרי צלי של גוים אסור:
אלא שלזה עומד לנגדנו תשוב' הר' בעל פרי צדיק שאלה כ"ו שנשאל על הכוסכוסו של גוים והעלה לאסור מטעם שמושחים אותו בשומן של איסור יעו"ש. דנראה מדבריו דאם לא היה בשביל המשיח' היה מותר ולא אסרו משום בשולי גוים. והן לו יהא דדעת הרב להתיר מכל מקום לפי מש"ל לדעת הרבנים הנז' שדעת' לאסור הכי נקטינן שהם רבים נגד הרב כמש"ל:
שוב מצינו בתשובת מרן הנקרא אבקת רוכל סימן ל' שכתב וז"ל ילמדנו רבינו חטים ששולקים אותם הגוים עד שמגיעים למאכל בן דרוסאי וחוזרים ומיבשים אותם כדי לעשותם גריסין ושוב אין נאכלים אלא על ידי בשול אחר מוקמינא להו למאכל ן' דרוסאי או דילמא כיון שנתייבשו כולי האי חזרו להתרן הראשון עיין לחם הפנים סי' קי"ג סק"ג:
תשובה (א"ה התשובה לא מצאתי ראשיתה וממקום שמצאתי כתבתי) ומכל מקום בשעת הדחק שהוא ערב שבת או ערב יום טוב או שיש הפסד מרובה בדבר כיון דמדי דרבנן הוא כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם עכ"ל. ובהאי גוונא נראה לומר בנ"ד דכיון דאסור' דרבנן היא ויש מתירים הני חטים כיון שמתייבשים כל כך דאין נאכלים אלא על ידי בשול אחר והבשול הראשון אין ניכר בהם מותרים ואפשר שאפילו האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון שאין נאכלים אלא על ידי בשול מחדש. עכ"ל התשובה הנז':
גם הרב לקט הקמח על הש"ע סי' קי"ג כתב וז"ל אותם הגרי"ץ העשוי משבולת שועל על ידי גוים שלוקחים השבולת שועל ומבשלים אותם בקדירו' שלהם עד שמתרככים ואחר כך מייבשים אותם בתנור עד שמתקשה כאבנים וכותשים אותם במכתשת להסיר הקליפות וצריכים בשול מחדש יותר מבשר שור עד שיהיו ראוים לאכילה העלה דמותרים הם בא באכילה כיון דגמר בשולם הוא ע"י ישראל ואין ראוים לאכילה על ידי בשול הראשון דסתם כלים אינן בני יומן חוקי דעת י' ע"כ. נראה מכאן דכשמייבשים ואין נאכל אלא ע"י בשול אחר מותר. אם כן אנן בדידן נמי כיון שהמחמסא אחר שאופין אותה על גבי הקדירה נקובה מייבשין אותה הרבה ואין נאכלת רק על ידי בשול אחר ועל ידי היובש אזל ליה הבשול הראשון שהיה על ידי גוים אין בו משום בשולי גוים. אלא דמכל מקום עדיין קשה לדברי מרן ז"ל דמהתשובה הנ"ל מוכח דחטים יש בהם בשולי גוים אם לא מחמת היובש שמייבשים אותם אחר כך הוא שהתיר אותם. ומדברי מרן בש"ע א"ח סימן ר"ח מוכח דחטים הוי דבר הנאכל כמות שהוא חי שהרי פסק שם דחטים אין בהם חלוק לענין ברכה רבין חיים או מבושלים מברך עליהם בורא פרי האדמה. ולפי מה שכ' ביו"ד סי' הנז"ל דלענין בשולי גוים בעינן תרתי אין נאכל כמות שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים א"כ לפי זה החטים שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי גוים. ולמה בתשובה הנז' נדחק מרן להתיר אותם מטעם היובש ומשום דהוי אסורא דרבנן אחר דיש לנו היתר בשופי שהרי הוי דבר הנאכל כמות שהוא חי כמ"ש בא"ח לענין ברכה:
הן אמת דלזה אנו יכולים לתרץ ולומר דמאי דדחיק מרן להתירם מטעם שמייבשים אותם וכו' היינו לחוש לסברת האוסרים דסבירא להו דחטים יש בהם משים בשולי גוים וגם משטחיות דבריו נראה כך כמ"ש וז"ל כיון דאסורא דרבנן הוא ויש מתירים הני חטים וכו' דר"ל כיון דאסור בשולי גוים הוא דרבנן וגם יש פוסקים דסבירא להו דחטים אין בהם משום בשולי גוים לכן כשמייבשים אותם כל כך וכו' מותרים. ועשה זה כדי לצאת ידי כל הדעות. וסיים וכ' וז"ל ואפשר דאפי' האוסרים בתבשיל יתירו באלו החטים כיון שאין נאכלים אלא על ידי בשול מחדש ע"כ. דהיינו אפילו לסברת האוסרים בתבשיל של חטים אפי"ה בזה שאין נאכלים אלא ע"י בשול מחדש יודו שהם מותרים. איך שיהיה נקטינן מהכא דכשנתייבש והבשול הראשון אין ניכר בו מותר. אבל מ"מ עדין הדבר קשה שהרי ע"כ לא התיר מרן דבר זה בפשיטו' אלא למאן דס"ל דחטים אין בהם משום בשולי גוים אבל לסבר' האוסרי' לא התירם מחמת היובש אלא בדרך אפשר כמ"ש בדבריו דלפ"ז המחמסא דליכא מאן דסבר שאין בו משום בשולי גוים אפשר דאין אנו יכולים להתירה מחמת היובש ועדין הדבר צ"ע עד ישקיף וירא מ"ור בדבר הזה ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו:
וזה מה שהשיב לי הרב הנז' מהכא להתם
זה ימים שנשאלתי על זה ואחר החיפוש מצאתי אותה תשובה שהבאת של הרב פרי צדיק ומשם בא'רה שלא חשש הרב לאוסרה אלא מפני שמושחים אותה בשומן וכו' אבל על מה שמבשלים אותה כדי לייבשה אח"כ לא חשש לה. הן אמת שלא ביאר לנו הרב הטעם והוה אמינא מסברא דכיון שעדיין צריך בשול אחר על ידי שמערין עליו רותחין כדי שתהיה ראויה לאכילה אם כן הוה ליה כאלו בשלה הגוי כמאכל בן דרוסאי ואז באנו למחלוקת שהביא מרן בסי' הנז"ל ואף דסברת מרן הוא לאסור אם לא בשעת הדחק בנ"ר יורה להתיר דדוקא כשנאכל ע"י הבשול הראשון שבשלו הגוי כמאכל בן דרוסאי הוא דיש לאסור אבל בזה הכוסכוסו שאין ראוי לאכילה כי אם ע"י עירוי הרותחין כמ"ש או כשחוזרים ומבשלים אותו בקדירה אפי' לדעת האוסרים יורו להתיר ואין לומר שגם ע"י בשול הראשון הוא ראוי לאכילה כמות שהיא דליתא והאוכלו כמות שהיא בטלה דעתו ולא יהא אלא ספק אם הוא ראוי לאכילה או לא הוה ליה ספק ספיקא ואם תמצא לומר שהוא ראוי שמא הלכה כמאן שמתיר שהם רוב הפוסקים ובפרט שהוא אסור דרבנן ואפי' בספק א' יש להתיר שמא אינו ראוי לאכילה כמות שהוא שמא ראוי הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ובזה צדקו דברי הרב פרי צדיק דלפי החילוק שכתבתי אין שום חולק עליו לשנאמר דרבים חולקים עליו ולהם שומעים דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכמו שאנו צריכים לומר לדעת מרן בתשובה הנ"ל:
עתה ראה זה חדש התשובה של מרן בספר אבקת רוכל ומה ששייך לעניינו מה שכתב בסוף לשונו ובכה"ג נר' דכיון דאסורא דרבנן היא ויש מתירין הוא סוף דבור. ואח"כ מתחיל הדבור הני חטים וכו' ור"ל שהמחלוקת הוא כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד הגוי שכתב מרן דיש לאסור אם לא בשעת הדחק. ומור"ם פסק כסברת המתירין ולכן כתב דהני חטים כיון שמתייבשים וכו' מותרים. והוסיף וכתב ואפ' דאף לדעת האוסרים בתבשיל יתירו וכו' ולא הבנתי תחילת הדברים שכתב דבנדון דידן דאסורא דרבנן היא ויש מתירים הני חטים וכו' דפשיט' ט' ופשיט' דלדעת המתירין הוא מותר דבלאו הכי דאפי' בתבשיל גמור מתירי' וכ"ש בנדון זה שנתייבשו ואינם נאכלים דעדיפי מתבשיל ולכן נראה דכוונתו דכיון דאיסורא דרבנן הוא בהני חטים אזלינן לקולא לפסוק כהמתירים. והוה ליה כמו ספק ספיקא כאלו אמר שמא זה דומה ממש לתבשיל שבשלו הגוי כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל או שמא זה עדיף מאחר שנתייבש ואינו ראוי לאכילה. ואם תמצא לומר שהוא כתבשיל אזלינן לקולא ונקטינן כמאן דמתיר בתבשיל כמאכל בן דרוסאי ואח"כ סיים וכתב ואפשר דאף מאן דאסר יודה בזה. והשתא ניחא דאי לא תימא הכי הרי לא החליט הרב מה יהיה הדין דאם הוא לסברת המתיר פשיט' דמותר ואם לדעת האוסרים הרי לא כתב אלא דרך אפשר. וזה מוכרח לאומרו לפי סדר השאלה אם נאמר דמוקמי' להו כמאכל כן דרוסאי או דילמא כיון שנתייבש כולי האי חזרו להיתרן הראשון וכו' ע"כ. ומאחר שיש להסתפק בענין ומצאנו דאיכא פלוגתא היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד גוי וגמרו ישראל אם לאסור או להתיר למה לא נאמר דהוי ספק ספיקא כאמור ובפרט דהוי אסורא דרבנן ולכן צריכין אנו למשכוני נפשין ולפרש בדוחק דברי מרן על הדרך שכתבתי וטוב דוחק הלשון ולא דוחק הענין:
ועל מה שהקשה כת"ר מתשובה הנז' לההיא דש"ע א"ח סי' ר"ח עיין בספר אבן העוזר שסביב הש"ע סי' הנז' ס"ז ד"ה הכוסס וכו' שהק' וז"ל. ותו דאם אורז ודוחן נאכל כמות שהוא חי לא היה בו משום בשולי גוים ובי"ד סימן קי"ג מבואר דיש באורז משום בשולי גוים ועל כן אינו נאכל כמות שהוא חי ואמאי מברך בורא פרי האדמה בכוסס אורז ודוחן ותי' דטעם הדברים דסלקא ולפת וכו' ע"ש. אכל חטה ושעורה ואורז ודוחן דאחר בשולן שהוא דרך אכילתן והנאתן ברכתן בורא מיני מזונות לכן כשאוכלם חיים או מבושלים שלם שלא כדרך הנאתן ברכתן בורא פר"הא. א"כ יש לומר דמרן ס"ל דחטים אף דנאכלין חיים יש בהם משום בשולי גוים וטעמא הוי כמ"ש הרב הנזכר ע"כ היו דברי הרב הנז' בתשובתו:
וזה מה שהשבתי לו מהתם ולהכא
ועל ענין התשובה שהשיב לי מ"ור להתיר המחמסא מהטעם שהתיר מרן החטים כיון שהבשול הראשון אזל ליה ואינו ניכר בו כלל וגרע ממאכל בן דרוסאי שהבשול הראשון עכ"פ ניכר בו ויישב לשון מרן הנז' וכו' דברי רבינו ראויים אליו. ובזה צדקו דברי מרן מתחלה ועד סוף. ברם מה שכתב לתרץ דברי מרן בתשובה עם מ"ש בש"ע א"ח סימן ר"ח מההיא דאבן העוזר שם לא הרוה צמאוננו בזה דהגם דבההיא דסי' ר"ח יכולים אנו לומר דמרן ס"ל דאע"ג דחטים אינם נאכלים חיים רק ע"י הדחק יש לנו לדמותו לסלקא ולברך עליו שהכל מכל מקום כיון דדרך הנאתו הוא כשנתבשל ונתמעך כרייסא וכו' שברכתו בורא. מיני מזונות. א"כ כשאוכלו חי או מבושל שלם דהוי שלא כדרך הנאתו נחתי' חד דרגא ומברך בורא פרי האדמה אבל עכ"פ לענין בשולי גוים דין החטים הוי כדין הסלקא דמקרי אינו נאכל כמות שהוא חי כיון שאכילתו ע"י הדחק ויש בו משום בשולי גוים. וכ"פ מרן בסי"ב דדגים מלוחים גדולים כיון שאינם נאכלים רק על ידי הדחק אם צלאם הגוי אסורים וכ"כ שם מור"ם בהגה. מ"מ אם נניח שכך היא דעת מרן דחטים אינם נאכלים חיים א"כ מוכרחים אנו לומר דדייסא אינה עולה על שלחן מלכים שהרי בגמ' אמרי' בהנהו תרי לישני דסורא וכו' איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא. ובזה נחלקו הפוסקים דלסברת רש"י דייסא אינו נאכל חי אבל אינו עולה על שלחן מלכים. ולהרשב"א הוא בהפך דנאכלים חיים ועולה על שלחן מלכים ובין למר ובין למר כיון דאנן קיימא לן דתרתי בעינן והני תרי לישני השני מוסיף על הראשון וקי"ל דלשון אחרון א"כ לפי זה הדייסא אין בה משום בשולי גוים לכולי עלמא לדעת מרן והיאך יתורץ לפי זה הקושיא שיש לנו על תשובת מרן שדחק להתיר החטים מטעם היובש וכו' אחר דלפי האמת אין מי שסובר דרייסא תרתי איתנהו בה שהרי אמרו איכא בינייהו דייסא וכו' ובכן יורנו מורינו איזה דרך ישכון אור לתרץ דברי מרן הנ"ל ובפרט דבמקומותינו מעשים בכל יום דדייסא אין מקפידים עליה משום בשולי גוים:
וזה מה שהשיב לי הרב הנז' מהכא להתם
הן כל יקר ראתה עיני שאחר שהסכים כת"ר על היישוב שיישבתי דברי מרן שוב שדי ביה נרגא והוקשה לך דלמה לו למרן להרחיק את הדרך והיה לו להשיב בפשיטות שאין בהני חטים בשולי גוים. אמת הוא דלדעת רוב הפוסקים כולהו ס"ל דתרתי בעינן לאסור אינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים. וא"כ נ"מ דבדייסא הן אם היא נאכלת במות שהיא חיה ועולה על שלחן מלכים בין אם אינה נאכלת כמות שהיא חיה ואינה עולה על שלחן מלכים אין בו משום בשולי גוים. הן אמת דלדעת הרשב"א דס"ל דדייסא אף אם נאכלת כמש"ח יש בה משום בשולי גוים כמו שהביא דבריו הרפ"ח סק"ג וטעמ' טעים דהמאכל הנאכל בתו' מאכל ולא בתו' לפתן לא בעינן שעולה על שלחן מלכים ללפת אלא כל שעולה על שלחן מלכים יש בו משום כשולי גוים. ולפי זה צריך לומר שמ"ש הרפ"ח בסק"ה וז"ל דייסא לדעת התוס' אינה נאכלת חיה ואינה עולה על שלחן מלכים ולדעת הרשב"א אע"פי שנאכלת חיה עולה על שלחן מלכים ואם בן בין למר ובין למר אין בו משום בשולי גוים ע"כ. אינו רוצה לומר דגם הרשב"א ס"ל כהתוס' דדייסא אין בה משום בשולי גוים דזה אינו שהרי הרשב"א בסי' ת"ה סבר דדייסא יש בה משום בשולי גוים כמש"ל אלא ר"ל דלדידן דקי"ל כתרי לישני לקולא לא נפקא מינה מידי בין אם נאמר במציאותה דאינה נאכלת כמש"ח ואינה עולה על שלחן מלכים כסברת התו' בין אם נאמר במציאותה דנאכלת כמות שהיא חיה ועולה על שלחן מלכים בסב' הרשב"א אין בו משום בשולי גוים אבל האמת דלהרשב"א יש בה משום בשולי גוים כאמור:
וכן אנו צריכים לומר דמ"ש מרן הב"י בר"ס קי"ג וז"ל וכתבו התו' והרא"ש והרשב"א והר"ן שפסק ר"ת כתרי לישני להקל וכו' ודקדק כן מלשון הש"ס וכו' (ור"ל דמדנקט הש"ס איכא בינייהו דייסא וכו' ולא קאמר איכא בינייהו דבש וגבינה משמע דדייסא אינה נאכלת כמות שהיא חיה) וכ"כ הרמב"ם ודלא כהרמב"ן דפסק כלישנא דסורא לחוד אינו ר"ל דהרשב"א פסק כר"ת כתרי לישני לקולא ויסבור דדייסא אין בה משום בשולי גוים. דזה אינו כמש"ל אלא ר"ל דהרשב"א כתב שר"ת פסק כתרי לישני להקל הן אמת שיש להקשות לדעת הרשב"א דדייסא נאכלת כמות שהיא חיה אמאי לא אמר בש"ס איכא בינייהו דבש וגבינה וכמו שהוכיחו התו' מכח דדייסא אינה נאכלת כמו שהיא חיה. איך שיהיה צ"ל דלדעת הרשב"א הדייסא יש בה משום בשולי גוים. גם יש לומר דלדעת הרמב"ן דפסק להחמיר בלישנא דסורא דבחדא לחוד יש בה משום בשולי גוים ונפקא מינה דדייסא אם אין בה אלא חדא יש לאסור משום בשולי גוים:
ומעתה כיון דלדעת מרן דסבר לה דתרתי בעינן לאסור יש לומר דמ"ש להשיב לשואלו דבר והני חטים וכו' יש להתיר מכח ס"ס כדכתיבנא ולא אתי עלה דתפוק ליה שאין בהם בשולי גוים. הוא לפי סברת השואל דמתוך שאלתו נראה שחשש לסברת הרשב"א וכו' דדייסא יש בה משום בשולי גוים דאי לאו הכי מה מקום לשאלתו דבין אם נאמר דמוקמינן להו כמאכל בן דרוסאי וכו' הרי הדייסא אין בה משום בשולי גוים יהיה מה שיהיה. אלא ודאי דסברתו לחוש לסברת האוסרים ולכן לפי שיטתו השיב לו מרן דאף אם הוא כן כיון דאיסו' דרבנן וכו' הני חטים דיש להסתפק בהם יש לסמוך על דעת המתירין וכדכתיבנא. אבל לפום קושטא לא היה צריך מרן לזה. אי נמי קרוב לזה דהוצרך להשיב כן דנפקא מינה להתלמר למ"א וכגון דא דנדון דידן של המחמסא דאף דיש בה משום בשולי גוים אם היה תהיה בנדון זה של החטים ששולקים אותם וכו' יש להתיר מכח ספק ספיקא וכדכתיבנא וכגון דא צ"ל שכל מה שאני כותב וכל מה שכתבתי אינו אלא דרך משא ומתן אבל האמת אגיד כי במחז"ק מעולם לא ראיתי שקונים אותה היהודים מן הנכריות שמוכרות אותה ברחובות הגוים במדה ואפי' ע"ה פורשים ממנה ואפ' שמנהג אבותיהם בידיהם ותל"מ עכ"ל הר' הנז':
הנה נא הואלתי לבאר שאחר ביאתי מהתם להכא ייחדתי הדבור עם הרב הנז' על מ"ש דלדעת הרשב"א דייסא יש בה משום בשולי גוים דבספרו ת"ה מוכח בהדיא דפסק כר"ת בהנהו קרי לישני לקולא כמבואר בדבריו שם. ולפי זה מ"ש הרפ"ח בסק"ה דדייסא לדעת הרשב"א. אע"פי שנאכלת חיה וכו' ובין למר ובין למר אין בה משום בשולי גוים הדברי' כפשטן דגם הרשב"א ס"ל דאין בה משום בשולי גוים. ומ"ש בסק"ג בשם הרשב"א דדייסא כיון שעולה על שלחן מלכים בתורת מאכל יש בה משום בשולי גוים המעיין בדבריו בת"ה יראה דלא כתב זה הרשב"א אלא לבאר הגמ' דללישנא דגריס כל שאינו עולה על שלחן מלכים וכו' הדייסא כיון שעולה על שלחן מלכים אף דנאכלת חיה יש בה משום בשולי גוים להך לישנא. וע"ז הקשה שם דבגמרא אמרו ללפת בו את הפת ודייסא לא שייך בה ללפת דהני בבלאי טפשאי וכו' אם כן היאך אמרו איכא בינייהו דייסא אחר דאינה עולה ללפת וע"ז תירץ דלא אמרו ללפת אלא במיני לפתין אבל מאכלים הנאכלים בתורת מאכל ולא בתו' לפתן לא בעינן ללפת וע"ז סיים וכתב וז"ל והלכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי ע"כ נמצא שלא הוצרך לזה אלא כדי ליישב הגמרא ולענין פסק הלכה כתב אחר זה דקיימא לן בתרי לישני לקולא יעו"ש. הן אמת דכתב שם דהרמב"ן פסק כלישנא דסורא לחומרא:
והשיב לי הרב הנז' שהוא לא ראה בס' ת"ה אלא דמלשון הרפ"ח הנזכר היה נראה לו שכן דעת הרשב"א. ואחר שמבואר בס' ת"ה דהרשב"א סבר כר"ת מוכרחים אנו לומר דמ"ש הר' פר"ח בסק"ג בשם הרשב"א היינו מ"ש כדי ליישב הגמרא כמ"ש:
אחר איזה ימים כתב לי ידי"ן מהרי"ל נר"ו דלפי מ"ש הרב מטה יהודה א"ח סי' שי"ח שכתב שהכוסכוסו שבשלו מע"ש על גבי הקדירה הנקובה דאסור לערות עליו רותחים בשבת מפני דלא נקרא נתבשל כל צרכו מה שנתבשל ע"ג הכוסכוסירו דגמר בשולו הוא ע"י עירוי הרותחים שמערין עליו דמזה נראה שהכוסכוסו של גוים אין בו משום בשולי גוים אחר שגמר בשולו דהיינו ערוי הרותחין הוא על ידי ישראל:
וזה מה שהשבתי לו על זה
מה שרצה כ"תר להביא סיוע להתיר המחמסא של גוים מדברי הרב מטה יהודה אין משם ראיה שהרי הרב הנז' הוכיח בתחילה דלסברת מרן מדלא נקט בש"ע להתיר אלא דבר שנתבשל כל צרכו והשמיט נשרה בחמין המוזכר בלשון הרמב"ם מוכח דאזיל לחומרא דבעינן נתבשל כל צרכו דוקא דבזה אם הוא דבר יבש אין בו משום בשול אחר בשול אף אם נצטנן ודלא כהרמב"ם שהתיר אף בנשרה בחמין מע"ש וביאר זה מלשון הש"ע בסט"ו שכתב דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש וכו' דמוכח משם דבעינן נתבשל כל צרכו דוקא. ומחמת זה העלה הרב הנז' דהכוסכוסו שעושין מע"ש על פי הקדרה וכו' דאסור לערות עליו רותחין בליל שבת וכו' דכיון דאין ראוי לאוכלו כך ביבשותו ועדיין לא נתבשל כל צרכו דעיקר גמר בשולו הוא בנתינת המרק עליו היינו טעמא דאסור לעשות זה בשבת דדוקא נתבשל כל צרכו בעינן. איך שיהיה הבשול הראשון בשול מקרי אלא דעדין לא נגמר בשולו אלא על ידי ערוי הרותחין וה והיני דוקא לענין שבת דלא סגי בנתבשל כמאכל בן דרוסאי מערב שבת כמ"ש לדעת מרן דבעינן נתבשל כל צרכו אבל לענין בשולי גוים הרי פסק מרן בי"ד סי' קי"ג ס"ט דאם בשלו הגוי כמאכל בן דרוסאי ואח"כ גמרו ישראל יש לאסור אם לא בשעת הדחק דס"ל למרן דלחומרא אמרינן דמאכל בן דרוסאי הוי בשול לאפוקי מסברת החולקים שהביא מור"ם שם בהגה יעו"ש. וא"כ לפ"ז המחמסא של גוים ודאי לא גרע בשולה על גב הכוסכוסירו ממאכל בן דרוסאי שהרי במעט מרק רותח שמערין עליה נגמר בשולה:
ואחר שבשולה הראשון בשלה גוי ונסתלקו מעשה א' מה יועיל אח"כ הבשול שמבשל אותה הישראל הואיל וכבר נאסרה ע"י הבשול הראשון באופן שאין כאן ראיה מדברי הרב הנז' להתיר המחמסא של גוים. ואדרבא משם נראה לאסור כיון דעכ"פ חשיב הרב הבשול הא' בשול אלא דעדין לא נגמר כמ"ש בדבריו. ומה שסיים אח"כ וכתב וז"ל ומיהו מה שנשאר ממנו צונן עד יום השבת וכו' ונותנים עליו מהמרק של החמין וכו' מותר ר"ל כשעירו הרותחין מע"ש ואכלו ממנו בליל שבת מה שנשאר ממנו מותר לערות עליו רותחים ביום השבת דכיון שכבר נגמר בשולו מע"ש ע"י ערוי הרותחים אם כן הרי נתבשל כל צרכו ולכן מה שנשאר ממנו מותר לערות עליו רותחים בשבת דיש לו דין דבר יבש שנתבשל כל צרכו מע"ש שמותר לחממו וכו' ואף דמרן לא כתב להתיר אלא כנגד המדור' הרי כתב שם ה' הנז' בתחילת לשונו דאף בחמין דכלי ראשון אחר שהעבירוהו מן האש הוי דינו כדין נגד המדורה ואם כן אין בזה שום סתירה בדברי הרב הנז':