ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קלה
טופס פס"ד שרצו בעליו להעתיקו כדי לשולחו למ"א וז"ן ע"ן:
מעשה היה בא' שמיום שנשא את אשתו היה מתקוטט עמה ומכה אותה וכפעם בפעם היתה בורחת לבית אביה ונכנסים מתווכי שלום ומשימים שלום ביניהם. והאיש הנז' היה חוזר לסורו להכות אותה וזה דרכו כסל לו עד שהאשה הנז' קצה בחייה ורצתה להתגרש ממנו. והאיש הנז' לא רצה לגרשה בשום אופן כ"א להתנקם ממנה ואבי האשה בראותו צרת בתו תבע לבעל הנז' לד"ת שת"ת. ואחר עבור ד"וד ביניהם נתפשרו ביניהם. ונתחו"ג הבעל בשטר בקש"מ וכו' על פי התנאים שנתבארו שם. וא' מהם הוא שאם יחזור פעם אחרת להכותה שנתחו"ג לפרוע סכי כתובת האשה לאביה הנז' ולפטור אותה בגט כשר לאלתר. ויהי היום באישון לילה ואפלה והאשה הנז' שוכבת על מטתה קם הבעל הנז' והכה אותה במזלג שלש השניים הכה ופצוע. והתחילה האשה לצעוק במרה עד ששמעו השכנים קול הצעקה ובאו לדפוק על דלתותיו להציל את האשה מיד המכה ולא רצה לפתוח הדלתות. ואז שמטו השכנים הדלתות בכל עז ותעצומות עד ששברו הנגר של עץ שבו סוגרים הדלתות ונכנסו לבית ומצאו אותו שוכב עליה והמזלג שלש השניים בידו ומכה ונוקב בבשרה והיא מתגוללת בדם שכמעט שלא פרחה נשמתה ממנה עד שהוצרכו בה שעתא לעשות לה רפואות כדי לפסוק הדם ותשב רוחה. ויהי בבקר כשמוע השר המעשה הרע הזה תפש אותו והכהו ויתנהו אל בית הסוהר ונשאר שם איזה ימים והאשה הנז' הוליכוה לבית אביה ובא הרופא ועשה לה רפואות ונשארה מוטלת על ערש דוי עד שריחם ה' עליה ושלח לה רפואות תעלה. אח"ך נתפשר האיש הנז' עם השררה ונתן לו ממון והוציאו ממאסרו. וכשיצא מב"ה תבעוהו קרובי האשה לר"ת שת"ת שאביה לא היה מצוי במחז"ק שישלם לה הכתובה ויפטור אותה הגט כשר כמו שנתח"וג. והוא נתן כתף סוררת ולא רצה לשמוע דברי חכמים. ובראות האשה הנז' שהבעל העביר עליה את הדרך ולא רצה לפוטרה בגט. חששה שמא יאמר הבעל שתמחול לו הכתובה. והלכה ומסרה מודעא שכל מין מחילה שתעשה לבעלה בכתובה בטל ומבוטל יען כי היא אנוסה כמ"ש. אח"ך בא אבי הבעל אצל קרובי האשה וא"ל שתמחול לו בכתובה והוא יפייס לבנו שיתן לה הגט ואזי כתבה האשה לבעלה שטר מחילה בכתובה ונתן השטר הנז' ביר החכם נר"ו. ועכ"ז לא נתרצה הבעל לתת גט לאשתו עד שהוכרח אביו לרצותו בממון יען שהאשה הנז' היא בת בתו. ואח"ך בא הבעל אצל החכם נר"ו כדי לכתוב הגט לאשתו. ובאמ"ץ בעת כתיבת הגט שאל הבעל לאחד מהעומדים שם על השטר כתובה ועל השטר מחילה אצל מי הם. וא"ל החכם נר"ו ה"ה אצלי ונכתב הגט ונחתם ונתנו לה כדת משה וישראל בלי הזכרת שום תנאי כלל. אח"ך תבעה האשה לבעל שישלם לה כל סכי הכתובה. כי מחילתה אינה מחילה מכח המודעא שקדמה לה. והבעל השיב שהוא לא נתרצה לתת גט כי אם ע"ד המחילה שקדמה לו. ואף שלא הזכיר שום תנאי בעת נתינת הגט עכ"ז סמך על המחילה הנז' וכעת שרוצה האשה לבטל המחילה מחמת המודעא. גם הגט בטל:
ובכן יורנו מ"ץ אם יש ממש בדברי המגרש הנז' ואם תרצה האשה לגבות הכתובה יהיה הגט בטל. ואם תרצה לקיים הגט צריכה לקיים המחילה ולא תגבה כלום. ושכמ"ה:
תשובה תחלה צריכים אנו לדעת אם כופין על נדון כזה לבעל להוציא וליתן כתובה או א ואח"ך נבאר אם יש ממש בדברי המגרש הנז' ואם המחילה בטלה או קיימת:
והנה מצאנו ראינו להרשב"ץ ז"ל בספר התשב"ץ ח"ב סי' ח' שנשאל על אשה שבעלה מצער אותה הרבה וכו' והשיב הרב הנז' וז"ל קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל לחיים נתנה ולא לצער וכו' ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס וכו' זהו הנראה בזה ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרו' ז"ל שאין כופין להוציא בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן וכו' והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו וכו' ע"כ:
וידוע הוא שהרב הנז' הוא מכת החולקים על הרמב"ם ז"ל במורדת בטענת מאיס עלי דאין כופין כמש"ש בסי' רנ"ו ובתשובות אחרות יעו"ש. ואפ"ה בנד"ז פסק דכופין לגרש כמ"ש. וא"כ נראה דהכא בנד"ד שזה האיש הבליעל זה דרכו כסל לו מיום דעתו אותה בקטטות ומריבות עד היום שגרשה בגט שבין הכל לא נשלמו ב' שנים ולא מלבד קטטות ומריבות אם לא הכאות ג"כ עד נפש הגיעו כמ"ש דודאי דכופין אותו לגרש כמ"ש:
הן אמת דמצינו למרן ז"ל בב"י סימן קנ"ד שכתב משם רבינו שמחה וא"ז דכופין לגרש במכה את אשתו וסיים וכתב וז"ל ומ"מ נ"ל דאין לסמוך ע"ס אגודה ורבינו שמחה ז"ל וא"ז לכפות להוציא ע"ד אלו כיון שלא נזכרו בדברי שום א' מהפוס' המפורסמים ע"כ:
ובספר כנה"ג ז"ל בהגהב"י אות מ"ט על מ"ש מרן דאין לסמוך וכו' כתב וז"ל וכ"כ בתשו' הגאונים סימן קל"ה וכ"כ מהר"א די בוטון ז"ל בתשובה סי' ל"א. וכ"כ בנימין זאב ז"ל סי' פ"ח דאין להקל באי' א"א והב"ד שבאותו קהל יכריזו עליו נדוי אם לא ישוב או לומר לו שמותר לקרותו עבריין. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קנ"ה וכתב בסוף דבריו ז"ל אלא כיצד יעשו מנדין אותו שלא יכה אותה. אם חזר טוב ואם לאו קונסין אותו בכתובה. אם חזר מוטב ואם לאו עונשים אותו ע"י גוים בגופו שהרי עבר על לא יוסיף להכותה. וחובשין אותו מפני שמכה אותה ואין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל. ואם עמד הוא מעצמו מחמת עונשו וגירש אין זה אונס שהרי הוא מביא על עצמו האונס מדעתו לא יכנה ולא יגרשנה. ובעל מ"צ ז"ל ח"א סימן ע"ו כתב דאפילו רודף אחריה בסכין להכותה אין כופין אותו לגרש ואפילו לומר לו שחייב להוציא ע"ב:
נמצא לפי זה הכא בנד"ד אין לנו שום ראיה לכוף לבעל הנז' לגרש. ומה גם למ"ש הכנ"הג ז"ל שהביא כמה פוסקים דאזלי בשיטת מרן ז"ל דאין כופין במכה כמ"ש. ואף הרשב"ץ ז"ל המתיר לכוף הרי כתב שיש בתשובת גדולי האחרו' דאין כופין בזה. וכיון שדבר זה שנוי במחלוקת ומה גם לדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דס"ל דאין כופין כמ"ש בב"י והיינו טעמא שהשמיט דין זה מהש"ע מי זה יוכל להקל באיסור חמור כזה. ואף שמור"ם ז"ל הביא דין זה בסי' הנז' לא החליט הענין לכוף אותו בתחלה שהרי כתב וז"ל ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו וכו' ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא ובלבד שמתרין בו תחלה וכו' ע"כ. הרי שלא כתב לכוף על הגט אלא אחר היסורין וההתראה וכו' אבל הכא בנד"ד שלא היו כאן לא יסורין ולא שום דבר מהנז' היאך נוכל לכוף אותו על הגט. והגם שמצינו בספר יד אהרן ז"ל שכתב על מ"ש מרן ז"ל שכתב שאין לסמוך על דברי רבינו שמחה וכו' שאלו היה רואה מרן ז"ל דברי הרשב"ץ ז"ל לא היה כותב אין לסמוך וכו' מ"מ איהו גופיה לא כתב אלא בדרך אפשר:
ומה גם דההיא דהרשב"ץ ז"ל משטחיות לשון אינו מוכרח לומר שדעתו לכוף. ובפרט שבסוף דבריו כתב וז"ל והטוב והישר בזה שיעשו דרך בקשה כמ"ש בנדרים וכו' ע"כ והכל הולך אחר החיתום:
הן אמת דעכ"ז עדין יש לחלק ולומר דע"כ לא אמרו הפוס' הנז' דאין כופין אלא דוקא במכה מכות של צער בלבד דאין בהם חשש סכנה. אבל הכא בנד"ד שהכה אותה במזלג מכות המביאות לידי סכנה כמש"ל אפשר דאף מרן ז"ל ודאזלי בשטתיה יודו דכופין. מ"מ אחד שלא נמצא חלוק זה בדברי שום א' מהפוסקים ומהספרים המצויים אצלנו לא מלאנו לבנו לעשות מעשה בכגון זה שהוא איסור חמור ולעשות גט מעושה דאפילו בחליצה דקילא שאין בה אלא איסור לאו מצינו כמה החמירו בה חז"ל שלא לכוף כלל וכ"ש באיסור אשת איש שהוא בכרת ומה גם לפי מ"ש הכנ"הג ז"ל בשם מ"ץ דאפילו רודף אחריה בסכין אין כופין. מוכח מזה דאפילו יש חשש סכנה בדבר דאין כופין הגם דיש לדוחה לדחות דשאני התם דמצינן למימר גזים ולא עביד. מלבד שאין לבדות חלוקים מדעתינו בדבר זה כמ"ש עור בה שמדברי הכנ"הג ז"ל שהביא בתחלה דברי הרדב"ז ז"ל במכה ושונה וסיים ע"ז ומ"צ כתב דאפילו רודף אחריה בסכין וכו'. נראה שכבר היה מוחזק להכות. ואח"ך רדף אחריה בסכין דאפשר דבזה אמרינן גזים ועביד. וגם ממלת רודף שכתב ולא כתב רדף. נראה שכבר היה מורגל בכך ואפ"ה אין כופין וספר מ"צ הנז' אינו מצוי בידינו לראות האו' היאך היה:
הן היום אחר איזה ימים שנתגרשה האשה בגט כשר לרצון הבעל כמש"ל המציא לפנינו המורשה של האשה הנז' שטר ק"ע כוח"ך ושם נאמר שהעידו שע"ך שהאשה הנז' כשהיתה עם בעלה היתה מתנהגת עמו בכבוד גדול בדרך כל הנשים שנותנות יקר לבעליהן והבעל הנז' לא היה מתנהג עמה כדת ולא היה מניחה לאכול עמו כ"א אחר שהיה אוכל ושותה מהמותר היתה האשה אוכלת. ויום ש"ק א' הניחה מוטלת ברעב כל היום כולו והוא היה נכנס ואוכל ושותה וסוגר המדור במנעול והעדים הנז' היו שומעים לבעל הנז' אומר לאשה הנז' בז"הל טי מאטארי או טי עטאביארי פארה קי נו טי קאזיס קין נינגונו. ובאותו הלילה שהכה אותה המכות הגדולות ונכנס לבית הסוהר ע"י השררה כנז' נתפשו עמו השכנים ג"כ שהיו דרים עמו בחצר שהעליל עליהם השר על ששתקו על המעשה הרע שעשה הבעל הנז' שמכללם היו העדים הנז'. והיו מתרעמים עליו על המעשה הרע שעשה. והשיב להם הבעל וז"ל אין די מאל קי לה סולטי קון אלמה נו עאווליאי מאס קי אמורירלה ע"כ:
עוד המציא לפנינו המורשה הנז' שטר ק"ע ושם נאמר שהעיד עד א' כשר שיום א' נכנס לבית הבעל הנז' וראו אותו שהיה מתקוטט עם אשתו ובתוך הדברים זרק לה ספסל הנק' באנקיטה. וא"ל באיטי אקאזה רי טו פאדרי נו טי קיירו. והלכה האשה הנז' לבית אביה ונשארה שם יותר מעשרים יום והבעל הנז' לא בקש בערה עד שנכנסו מתווכי שלום ביניהם:
עוד העיד עד א' שבעיניו ראה ובאזניו שמע כשאמר הבעל הנז' לאשתו הנז' לכי לבית אביך בכעס והלכה לבית אביה ונשארה שם יותר מחדש ימים והבעל הנז' לא בקש בעדה עד שנכנסו מתווכי שלום ועשו שלום ביניהם:
שוב המציא לפנינו המורשה הנז' שטר ק"ע אחר ושם נאמר שהעידו שע"ך מהשכנים שהאשה הנז' היא צנועה בירכתי ביתה ואין בה שום דופי והבעל היה מקללה וכו':
גם העידו כמה נשים מהשכנות שהיה מענה הבעל את אשתו הנז' בעונתה וגם במאכלה שלא היה מניחה לאכול עמו. אלא אם היה נשאר שום דבר אחרי אכלו היתה אוכלת ואם לאו היתה נשארת ריקנית. גם העידו שביום ש"ק א' ראו לבעל הנז' שהוציא הסכין להרוג את אשתו. וברחה וחזרה פעם ב' והוציא עליה להורגה ואח"ך נכנס הבעל לביתו ואכל ושתה ויצא וסגר המנעול והיתה מתגוררת ברעב כל יום ש"ק. גם העידו שבאותה הלילה שקם על אשתו והכה אותה מכת מות ומצאוהו שהיה רוכב על אשתו ושתי ידיה כפותות תחת רגלו וידו אחת בתוך פיה ויד הב' היה מנקר את עיניה והדמים שותתים מכל גופה עד שהיתה בסכנת מות:
גם העידו שע"ך שנכנסו לבית הבעל הנז' ומצאוהו על אשתו מכה אותה מכות של מות וכערות הנשים הנז' כ"ז ראינו כוח"ך:
והנה ע"פ העדאת העדים הנז' י"ל שהיינו יכולים לכוף לבעל הנז' לגרש את אשתו ואף למ"ש הפוסקים הנז' דאין כופין במכה את אשתו הכא יודו דכיון שהבעל היה אומר לה שיהרגנה או עשה לה מום שלא תהיה ראויה לאיש והוציא מחשבתו הרעה לפועל ועשה אשר זמם במכות מות. וגם אחר מעשהו הרע העיז פניו לומר לעדים שלא עשה לה כך אלא כדי להמיתה כמ"ש בדבריהם ודאי דבכה"ג כ"ע יודו דכופין דאנן סהדי שמחמת שהיתה שנואה בעיניו שכל ימיו היה בקטטות ומריבות עמה לא היה רצונו כי אם להתנקם ממנה והוכיח סופו על תחלתו שעשה לה מעשים אשר לא יעשו שמעו' לא ראינו ולא שמענו ולא ספרו לנו אבותינו והאשה הנז' היתה בסכנה גדולה לולא ה' שהיה לה שהיה מצוי רופא בקי שעשה לה רפואות להצילה ואם היתה נשארת עם בעלה ודאי שהיתה בסכנה וחשש מות דלאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא והא עדיפא מנכפה שפסק הרא"ש ז"ל דכופין. והביאו מור"ם בהגה בי"א בתרא. וע"כ לפ' החולקים דאין כופין אלא מטעם דאומרים דאין סכנה בדבר וכמ"ש הב"ש שם סק"ט דטעם החולקים משום דאשה בכל דהוא ניחא לה ומ"ש דאין סכנה בדבר דאם יש סכנה מהיכא תיתי לומר דאין כופין. אבל בתשובת הרא"ש ז"ל מבואר דיש סכנה בדבר ולכן אפילו תנאי למ"ה יעו"ש:
נמצא דאם יש סכנה לכ"ע כופין ומה לי סכנה דידיה או סכנה דידה. וכמ"ש בספר בית יהודה ז"ל סי' י"א שכתב דדעת הרא"ש ז"ל שאני נכפה דיש סכנה בדבר שאינה יכולה לסבול בהיזק הכפייה דבריא היזקא. משא"ך במשתטה דלא בריא היזקא יעו"ש. ובפרט הכא בנד"ד נוסף על המכות של מות לפי מה שהעידו העדים ששלחה לבית אביה ונשארה שם זמן מה כנז"ל דדמיא לההיא תשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן ב"י ז"ל סימן הנז' על מי שהורגל לכעוס ולהוציא אשתו תמיד וכו' שעי"ז אינו זנה לפעמים ופורש ממנה יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ומתשמיש וגם הכא בנד"ד היה מענה אותה ממזונות ופי' מעונתה יותר מהזמן הקצוב כמש"ל. ואף שהעדים לא העידו ששלחה מביתו רק פעם א' והרשב"א ז"ל כתב שהורגל לכעוס ולהוציא וכו' מ"מ בהצטרפות שאר העדויות הנז' ועדות הנשים אף דאינם נאמנות לעדות. והכאות של מות כנז"ל בצירוף הכל נוכל להקל לכוף לבעל על הגירושין:
והגם דההיא דהרשב"א ז"ל אין הוכחה בדבריו שכת' לכוף בנדון שלו כמ"ש המתכונן בדבריו מ"מ הרי הרשב"ץ ז"ל הביא ראיה לנדון שלו כמש"ל. וגם מור"ם ז"ל שם בס"ג פסקה להלכה דכופין אותו להוציא יעו"ש ומלבד זה הרי יש לנו טעמים אחרים כמ"ש:
שוב מצינו בספר חוט המשולש סי' ל"ה שכתב וז"ל עוד ראיתי לכתוב פרט א' מענין זה וכו' כי אפי' לדעת האומרים שאין לכפות על הגט אלא באותם שהזכירו חז"ל כפייה מ"מ ראיתי שהם עצמם מתירין לכתחלה לכוף כשיראה להם שהענין צריך לכך. שהרי כ' הרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור וז"ל אשה שנתיראה מבעלה שילך לעיר אחרת וכו' הנה משום חשש דשמא ילך ויתעכב דן הרב שיכופו אותו לגרש. ועל תשובה זו סמכו הריב"ש ז"ל וא"ז הרשב"ץ ז"ל ובנו ז"ל ועשו מעשה וגם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה מי שמצער את אשתו ומשליכה מביתו כופין אותו להוציאה בגט. וכן הרשב"ץ ז"ל נשאל על איש שמצער את אשתו הרבה עד שמאסה אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו' הנך רואה שהרא"ש והטור והרשב"א והריב"ש וא"ז הרשב"ץ ז"ל הם רוב בנין ורוב מנין מהמחמירים שלא לכוף בגט והרי כולם הסכימו למ"ש להם לפי אותו נדון. מר מחמת חשש שילך לעיר אחרת שלא ברצונה ומר מחמת שמצערה ומשליכה מביתו ומר מחמת מחלוקת וקטטה ורעבון העולה מדבריהם דאפילו לדעת הסו' שלא לכוף אם יש צורך שעה בכפייה יכופו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומזה יש ללמוד לכמה דברים אחרים שאם יארעו יש בהם כדי להתיר הכפייה לכ"ע וכו' עכ"ל:
נמצא לפי זה דהכא בנד"ד כ"ע יודו דכופין ואחר שהוכחנו דבנד"ז כופין אותו להוציא. הגם שלא נעשה לו שום כפייה. כ"א ההטעאה שהטעית אותו האשה במחילת הכתובה כדי שיגרש אותה ומס' מו' קודם. נראה דהא עדיפא מכפייה שהרי מצינו גבי חליצה שכתב מור"ם ז"ל בהגה סימן קס"ה דאף דאין כופין לחלוץ מטעין אותו שאומרים לו חלוץ ע"מ שתתן לך מנה וכו' יעו"ש. ומרן ז"ל בסי' קס"ט ס"ג פסק דאפילו כפל התנאי החליצה כשרה ואם יש לה שום טענה שאינה חפצה בו אינה חייבת ליתן לו כלום. והגם שיש לחלק בין גט לחליצה שהרי קי"ל גט מוטעה פסול אבל חליצה מוטעית כשרה. ואף בהנהו דכופין בגט מצינו להרב כנה"ג ז"ל סי' קנ"ד בהגהות הטור אות י"ט שכתב וז"ל ודוקא בכפיה אבל בגט מוטעה פסול מ"צ ח"א סימן נ"ח ע"ב:
מ"מ היינו דוקא בגט מוטעה בתנאי כהלכתו בכל משפטי התנאים או בע"מ דומיא דחליצה שאומר לו חלון ע"מ שתתן וכו' אבל בהטעאה כנ"ד שאין כאן שום תנאי בגירושין ולא שיגרשנה ע"מ שתמחול לו בכתובה כ"א שהטעית אותו במחילה כדי שיגרשנה ומעולם לא התנה הבעל שום תנאי בגירושין שפיר הוי גט כהלכתו. ויכולה אח"ך לומר לו משטה הייתי בך מחמת המודעא שקדמה למחילה:
וכן בא מבואר בתשובת מהרש"ל ז"ל סי' כ"ה שכתב דלא אמרינן גט מוטעה פסול אלא דוקא כשהתנה וכפל דומיא דחליצה מוטעית דכשרה כמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רש"י ז"ל דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן דהיה יכול להתקיים ע"י שליח שצוה משה ליהושע אמטו להכי בגט דיכול להתקיים ע"י שליח ולא נתקיים התנאי הגט בטל. אבל חליצה דא"א להיות ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו אע"פ שלא נתקיים התנאי החליצה קיימת. וא"כ כשמטעין אותו בגט בלא תנאי והוא סובר שיתנו לו כך וכך אף אם לא תתן הגט כשר יעו"ש בדבריו שכתב דאף שהשלישו הממון שנדרו לו ביד שליש פסק דלא יתנו לו מחמת המודעא שמסר האשה. שהי"ל צד אונס שלא היה רוצה לגרשה והגט כשר יעו"ש:
נמצא לפ"ז דהטעאה בנד"ד שלא היה שום תנאי בגרושין ולא על מנת לאו כלום הוא והגט כשר וכיון שהאשה הנז' מסרה מודעא על המחילה שהיתה אנוסה ממנו שלא היה רוצה לגרשה. והמחילה בטלה והמודעא קיימת:
וכן מצינו להרב מוהר"מ אלשיך ז"ל סי' ע"ח שכתב דאפילו היה מגלה דעתו בשעת מעשה שמפני מחילת הכתובה הוא מגרשה כיון שלא מסר דבריו לעדים לאו כלום הוא. והביא ראיה ממ"ש הב"י ז"ל סי' קל"ד בשם תשובת הרשב"ץ ז"ל שאפילו אמר בפירוש לדודו הריני אנוס בגט זה וכו' אפ"ה אין זה גט בטל כיון שלא היו דבריו לעדים במוסר עדות אליהם וכו'. וכ"ז כתב הרב לצד שנאמר דבגיטין נמי אמרינן דנ"ד בשעת גירושין מהני כההוא דזבין נכסיה אדעתא למי' לא"י מ"מ כיון דבשעת מעשה לא קאמר ולא מדי אלא מקמי הכי לאו מלתא היא ובמסקנת דבריו כתב שיש דברים שאפילו לא גילה דעתו בשעת מעשה הגרושין שמפני כך מוציאה מהני. כההיא דמוציא את אשתו משום אילונית דסתמו כפירושו וטעמא הוי משום בטול פריה ורביה. וכעין זה כתב הה"מ והרב לח"מ ז"ל בפרק יו"ד מה"ג יעו"ש. ויש דברים שאם גילה דעתו בשעת גירושין מהני ואי לא לא. כההיא דהמוציא משום שם רע ונדר דכיון שדרך רוב העולם מקפידים בדבר וכל עיקר נתינת הגט הוא בשביל אותו הדבר בגילוי דעת בשעת הגירושין מהני אף שאין כאן תנאי. אבל בשאר תנאים דעלמא כגון ה"ז גיטך אם תתני לי כך וכך כיון שאינו דבר שיש בו בטול מצוה ולא הקפדה לרובא אלא דבר בחיריי לפרטי ב"א צריך תנאי גמור וכ"ש בהא דנ"ד שהוא דבר עבירה שבא לגלות דעתו שרוצה לעשוק לה כתובה נדונייא ותוספת דלא סגי בגילוי דעת וכ"ש כי היה הגילוי דעת מקמי השליחות:
באופן דהעלה הרב הנז' דהגט קיים והמחילה בטלה מחמת המודעא וחייב לשלם לה הכתובה יעו"ש:
וכן כתב בספר קול שחל ז"ל דנ"ד בגיטין וקדושין לאו כלום הוא. וכן הביא שם מספר משאת בנימין ז"ל שהביא כמה ראיות מהש"ס ומהפוסקים דאע"ג דבשעת הגרושין גילה דעתו בעת כתיבת ונתינת הגט אע"פ כן אינו מועיל כל כמה דלא כפליה לתנאיה בשעת הגרושין יעו"ש:
גם הכנה"ג ז"ל סי' קמ"ג בהג"הט אות ז' כתב משם מהר"מ מטראני ז"ל דבגיטין וקדושין לא מהני ג"ד ואומדנא דמוכח כמ"ש רש"ל ז"ל. והביא ראיה לדבריהם מדברי התוס' והמרדכי ז"ל ובאות ט' כ"כ בשם מהר"י בי רב ז"ל יעו"ש:
אלא דמצינו ראיה להרב מוהרשד"ם ז"ל בחא"ה סי' צ"ז שנשאל על ראובן שקדש אשה ואח"ך רצה לגרשה וקודם הגרושין מסרו לידו כל התכשיטים ששלח לה ואח"ך גירשה בגט כשר. אח"ך נתנו אל לבם קרובי האשה שמכלל התכשיטים שהחזירו לבעל היה שם טבעת הקדושין שהוחזר בטעות והלכה רווחת בישראל שטבעת הקדושין אינו חוזר ועכשיו תובעת אותו ממנו. והבעל השיב שהוא לא היה מגרש אלא לפי שנמסר בידו טבעת הקדושין. והשיב הרב הנז' דלכאורה היה נראה לומר דחייב להחזיר כיון שלא הזכיר דבר זה בשעת הגרושין ולא התנה בזה. והביא ההיא מתני' דהמוציא משום שם רע וכו' ומשום אילונית וכו' ומה שפסקו הפוסקים. דמוכח משם דבעינן שיאמר כן בשעת הגרושין ואח"ך כתב שמדברי הרמב"ם ז"ל נר' דפסק כלישנא בתרא דבין אמר בין לא אמר דלא יחזיר וכמ"ש רש"י ז"ל ואפ"ה כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל ומפני מה המוציא את זו לא יחזירה גזרה שמא תנשא לאחר וכו' שנמצא הגט בטל למפרע וכו' ע"כ. הרי שכתב הרמב"ם ז"ל שטעמא משום קלקול ואפי' לא אמר וסיים הרב הנז' וכתב וז"ל וא"כ אני אומר שאפילו שהרמב"ם ז"ל יחיד בסברא זו מי הוא זה יערב את לבו להורות לכתחי' נגד סברת הרמב"ם ז"ל ובחשש ממזרות חלילה. ועוד ראיתי בדברי הה"מ ז"ל שיש דברים שצריכים לפרש ויש דברים שסתמן כפירושן כמו רואה דם מחמת תשמיש דבהא סתמו כפירושו וא"כ היה צריך ליכנס בחלוק זה בנד"ד להי דמי לדברים שסתמן כפירושן כיון שכבר נמסר הכל בידו. או דילמא אנן סהדי דאיהו נמי לא היה רוצה אלא במה שהיה שלו אבל טבעת הקדושין שמהרי"ן הגמור שלה ועוד דאיכא חשש איסור בדבר לא היה מניח ליתן את הגט בשביל זה. אבל מי שקל בפלס אלו החלוקים ע"כ נראה בעיני שלא לכוף כלל לארוס לתת הטבעת רק להודיעו שידע שגזל הוא בידו ושהוא רשע מכאן ואילך הרשות בידו ליתנו או שלא ליתנו כנ"ל עכ"ל:
הן אמת דאכתי יש לחלק בין ההיא דמהרשד"ם ז"ל לנד"ד דדוקא התם יש צד לומר סתמו כפירושו כיון שכבר נמסר הטבעת בידו כמ"ש בדבריו. אבל הכא בנד"ד דלא היה כאן רק מחילה הו"ל לאסוקי אדעתיה דכיון שהיא אנוסה ממנו כמ"ש שמא מסרה מודעא על המחילה והי"ל להתנות בשעת גרושין שע"ד כן מגרשה:
ובספר לב שלמה הביא ההיא דמהרשד"ם ז"ל וסיים וכתב דמהר"מ אלשיך ז"ל פליג וס"ל דכיון דלא אמר בשעת נתינה לאו כלום הוא וכו' יעו"ש והיינו ההיא תשובה שהבאנו לעיל ממהרמ"א ז"ל הנז':
גם לפי מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' יו"ד בההיא דאילונית בדעת הרמב"ם ז"ל דגם בההיא בעינן שיאמר כן בפירוש בשעת גירושין שמפני כך מוציאה ודייק כן מתיבת וכן שכת' הרמב"ם ז"ל שם דהוי כההיא דמשום שם רע ונדר שכתב קודם לה מוכח מזה דפליג אמוהרשד"ם ז"ל במ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל בההיא דאילונית דהוי סתמו כפירושו דמזה נולד לו הספק בנדון שלו נמצא דלדעת מרן ז"ל יודה וידין בנדון של מהרשד"ם ז"ל שצריך שיאמר כן בפי' בשעת הגירושין וגם מהרשד"ם גופיה ז"ל לא החליט לומר שאין חייב להחזיר שהרי כתב בסוף דבריו שאומרים לו שגזל בידו כמ"ש:
גם לפי מה שהבינו הה"מ והרב לח"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דבאילונית אף בדלא אמר חיישינן לקלקול מפני שהוא מום גדול וסתמו כפירושו עדיין יש לחלק ולומר דדוקא בההיא דאילונית וכו' אמרינן סתמו כפירושו שמפני כך הוא מוציאה שהרי אין אשה אלא לבנים והוא מצווה על פריה ורביה. ולכן אמור רבנן דאף בדלא אמר לא חיישינן לקלקול כיון שהוא גלוי ומפורסם שמפני כך הוא מוציאה. וליכא למתלי בדבר אחר אבל הכא בנד"ד הגם שמתחלה לא היה רוצה לגרשה בשום אופן עד שא"ל אביו שתמחול לו בכתובה מ"מ כיון דבשעת גירושין לא פירש דבריו שמפני המחילה הוא מוציאה ואפילו קודם לכן מעולם לא אמר שמפני המחילה הוא מוציאה. אלא שי"ל צד אומדנא בזה. ולא מוכחא כ"כ שהרי גם אחר המחילה לא נתרצה לגרש עד שהוסיף לו אביו ממון כנז"ל. ואפשר דבשעת גירושין חזר ברוחו וגמר בלבו לגרשה גירושין גמורין כיון שהיא שנואה בעיניו ומיום שנשאה לא מצאה חן בעיניו כ"א קטטות ומריבות והכאות. ומה שלא היה רוצה לגרשה בגט לא היה אלא כדי להתנקם ממנה ושלא תנשא לאחר כמש"ל. וכיון שלא פירש בשעת גירושין שמפני המחילה הוא מגרשה אפשר דבה שעתא נכנסה בו רוח טהרה בראותו כי תועבה עשה וגמר בלבו לגרשה גירושין גמורים בין תהיה המחילה קיימת או לא. וה"ז דומה למ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף פרק שני מהלכות גירושין במי שהדי"ן לכוף לגרש דכיון שהוא מישראל ורוצה לקיים המצות אלא שיצרו תוקפו כיון שהוכה עד שתשש כחו ואמר רוצה אני הרי גירש לרצונו יעו"ש:
אוף ה"נ דכוותה שכיון שלא הזכיר דבר זה בעת נתינת הגט. ובטל כל מודעי וכל דברים הגורמים לפסול את הגט וכו' ונתן לה גטה בסתם כדת משה וישראל. אפשר דכבר תשש יצרו וגירשה גירושין גמורים ואינו רוצה לעשקה כמ"ש:
ועל השאלה ששאל הבעל הנז' בעת כתיבת הגט על השטר כתובה ועל המחילה אצל מי הם. וא"ל החכם נר"ו ה"ה אצלי כמש"ל. לאו ג"ד מיקרי כיון שלא אמר כן בפירוש אלא דאיכא צד אומדנא בעלמא. וגם לא אמר זה לעדים אלא שאלה בעלמא ששאל לא' מהעומדים שם שלא היה לא מהעדים ולא סופר וא"כ הי"ל להתנות בפירוש בשעת נתינת הגט שמפני כך מוציאה:
ואין לומר דכיון דכבר א"ל החכם נר"ו ששטר המחילה בידו סמך לבו בטוח ולא הוצרך להזכיר דבר זה בשעת הגירושין. דמ"מ כיון שהוא יודע שהיא אנוסה ממנו ולא היה רוצה לגרשה כרי להתנקם ממנה הי"ל לאסוקי אדעתיה שמא מסרה מודעא על המחילה והי"ל לפרש דבריו בשעת הגירושין שמפני המחילה הוא מוציאה וכמ"ש הרב מהר"מ אלשיך ז"ל בסימן הנז"ל שכתב דהיכא שהיא אנוסה ממנו הו"ל לאסיק אדעתיה שמא מסרה מודעא והי"ל להתנות בשעת הגירושין יעו"ש:
אלא דמצינו להרב מהר"מ מלובלין ז"ל סי' קכ"ב שכתב דבדבר שסתמו בפירושו. ומוכיחין הדברים שמפני כך מוציאה א"צ לומר דבר בשעת הגירושין יעו"ש. נראה מדבריו דמסכים הולך לסברת מהרשד"ם ז"ל:
הן אמת דהמתבונן בדבריו יראה שיש לחלק בין ההיא דמהרשד"ם ז"ל לנדון שלו שהרי כתב שם וז"ל וכל שפתחו לו קודם נתינת הגט מקרי ג"כ דרך תנאי יעו"ש. הרי שכתב דבעינן שפתחו לו קודם נתינה שע"ד כן הוא מגרש. ומה גם דהרב בית שמואל ז"ל בסימן קמ"ה סקט"ז כתב שכל חכמי הדור חלקו על הרב מהר"מ מלובלין ז"ל בדין זה ע"ש:
נמצא לפ"ז דהכא בנד"ד דאין כאן גילוי דעת גמור לאו כלום הוא כמ"ש:
ואין להקשות לפי דברי הפוסקים הנז"ל דבנ"ד לבד אף בלא תנאי מהני הרי קי"ל כאביי ביע"ל קג"ם וא' מהם הוא דג"ד בגטא לאו מלתא היא שהרי מצינו בספר בני דוד ז"ל שכתב משם מהר"א ז"ל לחלק דמאי דאמרינן גילוי דעת בגיטא לאו מלתא היא היינו כשגלה דעתו לבטל מעשה הגט שעשה. משא"ך הכא דבעיקר כתיבת הגט לא כתבו אלא אדעתא דהכי דומיא דהמוציא משום ש"ד מצי לקלקלה לסב' חכמים יעו"ש:
וכעין זה חולק הרב כמוהר"מ אלשיך ז"ל בסימן הנז"ל. וכן הביא בספר פרי האדמה משם הרב מכתב מאליהו ז"ל דאם כשצוה לכתוב הגט או בנתינתו ג"ד שתלאו בדבר מה מהדברים מהני ושאני ההיא דיע"ל קג"ם כמ"ש יעו"ש. עיין פרי האדמה דף פ' ע"ב:
וע"פ האמור אי הוה דיינינן ליה לנד"ד בג"ד גמור לכאורה יש לפקפק בו אף אם תתקיים המחי' כיון שמה ששאל על הכתובה ועל המחילה בעת כתיבת הגט. ואע"ג שכתב כמהר"מ אלשיך ז"ל דהתנאי בעי להתנות דוקא בשעת כתיבה משא"ך קודם לכן היינו קודם איזה זמן שלא היה בשעת כתיבת הגט אבל סמוך ממש קודם כתיבה או בשעת כתי' אדרבא מגרעות נתן שאף שתתקיים התנאי הוי ספק מגורשת. כמ"ש מרן ז"ל בסי' קמ"ז ס"ב וז"ל וכן אם התנה ע"פ קודם כתיבת התורף הרי זה ספק גירושין ע"כ וכתב שם הב"ש סק"ג וז"ל כ"כ הרמב"ם ז"ל בתנאי ע"מ קודם התורף כין בכתב בין בע"פ אפי' אם נתקיים. מ"מ בעת הכתיבה אינו יודע אם יתקיים ולא הוי ספק כריתות ואין אומרים יש ברירה וכו' ע"כ יעו"ש שהביא מחלוקת הפוסקים בזה. איך שיהיה לפי מש"ל דג"ד הוי כתנאי כהלכתו הוי ספק גירושין לדעת מרן ז"ל כמ"ש. ומדברי מרן ז"ל נראה ג"כ דג"ד הוי כתנאי כהלכתו ע"פ מ"ש בחו"מש סי' ר"ז גבי ממון דבעינן כל משפטי התנאים ובסימן רמ"ה פסק דאם לא התנה כהלכתו התנאי בטל והמעשה קיים ואפ"ה פסק בסי' כ"ז דג"ד בשעת המכר מהני כאלו התנה וכפל יעו"ש וא"כ ה"ה דבגיטין וקדושין נמי אמרינן הכי והגם דבאה סי' יו"ד גבי מוציא משום ש"ר וכו' הביא פלוגתא ולא הכריע מ"מ מדפירש דבריו גבי ממון אפשר לנו לומר דבגיטין וקידושין כך ס"ל והגם דמהר"מ אלשיך ז"ל כתב דבגיטין וקדושין למ"ה ג"ד מ"מ דעת מרן לא מכרעא:
ולפי זה הכא בנד"ד שהשאלה ששאל הבעל הנז' היתה בעת שהיה כותב הסופר הגט. לפי מה שהעידו שעדין היה נשאר הרבה בלי בתיבה. א"כ עדין לא כתב והרי את מותרת לכל אדם שהוא מכלל תורף הגט כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין הלכה ז' וא"כ אי הוה דיינינן לזה כב"ד גמור הוי לפני התורף והוי ספק גירושין:
הא לא מלתא היא. דאף אם היה ג"ר גמור מ"מ כיון שלא אמרו לא לעדים ולא לסופר לאו כלום הוא כמש"ל בשם מוהרמ"א שהביא ממרן ב"י ז"ל שכתב משם הרשב"ץ ז"ל דכל שלא אמר לעדים כמוסר עדותו אליהם לאו כלום הוא:
וכן מצינו להרדב"ז ז"ל ח"א סי' פ"ג שכתב וזל"ה ואם לא הזכיר התנאי כלל בשעת נתינת הגט אלא לפני אחרים שאינם לא סופרים ולא עדי הגט בנד"ד אין כאן תנאי והאשה מותרת מיד ואפי' האומרים שזה תנאי גמור או תנאי הפוסל בגט הדבר ברור שאמרו בלעז וכו' ואין זה לשון מעכשיו ולא על מנת ולא תנאי כפול וכל תנאי שאינו בתנאי ב"ג וב"ר התנאי בטל והמעשה קיים וכו' ע"כ:
הרי שפסק הרב הנז' ז"ל דכל שלא אמרו לעדים או לסופר אלא לאחרים לאו כלום הוא ואינו פוסל ובענין התנאי פסק דאם לא כפל וכו' לאו כלום הוא והתנאי בטל והמעשה קיים:
נראה מדעתו דקי"ל כר"מ אף בגיטין וקידושין דבעינן תנאי כפול וכו' ולא מהני ג"ד א"כ הכא בנד"ד דלא אמר זה לסופר ולא לעדים רק שאל לא' מהעומדים שם אף לדעת האו' דגילוי דעת הוי כתנאי כפול ואף אם היה כאן ג"ד גמור אפ"ה אינו פוסל כלל כמ"ש:
הן אמת דבספר בני חיי ז"ל הביא משם הרב המבי"ט ז"ל שכתב משם מהר"י בי רב ז"ל דאפילו אמר לאחר הוי ספק גירושין ודחק הרב לישב דבריו דמלת לאחר לאו דוקא יעו"ש:
ומ"מ הרי כתב הכנ"הג ז"ל דלדעת מהר"י בי רב ז"ל למ"ה ג"ד ואומדנא בגט כמש"ל. א"כ מוכרחים אנו לומר דהרב ז"ל מיירי בתנאי כהלכתו באו' דהכא בנ"ד ליכא שום צד לפסול הגט כלל:
עוד יש לחלק ולומר דע"כ לא אמרינן דתנאי לפני התורף הוי ספק מגורשת אלא דוקא בתנאי דלהבא כגון על מנת שתעשה כך וכך וכו' ומה"ט שכתב הב"ש ז"ל דבעת הכתיבה אינו יודע אם יתקיים ואינו ספר כריתות אבל בנד"ד שכבר נתקיים ונחתם שטר המחילה הרי כבר נתקיים התנאי ולא שייך למימר אינו יודע אם יתקיים וכו':
שוב מצינו למוהריב"ל ז"ל סי' ב' סי' ט' שנשאל שבשעת כתיבת הגט אמר לפני הסופר והעדי' שהיה רוצה לתת אותו הגט לאשתו ע"מ שתתרצה במחצית הנדונייא ושתעשה לו שטר מחילה ובשעת נתינת הגט לא הזכיר התנאי וכתב וזל"ה ואיברא דיש מקום להקל משום דהקדים המעשה קודם לתנאי ולא כפליה לתנאיה והויא פלוגתא דרבוותא דאיכא מ"ד דהיכא דאמר מעכשיו או על מנת לא אצטריך למכפל תנאו וכו' והוי' כעין ספק ספיקא ספק הוי תנאי וספק לא הוי תנאי ואת"ל דהוי תנאי ספק אם תנאה בע"פ קודם כתיבת התורה פסל את הגט אם לאו ומסתברא דאינו פוסל את הגט אלא היכא דהוי תנאי כהלכתו דאי לא תימא הכי הו"ל כמאן דליתיה עכ"ל:
ולפי זה הכא בנד"ד אף אם היה גילוי דעת גמור והיה אומר כן לסופר או לעדים היינו יכולים לעשות ס"ס שמא הלכה כמ"ד דגילוי דעת בגיטין לאו כלום הוא אלא בממון ואת"ל דמלתא היא ספק אם תנאה בע"פ קודם התורף פוסל הגט אם לאו כמ"ש מוהריב"ל ז"ל:
אלא דהרב הנז' סיים שם דצריכה לקיים התנאי ואף דלא התנה בשעת נתינה כיון שהתנה בשעת כתיבה בע"מ תנאה הוי. ולפ"ז הכא בנ"ד אם היה ג"ד גמור היתה צריכה האשה לקיים המחי' לדעת האומרים דג"ד הוי כתנאי כהלכתו:
ואין לומר דאפילו תבטל המודעא עכשיו ותקיים המחילה לאו כלום הוא כיון דבשעת כתיבה ונתינה היתה המחילה בטלה מחמת המודעא. וא"כ אם היה כאן גילוי דעת גמור כהלכתו הגט היה אם המחילה היתה קיימת אבל אחר שהיתה בטלה מחמת המודעא יש לפקפק בגט. הא ליתא לפי שקודם כתיבת הגט אמר החכם המסדר נר"ו למורשה של האשה שיביא לו השטר מודעא והמחילה ויאמר לאשה שאם יהיה שום פקפוק בגט מחמת המודעא מעתה ומעכשיו ה"ה בטלה ומבוטלת והמחילה תהיה קיימת. ואם לא יהיה שום פקפוק בגט תהיה המודעא קיימת והמחילה בטלה. והלך המורשה והביא לו השטרות הנז' ע"ר מ"ש לו החכם נר"ו:
ולפ"ז אף לצד שנאמר שצריכה לקיים המחילה כדי שלא יהיה פקפוק בגט ה"ה מקויימת מקודם כתיבה ונתינת הגט והמודעא בטלה מקודם ע"פ מ"ש החכם נר"ו כנז' ועכ"פ צריכה לקיים המחילה לפ"ז אלא דכיון דאינו ג"ד גמור ולא אמר לעדים וכו' כמ"ש אי' צריכה לקיים המחילה:
איברא דמצינו בספר בני דוד ז"ל שכתב וז"ל כתב מהרי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ו בא' שרצה לילך למ"ה וחלו פניו שיתן גט לאשתו. ונתרצה ליתן גט זמן לג' שנים ואשתו לא רצתה לזמן זה אלא פחות ולא נתן לה הגט ואח"ך כשהיה על פרק הנסיעה חלו פניו שלא יעגן לאשתו. ואמר לסופרי' שיכתבו ויתנו לה הגט ולא הזכיר תנאי. ופסק הרב ז"ל דע"ד תנאי הראשון כתב ונתן הגט וכו' ולכאורה נראה דפליג מדידיה אדידיה מהרי"ט ז"ל דבחא"ה סי' י"ג בא' שרצה ליתן גט שכיב מרע לאשתו על תנאי שיתן בגרים לאמו ונתן הגט סתם. כתב הרב דכיון דבשעה נתינה הגט לא הזכיר התנאי מהני והיא מגורשת ע"כ. ודחק הרב הנז' לישב דבריו ולבסוף הניחם בצ"ע. ובס' פרי האדמה ז"ל תירץ דשאני התם כשאמר שע"ד זמן הרבה נותנו כיון דבדידיה תליא מלתא אמרינן ודאי דע"ד כן נתן משא"ך בענין המטלטלין דתלוי בדעת אחרים שיתנום לו. כל כי הא בשעת מעשה נתינת הגט הי"ל לפרש דבריו ובתנאי גמור כדינו אלא ודאי דלא תלה הדבר בלקיחת המטלטלים ההם עכ"ד:
וע"פ חלוק זה גם הכא בנד"ד. הוי תלוי בדעת אחרים דהיינו המחילה ואף דכבר נעשית מ"מ הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא מסרה מודעא אחר שהיא אנוסה ממנו והי"ל להתנות וכדכתיבנא:
שוב מצינו למרן ב"י ז"ל בס"ס קמ"ג שכתב וז"ל כתב הרא"ש בתשובה הא דגרסינן בהמדיר גבי פלוגתא דרב ושמואל בקדשה ע"ת וכנסה סתם לא תימא טעמיה דרב כיון שכנס סתם אחולי אחליה לתנאיה. כלומר ותלמוד מכאן דכל המתנה בתחילת המעשה ובשעת גמר המעשה לא הזכיר התנאי. שמחל התנאי וביטלו. כגון אמר בפני שני עדים גט זה אני רוצה ליתן לאשתי זאת על תנאי זה בפניכם והתנה וכפל תנאו. ואח"ך נתנו לה בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי שמחל התנאי ודאי לא אמרינן הכי דע"ד תנאי הא' הוא עושה ואינו מוחל לתנאו אלא היינו משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עכ"ל:
מבואר מדברי הרא"ש ז"ל דדוקא כשהתנה בפני העדים בתחלת המעשה וכפל תנאו אזי אף דבשעת הנתינה לא התנה אמרינן דע"ד תנאי הא' נתן ולא אמרינן שמחל תנאו:
וא"כ בנד"ד אף למ"ד דג"ד הוי כתנאי כפול מ"מ כיון שלא אמר כן לעדים וכו' לאו תנאה הוא לכ"ע והמעשה קיים אף אם לא תהיה המחילה
גם ממ"ש מור"ם בהגה סימן קמ"ה ס"ט וז"ל וי"א דלכתחלה אין לגרש על תנאי רק יגרש סתם ולקבל בחרם הקהלות או ליתן משכונות שכשיעמוד יחזרו וישאו זה את זה ע"כ. וכתב שם הב"ש ז"ל סקט"ו וז"ל ואם היא אינה רוצה לישא אותו אין שום חשש אסור כיון שמגרש בלי תנאי לכן מקרעין הגט. ועיין דין זה במהר"מ מלובלין ז"ל סי' קכ"ד וכל חכמי הדור חולקים עליו וכו' ע"כ. מבואר מזה דאף שהבעל ע"ר שישא אותה כשיעמוד גרש וקבלו חרם ע"ז או נתנו משכונות דאין לך ג"ד גדול מזה. אפ"ה אם אינה רוצה אח"ך לישא אותו הגט כשר כיון שלא הזכיר התנאי בשעת הגירושין כמ"ש:
והגם שכתב מור"ם ז"ל בהגה בסדר הגט סי' פ"א וז"ל וישאל אחר הרב הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבאו אח"ך לידי קטט מחמת הכתובה שיאמר הבעל ע"מ כן לא גרשה ע"כ היינו דלכתחלה יעשו כן. לרווחא דמלתא כדי שלא יבאו לידי קטט וכו' אבל אין הכי נמי אין זה מעכב בגירושין כיון שלא הזכיר כלום בשעת הגירושין:
כלל העולה דהכא בנד"ד כיון שלא אמר לסופר ולא לערים שעל דעת המחילה הוא מגרשה ואף השאלה ששאל על השטר כתובה ועל המחילה לא' מהעומדים לאו ג"ד מקרי. וא"כ אף למ"ד דג"ד בגיטין וקדושין הוי כאלו התנה וכפל הכא אין כאן ג"ד כלל. ואף קודם הגירושין מעולם לא אמר בפירוש שע"ד המחילה הוא מגרשה לשנאמר שע"ד הראשון גירש ואין כאן רק צד אומדנא דוקא ולא מוכחא מלתא כלל שהרי אף אחר המחילה לא נתרצה לגרש עד שהוסיף לו אביו ממון כמש"ל וא"כ כיון דלא גילה דעתו בפירוש דע"ד המחילה הוא מגרשה הוו גירושין גמורים אף אם לא תתקיים המחילה דכיון שמסר מודעא על המחילה המודעא קיימת והמחילה בטלה וחייב הוא לפרוע כתובה מחמת המודעא:
ובר מן דין מצד אחר יש לחייב לבעל הנז' בסך של ץ הכתובה ממה שנמצא כתוב בשטר התיווך והפשרה שעשו ביניהם הבעל והאשה הנז' בהיותה נשואה לו כשעמדו לדין מחמת הקטטות והמריבות ונכנסו מתווכי שלום ופשרו ביניהם. ונתחו"ג הבעל בקש"מ וכו' וקע"ע התנאים שהתנו ביניהם. ואחד מהתנאים היה שאין לו לבעל להכות את אשתו הנז' כלל ולא לקללה שום קללה כלל. וכתוב שם וז"ל שאם באולי יראה וימצא שעבר הבעל הנז' על שום תנאי מהתנאים הנז' או שום פרט מפרטיהם ע"פ העדאת השכנים או על פי דבורה של האשה הנזכר על ידי שבועה שתשבע במזוזת הפתח איך אמת ויציב שעבר הבעל הנז' על שום תנאי מהתנאים וכו' שאזי מעו"מ נתחו"ג שהחיוב שי"ל עליו מסכי הכתובה כתובת אשתו שתחזור עליו כדין שט"ח גמור לזכות חמיו הנז' ושעליו החיוב לפורעם כשידרש ממנו ולפטור לאשתו הנז' בגט כשר לאלתר ולעשות עם כהרס"ח הנז' חמיו על סכי החוב הנז' מה ששו"הר כדין לוה למלוה. וכן היה שגמר וקע"ע הבעל הנז' התנאים הנז' בקש"מ וכו' כמ"ש והוא שהע"ע בקש"מ וכו' הר"מ הנז' ובב"הק ההו"ג ונתחו"ג לקיים ולאשר כל התנאים הנז"ל מראש וע"ס וכו' ואם באולי יעבור על שום תנאי מהתנאים הנז' או שום פרט מהפרטים הנז' ע"פ העדאת השכנים או שבועת אשתו וכו' שאז מעו"מ נתח"וג בכה"ק לחול לחמיו הנז' ולב"ך סכי הכתובה שהוא סך ח"י אלפים אוקיות מכ"ט ופרעונו עספ"א מיד ולאלתר כשידרש ממנו בשט"ז בלי שז"א וכו' כדין כל השטר הנהוגות בישראל באו' המו' והנאות כפי הדין וכתחז"ל ובנאמ"ג וכו' ובאח"ג וכו' כפה"ד וכתחז"ל עכ"ל:
ושאלנו את פי עדי השטר הנז' למה ענין נתחו"ג החוב של הכתובה לזכות אבי האשה הנז' אחר שהאשה הנז' לא מסרה כתובה לאביה בכתיבה ומסירה ולומר שמלבד סך הכתובה שנתחו"ג לאשתי נתחו"ג עכשיו חיוב אחר לזכות חמיו הנז' מסך ח"י אלפים אוקיות. דבר זה אי אפשר לאומרו שהרי בא מבואר בשטר התיווך הנז' וז"ל שהחיוב שי"ל עליו מסכי כתובת אשתו שתחזור עליו כדין שט"ח גמור לזכות חמיו הנז' ע"כ הרי שמעולם לא נתחייב חיוב אחר מלבד הכתובה אלא שחיוב הכתובה נתחו"ג לפורעו לחמיו ולמה הוצרכו לכך והיה די שתכתוב האשה שטר הרשאה לאביה כדי שיוכל לגבות ממנו הכתובה:
והיתה תשובת העדים שדבר זה נעשה שמא יעשה לה באופן שתמרוד בו והמורדת מפסדת כתובתה או שמא יאנוס אותה עד שתמחול לו כתובתה ולכן הוצרכו המדברים בעד האשה לעשות לו החיוב של הכתובה לזכות אבי האשה כדי שלא יהא לו שום פיטור בעולם כלל. ובזה אולי יחזור ברוחו ולא יכנה ולא יקללנה וא"כ לפ"ז הדבר ברור שחייב הבעל הנז' לפרוע הסך של הכתובה לאבי האשה הנז' כשידרש ממנו אחר שעבר על תנאו והכה אותה במכות מות כנז"ל שכן קע"ע בשטר התווך כנז"ל. ודבר זה שימחול לו אבי האשה הנז' מעולם לא הוזכר ואפילו ברמז לא קודם הגירושין ולא קודם דקודם:
והגם דבשטר המחילה שמחלה האשה הנז' לבעלה בכתובה בא מבואר שקבלה על עצמה האשה הנז' אחריות אביה ודין האחריות הוא מבואר שאם יתבענו אבי האשה לפרוע לו הכתובה שיחזור עליה לגבות ממנה מכח האחריות שקע"ע אבל לומר שאבי האשה ימחול לו ג"כ בכתובה מעולם לא יצא דבר זה מפי הבעל ולא מפי המתווכים וא"כ הדבר פשוט שחייב הבעל הנז' לפרוע לאבי האשה כמו שנתחייב ואם יחזור על האשה לגבות ממנה מכח האחריות הרי כבר כתבנו דהמחילה היא בטלה מחמת המודעא שקדמה לה ואין כאן שום פקפוק בגט אחר שאין כאן שום ג"ד גמור כמ"ש ואף אם יהיה שום ח"ו לומר דאם תהיה המחילה בטלה יהיה שום פקפוק בגט ח"ו ומכח זה תהיה מוכרחת האשה לקיים המחילה ע"פ מה שאמר לה החכם נר"ו קודם הגט כדי שלא יהיה שום פקפוק בגט וא"כ תהיה חייבת לשלם מה שפרע לו לאביה אפ"ה כיון שהאשה הנז' היא מוחזקת והוא בא להוציא ממנה מחמת האחריות. מצי למימר הבא ראיה שהדי"ן שאם המחילה תהיה בטלה יהיה שום פקפוק בגט ואזי אקיים אותה ואשלם לך מכח האחריות. זה משנלע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הכ"ר החו"ף טיטואן יע"א בסדר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובשנת כי לוית חן הם לראשך לפ"ג:
וס"ל נמ"ך וז"ן ע"ן ראה ראיתי מ"ש החכם הפוסק לעיל י"ן מה שנלע"ד הוא ודאי שהגט הזה הוא קיים כדת משה וישראל וא"כ אין להוציא לעז על הגט כיון שלא פירש בשעת נתינת הגט ע"מ כך וכך לא אמרינן דע"ד כן נתנו לה שתמחול לו הכתיבה שאפי' קודם כתיבת הגט לא התנה תנאי גמור ולא כפליה לתנאיה וכ"ש שבשעת הגט לא הזכיר שום תנאי ולא שום ג"ד אלא נתן הגט סתם במוכרת ודאי דהוי הגט גמור ותתבע אותו בכתובה אח"ך. ומה שמחלה הרי עשתה שטר מודעא וג"ד שלא מחלה ובאונס עשתה וכ"ש שהוא מאותם שכופין אותם להוציא וליתן כתובה וכ"ש לפי מ"ש החכם הפוסק יצ"ו שנתחייב אח"ך חו"ג לאביה א"כ מעתה קם דינא שהגט קיים כדת משה וישראל והמחילה שמחלה בטלה כי באונס מחלה. והמודעא קיימת וצור ישראל יצילנו משגיאות וינקנו מנסתרות כאן נמצאתי וכאן הייתי בעיר מתא טיטואן יע"א בזמן הנז"ל ולראיה ולזכות ח"פ ע"כ נמ"ך וחתום ע"ז החכם השלם הדיין המצויין כמה"ר מימון פינטו נר"ו:
וס"ל נמ"ך וז"ן ע"ן הר"א מכל הנהו טעמו תריצי שכתב החכם הפוסק נר"ו. וההיא דמהרש"ל מכרעת טפי שהיה מסרב לגרש בשביל ממון וכשנתרצית והשלישה המעות ביד אחר נתרצה לגרשה ופסק הרב שכיון שגירש סתם ולא התנה תנאי גמור הגם שהיתה שם אומדנא דמוכחא דאדעתא לקבל אותן המעות גירש אע"פי כן הגט כשר והמעות חוזרות לאשה מכח הג"ר והמודעא. מכ"ש בנד"ד שמעולם לא תלה סירוב הגירושין בחוב הכתובה ואף שהיו אומרים לו כמה פעמים מק"ד שיגרשנה ותצא בלא כתובה לא היה רוצה וכל ישעו וכל חפצו לא היה כי אם לעגנה ולצערה דוקא וזה ששאל בשעת כתיבת הגט על שטר הכתובה ושטר המחילה היכן הם אין זה תנאי ולא ע"מ שתועיל לו המחילה לפוטרו מחוב הכתובה כפ"ה שתועלת המחילה מאן דכר שמה הא לא ס"ד מעולם אפילו ברמז אלא ששאל לידע היכן הם השטרות. ואף שאלה זו לא היתה לא לאשה ולא לסופר ולא לעדים כ"א אחד דעלמא לידע אם יצאו השטרות מיד האשה וכשידע שהם ביד הזולת נתקררה דעתו ועמד וגירש בסתם:
וראיתי לרב אחרון בספר אמרות טהורות בהלכות גיטין סימן קמ"ג דף רצ"ג ע"ג שהביא שאלת מהר"י אחיו ז"ל בענין כיוצא בזה והאריך למעניתו בתשובה ותמצית דבריו ז"ל שכל שהיה שם תנאי גמור או ע"מ או אפילו אומדנא דמוכחא שמפני זה הוא שעמד וגירש אף אם לא פירש בשעת גירושין אלא שגירש סתם לחומרא הוא דאמרינן שביטל תנאו הא' אכל לא לקולא:
והביא שם מ"ש הרב המביט סימן ש' בשם רבו מהר"י בי רב ז"ל דמוכח בהדיא דאף לקולא אמרינן שביטל וכתב עליו דלא ידע מנ"ל הא ע"ש. גם לא הביא הך דמהרש"ל בתשובה הנ"ל דפסיק בהדיא דאפילו לקולא אמרינן דבטלית לתנאיה כיון שגירש סתם גם לא הביא ההיא דמור"ם סי' קמ"ה ומ"ש שם הריב"ש סקט"ז והרב"ח סי' קמ"ח שמדברי כולם נלמוד דאע"ג דאיתה שם אומדנא דמוכחא טפי אפ"ה כל שגירש סתם אמרינן דבטליה ליה כל דבריו הרא' לגמרי אפילו לקולא:
ונד"ד עדיף טפי דלא מלבד שלא היה כאן שום תנאי לא כפול ולא פשוט ולא ע"מ ולא אומדנא דמוכחא שמפני חוב הכתובה היה מעכב הגירושין שמעולם לא נשא זה על שפתיו עוד בה דכשנדו' נמצא דהאומדנא לאידך גיסא. והוא ממה שבא בדברי החכם הפוסק נר"ו שאע"פ שהיתה אשה זו מתרצה לצאת בלא שים כתובה לא היה הבעל רוצה לגרשה כדי לצערה עד כדון שהשחידו אביו בממון. דמכ"ז נראה דלא חלי ולא מרגיש מחוב הכתובה דסמוך לבו בטוח על רשעו ואלמותו שאף אם לא תמחול לו לא יפרע לה כלום או שיפייסנה בדברים בעלמא ע"י אביה ואמה כי אנשים אחים הם עד שתמחול או מאיזה טעם אחר כההיא דקי"ל בפורע חוב חבירו שלא מדעתו שאיבד מעותיו דמצי א"ל הוה מפייסנא ליה ומחיל:
ואם אמרו כן באיש נכרי ובמלוה גמורה דעלמא ק"ו בחוב הכתובה דקי"ל להו ובאנשים אחים בנד"ד שע"י אמה שהיא אחותו ואביה שהוא גיסו דשפיר ס"ד עלייהו שלא לדקדק עמו כמדתו:
באופן דמחילת הכתובה לא הוא חשיבא ליה הנאה של כלום ומגן שויא עד עכשיו דקרקש ליה אביו במעות דאגב זוזי נתרצה לגרש אלא דאגב ארחיה רצה להוציא מידה השטרות הנז' לצערה בכל מאי דאפשר ליה. ולזה לא חש לשמא מסרה שום מודעא על המחילה במקום שדרך כל אדם לחוש ומה גם במקום אונסים נגלים ומפורסמים כאלו דמכ"ז מוכח שזה המגרש נסתפק במועט בשטר מחילה כל דהו להיות בפיו מענה ועל אלמותו ופייסו סמך למלאת חסרונה לכל אשר ימצא שם ברק דבכה"ג נראה שגם הרב הנז' יודה שהגט גט כשר והג"ד שריר וקיים. והכי מוכח ממ"ש הרב אמרות טהורות הנ"ל דהגם דס"ל דלחומרא הוא דאמרינן אחליה לתנאיה קמא היכא דגירש סתם אבל לא לקולא מ"מ היינו דוקא היכא דהיה שם בתחי' תנאי גמור או ע"מ או שלא נתרצה לכתוב הגט אלא עד שאמרו לו כך וכך. הא לאו הכי אע"ג שהענין מורה מעצמו שלא גירש אלא מחמת שקבלה האשה להפיק רצונו אשר בקש ממנה לאו כלום הוא כיון שלא פירש בשעת נתינת הגט:
ומחשש שאין הספר הזה מצוי ביד הכל אעתיק קצת לשונו השייך לעניינינו וז"ל:
וחוזרני למ"ש דלהקל לא אמרינן דאחליה לתנאיה וזהו דעת מוהרימ"ט ז"ל בח"א סוף סימן ל"ה איברא דלכאורה נראה דמוהרימ"ט סותר דבריו מתשוב' הנז' למ"ש בתשו' ח' א"הע סי' י"ג ואולם החי' מבואר ביניהם דבבהיא דחלק א"הע סימן י"ג לא היה שום תנאי כלל ולא אמר על מנת שתתן המטלטלים לאמי אני נותן גט לאשתי אלא על מה שאמרו לו שיתן גט לאשתו השיב שכך יעשה לתת גט לאשתו. אמנם שהמטלטלין תתן לאמו ואין דרך רוב בני אדם להקפיד בדברים כאלו ואינו תנאי. וכל שלא הזכיר התנאי בתחלה ולא בשעת נתינת הגט אין כאן שום תנאי אמנם בההיא דח"א סי' ל"ה אע"ג דלא הזכיר בתחלה שום תנאי בפירוש כיון שהיו חלוקים האיש והאשה בזמנו של גט אין לנו תנאי מפורש יותר מזה שהרי לא רצה לתת הגט לזמן שהיא היתה רוצה ובתנאיה קמא קאי לתתו לזמן שלש שנים וכי פייסוהו שלא ילך ויניחנה עגונה ואמר שיכתבו גט לאשתו ודאי דע"ד דבריו הראשונים אמר עכ"ל:
הרי לך דכל שלא היה שם תנאי ולא ע"מ ואף לא היו חלוקים הבעל והאשה בדבר מה אע"ג דכשאמרו לו ליתן גט לאשתו והשיב שכן יעשה אמנם שתתן המטלטלים לאמו לא חשיב תנאי כיון שלא הזכירו לא בתחלה ולא בשעת נתינת הגט והוא הדין לנדון דידן:
ועוד נראה למ"ד לומר דאפילו מ"ש בסדר הגט ופרטיו סימן קנ"ד סעיף י"ד וס"ך שיבטל הבעל קודם כתיבת הגט כל אונס וכל תנאי וכל דבר הגורם לבטל הגט או שיורע כחו מחמתו ואף לאחר כתיבת הגט צריך לחזור ולבטל כיוצא בזה פעם ב' קודם חתימת העדים כמ"ש שם ס' ע"ד וע"ה וע"ו מעתה אף את"ל דיש בנד"ד אומדנא דמוכחא שע"ד מחילת הכתובה הוא שנתרצה לגרש ממה ששאל על השטרות בשעת כתיבת הגט מה שאינו נראה לע"ד כלל מ"מ הרי חזר בו הבעל אחר כתיבת הגט קודם חתימת הערים ובפיו מלא לאמר שהוא מבטל כל תנאי וכל דבר הגורם לבטל את הגט או לגרוע כחו ולא כל הימנו לומר שלא כיון לבטל אלא תנאים חוץ מהמחילה דאת"ל דכך היה בדעתו אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים ובתר מה שביטא בשפתיו אזלינן וזה מוכרח מעצמו דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים בתקנתם לחזור ולבטל אחר כתיבת הגט קודם חתימת העדים:
מעתה בנד"ד דמסתמא נעשה הגט בכל אופן היותר נאות ככל הנמ"ך בס' הגט ופרטיו לא נשאר לשום בע"ד לחלוק ולומר דלתנאיה קמא סמיך ולחומרא כמ"ש הרב אמרות טהורות ז"ל דה"מ היכא שגירש סתם משא"ך הכא דביטל כל תנאיו וכל דבר הגורם לבטל הגט או לגרוע כחו בפי זו פעמים אחת קודם כתיבה וא' קודם חתימה דהא לא עדיפא אומדנא זו מההיא דמהרש"ל ומההיא דמור"ם סי' קמ"ה ואע"פ כן כיון שביטל בפיו כל תנאי וכל דבר הגורם ביטול הגט בטלי להו כל האומדנות וכל התנאים שקדמו כיון שלא התנה בשעת הגירושין כמ"ש שם מהרש"ל להדיא וכמ"ש מרן ז"ל בריש סימן קמ"ז לרוצה לגרש על תנאי ע"ש:
וגדולה מזו מצאתי בדברי הרב אמרות טהורות בסי' הנ"ל וז"ל השייך. וראיתי להרב המביט ז"ל בח"ב סימן ל"ז שהקשה ע"ד הרמב"ם ז"ל דידיה אדידיה וה"ה כתב פ"ח דגירושין בשם הרמב"ן ז"ל דאם הזכיר התנאי בשעת כתי' קודם התורף ולא הזכיר בשעת נתינה שהוא כשר ואלו הרשב"א כתב בחי' בשם הרמב"ן דאם אמר כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו לה ובשעת מעשה נתנו לה בסתם דעל דעת תנאי הראשון נתן. ותירץ הרב ז"ל דמ"ש הרב המגיד פ"ח דגירושין איירי כשבשעת הכתיבה לא הזכיר שעת הנתינה ולא אמר אתננו לה בתנאי זה אלא אמר כתבו גט זה על תנאי פלוני ותו לא. ומשום הכי כיון שלא הזכירו בשעת נתינה כשר ומ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן איירי כשהזכיר בשעת הכתיבה שעת הנתינה ואמר שרוצה ליתנו לה בזה התנאי דודאי ארעתא דתנאי קמא נתן אלו דבריו ז"ל. וכן ראיתי למהר"ש קמחי ז"ל הובאו דבריו בתשובת אבא מארי שהקשה דברי הרמב"ן ז"ל אהדרי ותירץ ע"ד הרב המביט והעלים עיניו מדברי הרה"מ ז"ל עכ"ל:
הרי מבואר שאע"פ שהזכיר התנאי בשעת כתיבת הגט אם לא הזכיר שעל מנת כן יתננו לה וגירש סתם הגט כשר ואין לחוש למה שאמר בשעת כתיבה ק"ו בנד"ר שמעולם לא הזכיר שם תנאי כלל:
והגם שהר' אמרות טהורות כתב שאין טעם לחילוק זה אנן בדידן לרבנים הנז' אנו שומעים כי הם הרבים ומה גם דקיימי בשטת כל הנך רבוותא מוהר"י בי רב ומהר"מ אלשיך ומהרש"ל וכל הנז' בפס"ד הנ"ל. ועוד דהרב אמרות טהורות גופיה לא חלק אלא היכא דהיה שם תנאי או ע"מ מתחלה משא"ך בנד"ד שמעולם לא תלה הבעל עיכוב הגט במחילה הכתו' כלל כמש"ל:
ועוד דאת"ל שאין ידיעתנו בזה מכרחת הרי הקדים החכם המסדר הגט נר"ו רפואה ואל האשה אמר קודם כל שתבטל המור' מעכשיו אם באולי תגרום שום פקפוק בגט ולא תתקיים המודע' לבטל המחילה אא"כ לא יהיה שום פקפוק בגט מחמתה וכן עשתה שקיבלה דבריו ונתנה בידו שטר המודעא אדעתא דהכי מעתה יכולה אשה זו לומר שכבר ביטלה המודעא ומחילתה מחילה גמורה למפרע מקודם כתיבת הגט לבל ישאר שום פקפוק בגט. ואם אבי האשה ירצה לתבוע לבעל במה שנתחייב לו מק"ר כמ"ש החכם הפוסק נר"ו רשאי שהרי הוא לא מחל זכותו ואף לא נמצא עמו בעיר באותו זמן. ואף הבעל לא אסיק אדעתיה שיפטר מחוב אביה אלא שרצה שהאשה תקבל אחריות אביה והרי קבלתו ואם כשיפרע לאביה יבא לחזור על האשה מכח אחריות אכתי סמא בידה ליפטר כיון שהיא מוחזקת ויכולה לומר לו הבא ראיה וכו' כמ"ש החכם הפו' נר"ו:
קנצי למלין שהגט כשר בלי פקפוק וחייב הבעל לפרוע לה סכי כתובתה ולפחות לאבי האשה הנז' ואין ממש בקבלת האחריות לחזור על האשה. והן אמת שהיה מהראוי להשתעשע בדברי קדשו של החכם הפוסק נר"ו בכל פרט ופרט אבל מה יעשה איש עני וגוע אשר כמוני שרבו עונותיו ותכפוהו אבליו ולא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. ומעיקרא לא רציתי להטפל בענין זה כלל מטעם זה אלא שנצחני השואל בהפצרותיו עד בוש הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות. כ"ח באדר משנת תקצ"א לפ"ק פה ג'יבאלטאר יע"א הצעיר בעבדי השם המו"ן. ע"כ נמ"ך. וחתום ע"ז החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמה"ר אברהם ישראל נר"ו:
וס"ל נמ"ך וז"ן ע"ן הובא לידי הפס"ד והגיתי בכל פעלו וראיתי שכל דברי החכמים הפוסקים יש"ץ נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וחייב הבעל הנז' לפרוע לאשתו כל סכי כתובתה מכל הני טעמי תריצי דאמור רבנן לעיל דאין כאן לא ע"מ ולא גילוי דעת ואפי' למ"ד דג"ד מלתא היא הכא בנד"ד דאין כאן אלא אומדנא בעלמא יודו דלאו מלתא היא. ובפרט כי רבים הם אשר אתנו דס"ל דאע"פ דהזכיר התנאי קודם כתיבת הגט מאחר שלא הזכירו בעת הגירושין התנאי בטל והגט קיים והתורה אמרה אחרי רבים להטות:
ומכ"ש לפי מ"ש בשאלה דהבעל נתחייב לאביה מקודם ואדעתא דהכי נזקף לזכות אביה כדי שלא יאנוס אותה עד שתמחול לו דפשיטא דחייב הבעל לפרוע מה שנתחייב לאביה ואם יחזור על האשה מכח האחריות אמרינן ליה הבא ראיה וכו' כיון שהיא מוחזקת כמ"ש הח' הפוסקים ישצ"ו. זהו מה שנלע"ד וצור ישראל יצילנו משגיאות ומ"ן כ"ד החו"פ בתמוז דהאי שתא תקצ"א לפ"ק הצב"י ע"ך נמ"ך וחתום. ע"ז החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמה"ר אברהם טולידאנו נר"ו: