ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קכו
הובא לידינו הפס"ד הנז"ל והגינו ל בכל פעלו. ומה שנלע"ד בזה הוא כמ"ש ידידינו החכם הפוסק כמהר"א נר"ו דלדעת מרן ז"ל דאזיל בשטת הרמב"ם ז"ל לא דייני' דינא דמתיבתא כלל ומה שרצה החכם הפוסק נר"ו להכריח בדעת הרמב"ם ומרן דמאי דאמרי' דנוטלת בלאותיה הקיימי' בלבד ולא מה שכלה ואבד היינו דוקא באינה נותנת אמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה אבל אם נתנה אמתלא לדבריה משלם לה הבעל מה שכלה ואבד כדינא דמתיבתא אי אפשר לומר כן לדעת הרמב"ם ז"ל אחר שהוא ז"ל דחה סברא זו בב' ידים וכתב דבדין הש"ס ראוי לתפוס ולדון ומה שדחה זה החכם הפוסק וכתב דמ"ש הרמב"ם דבדין הש"ס ראוי לתפוס ולדון היינו במורדת דבעלו"ל דבזה הוא דפליג אתקנת הגאונים אבל במורדת דמאיס עלי אזיל ומודה לתקנת הגאונים לענין ממון והביא ע"ז דברי מרן בב"י שכתב משם מרן ז"ל דלענין מורדת כתב כן הרמב"ם שיש לדון כדין הש"ס דאין כופין דאלו באומרת מאיס עלי כבר נתבאר שבדין הס"ס כופין וכו' ומזה רצה החכם הפוסק נר"ו להוכיח דבמאיס עלי לענין ממון לא קאי עליו הרמב"ם ז"ל ואמרי' דיודה לתקנת הגאונים כמ"ש בדב"ק:
הן אמת דמאי דשקיל וטרי מרן בדבור זה הוא לענין הכפייה דבמורדת דבעל"ול כתב הרמב"ם דכרין הש"ס ראוי לדון דלא כפינן לאפוקי מתקנת הגאונים שתקנו לכוף כדי שלא תצאנה בנות ישראל לת"ר אבל באומרת מאיס עלי כבר כתב הרמב"ם ז"ל דבדין הש"ס כופין ממ"ש אמימר דלא כייפינן לה וכמ"ש ה"ה שם אכל מכל מקום דעת הרמב"ם ז"ל דגם לענין הממון לא דיינינן כתקנת הגאונים אלא כדין הש"ס:
וכן מוכח ממ"ש מרן ז"ל בב"י שהממ"ש רבי"ה וז"ל אבל רב אלפס ז"ל כתב האידנא דייני במתיבתא וכו' וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו אבל רב אלפס כתב האידנא דייני במתיבתא וכו' וכבר כתבתי לעיל בשם כל הפוסקים אחרונים שלא התקינו תקנה זו אלא להורם בלבד ושעכשיו כבר בטלה תקנה זו וזו היא דעת הרמב"ם ז"ל שאין לנהוג כאותם מנהגות שבבבל אלא כדין הש"ס ראוי לתפוס ולדון וכיון שכן יש לתמוה על רבינו שאחר שכת' דברי הרמב"ם ז"ל שבדין הש"ס ראוי לדון כתב אבל הרי"ף כתב וכו' כאלו הוא תופס דברי הרי"ף לעיקר וכיון שנתבאר שכל הפוסקים חולקים עליו הו"ל לסדר דבריו באחרונה תחלה דברי הרי"ף ואח"כ אבל הרמב"ם כתב וכו' ונראה שאעפ"י שבענין לכפות לגרש לא קי"ל כדינא דמתיבתא. מ"מ בענין ממונא נקטינן כההוא דינא וכמ"ש בסמוך שכן היה דן רמ"י ומשו"ה כתב דברי הרמב"ם ז"ל אבל הרי"ף כתב לומר דאע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל שבדין התלמוד יש לדון גם בענין הממון רי"ף כתב דינא דמתיבתא שהוא שלא כדברי הש"ס ור"מ היה דן כדינא דמתיבתא לענין הממון וכו' ע"כ מוכח מזה דמ"ש הרמב"ם שאין לדון אלא כדין הש"ס היינו אף לענין הממון:
וכן מצינו בתשובת הרב מהרלב"ח ז"ל סי' ל"ו שכ' וז"ל גם בענין הממון נחלקו כדין האומר' מאיס עלי כפי דין הש"ס וסברות הפוסקי' וכו' האמנם דרך כלל ידוע כי היותר זכות שיש לאשה האומר' מאיס עלי הוא שתטול כל בלאותיה הקיימי' מנצ"ב בין תפסה בין לא תפסת וכ"ש בלאות נכסי מלוג וזה לרעת היותר מהפך בזכותה וכו' ע"כ ואחר שהביא סברות הפוסקים בענין הכפייה כתב וז"ל ועתה פשיטא ופשיטא דלענין מעשה אין לסמוך על סברת הרמב"ם ורשב"ם ז"ל שכתבו שכופין מדין הש"ס כיון שכל שאר הפוסקים הם כנגדם וכו' אמנם לענין הממון אין ספק. ונלע"ד שראוי לפסוק הדין ע"פי התקנה דאע"פ שהרמב"ם כתב שבדין הש"ס ראוי לתפוס ולדון גם סמ"ג קרוב לזה וכו' עכ"ז כיון שכל הגאוני' כתבוה וכו' גם מהר"מ היה דן הלכה למעשה על פיה בענין הממון והרא"ש כתב בפירוש בתשובת שאלה ונהגו כל רבותינו לדון דינא דמתיבת' כדברי הרי"ף ויהבינן לה כל מה שהכניס' גם בתשוב' אחרת כתב ודינא דמאיס עלי חכמי אשכנז וצרפת דנין בה דינא דמתיבתא לענין הממון. כמ"ש הרי"ף נראה דראוי לעשות מעשה על פיהם וכו' יעו"ש שהאריך:
למדנו מדברי הרב הנז' דלדעת הרמב"ם ז"ל אף לענין הממון אין לדון כדינא דמתיבתא כלל אלא כדין הש"ס והגם דהרב ז"ל פ' למעשה בדינא דמתיבתא מ"מ אנו אין לנו אלא פסק מדן ז"ל שקבלנו הוראותיו ואזיל בשטת הרמב"ם ז"ל גם לענין הממון:
וכן כתב הרב מהר"י חזן ז"ל בספר חקרי לב חא"ה סי' ל"ה וז"ל אלא דאתי בדינא דמתיבתא נצ"ב שאינם קיימים במאיס עלי חייב הבעל לשלם ואע"ג שכתב הרמב"ם ז"ל דאין לנו לדון אלא כדין הש"ס הרי הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו תקנה זו וכיון שהיא תפוסה מנכסי הבעל יכולה לומר קי"ל כדינא דמתיבת' ואע"ג שהרשד"ם א"ה סי' קל"ה כתב דאין אנו בני ספרד דנין כדינא דמתיבת' כי לא פשטה התקנה בינינו מ"מ הראד"ב סי' נ"ג כתב דהמוחזק יכול לומר קי"ל כדינא דמתיבתא ובמה שהיא תפוסה יכולה לומר קי"ל דחייב לשלם נצ"ב שנאבדו וכו' ע"כ. הרי מבואר דלדעת הרמב"ם ז"ל לא דיינינן כדינא דמתיבתא גם לענין הממון וכמו שהביא ג"כ משם הרב מהרשד"ם ז"ל שכן פירש בדעת הרמב"ם דאף לענין הממון אין לדון אלא כדין הש"ס כמבואר באותה תשובה יעו"ש. ומ"ש הרב דכיון שהיא תפוסה יכולה לומר קי"ל וכו' היינו לדידהו בערי טורקיאה שנושאים דגל הקי"ל מה שאין כן לדידן שקבלנו הוראת מרן ז"ל:
ומעתה אין מקום למ"ש הח' הפוסק נר"ו דמ"ש מרן דאין לה אלא בלאותיה הקיימים היינו בלא טענה וכו' אבל בטענה מבוררת יודה גם מרן שחייב לשלם לה כל נדונייתה מה שנגנב ונאבד וכו' דכיון שהוכחנו דלדע' הרמב"ם ז"ל לא דיינינן דינא דמתיבתא כלל מהיכן הרגלים לומר שאם יש לה טענה מבוררת דמשלם לה כל הנדוניא שהרי לא כתב כן מהר"מ אלא משום דה"ל בדינא דמתיבת' ומפני החשש שמא יש ערמה בדבר לא היה דן דין מאיס עלי אם לא תתן אמתלא לדבריה וכשנתנה אמתלא לדבריה דרואין אנו שכדבריה כן הוא מחייבין לבעל לשלם לה הנדוניא דהיינו סברת הי"א שכתב מור"ם בהגה. אבל לסברת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאין לדון כדינא דמתיבתא כלל א"כ אין להעדיף כחה במה שנתנה אמתלא לדבריה ולעולם אין לה אלא בלאותיה הקיימים:
ועל מה שנסתייע החכם הפוסק נר"ו מדברי הרב ב"ש שכתב אדברי מור"ם דאלעיל אסעיף ב' קאי דמוכח מדבריו דהי"א שהביא מור"ם ז"ל לא פליגי אדברי מרן דלעיל בסעיף ב' וכו' הרי פירש דבריו הח' כמהר"א נר"ו והדברים פשוטים ומה שלא הביא דין זה מור"ם לעיל גבי דין דמאיס עלי אלא אחר דינא דבעלו"ל הרי כתב הטעם ח"מ שם סקכ"ה יעו"ש:
ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו מס' חוט המשולש כל מאי דשקיל וטרי הרב ז"ל באותה תשובה אינו אלא לענין כפיה וע"ז כתב כיון שהמיאוס גלוי ומפורסם לא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר וכפינן ליה להוציאה בגט ואדרבא מתוך דבריו נראה דלהרמב"ם לא שאני לן בין נתנה אמתלא לדבריה או לא שהרי בדעה השנית שכתב שם הביא דעת הרמב"ם ולא חלק ודעה הו' הביא דעת מהר"מ דמחלק בהכי דמוכח מזה דלא ראי דעת הרמב"ם ז"ל כדעת מהר"ם ז"ל שמחלק. וכיון דדעת הרמב"ם ז"ל בענין כפייה לא שאני לן בין נתנה אמתלא לדבריה או לא. ה"ה נמי לענין ממון אין לחלק בהכי אחר שהרמב"ם ז"ל בחדא מחתא מחתינהו וכתב כופין אותו לגרש ונוטלת בלאותיה הקיימים:
וכן מוכח מדברי הרב פרי צדיק ז"ל באותה תשובה שהביא החכם הפוסק נר"ו שכ"כ וז"ל הכלל העולה דלענין ממון אין לזוז מפסק הרמב"ם ז"ל וסיעתו וכו' וכמ"ש מרן בשלחנו הטהור וכן ראוי לדון ולהורות בכל גלילות אשר קבלו עליהם דבריו מיום אשר נגה אור ספריו בכל תפוצות הגולה ומכ"ש בגלילות אלה אם בקצת עניינים לא נהגו כמותו הוא ע"פ פסק רבני גלילותינו שהם הרשב"ץ והר"ש בנו ז"ל ובנדון זה כולם נתנבאו בסגנון אחד לפסוק כהרמב"ם וכו' ובענין מה שבא בכתב הקהל י"ץ ובכל זה המיאוס העצום לא נתנה טעם ואמתלא למאיסותיה וכו' אם הכוונה בזה למ"ש הטור בשם מהר"ם והביאו הב"י בשם תשובת הרא"ש שמהר"ם לא היה דן דינא דמאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה שאינו מקובל בעיניה או שלא היה הולך בדרך ישרה וכו' הנה לדעת הרמב"ם ז"ל אין צריך שום אמתלא שהרי לא תלה הענין אלא במיאוס שכתב וז"ל אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי וכו' לפי שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה ואף ע"פי שהוא כתב זה לענין כפייה ובזה לא קי"ל כוותיה מ"מ נפקא מנה לענין ממון דקי"ל כוותיה דבמיאוס לבד תליא מלתא דכשאנו רואים דמואסת בודאי א"צ שום אמתלא למה מאסה וגם מרן דלא הזכיר בדבריו ברין מאיס עלי ענין כפייה רק לענין ממון נקט לישניה דהרמב"ם ז"ל אם אמרה מאסתיהו וכו' ולא הצריך שום אמתלא וכו' וגם הר"ן כתב וכו' וגם הרשב"א בתשובו' וכו' ר"ל דלא סגי במה שאומרת אמירה בעלמא מאיס עלי ואין אנו רואים מתוך ענייניה סימני מיאוס משום דבכה"ג חיישי' שמא לא מאסה באמת אלא אומרת כן לאיזו סבה אך כל שרואין בה אותות מאיסה כנדון זה בודאי שיספיק לדעת הרשב"א דאינה צריכה לתת אמתל' למא מאסתו וכו' ע"כ:
מבואר מדבריו דדעת הי"א שהביא מור"ם בהגה שהיא סברת מהר"ם פליג אדעת מרן והרמב"ם ז"ל דאינהו לא מחלקי בין נתנה אמתלא או לא אלא שאם מנו מכירים מדבריה שמואס' אותו בודאי אף שלא נתנה טעם למה מואסת אותו יש לה דין דמאיס עלי וא"כ אף בנתנה אמתלא לדבריה אין להעדיף כחה יותר ממי שמואסת אותו בלי טעם ואמתלא שהרי כתב דלדעת הרמב"ם ז"ל אינה צריכה שום אמתלא ולא כתב דהרמב"ם מיירי כשאין שם אמתלא לשנדייק ולומר שאם יש שם אמתל' שמשלם לה מה שכלה ואבד דלסברת מהר"ם ז"ל הוא דמחלקינן בהכי מה שאין כן לדעת הרמב"ם ז"ל:
ומה שנסתייע החכם הפוסק ממ"ש הרב הנז' ז"ל . וז"ל וכשיש שם אמתלא הוה ידעינן דממאיסות' עשתה זאת ולא להוציא ג"כ מיד הבעל וכו' והלא הרב ז"ל לא כתב זה אלא לדעת מהר"מ דמחלק בין נתנה אמתלא או לא. שהרי כתב וז"ל ובדברי מהר"מ עצמו שהביאו הטור והרא"ש איכא למידק דקשיא רישא אסיפא דמעיקרא כתב שמהר"מ היה דן כדינא דמתיבתא דמחזיר לה הבעל כל נצ"ב אפילו מה שנאבד. אלא שהיה מחרים אם השיאה שום אדם עצה וכו' וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר נדונייא. משמע דוקא שהיה רואה ערמה וכו' ולא שמן הסתם היה עושה כן. ואח"ך כתב ולכך לא היה דן דינא דמאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה. ואם פי' מ"ש בסיפא לא היה דן דין מאוס עלי אם אינה נותנת אמתלא לדברים שר"ל שכל שאינה נותנת אמתלא היה דן אותם כמורדת גמורה ואינה נוטלת כלום מנצ"ב. א"כ הרי אפילו מן הסתם שלא היה רואה ערמה היה דן אותה כמורדת וזה קשה עם מש"ל כשהיה רואה ערמה לא היה מצוה להחזיר וכו' אמנם ישוב דבריו לע"ד לפי שמהר"מ ז"ל היה דן במאיס עלי דינא דמתיבתא שאינה מפסדת כלום מנצ"ב וכו' וזה מטעם דהוי באנוסת הלב מפני זה כשהיה רואה ערמה בדבר היה מצוה שלא להחזיר נצ"ב שהוא בדין המורדת לדין הש"ס וכתבו עוד הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא נתנה אמתלא וכו' אבל כשאינה נותנת אמתלא נהי דדינא דמורדת לא הוה דאין בה דהא לא היה רואה בה ערמה מ"מ דינא דמתיבתא לא הוה דאין לה להחמיר כ"כ על הבעל. אלא היה משאיר אותה על דינא דגמרא באומרת מאיס עלי למר כדאית ליה שתטול כל בלאותיה הקיימים לבד ולא נמי מה שנאבדו. ולמר כדאית ליה שאפי' מן הקיימים לא תטול אלא מה שתפסה וכו' ומלבד הוכחה זו שמדברי מהר"מ עצמם צריך לפרש כן דלא תקשי דידיה אדידיה אלא שכן מצינו לו כמעט מבואר בהגהות מר' משמו. שהקשה מהר"מ וז"ל אם כן דחייב לשלם לה כל נצ"ב היכא דחזיא דאשתמיט נכסי תמרוד ותתפוס ותאכל ותחדי. וי"ל שאין זו שמחה שלימה אחר שבידו לעגנה עכ"ל. ואם איתא דכל שלא תתן אמתלא לדבריה לא תטול כלום מנצ"ב מאי קא מקשה ומאי קא מתרץ. הא אין אנו נותנים לה נצ"ב אלא בשתהיה אמתל' וכשיש שם אמתל' הוה ידעי' דממאיסות' עשתה זאת ולא להוציא נצ"ב מיד הבעל. אלא בודאי שסברתו מעיקרא היתה שאפילו בלא אמתלא משלם לה הבעל כל נצ"ב ועל הנחה זו הקשה ותירץ מה שתירץ. דכפי תירוצו אע"פ שאין אמתלא משלם לה הבעל כל נצ"ב. ואע"פ כן למעשה לא היה סומך על תירוצו מפני חומר הקושיא וכשאין אמתלא לא היה דן דינא דמאיס עלי ר"ל היה מסיר הסבה המוזכרת בקושייתו שהיא גורמת החששא דהיינו מה שהיה דן בה שישלם לה הבעל מה שנאבדו ונפחתו וכשהיה מסלק הסבה ולא היה דן אלא בלאות הקיימים ליכא חששא דכיון דחזיא דאשתמוט נכסי תמרוד. וכל מה שכתבתי בזה אינו אלא לדעה פוסקים אלו שהזכירו ענייני אמתלאות אלו. אבל להרמב"ם ולפסק מרן ולהרשב"ץ ולהרשב"ש זצ"ל אין אנו צריכים לנזכרים שדבריהם ברור מללו דאין צריך שום מתלא כמבואר בדבריהם וכמש"ל עד כאן לשונו לענייננו:
מבואר נגלה דמ"ש הרב דכשיש שם אמתלא ידעינן דממאיסות' עשתה זאת וכו' היינו לסברת מהר"מ דמחלק כין יש אמתלא או לא. משא"כ לסברת הרמב"ם דלא מחלקינן בהכי:
נמצא לפי זה דלדעת מהר"מ ז"ל שלשה חלוקות בדין מאיס עלי שכשיש טענה מבוררת משלם לה אף שכלה ואבד וכשלא יש אמתלא וגם לא יש ערמה בדבר נוטלת בלאות הקיימים בלבד וכשיש ערמה בדבר יש לה דין בעלו"ל. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן כי אם שני חלוקות. דהיינו בין אם נותנת אמתלא בין אינה נותנת אמתלא אינה נוטלת אלא הבלאות הקיימים בלבד וכשיש לחוש שנתנה עיניה באחר דהיינו שיש ערמה בדבר יש לה דין דבעלו"ל כדעת מהר"מ ז"ל דאם איתא דכשיש שם אמתלא מודה הרמב"ם ז"ל דמשלם לה כל הנדונייא מאי איכא בין סברת מהר"מ לסברת הרמב"ם ז"ל שהוצרך הרב לומר דכל מ"ש אינו אלא לדעת מהר"מ דמחלק וכו' אבל לדעת הרמב"ם וכו' אם לא שנאמר דאיכא בינייהו בנותנת אמתלא דלדעת מהר"מ משלם לה אף מה שכלה ואבד. ולדעת הרמב"ם ז"ל אינה נוטלת כי אם בלאות הקיימים לבד:
וכן מוכח מדברי הרב מהרימ'ט ז'ל בשניות חא"ה סי' מ' דלדעת הרמב"ם ז"ל צריך שתתן אמתלא או לפחות שיתבאר מדבריה שהוא מאוס בעיניה שכתב שם וז"ל ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כדברי הרמב"ם ז"ל היה צריך לחקור הדבר היטב שיהא ברור וניכר לנו שא"א לה להבעל ברצונה לו שהוא מאוס בעיניה. וצריכה לתת אמתלא לדבריה עד שנאמינה כמ"ש הרא"ש וההגהות בשם מהר"מ ואע"פ שהרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסים להרמב"ן ז"ל בסימן קצ"ח כתב שהאומרת מאיס עלי א"צ לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה וכו' זהו שיכולה לומר שהוא מאוס אע"פ שלא תתן טעם מ"מ אנו צריכים להכיר ולבחון זה מדבריה שכן הוא האמת שהוא מאוס עליה כמ"ש הרשב"א בתשובה שהובאה בב"י שם דף ק"א שאל"כ כל המורדת דאמרה דבעלו"ל דמפחתא כתובתה ומפסידה בלאות תאמר מאיס עלי כדי שלא תפסיד כלום אלא ודאי לא מפיה אנו חיים אלא במלי דמוכחי ובריר לכל וכו' ע"כ:
נמצא דלדעת הרמב"ם צריך שתתן אמתלא כדברי מהר"מ או שאנו מכירים מדבריה שהוא מאוס בעיניה ובשני חלוקות אלו דבר הרמב"ם ז"ל דיש לה דין מאיס עלי ונוטלת בלאותיה הקיימים בלבד:
שוב מצינו לרב אחרון בספר הנק' ראש משבי"ר שהביא קושית הרא"ש ז"ל על הרמב"ם ז"ל שכתב אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו לשעתו לפי שאינה בשבויה להבעל לשנוי לה וכו' והקשה הרא"ש ע"ז ומה נתינת לכוף האיש לגרש ולהתיר א"א לא תבעל לו ותשב אלמנות חיות כל ימיה הלא אינה מצווה על פריה ורביה וכו' הובאו דבריו בב"י שם. וכתב הרב הנז' וז"ל ואפשר להליץ בעד הרמב"ם וסמ"ג ודעמייהו ז"ל דס"ל דכיון דאמרה מאיס עלי שנכנס לה מאיסותא אין לנו לכופה לפי שאינה כשבויה וכו' ושמא אמת אמרה דמאסה אותו. וגם דקרוב לודאי דאמת אמרה לפי שמפסדת כתובתה וכל מתנה שנתן לה הבעל שמחזרת אותו וגם הנדוניא שכלו ונאבדו שנפטר הבעל מאחריותן וכו' כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל. וכן ראיתי להריטב"א ז"ל הובא בספר א"ז דכתובו' וז"ל אבל באומרת מאיס עלי נראין דבריה דכיון דקושטא קא אמרה לה כייפינן לה כלום תוך יב"ח ע"ש. א"כ אין לומר שתשב אלמנות חיות שחכמים חששו הרבה לעיגון ופן תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וכו' וכ"ש אם להרמב"ם ס"ל דהיינו דוקא בנותנת אמתלא לדבריה למה מאוס עליה כדברי ההגהות בשם התו' והר"מ וכמו שהביא הרב"י ז"ל בא"ה סי' ע"ז וכ"מ שכתב הרב נ"מ. ובספר יד אליהו בד' נ"א שתירץ לדעת הרמב"ם ז"ל עש"ב וכו' ע"כ:
הרי שהביא מדברי הרבנים ז"ל דהרמב"ם מיירי בנותנת אמתלא לדבריה והיינו טעמא דכפינן אגיטהיובה סיים הרמב"ם ז"ל דנוטלת בלאותיה הקיימי' בלבד. וא"כ ה"ה לדעת מרן ז"ל דאזיל בשטתיה לענין הממון:
והרב מהרא"ש ז"ל בסימן קפ"ו עלה ונסתפק באומרת מאיס עלי אי בעינן שתהיה המיאוס מחמת הבעילה אבל מחמת שנאה אין לה דין מאיס עלי או נימא שאפילו מחמת שנאה מפני איזה דבר הויא מאיס עלי. וכתב וז"ל ואפשר לומר דמאיס עלי הוא פירוש שנאתיו אינה רוצה בו וכו' דהיינו מאיס עלי היינו שנאתיו וכמו שמצינו להרמב"ם עצמו שסיים בלשונו שם ואמרה דאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וכו' ולא אמר למאוס. א"כ היינו שנאתיו היינו מאסתיו ומאי דלא נקט גמרא לא בעינא ליה היינו לדיוקי שאנו צריכים לידע שיש שם אמתלא לשיהיה שם שנאה. וכמו שכתב הרשב"א בתשובה שאינה נאמנת במה שאמרה עד שניכר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה כמו שאמרה וכו' וכמ"ש ג"כ בשם ר"מ שלא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה אינו מקובל בעיניה וכו' ויש ממ"ש עוד ראיה וכו' ועוד נ"ל ראיה מדבר הגמרא שהבאתי למעלה מוכרחת זאת הסברא בזה הצד וכו' ע"כ:
עוד כתב שם וז"ל אבל לענין הממון יש סברות רבות כמ"ש הראשונה סברת הרמב"ם ז"ל. הב' סברת הרשב"א. ג' דעת הר"ן וכו'. הד' דעת הרא"ש והטור ז"ל. הה' דינא דמתיבתא והנה הדעת הד' בטל הוא וכו' גם דעת הר"ן נתבטל אצל כל שאר הפוסקים וכו' לא נשאר א"צ רק דעת הרמב"ם ז"ל ודעת הרשב"א ז"ל ודינא דמתיבתא. שהנה הרמב"ם והרשב"א ז"ל לא רצו לפסוק כדינא דמתיבתא והרי"ף והרא"ש דנו דינא דמתיבתא וכו' ע"כ. ובסוף דבריו כתב וז"ל אבל אם לא תפשן או אם אין ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתם הא' או שנגנבו או שנאבדו אף דלדינא דמתיבתא חייב לשלם בהא נמי יכול לומר הבעל קי"ל כהרמב"ם וכהרשב"א ז"ל ולא מפקינן מניה כלל וכו' ע"כ. למדנו מדברי הרב הנז' דלסברת הרמב"ם אנו צריכים לידע שיש שם אמתלא להיותו מאוס בעיניה וכמו שהוציא כן מדיוק הש"ס גם למדנו דלהרמב"ם דלא דיינינן דינא דמתיבתא כלל כמ"ש:
ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו מההיא דספר אגודה שכתב מרן בב"י ססי' קנ"ד במי שהיה רועה זונות וכו' ופסקה מור"ם שם. וכתב החכם הפוסק דמה שהצריכו שם עדים היינו מפני שהיא היתה אומרת כן וליכא היכרא לבני העיר. אבל היכא שהוא ידוע לכל כנד"ד לא בעי עדים וכו'. א"נ התם לא הוצרך לעדים אלא לענין כפייה וכו' כמ"ש בדב"ק. המובן מדבריו דס"ל דגם מרן מודה לדין זה. ואם הדבר כן היה לנו לחייבו בכל הכתובה אף במנה מאתים כמ"ש שם יוציא ויתן כתובה וכמ"ש מרן שם ג"כ בשם רבינו ברוך דהיכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אלא בדאיה מ"מ נפיק ממונא מניה וכו' וסיים שם וז"ל דכיון דחייבוהו חז"ל בממון זה לתת הלכך מפקינן מניה כתובה ויהיבנא לה מנה מאתים ונדונייא וכו' ע"כ. ומה שנלע"ד בזה הוא דמרן לא ס"ל האי דינא דספר אגודה. שהרי לא פסקו בש"ע. ואע"ג דמור"ם ז"ל בהגה פסקו. הרי מרן ז"ל גילה דעתו ולא כתב יוציא ויתן כתובה אלא דוקא בהנהו דמפורש בש"ס כריח הפה וכו' ובסעיף ד' כתב מרן האיש שנולדו בו מומין וכו' ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה. אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה דינה כדין מורדת הרי דלדעת מרן ז"ל לא אמרינן יוציא ויתן כתובה אלא רוקא במומין המפורשים בש"ס אבל בשאר מומין יש לה דין מורדת. וא"כ כרועה זונות ג"כ אף אם תביא עדים ע"ז לא אמרינן יוציא ויתן כתובה. אלא דינה כמורד דמאיס עלי דנוטלת בלאותיה הקיימים בלבד:
ועמ"ש החכם הפוסק נר"ו דאף לדברי החולקים על הרמב"ם בכפייה דוקא היכא דליכא טענה מבוררת. אבל היכא דאיכא טענה מבוררת כייפינן גם לגרש. והביא ראיה מתשובת הרא"ש על שמנת ת"ח וכו' שכופין לגרש. הרי מצינו להרב מהרימ"ט בשניות סי' מ' שכתב וז"ל ותשובת הרא"ש ז"ל אינו ענין לנדון דידן כלל. שאותה אלמנה שהיתה מגדולי המלכות ההוא ואלמנת ת"ח וקידשה אותה המלמד תינוקות בביתה. כת' הרא"ש אם יראה לרבנים הקרובי' אל הדבר שהמקדש אינו אדם הגון להדבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פיתה אותה קרוב הדבר לדמותו לעובדא דפ' נ"ש בעובד' דגירש וכשמתא גירש תרביה משכיה ואליתיה דההיא דהקדישה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי נורסייה ואתא וחטפה מניה בהא אמרינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן. ואע"פ שאפ' שנתרצית לו אפקעינהו רבנן לקדושין מניה. ואותו הנדון של הרא"ש אמר קרוב הדבר לדמותו לזה שאם הדבר נודע שאין זה האדם ה מזולזל ראוי לידבק בבת טובים וכו' אלא שזה הרק פיתה אותה בנכל ובתרמית. נהי דקדושין לא נפקיע שלא היה הרא"ש מחשיב עצמו כבי דינא דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממון של קדושין וכו' לכך כתב שיש לסמוך באותו הנדון על מקצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין לגרש. הרי שלא רצה להקל אלא שבדורות הראשוני' היו מוציאי' אותה בלא גט בהפקעת ב"ד בדורות האחרונים אמרו לכוף לגרש ע"כ:
גם מור"ם בתשובה סימן ל"ו כתב וז"ל ולכופו נמי מטעם דגנב או קוביוסטוס ועבריין אין לנו ראיה לישען עליה דהא אפי' משומד להכעיס אין כופין אותו לגרש אלא לרצונו. ולסמוך על מה שסמך הרא"ש בתשובה כלל ל"ה אינו משענת ראוי לסמוך עליה דהתם עיקר התשובה ההיא היה על בת טובים שנתקדשה בטבעת שאולה והא והא שאיננו אדם ראוי והגון לידבק בבת טובים גרם לו לכתוב שיש לו לסמוך על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה. אבל באשה נשואה שנים רבות עם בעלה כנד"ד אין לומר שדעת הרא"ש הוא לכוף ולגרש מטעם שאינו הגון או שהולך בדרך לא טוב. דהא איפכא שמעי' מפסקיו בפ' אע"פ ומתשובה כלל מ"ג סימן ח' בטענת מאיס עלי ע"ש. והא נמי טענת מאיס עלי הוא מטעם מעלליו אשר לא טובים ומטעם זה אין כופין וכו' ע"כ:
וכן מצינו בספר משפט צדק ח"א סי' נ"ט שנשאל במי שהיה מכה אשתו והיא טענה שהיה שוכב עמה בנדות וכו' ואפ"ה כתב דאין כופין אלא או תמרוד בו ולא תהיה עמו במדור א' או תשאר עמו אולי יחזור בתשובה והביא שם מתשובת הרא"ש שכתב וז"ל ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וכו' ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותהא עגונה לעולם ויראה פן יהרגנה בכעסו וכו' איני רואה מתוך טענות' דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש כי אין להוסיף על מה ששנו חז"ל בפ' המדיר וכו' לכן אין לכופו לגרש אך תפייסנו שיגרש או תקבלנו וחזון מנכסיו ע"כ יעו"ש. הרי מבואר מדברי הרא"ש בעצמו דסבר דאין לכוף אלא בהנהו דמפורשים בש"ס:
וכן כתב בתשובה רש"ל סימן מ"א וז"ל יראה שאין כופין לגרש אלא אותם השנויים בהמדיר. אבל לא היכא שטוענת מאיס עלי אפילו נותנת אמתלא לדבריה באיזה מעשים שאינם הגונים וראוים לבר נש ולא זו היכא שאין בידיה לברר אלא אפילו ביררה עליו וכו' אין בידינו לכופו כמ"ש בהגה"מ וכו' דדוקא משומד שיצא מן הכלל ואי אפשר שיכול לקיים שארה כסותה ועונתה כראוי בדת יהודים כה"ג הוא שנהגו לכוף ע"י גוים כדפרישית אבל כ"ז שלא נטמע ביניהם אפילו הוא משומד לכל התורה כולה אין כופין אותו מאחר שיכול לקיים שארה כסותה ועונתה כראוי וגם אולי על ידה יתחרט ויחזור למוטב וכו' ע"כ:
הרי מבואר דלסברת החולקים על הרמב"ם אף שבאה בטענ' מבוררת אין כופין ואפי' במכה אשתו כתב מרן בסי' קנ"ד דאין לסמוך על ספר אגודה ואין כופין יעו"ש:
ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו מתשובת הרא"ש באשה שנתייראה מבעלה שילך לעיר אחרת וכו' שפסק הרא"ש שישביעוהו או יכפוהו לגרש ופסקו מרן בסי' קנ"ד אין ממנה ראיה לנד"ד שהרי בא מבואר בדברי הרא"ש דאין לכוף לגרש אלא בהנהו דפ' המדיר אם לא שנאמר דהתם היינו טעמא כדי שלא תשאר עגונה כמובא שם באותה תשובה ולכן כתב הרא"ש נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן אבל בישב עמה ובאה בטענה שאינו הולך בדרך ישר וכו' אף אם יש לה עדים ע"ז מ"מ כיון שאינו מחסר ממנה דבר מחיובו אין לכוף לגרש לסברת כל הפוסקים החולקים על הרמב"ם כמ"ש:
גם ההיא תשובת הרשב"א במי שמצער לאשתו ומשליחה מביתו שפסק מור"ם בסי' הנז' דכופין אותו להוציא הרי ביאר שם הטעם כי ע"ז אינו זונה לפעמים ופורש ממנה מתשמיש יותר מעונתה והוי כמודר ממזונות ותשמיש משא"כ בנד"ד:
העולה מכל זה דלדעת הרמב"ם ומרן ז"ל לא דיינינן דינא דמתיבתא כלל בין במורדת דבעל"ול בין במורדת דמאיס עלי ואף לענין הממון אין לדון אלא כפי דין הש"ס דאינה נוטלת כי אם בלאותיה הקיימים בלבד ואין לחלק בין יש לה אמתלא מבוררת או לא אלא שאם אנו דוחים מתוך דבריה שבאמת הוא מאוס בעיניה אף שלא נתנה אמתלא על זה יש לה דין דמאיס עלי ודינה שוה לנתנה אמתלא וטענה מבוררת דאין להם כי אם בלאותיה הקיימים בלבד לאפוקי אם אין אנו רואים בה סימני מיאוס כלל ויש לחוש שמא נתנה עיניה באחר אז יש לה דין דבעלו"ל כמו שהוכחנו כל הפוסקים הנ"ל:
ולפי זה מה שכתב מור"ם בהגה בס"ב וז"ל ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אומרת תן לי גט וכתובה חיישי' שמא נתנה עיניה באחר ויש לה דין מורדת דבעל"ול וכו' ע"כ. גם מרן מודה בזה לפי מה שהוכחנו בדעת הרמב"ם דבעינן שיהא ניכר לנו שבאמת הוא מאוס בעיניה והיינו כשמבקשת גט בלא כתובה דניכרים הדברים שהוא מאוס בעיניה ובזה הוא דאמרי' דתטול הבלאות אף בלא תפיסה אבל כשאין ידוע לנו שהוא מאוס בעיניה דהיינו שמבקשת גט וכתובה חיישי' שמא עיניה נתנה באחר ויש לה דין דבעל"ול דהפסידה הבלאות אם לא תפסה אותם:
ועמ"ש החכם הפו' נר"ו שחייב לשלם לה הבלאות מיד אפי' לא נתן לה גט וכו' הנה לכאורה היה נראה לומר דכל עוד שלא גירשה לא תטול כלום כפי מאי דקי"ל דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים כ"א ע"י גרושין או מיתה כמ"ש מרן בסי' צ"ג וסיים שם מור"ם וכתב וז"ל וה"ה מה שקבל בנדוניא וע"ל סימן צ"ו סי' א' ע"כ ושם כתב מור"ם ג"כ דמה שהאשה מכנסת לבעלה אי' נגבית אלא עם הכתובה יעו"ש. וכ"כ מרן בב"י שם וז"ל אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלם עליו וכתב אותם בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא ומ"ש רבינו שאינם כשאר הכתובה היינו דוקא מ"ש ונגבית עמה כלומר דכשם שכתובה לא נתנה ליגבות אלא לאחר מיתה או גרושין ולא קודם לכן נדוניא נמי אינה נגבית קודם לכן וכו' ע"כ:
אבל מ"מ עדין יש לדוחה לדחות ולחלק בין ההיא דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים לבין המורדת:
אלא דמצינו להרב מהרלב"ח ז"ל בתשובה שכתב וז"ל גם לדעת הרמב"ם דפסק האומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימים אפי' לא תפסה אותם יש ספק מצד אחר כי אולי הרב לא זיכה אותם הנכסים כ"א אחר גט או חליצה שלדעתו ז"ל כופין עליהם אבל קודם לזה אין לה כלל וא"כ לדידן דלא כפינן אגט או חליצה כלל אפי' בלאותיה הקיימים לא תטול וכו' ע"כ ובסי' פ"א כתב וז"ל וגם לדע' הרמב"ם ז"ל כשאמרה מאיס עלי מפסדת כתובתה מיד זהו לפי סברתו ז"ל שבית דין כופין את הבעל לתת לה גט מיד וכיון שנתגרשה ע"פ ב"ד שלא ברצון בעלה דין הוא שתפסיד מיד כתובה אבל לדעת שאר הפוסקים שאין כופין לגרש אינה מפסדת מיד כתובתה וכו' ע"כ:
מבואר מדבריו דלדידן דאין כופין כל עוד שלא גירש לא הפסידה כתובתה אפילו מנה מאתים ולפי זה נראה דמ"ש מרן ז"ל אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים ואינה נוטלת משל בעלה וכו' היינו לומר דדוקא אם רצה הבעל לגרשה הוא דאמרינן דאין לה כתובה ותטול הבלאות וכו' דהיינו בשעת הגט אבל אם לא רצה לגרש ואנן לא כייפינן ליה או אבדה כתובתה ועדין אגידא ביה כדמעיקרא ואם חזרה בה א"צ לחדש לה כתובה אחרת כיון דלא אבדה כתובתה ער שעת גירושין ואם כן אף הבלאו' אינה נוטלתם כי אם עד שעת גירושין:
אלא דמצינו להרדב"ז ח"א סי' שס"ד שכ' דמשעה שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו אבדה כתובתה דאין לך מחילה גדולה מזו ומחילה אינה צריכה קנין ואפילו שלא אמרה בהדייא הכי אלא שהתרו בה דעי שאם לא תחזורי ביך הפסדת כתובתיך והיא עדין במרדה עומדת הפסידה כתובתה ואם אח"ך חזרה בה צריך לחדש לה כתובה אחרת יעו"ש בדבריו לפ"ז צריכים אנו לומר כרי להשוות הדעות דעת הרדב"ז עם דעת מהדלב"ח ז"ל דמהרלב"ח ס"ל דבאומרת מאיס עלי אינה צריכה התראה וגם אינה צריכה לומר איני רוצה בו ולא בכתובתו אלא שאם שואלת גט בלבד בטענת מאיס עלי יש לה דין דמאיס עלי כמ"ש מור"ם בהגה שם ס"ב להכי הוא דאמרינן דלא איבדה כתובתה עד שעת גרושין אחר דאין כאן לא מחילה ולא התראה אבל הרדב"ז מיירי שא שאמרה בפירו' איני רוצה בו ולא בכתובתו או שהתרו בה שאם לא תחזור בה תפסיד כתובתה לזה קאמר הרב דהפסידה כתובתה מיד מטעם המחילה או מטעם ההתראה א"כ לפי זה לדעת מרן ז"ל שלא הזכיר ההתראה באומרת מאיס עלי וגם א"צ לומר איני רוצה בו ולא בכתובתו אלא שאם שואלת גט סתם יש לה דין דמאיס עלי כמ"ש מור"ם שם ועיין בחלקת מחוקק סק"ד לא איבדה כתובתה וגם לא תטול הבלאות כ"א עד שעת גרושין:
שוב מצינו להרב מהריק"ש ז"ל בספר ערך לחם ממ"ש מרן ז"ל במורדת דמאיס עלי אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה ותטול בלאותיה וכו' כתב הרב הנז' וז"ל מהרי"ל העלה בתשובה סימן ל"ו לענין הממון הדין קיים אפילו לדידן דלא כייפינן על הגרושין מוציאין מידה כל הנותר על נדונייתה מיד לדעת הכל. ומדקדוק לשון הרמב"ם בדינים אלו פי"ד שהוא לשון הרב המחבר בס"ב בעמוד נראה ברור דלענין חזרת הממון שבידה לא מהדרא אלא אחר גרושין וז"ש בדין מורדת כשהיה יוצאת לאחר יב"ח וכו' תחזיר וכו' מה שאין כן באיבוד כתובתה גם בדין האומרת מאיס עלי כתב קודם הגרושין גם האדיך לכתוב כופין אותו לשעתו שהיה רי לכתוב כופין אותו ואנחנו נבין דמדלא יהיב ליה זמן ודאי מיד קאמר גם בסוף הדין קאמר שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא ע"כ וכן הקדים המחבר בלשוני סעיף ב' אם רצה הבעל לגרשה וכו' וכן נוטין דברי הרדב"ז שכתב תרתי לא עבדינן לה לעגנה ושתחזיר לו מותר שנתן לה וכו' וכן ראוי לדון וכ"ש עד כדי נדוניית גם מהרי"ל מסכים להשאירו בידה כנז"ל עכ"ל:
מבואר מדבריו דלהרמב"ם אינה מחזרת מה שהוא של בעל אלא אחר גרושין ואם כן מוכרחים אנו לומד דגם הבלאות שהם ביד הבעל אין מוציאין מידו עד אחר גרושין שהרי הרמב"ם הקרים דין הגרושין ואח"כ כתב ותטול בלאותיה וכו' ואינה נוטלת משל בעל וכו' וכמו שדקדק הרב הנז' מדברי הרמב"ם לגבי הדברים של בעל וא"כ הה"נ לגבי הבלאו אם הם ביד הבעל וגם מרן שהעתיק לשונו מלבד הכפייה הקדים דין הגרושין וכתב אם רצה הבעל לגרשה אין לה וכו' ותטול בלאותיה וכו' משמע שכל אחד יעמוד במה שתחת ידו עד שעת הגרושין. הן אמת שאם בנוי הנדונייא הם תחת ידה אין מוציאין מידה כמ"ש הרב הנז' וז"ל וכ"ש עד כדי נדונייתה גם מהרי"ל מסכים להשאירו בידה ע"כ אבל אם אינם בידה אפי' אם אינם ביד הבעל גם כן נראה שלא תטול כלום אחר דברשותיה דבעל קיימי כדתנן אם מתו מתו לה וכו':
אלא דלהאי הטעם שהביא הרב הנז' מתשובת הרדב"ז ז"ל דתרתי לא עבדינן לה לעגנה ושתחזיר לו מוסר שנתן לה א"כ לפ"ז אם נאמר שכנגדו נדונייתה ישארו כיד הבעל הרי עבדינן לה תרתי:
אלא דנדון הרדב"ז ז"ל היה שתפסה כל נכסי נדונייתה והיתה גם כן תפוסה במוהר שנתן לה והשאלה היתה לגבי המוהר שהיה תובע ממנה הבעל ולזה השיב וז"ל אם רוצה לקחת מה שנתן לה יגרש אותה ואם יגרש אותה אז נחייב אותה שתתן לו המוהר שנתן לה וכו' אבל אם אינו רוצה לגרשה תרתי לא עבדינן לה וכו' ע"כ יעו"ש בח"א סי' ר"א. ולפ"ז יכולים אנו לומר דלדעת הרב ז"ל דלגבי הנדוניא אף אם היה ביד הבעל מוציאין ממנו ונותנין לה אף קודם הגרושין מטעמא דתרתי לא עבדינן לה אבל לפי מה שדקדק הרב מהריק"ש מדברי מרן ז"ל נראה דאינה נוטלת כלום ער שעת הגרושין כמ"ש:
איברא דממ"ש החכם הפוסק נר"ו מדברי הרב בד"מ שהביא משם המרדכי שכל מה שהכניסה נותנין לה ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ליתן גט. מבואר נגלה דתזכה בבלאות מיד אף שלא גירשה. והגם שכ"ז הוא לדעת מהר"ם ז"ל דס"ל דדיינינן רינא דמתיבתא באמתלא מבוררת סוף סוף כיון דלענין גירושין אין חלוק בין דעת מרן ז"ל לדעת מהר"ם ז"ל ולעולם אין כופין ואפ"ה כתב הרב שתזכה מעכשיו בבלאות א"כ מינה נלמוד לדע' מרן ז"ל שתזכה בבלאות מיד אף שעדיין לא גירש וכמ"ש הרא"ש בתשובה שהביא רבינו הטור שם וז"ל והסכימו חכמי אשכנז וצרפת שבטענת מאיס עלי אין לכוף וכו' וכן אין כופין אותה להיות אצלו וכו' אבל ממונה ישאר בידה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל וכו' ע"כ. וכן כתב רש"ל בתשובה הנז"ל דכל מה שיש בידה נדונייתה ישאר בידה ותשאר בבית אביה עד שיתרצה ליתן גט יעו"ש. ואין לדחות ולומ' דהיינו דוקא אם בגדי הנדונייא היו בידה אבל אם היו ביד הבעל אין מוציאין מידו שהרי בתשובה אחרת בסי' ס"ט ביאר הדבר וכתב להדיא דאפי' נדונייתה בעין ביר הבעל מוציאין אותו מידו יעו"ש:
ומ"מ מה שנסתייע החכם הפוסק נר"ו מדברי הרב מהריט"ץ ז"ל דנוטלת הבלאות קודם הגירושין בבאה בטענה. וס"ל כדעת מהר"ם וכדינא דמתיבתא לעד"ן דאין משם ראיה לנד"ד שהרי כתב וז"ל איברא דכיון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מיאסה אותו יישר כחם והיינו יכולים לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמ"ש הרמב"ן על בעל שמכה אשתו וכו' א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכד אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפי' נאמר דאין כופין לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן שמבקשים ממנו ליתן גט וליתן כתובה. ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה. והיא יושבת תחתיו וכו' ומה גם שכבר התרו בו פעמים ג' שישוב מדרכו הרעה ולא שב וגם מאבד ממון בשחוק וכו'. הכלל העולה מדברינו שאם הוא נצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה. ואם לא נצטרע אלא שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אף על פי שלא נכוף אותו לגרש נכוף אותו ליתן כתובה וכו' ע"כ:
נמצא דטעמו של הרב שחייבו בכתובה כיון דבנדון ההוא היה עושה נאצות גדולות וכו' כמ"ש בשאל' דק דע כל היום בניאוף ובנאצות גדולות מה שאין הפה יכולה לספר דבר ידוע ומפורסם שיש עדים בדבר שיודעים כו ובמעשיו הרעים ובדרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו. וגם שנצטרע מרוב הליכתו אחר בת אל נכר. וגם שחמיה וחמותה היו נלחמים ומתקוטטים עמה ובכל זאת גירשוה מביתם ושבה אל בית אביה וכו' ובתוך כ"ד שעות עבר על השבועה והלך בשרירות לבו הרע אכול ושתה ושחוק ופעמים ג' עשו הדבר הזה ע"י דיני קהלתו ויהי לאחור ולא לפנים אדרבא הוא מוסיף על חטאו פשע וחבורה חבורות רשע אחר זנות ונאצות גדולות וכו' ע"כ יעו"ש. אמטו להכי כתב הרב ז"ל דאף שלא נכוף אותו לגרש נכוף אותו בכתיבה. והביא ראיה מדברי הרמב"ן ז"ל באותן דברים שמבקשים ממנו ליתן גט וכתובה. ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיינו אפילו מנה מאתים. ולא מטעמא דס"ל כדעת מהר"ם דמחלק בין נותנת אמתלא לדבריה או לא כתב הרב זה שאם הדבר כן הי"ל לחייבו כ"א בנכסי הנדונייא בלבד אף מה שכלה ואבד ולא בכתובה. ולזה לא היה צריך הרב להרחיק את עדיו ולהביא ראיה מדברי הרמב"ן ז"ל מאותן דברים וכו' והי"ל להביא מדברי מהר"מ ז"ל שמשם הוא מקור דין זה דבנתנה אמתלא לדבריה דיינינן ליה דינא דמתיבתא לחייב הבעל לשלם לה כל הנדוניא ומדברי המרדכי הנ"ל והרב ז"ל לא הזכיר דבריהם אפילו ברמז כלל. אם לא שנא' דודאי דעת הרב ז"ל דבדין מאיס עלי אין לחלק בין נתנה אמתלא או לא. וכל שבאמת הוא מאוס עליה יש לה דין דמאיס עלי ונוטלת בלאותיה הקיימי' בלבד כדעת הרמב"ם ומרן ז"ל ויכולים אנו לומר דאין נותנים לה כ"א עד שעת גרושין כמו שהביא מדברי הרמב"ן ז"ל. אלא כיון דבנדון ההוא היה עושה נאצות גדולות וכו' וגם היו מתקוטטי' עמה חמיה וחמותה וגירשוה מביתם וכו' כמ"ש בשאלה הנז' שחייבו הרב בכל הכתובה וסמך עצמו לדמותם לאותן דברי' שכ' הרמב"ן ז"ל במכה אשתו וכו' וכן הביא הכנ"הג בסי' קנ"ד בשם הרדב"ז במכה אשתו דמנדין אותו שלא יכה אותה אם חזר בו טוב ואם לאו קונסין אותו בכתובה ואין מזכירין לו שיוציא את אשתו כלל יעו"ש:
ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו מתשובת הרשב"א דאפילו באה בטענה אין כופין לגרש אלא בגביית כתובה שנותן לה עכשיו. אינו ענין לנדון דידן דההוא מיירי שאינה ראויה להבנות ממני ובאה בטענה בעינא חוטרא לידה וכו' וע"ז כתב הרשב"א דאפי' באה מחמת טענה אין כופין לגרש אלא בגביית כתובה ואם לא רצה כותבין עליו מרד ומוסיפין לה על כתובתה יעו"ש באותה תשובה:
שוב מצינו להרב ראש משביר בתשובה הנ"ל שהביא תשובת הרשב"א המיוחסה להרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל זהו דינא כשגירשה הבעל מרצונו לאחר י"ב חדש אבל אם לא רצה לגרש כבר אמרנו שאין כופין אותו וכל שלא גירש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ע"כ. והיא התשובה שהביא הרב מהריט"ץ בתשובה הנ"ל. עוד הביא הרב הנז' דברי הרא"ש ודברי רש"ל שהבאנו לעיל שכתבו שתטול הנדונייא קודם הגרושין דנראה לכאורה היפך דברי הרמב"ן ז"ל. וכתב הרב לתרץ וז"ל אלא ודאי התשובה היא כבצירה דכיון דבדינא דמתיבתא בטוענת מאיס עלי בטענה כייפינן ליה אגיטא אלא דאנן לא סמכינן על דינא דמתיבתא משום חששת ממזרים אבל בממונא סמכינן אדינא דמתיבתא. א"כ הוי כמו אותן הדברים שכתב הרמב"ן שמבקשים ממנו ליתן גט וכתובה. ואם לא רצה לתת גט כופין ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו אבל הרשב"א ז"ל במיוחסות להרמב"ן איירי מדינא דגמרא כמבואר שם בסוף התשובה וז"ל זהו מדינא דין מורדת ומאיס עלי מדין הגמרא. אבל הרי"ף ז"ל כתב וכו' יעוש"ב. לכן כתב דכל שלא גירש אינה נוטלת כלום לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים אלא עד שעת מיתה או גירושין ומהרש"ל ז"ל פסק וכתב כן ע"פ דברי מהר"מ מרוטנבורג ותלמידו הרא"ש ז"ל שפסקו לענין ממונא בדינא דמתיבתא וכמבואר בהדיא שם בסי' ס"ט ולכן פסק דאע"פ שאין כופין אותו ליתן גט אפי"ה כייפינן ליה ליתן כתובה כמבואר שם וכו' ע"כ:
א"כ לפי זה אף אנן נמי נימא דהגם דלא קימ"ל כדינא דמתי' בין לענין גט בין לענין ממון מ"מ כיון דלסברת הרמב"ם ז"ל במאיס עלי כופין על הגט מדין הש"ס אף דלא קי"ל הכי לענין הכפייה היינו משום חומרא דעריות מ"מ לענין ממון תזכה בבלאות מעכשיו דהו"ל באותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שכופין אותו בכתובה אם לא ירצה ליתן גט:
וההיא דהרב מהרלב"ח ז"ל שכתב שלא תזכה בבלאות עד שעת גרושין היינו משום דס"ל כסברת הפוסקי' דמדין הש"ס אין כופין כמבואר בדבריו בתשובה הנ"ל ומה שדקדק הרב מהריק"ש ז"ל מדברי הרמב"ן ומרן ז"ל היינו לענין מה שהוא של בעל וישנו ביד האשה כמ"ש בדבריו וז"ל ומדקדוק לשון הרמב"ם וכו' נראה ברור דלענין חזרת ממין שבידה לא מהדרא אלא אחר אגרושין וכו' גם אח"כ כתב וז"ל גם בסוף הדין קאמר שלא נתן לה ע"מ שתטול ותצא ע"כ הרי דלא שקיל וטרי אלא לענין מה שהוא של בעל שאינה מחזרת אלא עד שעת גרושין אבל לגבי בלאות הנדוניא יודה הרב שתזכה בהם מעכשיו וכמו שהביא מדברי הרדב"ז ז"ל לענין דברים שהם של בעל דאין מוציאין מידה מטעמא דתרתי לא עבדינן לה כמש"ל. וא"כ ה"ה והוא הטעם לגבי בלאות הנדוניא שתזכה בהם מעכשיו אף אם הם ביד הבעל מהטעם הנז':
ולפי זה מ"ש מרן ז"ל אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה ותטול בלאותיה וכו' לאו למימרא דלא תטול הבלאות אלא עד שעת גרושין אלא בא לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דכופין אותו לגרש כמ"ש החכמים הפוסקים נר"ו וכן נראה גם כן מדברי הרב בית שמואל ז"ל שם סק"ז שכתב וז"ל אם רצה הבעל לגרשה אבל אין כופין אותו ודלא כדעת הרמב"ם וכו' ע"כ וכ"כ שם הרב ח"מ ז"ל סק"ה יעו"ש:
משמע מדבריהם שהבינו בדברי מרן דמ"ש אם רצה הבעל לגרשה כל עצמו לא בא אלא לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דכופין ולזה דוקא נחית ולא לענין הבלאות דלא תטול אותם עד שעת הגירושין והגם דהרב מהריק"ש ז"ל דקדק מדברי מרן ז"ל דמה שהקדים הגירושין הוא בדוקא היינו לגבי הדברים של בעל כמ"ש אבל לגבי הבלאות כ"ע יודו שתזכה בהם מעכשיו:
ומ"ש הרב ב"ש ז"ל ס"ק ז"ך בשם הט"ז דאין מוציאין מהבעל כלום עד זמן הגט שכן מ"ש מהמרדכי דסוף כתו' וכ"כ בקיצור הדינים הרי מצינו להרב בעל שבות יעקב ז"ל ח"כ סי' ק"ה שעמד בזה והשיג על הט"ז שהבין כן בדברי המרדכי דסוף כתובות דאדרב' המרדכי כתב להדיא בסוף פרק אע"פ להפך שכ"כ שם וז"ל ופעמים רבות בא כזה מעשה ודיינינן כך ויהבינן לה כל מה דעיילא ומעגינן לה עד שתתפייס להיות עמו או עד שיתפייס הוא ל יתן גט עכ"ל והיינו ההיא דהביא הד"מ כמש"ל בדברי החכם הפוסק נר"ו והר' הנז' פירש דברי המרדכי דסוף כתובו' כמ"ש הוא עצמו בסוף פרק אע"פי הפך ממה שהבין הרב ט"ז ז"ל עוד הביא שם הר' הנז' משם כמה פוסקי' דנוטלת הבלאות לאלתר וכתב שכן משמעו' הטור וב"ח ורמ"א ז"ל בהגה ושכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א ז"ל וסיים וכ' וז"ל כלל העולה כל מש מעות דברי הראשונים והאחרונים ומדברי המרדכי ז"ל עצמו הוי הפך מדעת הט"ז בזה וכו' אלא ודאי אף דאין כופין אותו להוציא מ"מ משום תקנתא דידה עשו חכמים כאלו היה מוציאה מדעתו וצריך ליתן לה הנצ"ב מיד אף שאינו מוציאה כדעת המרדכי עצמו בפרק אע"פי וכל הפוסקים וזה פשוט כוונתו גם כן כאן ושלא כדעת הט"ז עכ"ל יעו"ש וכן כתב בספר ראש משביר סי' ז"ך דף ס"ה ע"ר:
יצא לנו מזה דאף אם לא גירש אפי' אם הנדוניא ברשות הבעל מוציאין מידו ונותנין לה:
ולענין המזונות אם חייב הבעל במזונותיה כל זמן שלא גירש נלע"ד כמ"ש הח' כמהר"א נר"ו דמיום שעמדו בדין ונפסק דינא שאבדה כתובתה אבדה ג"כ המזונות אחר דנפסק חבל ה האישות שביניהם ואתיא במכ"ש לפי סברת הרמב"ן והרשב"א דסב"ל באומרת מאיס עלי דמשהין אותה י"ב חרש ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום ואפי"ה ס"ל דאין לה מזונות כל י"ב חדש כמ"ש הרב ב"ש שם וכ"ש לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דמשעת ההעמדה בדין אבדה הכתובה ותנאיה דודאי אין לה מזונות ג"כ:
הן אמת דעדין יכול הדוחה לדחות ולומר דשאני דעת הרמב"ן והרשב"א דמה שמשהין על הגט י"ב חדש אין העיכוב מצד הבעל אלא דחכמים עיננו על ידו שלא יתן הגט עד אחר י"ב חדש שמא יעשה סעודה ויתפייסו וכיון שאין העיכוב מחמתו אין לה מזונות מה שאין כן לדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דמשעת ההעמדה בדין הוא זמן הגט והוא מעגנה מרצונו יכולין אנו לומר דחייב במזונותיה כל זמן שלא גירש והגם דאבדה כתובתה ותנאיה מ"מ חיוב מזונות הנעל בחייו אינו מתנאי כתובה כמבואר בתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י שם:
אלא דמצינו להרשב"ש ז"ל סי' מ"ה שכ' במורדת דמאיס עלי דאין לה מזונות אע"פי שלא גירש גם בסי' צ"ג כתב וז"ל וכל אותם הימים הוא פטור ממזונותיה ומעשה ידיה שלה עד שיתפשרו ופעמי' שעושים שלום ופעמים שהבעל מסכים לגרשה וכו' ע"כ ובסי' קס"ח כתב ג"כ וז"ל כבר הסכימו כל האחרונים שלא לכוף לגרש אפי' בטענת מאיס עלי. ע"כ אין לכוף לבעל לגרשה וגם אין לה עליו מזונות אבל הוא חייב במזונות בניו ושכר הנקתו ושכר שמושו לפי שמעשה ידיה שלה עכ"ל:
והרב הנז' אזיל בשטת הרמב"ם ז"ל דאין לחלק בין נתנה אמתלא או לה כמ"ש הרב פרי צדיק ז"ל לדעתו ומשעת ההעמדה ברין הוא זמן הגט ופסיק ותני דאין לה מזונות כמ"ש:
ועל מ"ש החכם הפוסק הנז' נר"ו תשובת הרשב"ש ז"ל על אשה שטענה שקודם נישואין שיאתה אמה בע"כ וכו' וכת' הרב דכופין על הגט והביא מדברי מהר"ם וכו' ואע"ג דלבסוף כתב דלענין מעשה לא היה מקל היינו לענין כפייה אבל לא לענין ממון דמזה רצה להוכיח החכם הפוסק דס"ל להרב כס' מהר"מ דבטענה מבוררת תזכה בכל הנדונייא כמ"ש כדב"ק. אחר המחילה כמדומה שלא באה לידו גוף התשובה כ"א מה שהעתיק מרן בב"י ז"ל אבל הרואה גוף התשובה יראה דאין ראיה משם דסבר כדעת מהר"מ שהרי חייבו בכל הכתובה אף במנה מאתים וא"א דס"ל כדעת מהר"מ לא היה מחייבו כ"א בנכסי הנדונייא אם לא שנאמר דש"ה שעיקר הנשואין היו בע"ך ואין לה דין מורד דמאיס עלי כיון דמעולם לא נתרצית להנשא לו לכך כתב שחייבו בכתובה. משא"כ באשה שנשאת לבעלה מרצונה ואחר זמן מה מרדה בו בטענת מאיס עלי אין לה כ"א בלאות הקיימים בלבד אף ביש לה טענה מבוררת בסברת הרמב"ם ז"ל כמש"ל ומה שהביא הרב מדברי מהר"מ היינו לענין הכפייה דוקא יעו"ש בסי' צ"ג:
ומה שהביא החכם הפוסק נר"ו ממ"ש מרן ב"י ז"ל בשם ההגהות דבאומרת מאיס עלי בלא טענה אינו חייב לה לא מזונות ולא כתובה וכו' ומכלל לאו אתה שומע הן וכו' לענ"ד נראה שאין משם ראיה וכו' לדידן שהרי ההגהות כתבו כן לפי סברתם דבאומרת מאיס עלי בטענה כופין להוציא. לכן כתבו דבאומרת מאיס עלי בלא טענה שדינא הוא שאין כופין הוה אמינא דכיון דאין כופין לגרש יש לה מזונות כל זמן שלא גירשו קמ"ל דאין לה מזונות כדין מורדת דבעלו"ל דמיד אחר ארבעה שבתות אבדה כתובתה ואין נותנין גט עד אחר י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש. אבל בבאה בטענה לא שייך דין זה דמזונות לפי סברתם דכופין על הגט. דעד שכופין אותו על המזונות יכפוהו על הגט ולא תזיל ותתעגן ומ"ש בלא טענה אם תפסה למזונותיה ממה שהכניסה לו תפסה. היינו כיון שאין לה לא כתובה ולא בלאות והוא מעגנה על מגן מהניא תפיסתה ממה שהכניסה לו לגבי המזונות אבל ודאי שאם תפסה משל בעל מוציאין מידה ולפ"ז הה"נ בבאה בטענה ג"כ לדידן דאין כופין ונוטלת הבלאות מעכשיו דאם תפסה למזונות משל בעל דמוציאין מידה אחר דאין לה משל בעל כלום:
וההיא דהרב מהר"מ אלשיך ז"ל מה שהביא מדברי ההגהות היינו לומר דהיכא שאינה נותנת אמתלא לדבריה יש לה דין דבע'לול שהפסידה הכל דבזה הכל מודים. ומ"ש דהיכא דאית טענה דאינה יכולה לסבול אין לה דין מורדת כלל אינו ענין לנד"ד דנדון שלו מיירי בקטנה שאינה יכולה לסבול תשמיש כמבואר בדבריו וזו אין בה דין מרד כלל אפילו דמאיס עלי אבל אנה"נ דבמורדת דמאיס עלי אפילו באה בטענה סבר הרב דאין לה כ"א בלאות הקיימים כדעת הרמב"ם ומרן ז"ל. ולזה סיים וכתב וז"ל אבל היכא דלית טענה כההיא דנד"ד שהיתה יכולה לסבול ואחר כמה חדשים מיאסה בו אית בה דין מורדת וכו' ע"כ דהיינו דין מורדת דבעלו"ל ומ"ש אח"ך כללא דמלתא דהאי קטנה שהשיאה אביה ומרדה ומאסה אותו אחר כמה חדשים מעתה אין לה מזונות וכו' היינו אפילו תבא בטענה שהרי אח"ך כתב וז"ל ואם אינה נותנת אמתלא לדבריה מפסדת אפילו מה שהכניסה לו וכו' ע"כ. מכלל דעד השתא עסיק בנותנת א מתלא ואפילו הכי כתב דאין לה מזונות:
ומ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל בבעל נכפה שחייב במזונות כל שלא גירש. ההיא לאו מורדת דמאיס עלי מקריא שהרי חייבו בכל הכתובה וכתב דדינא הוא שיוציא ויתן כתובה שהרי לדעת הרא"ש ז"ל כופין אותו על הגט כמ"ש מור"ם בהגה בסי' קנ"ד כי"א בתרא ומטעמא שיש סכנה בדבר כמ"ש שם הרב"ש ז"ל אלא דהרב ז"ל חשש להחמיר לענין כפייה ולכן כתב דאף שלא נכוף לגרש נכוף אותו בכתובה. ולכן חייבו גם במזונות כל עוד שלא גירש ומ"ש מההיא דמגורש' ואינה מגורשת דחייב במזונות היינו כיון שהיא לא מרדה בו כלל והיא מעוכבת מלהנשא מחמתו אוף ה"נ בנדון שלו דמהדי"ן יוציא ויתן כתובה ועדין לא נתן לה גט ולא כתובה דחייב במזונות אחר דאין לה דין מורדת דמאיס עלי ועדין אגידא ביה. משא"כ למורדת דמאיס עלי דאף בבאה בטענה אבדה כתובתה מיד ואין לה כ"א בלאות הקיימים כמש"ל בדבריו בשניות יודה הרב דאין לה מזונות:
ומ"ש הרב מהירושלמי בלא פרע לה כל הכתובה דחייב במזונות לא הביאה כי אם לסניף בעלמא שהרי הרי"ף והרמב"ם ס"ל דש"ס דילן פליג אש"ס דבני מערבא היפך דעת הרא"ש ז"ל כמ"ש מרן בב"י בסי' צ"ג ואנן קי"ל כש"ס דידן יעו"ש. גם ההיא דהרב פרי צדיק בבעל שנסמא מב' עיניו הרי כתב דלסברת הרא"ש כופין אלא דלחומרא חשש הרב בכפיה וחייבו בכתובה אף במנה מאתים באופן שאין דינה כדין מורדת דמאיס עלי. ולכן כתב דכל עוד שלא גירש ומעוכבת מצא חייב במזונות כיון דלאו מורדת מקריא משא"כ במורדת דמאיס עלי כסברת הרב דאף בבאה בטענה אין לה כ"א בלאות הקיימים ואבדה כתובתה מיד כמש"ל יודה הרב דאין לה מזונות:
ולענין שכר ההנקה הדין דין אמת שאם כתובתה כדת חייב בשכר ההנקה במושלם. וכן כתב הרא"ש בתשובה הביאה מרן בב"י סי' ע"ז יעו"ש וכמ"ש הרשב"ש ז"ל כנז"ל ואם כתובה כמנהג המגורשים אינו חייב כי אם מחצית שכר ההנקה כמש"ל בדברי החכם כמהר"א נר"ו:
גם בההיא דאינו יכול לישא אשה אחרת עד שיגרשנה בגט הד"א כמ"ש החכמי' הפוסקים נר"ו וטעמם ונימוקם עמם וכן נראה מדברי הרב מהרי"קו שורש ס"ג שכתב וז"ל ועל דבר התרת הבעל לישא אשה אחרת הלא ידעת כי כן נראה קצת מדברי ראב"ן והביאו המרדכי פ' אע"פי ומ"מ יש לדחות דהתם אין מעגן האשה כ"א י"ב חדש דאעיגון די"ב חדש דמשהינן לה קאי וכו' וק"ו בן בנו של ק"ו אנו בעניותינו ובפרט כי הדור פרוץ ואם יותר במורדת יבואו להתיר כשאין מורדת וכו' ע"כ:
המובן מדבריו שאפילו במורדת דבעלו"ל שנראה מדברי ראב"ן ז"ל דמתירין לו לישא אחרת אפילו הכי כתב הרב דעכשיו שהדור פרוץ אין מתירין לו לישא עד שיגרש את זו כ"ש במורדת דמאיס עלי ובאה בטענה כנד"ד דודאי אין מתירין לו לישא אחרת עד שיגרש את זו בגט. זהו מה שנלע"ד כזה וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה. ויאיר עינינו במאור תורתו הנפלאה הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בחדש מנחם שנת תקצ"ט לפ"ק: