אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א שאלות ותשובות אבן העזר › סימן קיג

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

שאלות ותשובות אבן העזר · סימן קיג

שאלות ותשובות אבן העזר

מעשה באלמנה שבא המשודך ממדינת הים כמו ארבעה ימים קודם הרגל אם מותר לעשות החופה בערב הרגל ולטבול ולבעול במועד או לא:

הנה מדברי מרן בי"ד סי' קצ"ב שכתב וז"ל עבר וכנסה תוך זמן זה וכו' לא נתייחד עמה וכו' נראה דלכתחילה לא יכנוס בתוך השבעה נקיים וכ"כ באבן העזר סי' ס"א ס"ב וז"ל. כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ע"כ וטעמא הוי כמ"ש ה"ה בפ"י מהלכות אישות הלכה ו' על מ"ש הרמב"ם וז"ל ולא תנשא נדה עד שתטהר ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך וכתב ה"ה הטעם דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפי' להתייחד עמה אין ראוי שתכנס לחופה ע"כ:

ומלשון הרמב"ם הנז' והוא הדין נראה דאין שום אסור לכנוס הנדה רק שלכתחי' לא יכנוס שמא יבא עליה מחמת שיצרו תוקפו וכמ"ש בדברי ה"ה וז"ל אין ראוי שתכנס לחופה ומדקאמר לשון אין ראוי וגם הרמב"ם לא כתב אסור שתכנס רק ולא תנשא נראה דאין אסור בדבר וכמ"ש בדברי מרן כשר הדבר שלא תנשא וכו':

והרא"ש ז"ל בפרק אע"פ הביא דברי הרמב"ם וכתב עליו וז"ל ועוד כתב שם ולא תנשא עד שתטהר ואין מברכים לה ברכת חתנים עד שתטהר ונראה דראייתו היא מההיא דריש מכילתין לפיכך חלה הוא או שפרסה נרה אין מעלה לה מזונות אלמא דפרסה נדה אינו יכול לכנוס כמו בחלתה ולאו ראיה היא דההיא דחשיב ליה אונס לא בשביל שיהא אסור לכנוס אלא משום דבהגעת זמן הנשואין מחייב הבעל במזונותיה משום שיש לו לכנוס ומצי למימר למה אכנוס מאחר שאינה ראויה לביאה הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה ומאחר שאונס מעכבה שאי' ראויה לביאה אינו חייב במזונותיה. ועוד מביאים ראיה מפרק בתרא דנדה רבינא אעסק לבריה בי רב חביבא אמר להו לארבעה לכתוב כתובה כי מטא לד' א"ל לנטור עד ארבעה אחרינא א"ל מאי טעמא עבד מר הכי. א"ל לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שבעה נקיים אלמא אפי' בספק נדה אסור לכנוס ולברך ברכת נשואין ונ"ל שאין ראיה משם לאסור אלא שלא רצה לישא כל זמן שאינה ראויה לביאה משום תוחלת ממושכה אבל אסור אין ללמוד משם וכן ראיתי בכל המקומות שאינם חוששים לברך ברכת חתנים לכלה נדה אבל אינה נכנסת עמו לסתר אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים עכ"ל הרא"ש שם:

עוד כתב שם בהגהות אשירי בשם המרדכי וז"ל ור"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו' ה היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה משום הכי מספקא ליה אי קנייה דשמא חיבת בעילה קונה ואלו ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה גם רגילים היו אז לכנוס טהורות ולא היו כונסין נדות כדאמרי' בפ"ק אם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואע"פ כן כונסה לחופה האי ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו וכן נכון לעשות ע"כ:

והר"ן ז"ל כתב בפ' הנז' דדוקא לסברת הרמב"ם דמפרש דחופה היינו יחוד וכמ"ש בריש פ"י מהלכות אישות וז"ל ויחוד זה הוא הנקר' כניסה לחופה ע"כ וה"ט שכתב ה"ה דכיון דעיקר החופה הוא הייחוד וזו אסור להייחד עמה א"כ אין כאן שום חופה בברכת הנשואין רק בביאה ולכן לא יכנוס עד שתטהר. אבל לסברת החולקים ואומרים דחופה לאו היינו יחוד אלא כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין דהיינו חופה ולפיכך אנו שנוהגים עכשיו בלא יחוד אין אנו מקפידים אם היא נרה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר יעו"ש:

ומרן ז"ל באבן העזר סימן נ"ה ס"א פסק כסברת הרמב"ם דחופה היינו יחוד יעו"ש:

והרב מהר"י עייאש בספר בית יהודה חלק א"ה סי' ג' הקשה דברי מרן אהדדי דבסימן נ"ה סתם כדעת הרמב"ם דחופה היינו יחוד ואיך פסק סוף סי' ס"א דכשר הדבר שלא תנשא נדה עד שתטהר דמשמ' דאין בזה אסור והיינו למ"ד דחופה לאו היינו יחוד דלהרמב"ם מן הדין איכא אסורא דלא תנשא נדה והניח הדבר בצריך עיון יעו"ש:

והיה נראה לתרץ ולומר דמרן ז"ל אף דסבירא ליה כדעת הרמב"ם דחופה היינו יחוד וכל זמן שלא נתייחד עמה לא מקרייא חופה אף שהביאה לביתו ובירך ברכת נשואין ועדיין היא כארוסה ואינו יורשה וכו' מ"מ לענין לכנוס הנדה פסק דכשר הדבר בלבד אבל אסורא ליכא אחר שיש תקנה לזה שיהא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים והגם דלסב' הרמב"ם ז"ל לא מהני זה דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה וכמ"ש הכ"מ לדעתו בפרק י"א מהלכות א"ב אפ"ה לא ראה מרן לפסוק בזה כהרמב"ם כיון דהרבה פוסקים חלקו עליו בזה וגם היא חששא רחוקה לכן לא החליט ההיתר ולא האסור וכתב דכשר הדבר וכו' וממה שפסק בי"ד סי' קצ"ב גבי ימי החמוד עבר וכנסה תוך זמן זה וכו' אין לדקדק משם דלכתחילה יש אסור בדבר אחר שכבר פסק בנדה גמורה דכשר הדבר בלבד ולא אסור וכ"ש בספק נדה אלא דיש לפרש דבריו דלכתחילה צריך להמתין עד שתספור וכו' מטעם דכשר הדבר ואם עבר וכנסה תוך זמן זה לא יתייחד וכו' זה היה נ"ל כדי לישב דברי מרן ז"ל דלא לסתרו אהדדי:

אלא דמצינו להרב בעל ספר משחא דרבותא חלק שני בדינים השייכים לי"ד סי' קצ"ב שכתב וז"ל וכן נראה דעת מרן בש"ע שבא"ה כתב כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר ואלו בי"ד בדין כלה הנכנסת לחופה כתב בפשיטות לאסור וכתב עבר וכנסה וכו' וכן נראה דעת רבינו ירוחם שבנכ"ב חלק ב' כתב דברי הרמב"ם שאין מברכים ברכת חתנים עד שתטהר והתוס' נחלקו עליו וכתבו דמותר אפילו היה נדה וכן נהגו העולם ע"כ ובנכו' ח"ד כתב תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים וכו' ואם עבר ונשאה קודם שתשב שבעה נקיים צריך לפרוש הימנה וכו' ע"כ וא"כ הא גופה קשיא דהו"ל כסתרן אהדדי וצ"ל דגבי דנדה שאני דחמירא להו לאינשי דהוי אסור דאורייתא ואית בה כרת משא"כ הכא דאינו אלא דרבנן חששא בעלמא קילא היא בעינייהו דאינשי ומזלזלי בה ולכן לא סמכו על השמירה דקילא היא בעיני השומר והנשמר וכעין זה כתב הרב ב"י בסי' זה לתרץ דברי הרמב"ם כפי פירוש ה"ה וכו' ע"כ:

וחלוק זה של הרב הנז' לא יצדק אלא בזמן הש"ס שאף הבתולות היו טובלות לנדתן אבל בזה הזמן שאינם טובלות אם כן כל בתולה גדולה בתוך ימי חמוד אף שעכשיו לא ראתה הרי ראתה פעמים אחרים וכל עוד שלא טבלה הרי היא נדה וא"כ לא יש הפרש בין זו לנדה גמורה:

וכל זה הוא כשהחתן ע"ה אבל אם הוא ת"ח מצינו שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות אסורי ביאה הלכה יו"ד וז"ל וכל הדברים האלו חומרא יתירה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי הגמרא ואין לסור ממנה לעולם לפיכך כל אשה נשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר לינשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת"ח יודע שהיא אסור' ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ"ל:

וכתב שם הכ"מ ומה שכתב שת"ח יודע שהיא אסורה ולא יקרב לה היינו לומר שלא יבא לבקש שעה שהמשמרות ישנות או טרודות בדבר אחר יתייחד עמה אז ויבא עליה וכו' ע"כ. עוד כתב שם וז"ל אלא דמ"מ קשה שרבינו היה לו לכתוב בפי' דת"ח שפרסה כלתו נדה מותר לו להתייחד עמה. לכן נראה לי דבהא דתבעוה לינשא לא התיר רבי' לת"ח להתייחד עמה כמו שעלה ע"ד הראב"ד וה"ה אלא מפני שהוא ז"ל סובר שאסור לישא כשהיא נדה כמבואר בדבריו פרק עשירי מהלכות אישות נ"ל דההיא דהיא ישנה בין הנשים וכו' כשנשאה טהורה ואח"כ פרסה מיירי דטעמ' שאסור לישא אשה נדה אע"פ שהיא תישן בין הנשים והוא בין האנשים משום דאכתי איכא למיחש שמא באיזו שעה מן היום או מן הלילה לא יזהרו המשמרות ויבא עליה. ולענין זה הוא היתר לת"ח בתבעוה לינשא שהוא מותר לישא אותה אע"פ שעדיין לא ספרה ולא טבלה והוא שיישן האיש בין האנשים והיא בין הנשים כדין כלה שפרסה נדה ולפיכך לא הזכיר בהיתר לשון יחוד כלל אלא לשון נשואין שהרי כתב ואם נשאת לת"ח מותרת לינשא לו מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שת"ח יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב לה עד שתטבול עכ"ל. הרי דלענין נשואין בלבד אמורים הדברים ולא לענין יחוד כי סמך עמ"ש בפ' כ"ב אצל כלה שפרסה נדה עכ"ל. וכן כתב גם כן בב"י בי"ד סי' קצ"ב וסיים וכתב וז"ל וא"ת אכתי קשה למה לא כתב הרמב"ם בפ"י מה"א דהא לא תנשא נדה היינו לעם הארץ אבל לת"ח מותר י"ל דלא הקלו לת"ח לישא אשה אסורה ולסמוך על המשמרות אלא בזו שאינה אסורה מן התורה אבל לא בנדה ודאית דעבדו בה הרחקה טובא ואפי' לת"ח וכו' ע"כ. מבואר מזה דאף לסברת הרמב"ם דיש אסור בדבר לכנוס קודם שתטהר אפי"ה לגבי ת"ח פסק דמותר לכתחי' לכנוס מיד ע"מ שתספור ותטבול אח"כ:

אלא דהרב בעל משחא דרבות' סי' הנז' כתב וז"ל ובענין דם חמוד גם כן כל הפוס' ס"ל דדינו כדם נדה ודאי מלבד ר"י שמחלק ביניהם כדכתיבנא. מיהו הרמב"ם מחלק בדם חמור בין ת"ח לע"ה דת"ח כונס מיד ואינו בועל ער אחר שבעה ולא בעי שמירה והראב"ד והרשב"א פליגי עליה וכן נראה דעת התוס' ביומא ותוס' דיבמות דל"ז ע"ב ור"י וריב"ם. ואף אם נאמר דרש"י סובר כדעת הרמב"ם או בדעת הר' יוסף מ"מ כבר רבו החולקי' עליהם וכן דעת הטור וכן נראה דעת המחבר וכו' ע"כ וסיים וכתב וז"ל ובכל גוונא בין שיהיה ע"ה או ת"ח או שמעיקרא היתה בתורת יחוד שמיוחדת לו לבד ולא לביאה אפי"ה אסור לו לכונסה ולא להתייחד עמה עד אחר שבעה נקיים עכ"ל:

ובספר עיקרי הד"ט חלק י"ד סי' כ"א אות מ"ד כתב משם הרב מהר"ר חיד"א שכתב בס' חיים שאל סי' ז' משם רבו בעל גט מקושר שכתב בסי' קי"ט שעשו מעשה בתוככי ירושלים תוב"ב בפני הרב מהר"י הכהן ז"ל דהתירו לכתחילה לסבה קלה לכנוס תוך ימי שבעה נקיים דחמור ע"י שמירה שלא תתייחד בנדה יעו"ש. וכן נעשה הלכה למעשה במחז"ק בת"ח המשודך הנז"ל י"ב לניסן שנת תקפ"ג שכנס לחופה לאלמנה הנז"ל ובחה"מ טבלה וכו':

אחר זה בא לידי ספר זכור לאברהם וכתב בחי"ד אות נו"ן ערך נדה וז"ל ולענין שבעה נקיים של חמוד עיין ש"ע י"ד סי' קצ"ב ס"ד ועיין פה"א ח"ג דף מ"א ע"ב דדעתו להחמיר תוך שבעת ימי חמוד אף שהמנהג להקל בנדה והטעם דכיון דקיל אתי לזלזולי ח"ו ושוב הביא סברת מהריק"ש שכתב דאם הוכרח לכנוס מפני סבה כונס לכתחילה והיא סברת עצמו לכן למעשה קבוע צ"ע לדינא עכ"ל ועיין להרב אדמת קדש ח"ב דף קכ"ח סי' ז' דזו הלכה העלה דעד כאן לא נחלקו הפוסקים אלא במקום דאין בו אסור נדה ודאית וכגון קטנה שעדיין לא ראתה וא"נ גדולה וכגון שתבעו' לינשא תכף טבלה לנדתה בספירת ז' נקיים אלא שאחר כך נדחו הנשואין לזמן מה דע"ז חששו רבנן לחמוד והצריכוה עוד שבעה נקיים וע"ז אמרו דלדעת הר"מ אסור משום דקיל בעיניו אמנם אם יהיה כגון שהאשה ההיא לא טבלה מעולם לנדתה כי אם עתה היא סופרת שבעה נקיים לטהרתה וגם לחמוד כנדון דידן דאשה זו כבר ראתה שנים ושלשה פעמים ובתולה היא שמעולם לא טבלה וה"ה בנדה גמורה לכ"ע מותר לישא תוך שבעה ע"י שמירה דאין לחוש לקולא אפילו בע"ה וכו' ואף ששבעה נקיים אלו היא סופרת מחמת חמוד מ"מ אף לשבעה נקיים דנדה הם וכו' יעו"ש וכו' עכ"ל. ועיין בספר חיים שאל סי' ז' שהביא תשובת אביו דלא שנא גדולה לא שנא קטנה אסור לכנוס ובספר שיורי ברכה כתב דבמקום שנהגו לישא נדה ה"ה תוך שבעת ימי חמוד ועיין זרע אמת בליקוטי ח"ג דף קצ"ג ע"א:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה