ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
לקוטי דינים השייכים לחלק א"ח הלכות תפלה · הלכות פסח
א' כשחל ערב פסח בע"ש כתב בספר שאלת יעבץ שאין אומרי' ויהי נועם במוצאי שבת שלפניו כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות ואילך מדינא. ועיין עיקרי הד"ט א"ח סי' י"ב ס"ו ובסי' ל"ו אות כ"ה כתב משם הרב כנ"הג שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה רק שיהיו ששת ימי החול יעו"ש. וכן מנהגנו לאומרו:
ב' בענין שק של קמח שנמצא בו בצק דבוק עיין לבוש סי' תס"ו שיירי סי' הנז' פר"ח. בתי כהונה ח"ב. ברכ"י סי' תמ"ז. דבר משה. בית דוד. מאמר מרדכי סי' תנ"ג. מהר"ם לובלין. מעין גנים. מקום שמואל סי' ז"ן:
ג' חטים יבשים המחוברים לקרקע וירד עליהם גשם עיין סי' תס"ז ס"ה ועיין עיקרי הד"ט י"ד בהשמטו' דף קכ"ח סוף ע"ב:
ד' החטים המתולעים א"צ לבררם. ברכ"י סי' תנ"ג משם הרמב"ן דלא כמ"ש השיירי בנ"הג ועיין מח"בר וזרע אמת:
ה' הנוהג לאכול מצה משעת קצירה כל ימי הפסח אם צריך התרה לבטל מנהגו עיין עיקרי הד"ט בהשמטות דף קכ"ח ע"ג שלחן גבוה סי' תנ"ג סס"ק ה'. ברכ"י סי' הנז' ס"ט:
ו' מי שאין לו שינים ואי' יכול ללעוס המצה יפתות אותה פתיתי' דקים שלא יחזרו לסלתן. בשמים ראש סי' קי"ד. והרב מוהר"ר חיד"א בס' ברכ"י כתב וז"ל ומיהו נראה שאם הוא זקן מופלג או חולה יכול לפרר כזית המוציא וכזית מצה דק דק בלי שום משקה ואוכלם וכו' ושמעתי שכך היה נוהג גדול הדור מהר"ח אבואלעפייא ז"ל:
מהרב מהר"ם ן' מוייאל זלה"ה רב ומ"ץ במתא אלקצר יע"א:
ז' שאלה אם מצאו בפסח חטה או שעורה בקועה בקדירה שהיה בה יין וצמוקי' והיו שורפין היין הנקר' אוו"א ארריינט"י מה יהיה דין האו"וא ארדיי"נטי אם מותר להניחו אחר הפסח:
תשובה חכמי טיטואן יע"א מתירין להניחו וטעמם משום דזיעא בעלמא הוא אבל אין דעתי נוטה להתירו מהאי טעמא חדא שכתב מרן בשלחנו הטהור י"ד סי' קכ"ג שב"ד אווא ארדיינעי של גוים אסור בהנאה כיין עצמו. וכתב בעל הלבושים ז"ל אע"פ שאינו רק זיעה בעלמא הרי הוא כיין עצמו שבא ממנו ואסור בהנאה. נקוט מיהא שאע"פ שהוא זיעה אסור בהנאה. וא"ת שהחמירו בו משום יין נסך גם חומרת החמץ היא גדולה שהוה ענוש כרת. שנית שאנו רואים בעין שאם יסירו כל היין מהצמוקים אינו יוצא מהם כ"א קצת אגואה ארדיינטי ואם יהיה בהם מים הרבה יוציאו מים שרופים הרבה. אמנם נ"ל להתיר אחר הפסח ולא לבערו מתרי טעמי. חדא שנראה שהוא נט"ל קצת טעם החטה או השעורה ביין ואלו היה פוגם הרבה היה מותר לשתותו בפסח כמ"ש מהרי"ק ז"ל א"ח סי' תמ"ז ס"י. ועוד שכתב הטא"ח סי' תמ"ך וכן נראה דעת רב נטרונאי וכו' אם יוד שנסחט מן החטים חמץ לתוך מי צמוקים צריכים אתם לבערו ואם אין ידוע אין צריך לבערו. ובנ"ד הוא ספק אם נסחט מן החטים ביין שרוף ואפילו הם מבוקעים נראה להתיר להניחו לאחר הפסח והימ"ן כי"ר. ועיין בפר"ח:
ח' אם שאבו מים ללוש מצות לפסח בערב שבת ללוש ביום א' והניחום כל ליל שבת תחת הרקיע הם מוקצים ואסור לטלטלם בבקר שכן מצינו בנר שהודלק מערב שבת שאינו יכול לטלטלו אפילו בתנאי כפי סברת בעל המפה. אבל מהרי"ק פ' בטא"ח סי' רע"ט ס"ה שאם התנה עליו מערב שבת שיטלטלנו מותר וכאן אפילו בתנאי לא יטלטל המים דשאני נר שהוא צורך שלום ביתו. והמים אינם צורך שבת כלל וא"ת יניחם ערב שבת תחת הרקיע מקום שאין השמש מכה בהם וישארו שם עד יום א'. א"א שפ' בעל המפה סי' תנ"ט יש ליזהר מלהוליך המצות לתנור תחת הרקיע מגולה וכן המים או הקמח. ועוד יש קצת אסור אחר שדרשו חז"ל על פ' והכינו את אשר יביאו שאין יו"ט מכין לחבירו ולא יו"ט לשבת וכ"ש יו"ט לחול או שבת לחול. וכן בנ"ד מים אלו אין יכולים ללוש בהם כששאבן ואם ילוש בהם אחר השבת נמצא שליל שבת הכינם לאחר השבת ואין שבת מכין לחול ואפילו בדיעבד אין להתיר להם שפעם א' התרתי להם בדיעבד ולשנה אחרת הורגלו לעשות לכתחילה ונלע"ד להחמיר עם היות שמהב"י טא"ח סי' תנ"ה נר' להתיר אם שאבן ערב שבת אם לא היו במקום שעובר השמש עכ"ל. וס"ל נמ"ך וז"ל ולכאו' היה נראה לאסור כיון שצריך לשואבן בה"ש ואז כבר קדש היום כמבואר בטא"ח סי' רס"א והו"ל טורח בשבת שלא לצורך. האמנם כתב הב"י בה' פסח סי' תנ"ה דשאיבה כיון דלא הוי טרחא כולי האי שרייא וא"כ מהאי טעמא אין לאסור עכ"ל:
ט' כתב הרב פר"ח בסי' תמ"ז דאף בטעמו ולא ץ ממשו יש להחמיר בפסח במשהו וכ"כ מרן בב"י סס"י תנ"א ושלחן גבוה סי' תמ"ז סס"ק י"ח. וכתב שם דאסור משהו היינו דוקא בתערובת א' ואם נפל מאותו תערובת לקדרה אחרת אי' אוסר במשהו. ועיין מ"א שם והרב ערך השלחן סי' תמ"ז אות ד' כתב דהסכמת כל האחרונים לאסור אפי' תרי משהו יעו"ש:
יו"ד כתב מרן בכ"י י"ד סי' ק"ב בשם הרשב"א דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו בדבר שאי' אפשר אבל חמץ בתבשיל שאם ימתין לאחר הפסח נפסד לא הוי דבשיל"מ. וכתב הרב פר"ח דה"ד לדעת הרמב"ם אבל לדעת שאר פוסקים דטעמא דחמץ במשהו משום דאית ביה כרת ולא בדילי אין לחלק בזה:
י"א עוד כתב שם הרב הנז' דתקנת הולכת הנאה לים אינו אלא בע"ז דתוספת דמיה. אבל למכור לגוי חוץ מדמי אסור שבו מותר בכל הא האסורי' אם אין לחוש שיחזור וימכרנו לישראל:
י"א מי ששלח לחבירו חמץ בספינה זמן הרבה קודם הפסח ונתעכבה הספינה בים ולא הגיעה עד אחר הפסח ובעל החמץ לא היה יודע כלום מזה כתב הרב בעל דברי יוסף סימן י"א דמותר אפילו באכילה יעו"ש: