אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א אורח חיים › סימן מד

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים · סימן מד

סימן מג

נשאלתי מאת יחידי סגולה שבמתא ליזבואה. וז"ל השאלה:

והנה בע'תה באנו במגילת ספר להודיע במרום קרשו שזה ימים שיש בהם ירחים נתוועדנו יחד ראשי הקקי"ץ לראות אופן ותיקון לרומם את בית אלהינו לבנות ב"הכ משכנות לאביר יעקב כי ידוע הוא מיום אשר נגרשנו היהודים מערי פורטוגאל שה פזורה ישראל בכל תפוצות לתפ"ץ. ואח"כ התחילה המלכות יר"ה לקרב זרע יעקב ובאו יהודים ממזרח וממערב לגור בארץ ולא היה לנו ב"הכ קבוע כי אם בית דידה עראי. ובחמלת ה' עלינו המלך יר"ה נתן לנו רשות וכח מספיק שיכולים לבנות ב"הכ וכל יחידי הקהל המתנדבים בעם הפרישו מממונם נדבה כ"א לפי ערכו ועלתה גבייה גדולה והיתה בעבור תחת שלש בנין בה"כ ומקוה ובית עלמין ועשינו מעשה וקנינו חלק מקרקע ונכתבו השטרות לזכות ב"הכ ולא נשאר כ"א החזקה זה יתנו בכל שנה סך מה וכעת אין ידינו משגת לבנותו שצריך הוצאה מרובה וכמה טעמי תריצי ועלתה הסכמתינו למכור הקרקע ונקנה במקומו בית עלמין שאין לנו בראותינו דאי אפשר לבנותו מכל צד ופנה ואם נניח אותו בלא בנין במשך הזמן יתרבה הסך של חזקה ותחזור ביד בעלה לחלוטין ומי יורע אם הגוים יבנו אותו בית תפלה שלהם והנה כאן נמצא וכאן היה חכם א' והורה גבר שאין אנחנו יכולין למכור אותו וחיליה ממה שפסק מרן בא"ח סי' קנ"ג ס"ה וע"ש בבא"הט באורך ויש מן הפוסקים דס"ל דאפי' בגביית המעות הוי מעשה ואין יכולין לשנות ועכ"ז ההוא אמר שדבר זה צריך תלמוד מפי סופרים ומפי ספרים. הנה כי כן נפשנו לשא'ול הגיעה מה יהיה בחתיכת קרקע אם יש איזה צד היתר למוכרו ולקנות בדמים מערה וכיוצא וגם מה שהתנדבו בתוך המעמד ונתנו במזומן קצת ונשאר הסך עד שיתחילו הבנין אם יכולים לחזור בהם או לא כי כל טענתם משעה ראשונה לא התנדבו כ"א בעבור הבה"כ שהיא עיקר והאחרים טפלים לה באופן תכון תחנתינו אל מול הדרת בס"ת בהגיע כתבא דנא ליד קדשו ישיב אותנו יפה שא"ק כי השעה צריכה לכך על הן הן ועל לאו לאו לדעת מה יעשה ישראל ויבא שכמ"ה עכ"ל השאלה:

תשובה תחילה צריכים אנו לבאר על מ"ש בשאלה שכל יחידי הקהל המתנדבי' בעם הפרישו מממונם נדבת ועלתה גבייה גדולה תחת שלש בנין בהכ"נ ומקוה ובית עלמין וכו' ובסוף השאלה כתוב וז"ל וגם מה שהתנדבו בתוך המעמד ונתנו במזומן קצת ונשאר הסך עד שיתחילו הבנין אם יכולים לחזור בהם או לאו כי כל טענתם שמשעה ראשונ' לא התנדבו כי אם בעבור הבהכ"נ שהיא העיקר והאחרים טפלין לה ע"כ. אי לזאת צריכים אנו לדעת אם לא היו קונים שום קרקע והיו מעות הנדבה עדיין ביד הגזברים אם היו יכולים לשנות המעות לאיזה מצוה אחרת קלה מבהכ"נ או לא. ואח"כ נבאר מה שהדי"ן אם יכולים למכור הקרקע שקנו לצורך בהכ"נ ולקנות במעות בית עלמין שהיא מצוה קלה ממנה בס"ד:

ומצינו לרבינו הטור א"ח סי' קנ"ג שכת' וז"ל וכן אם גבו מעות לבנות ב"מד או ב"הכ וכו' ורצו לשנותן מלצורך שגבו אותם אין משנין אלא מקרוש' קלה לחמורה וכו' ע"כ. וכ"פ הרמב"ם פי"א מהלכות תפלה הלכה ט"ו יעו"ש. וכ"פ מרן בש"ע סי' קנ"ג ס"ה ובכ"מ כ' מרן וז"ל כתב הרמ"ך תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למ"ד ואפי' בלבנים אמרי' בתחילת הפרק דלית בהו שום קדושה כ"ש שגבו מעות וההיא דגבו והותורו יש לנו לפרש בענין אחר או שנאמר דלאו הלכתא היא וצ"ע עכ"ל:

והרב מג"א שם ס"ק ה' הביא קושייא זו של הרמ"ך וכתב וז"ל ול"נ דבאמת במעות אין בהם קדושה דאפי' בבית הכנסת עצמה אין בה קדושה דהוי כתשמישי מצוה כמ"ש הרב"י והר"ן בשם הרמב"ן אלא דאיכא משום אכחושי מצוה ולכן אסור לשנות המעות אבל במעות פשיטא דליכא קדושה וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי' י"ד דהא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותן שלא מדעתן וכ"כ הרא"ש פר"ק דב"ב וביו"ד סי' רנ"ו. אלא שהצבור רשאין לשנותן דנתן על דעתן והש"כ בי"ד סי' רנ"ט כתב בשם הרא"ם ח"א סי' ג"ן הטעם כיון שגבו המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח וקשה הלא אין לך מעשה גדול מבנין ב"הכ ואפי"ה אינה קדוש' כמ"ש ס"ח. ועוד קשה דבסנהדרין דף מ"ח איתא דכשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה. לכן נ"ל דהטעם ג"כ כאן כמו במת דכיון שגבו לצורכו הו"ל בזיון כשמשנה אותן משא"כ ביחיד המנדב או שקנו ממעות צבור שגבו כבר ועיין בי"ד סי' שנ"ו ומ"ש ס"ח דהזמנה לאו מלתא היא איירי שקנאוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם וכו' ע"כ:

וכן נראה מדברי הרב הלבוש שכ' שם ס"ח וז"ל ואם בנו בית סתם וכו' ואפי' אם בנאוהו מתחילה לבה"כ ולא גבו המעות לשם בה"כ אלא בנאוהו סתם. לשם בה"כ אינו קדוש עד שיתפללו וכו' ע"כ. נראה מדבריו דמיירי שבנאוהו ממעות חולין מטעמ' דהזמנה לאו מלתא היא כמ"ש הרב מג"א כנז':

וז"ל מהרא"ם ז"ל בסי' ג"ן הצ"ל וא"ת אי הכי כשגבו מעות לבנות בהכ"נ וכו' אמאי אין משנים אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה והלא עדין לא נשתמש בהם הקדש ואין שם אלא הזמנה בלבד וכו' י"ל דגביית המעות לכנסת או למד' מעשה ממש הוא ולא הזמנה דלא מקרייא הזמנה אלא דומייא דאורג בגד למת שהבגד ההוא עצמו אין כוונתו לאוסרו עליו אלא לאחר שיפרשנו על המת. וכיון שכן הוא אין אריגתו אלא הזמנה בלבד וא"כ אין לאוסרו משעת ההזמנה דשמא ימלך בו ולא יפרשנו עליו וישאר בהיתר וכו'. אבל המעות שנגבו כדי לבנות ביהכ"נ או ב"המד וכו' כשנגבו לא נגבו אלא על דעת זו שאם לא יקנו בהם ב"הכ וכו' שיחזרו ויתנו אותם לבעליה' וישארו בהיתר' כשאר מעות חולין שלהם עד שתקרא גביית' זו הזמנה בלבד וכו' דאנן סהדי דמשעה שנגבו מיד כבר נתייאשו הבעלים מהם שאפי' אם ימלכו ולא יקנו שום אחד מאותן הקדשות לא יחזרו לקחת אותן מיד הגבאים לעשותן חולין הלכך גבייתן לאו הזמנה היא אלא מעשה ממש ולכן הטור עצמו לאחר שכתב וכן אם גבו מעות לבנות מהם ב"המד או בהכ"נ וכו' ורצו לשנותן מהצורך שגבו אותם אין משנין אותם אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה חזר וכתב ואם בנו בית סתם והקדישוהו אח"כ לבה"כ דינו כבה"כ ומיהו אינו קדוש אלא משישתמשו בו. ואפי' אם בנאוהו מתחילה לשם ב"הכ. בע"כ אי אפשר דבריו אלא כדפרישית וכו' ע"כ:

ועפ"י דברי הגאון הנז' במקורן אזדא לה קושיית הרב מג"א עליו דמ"ש מהרא"ם דגביית המעות הוייא מעשה ולא הזמנה הרי כתב שם הטעם דאנן סהדי דמשעה שגנבו המעות מיד כבר נתייאשו הבעלים מהם שאפי' אם ימלכו ולא יקנו שו"א מאותן הקדשות לא יחזרו לקחת אותם מיד הגבאין לעשותן חולין אמטו להכי אמרינן דגביית המעות הויא מעשה והביא ראיה לדבריו מדברי רבינו הטור ז"ל שאחר שכ' וכן אם גבו מעות לבנות וכו' אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה סמוך לזה כתב שאם בנו בית והקדישוהו לבה"כ ואפי' אם בנאוהו מתחילה לשם ב"הכ אינו קדוש אלא משישתמשו בו דמוכרחים אנו לחלק ולומר דבנו בית לבה"כ לא עשו גבייה לזה אלא בנאוהו ממעות חולין שהיה בידם ולא היתה הגבייה לשם כך דבזה הוא דאמרי' הזמנה לאו מילתא היא ואי' קדוש עד שישתמשו בו וכמ"ש הרב מג"א גופיה כמש"ל משא"כ בגבו מעות לשם ב"הכ דהגבייה הויא מעשה מהטעם שנתייאשו הבעלים מהם אלא דהרב מג"א ז"ל לא נזדמן לפניו תשובת הרא"ם ז"ל שהרי לא הביא אלא מ"ש הרש"ך בשמו בקצור דגביית מעות לבה"כ הוי מעשה ולא הזמנה. הן גרמא דמצאה הקפידה מקום לנוח:

ועל הקושיא הב' שהקשה הרב מג"א על מהרא"ם דבסנהדרין איתא דכשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה הנה מתוך דברי הרב מהרא"ם במקורן מתורצת הקושיא שכ' וז"ל דלא מקרייא הזמנה אלא דומיא דאורג בגד למת שהבגד ההוא עצמו אין כוונתו לאוסרו עליו אלא לאחר שיפרשנו על המת וכיון שכן הוא אין אריגתם אלא הזמנה בלבד ואם כן אין לאוסרו מטעם דשמא ימלך בו ולא יפרשנו עליו וישאר בהיתר וכו' ע"כ. וה"נ אמרי' בגבו מעות למת דאין כוונת הנותנים לאוסרם בהנאה משעת הנתינה דשמא ימלך ולא יעשו מאותן מעות דבר למת וישארו באסורן וילכו לאבוד דאינם מתייאשים מהם דאם ימלך ולא יעשו מאותן מעות דבר למת ישארון בהתרם. אמטו להכי אמרי' דהויא הזמנה ולאו מילתא היא משא"כ בגבו מעות לבה"כ דמשעת הגבייה נתייאשו מהם והקדישום לדבר מצוה ואפילו אם ימלכו ולא יעשו בהם הבה"כ לא יחזרו לקחת אותם מיד הגבאין לעשותם חולין אלא יעשו בהם דבר מצוה. וע"פי חילוק זה של הרב מהרא"ם מתורצת ג"כ הקושיא השנית:

והרב ט"ז שם ס"ק ב' הביא קושיית הרמ"ך הנז' וכתב לתרץ וז"ל דלפענ"ד אין כאן קו' בלל דודאי מה שאמרו הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא ויקיימו בענין אחר כפי מה שנדר משו"ה בההיא דבנה בית סתם שכתוב בס"ח שאי' קדוש עד שישמשו בו מ"מ לא יצא ידי נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו ב"הכ ולהתפלל בו אלא דכל זמן שלא התפלל בו אין בו קדוש' וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם ב"הכ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה. וכן האורג בגד למת או אפי' טווי לאריג דכ"ע ס"ל למ"ה לאוסרו בהנאה היינו שאין בזה הבגד איסור אבל הנודר חייב לקיים נדרו ולתת לו עכ"פ בגד איזו שירצה. ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמן דודאי דהזמנה לאו מלתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לבית הכנסת ולעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה ידי חיוב שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבה"כ ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפו' בסי' זה סי"ג דבגבו מעות יכול להוציאם לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציאם עד שישלם המעות וכו'. ה"ה כאן בגבו מעות לבה"כ דחייבים מצד הנדר ואין להם רשות להוציא המעות לקדושה אחרת דא"כ לא היו יוצאים ידי נדרם אע"ג דאין המעות עצמן קדש כלל. כ"ז נלע"ד ברור וגם הב"י עצמו כתב בסמוך וז"ל ויותר נראה לומר דלבני נמי לא אמרי' שיחזור לזכות בהם מי שנותן אלא שרשאין להלוותן ומ"מ של הקהל הם דומיא דקרקע שהשיב הר"מ עכ"ל. וזהו היסוד בכל הדברים שזכרנו עכ"ל הט"ז הצ"ל ועיין להרב מאמר מרדכי סי' הנזכר סק"ד מ"ש על דבריו:

והרב ב"ח א"ח סי' הנז' הביא ג"כ קו' הרמ"ך הנ"ל וכ' וז"ל קושייא זו אינה צריכה לפנים דמה ענין הזמנה לכך שאין כאן הזמנה כמו מי שמזמין עצים ואבנים משלו ובונה ב"הך שאי' קדושה אלא משעת תשמיש שיתפלל בה אלא התנדב מעות ונתן ליד הגזבר לצורך מה שגבו דמיד חלה הקדושה על המעות לקנות בהם אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן ואפי' המנדב עצמו אין בידו לשנות כמבו' ביו"ד סי' רנ"ט עכ"ד:

נמצא לפי זה דהכא בנ"ד אף אם היו המעות שגבו עדיין ביד הגזברים לא היו יכולין לשנותן לקדושה קלה בין לדברי הרב מג"א שכ' דכשגבו המעות לצורך ב"הכ הגם דלא חלה קדושה במעות מ"מ כשמשנין אותם הו"ל בזוי מצוה בין לדברי הרב מהרא"ם דגביית המעות הוי מעשה ממש אחר שנתייאשו מהם. בין לתירוצו של הרב טורי זהב דהגם שהמעות אין בהם קדושה ויכולים לשנותן מ"מ לא יצאו ידי נדרם וחייבין לבנות הבה"כ וכ"ש לדברי הרב"ח דחלה הקדושה על המעות דלכל הדברות היו צריכים לבנות באותן מעות הבהכ"נ עכ"פ אחר שעיקר הגבייה היה בשביל זה כמ"ש בשאלה:

ומרן בש"ע שם סי"ג כ' וז"ל גבו מעות לבנין בה"כ ובא להם דבר מצוה מוציאין בה המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים וכו' ע"כ. ודין זה הוא מלשון הרמב"ם פ"ח מהל' מתנות עניים והביאו מרן בב"י א"ח סי' קנ"ג וכתב וז"ל ויש לתמוה ע"ז דהא משמע במתני' שמותר למכור בה"ך לקנות תיבה והיכי קאמר הרמב"ם דאין מוכרין אותו לשום מצוה חוץ לפדיון שבויים ושמא הוא סובר דמכרו דמתני' בדיעבד היא וכו' ע"כ:

והרב לח"מ פי"א מהל' תפלה כתב על קושייא זו וז"ל ונ"ל לתרץ דהתם איירי כשאין להם בה"כ אחרת אז ודאי אין מוכרין אלא לפדיון שבויים אבל הכא איירי כשיש להם ב"הכ אחרת עכ"ל. ועפ"י האמור לעיל מוכרחים אנו לומר דמ"ש הרמב"ם והש"ע שאם בא להם דבר מצוה מוציאין בה המעות דמיירי במצוה חמורה מבה"כ. וכן בא מבואר בדברי הרב הלבוש שם דמיירי במצוה חמורה. ואף לדברי הרב ט"ז שכ' שם דלפי גרסת הרמב"ם משמע כל מידי דמצוה אפי' קלה הרי סיים וכתב כיון דלא שקיל אלא בדרך הלואה עד שישלם אותה. והיינו ע"פ מ"ש לעיל בס' ה':

נקטינן מכל האמור דהכא בנ"ד אף אם היו המעות עדין ביד הגזברים לא היו יכולים להניח מצות ב"הכ ולקנות במעות בית עלמין דקיל מבה"כ וכ"ש שכבר קנו בהם קרקע לבה"כ דאינם יכולים למוכרו לבית עלמין דלא גרע ממ"ש מרן שם קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים:

אלא דעדיין יכולין אנו להתיר למכור הקרקע הנז' ולקנות בדמיו קרקע לבית עלמין עפ"י מ"ש מרן סי' הנז' ס"ז וזל והא דבה"כ נמכר ה"מ של כפרים וכו'. ומ"מ המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידם דם מקדושתן והיינו כשמכרו בני העיר שלא מרעת פרנסיהם וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר. אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו וכו' ע"כ. וכתב הרב ט"ז ס"ק ה' וז"ל רשאים להוציא וכו'. פי' אפילו לדבר הרשות וע"כ לא אמר כאן לשון משנין כמ"ש לעיל בגבו והותירו. והטעם כאן כיון שהתנו בז' טובי העיר יצאו המעות לגמרי לחולין וכו' ע"כ. ולענין מה נקרא ב"הך של כפרים ומהו ב"הך של כרכי' שאי' נמכרת רבו הדעות ומחלוקת הפוס' בזה לא עת האסף. ומ"מ הרי כתבו האחרונים שבזמן הזה כל הבתי כנסיות הם של בני הקהל לבד והו"ל כשל כפרים. ועפי"ז היה נראה לומר שאם יסכימו כל הקהל למכור הקרקע הנז' ולקנות בדמים בית עלמין רשאים בכך שהרי מצינו שאפילו בהך קבוע שכבר נתקדש יכולין למוכרה טובי העיר במעמד אנשי העיר ופקעה הקדושה מהבה"כ ומהדמים וכמ"ש רש"י ז"ל על מאי דאמר רבא בפ' בני העיר לא שנו אלא שלא מכרו זט"ה אבל מכרו זט"ה במעמד א"ה אפי' למשתי ביה שכרא ש"ד ופירש"י וז"ל לא שנו דאין מורידין דמים מקדושתן וב"הך בחשיבותו עומד וכו' אלא שלא מכרו הטובים ברשות העם אבל אם מכרו וכו' פקעה הקדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהם כל רצונם וכו'. למשתי ביה שיכרא. לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות ע"כ. וכ' הרא"ש בפסקיו וז"ל אפילו למשתי ביה שיכרא. פירש"י בדמים והדין עמו משום דבהכי מיירי מתניתין כדקתני לוקחין בדמיה ומיהו ה"ה בב"הכ יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו אפילו ד' דברים שאסרו חכמים דכולה מתני' איירי בשלא מכרו זט"ה במעמד א"ה וכו' ע"כ. מבואר מדבריהם שאפילו הבה"כ שכבר התפללו בה ונתקדשה כשמכרו זט"ה במעא"ה יצאו לחולין הבה"כ והדמים. ולפ"ז הכא בנ"ד שהסכימו בני העיר למכור הקרקע שלקחו לצורך ב"הכ ולקנות בדמיו בית עלמין היה נר' לומר דרשאין שהרי יצאו לחולין הקרקע והדמים והיו יכולים לעשות בדמים אפילו דבר הרשות כ"ש שרוצים לקנות בדמים בית עלמין שהוא דבר מצוה:

והגם דהכא בנ"ד כפי הנשמע ליכא ז' טובי העיר במדינתם ולשיהיו יכולין להוציא המעות לחולין או לקדושה קלה צריך שיהיה המכר ע"פי ז' טובי העיר ושיהיה במעמד אנשי העיר כמ"ש. מ"מ ה"ד בעיר שיש בה ז' טובי העיר הממונים עליהם וכל ענייני הקהל נחתכים על פיהם אזי אם מכרו הקהל שלא בהסכמתם אף דמכירתם מכירה אינם יכולים להוציא המעות לחולין כיון שלא הסכימו זט"ה במכירה אבל בעיר שאין בה זט"ה ודאי שכשמכרו כל הקהל מכירתם מכירה ורשאים להוציא המעות לחולין כיון שעל דעתם בלבד מוקדש וטוט אסר וטוט שרי:

וכן בא הדבר מפורש בספר פרח מטה אהרן ה"ב סי' ד"ן שכשמכרו כל הקהל עדיף מהמכירה של זט"ה במעמד א"ה. שכן כתב שם וזל"ל ויהיו דברי בתשו' זו לפי הנלע"ד שיאספו ויתקבצו כל אנשי העיר הנמצאים שם וישאו ויתנו ע"ז ואם תעלה הסכמת כולם למכור החפצים וכל כלי הקדש וכו' אז יעשו בהסכמת כולם כל אשר תעלה בהסכמתם כ"א יהיה בהסכמת כולם היא עדיפא מאשר יסכימו זט"ה וכו' כי מה שבחרו בזט"ה וכו' להקל מעליהם כי אין צריך להסכמת כולם אבל הסכמת הכל היא הסכמה גדולה ונפלאה שאין למעלה הימנה וכו' ע"כ:

אלא דמצינו למרן בב"י שם עמ"ש רבינו הטור וז"ל וכשמוכרים אנשי הכפר ב"הך יכולים למוכרו ממכר עולם והלוקח יעשה בה מה שירצה וכו' אבל אם מכרוהו זט"ה במעמד א"ה עושין במעות מה שירצו וכן הלוקח יעשה בה אפילו ד' דברים וכו' ע"כ. וכתב מרן בב"י וז"ל ומשמע מדברי רבינו שכשמכרוהו טו"ה במעמד אנשי העיר עושין בכל המעות מה שירצו דסתמא אמר רבא אפי' למשתי ביה שיכרא ש"ד ולא חלק וכן נראה שהוא דעת הרא"ש וכו' והקשה הרמב"ן איך יכולין למוכרו כיון שהוא קדוש קדושת הגוף כמ"ש שאסור למשכן או להשכיר ועוד כי מכרו זט"ה במעמד א"ה איך התירו לעשות בדמים מה שירצו הלא הדמים נתפשים הם בקדושתן ותירץ דבהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן ובזמן מצותן אסור להסתפק מנויי סוכה כל ז'. לפיכך בבהכ"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגים בו קדושה ואפילו בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מצותו וראוי לבנותו הילכך כשמכרוהו זט"ה שלא במעמד א"ה אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותו לגמרי אלא שתחול קדושת בהכ"נ על הדמים. אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו ואפי' למשתי ביה שיכרא שרי שכבר עבר זמן מצותו ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר זמן מצותן מ"מ כשאין להם אלא ב"הכ אחת אסור למוכרה דהו"ל כמפרש שבעה אתרוגים לשבעה ימים דיוצא בו ואוכלו וכו' ע"ב:

ועפ"י אלה דברי הרמב"ן יש לחלק בין הבהכ"נ שכבר נתקדש' בתפלה לקרקע שקנו במעות שגבו לצורך ביהכ"נ דשאני גוף הבה"כ הו"ל כסוכה ולולב דבזמן מצותן אסור ליהנות מהן אבל אחר מצותן מותר ה"נ הבה"כ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגין בו קדושה אבל כשנמלכו בני העיר למוכרו כבר עבר זמן מצותו ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן משא"כ כשגבו מעות לצורך ביה"כ דלמ"ד חלה הקדושה על המעות והקרקע שקנו באותן מעות חלה קדושה בו ולמ"ד שלא חלה בהם קדושה לא יצאו ידי נדרם עד שיבנו הבה"כ וכ"נ לכל הטעמים שנאמרו בגבו מעות כמש"ל. באופן דהכא בנ"ר אינם יכולים למכור הקרקע הקנוי לבה"כ ולקנות בו בית עלמין אחר שאין בו עלוי יותר מבה"כ ואף לפי דברי ה' מג"א שכ' גבי גבו מעות לבנין ב"הכ דז' טובי העיר יכולים להוציאן לדבר מצוה מ"מ על מ"ש מרן שם קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים כתב שם המג"א ס"ק ל"א וז"ל לא ימכרום אע"פי שמן הדין מותרים לא יעשו כן עכ"ל. וא"כ הכא בנ"ד שקנו הקרקע במעות שבנו אינם יכולים למוכרה לכתחילה:

ומרן בי"ד סי' רנ"ט ס"ב כ' וז"ל צדקות שהתנדבו לצורך בהכ"נ או לצורך בית עלמין יכולין בני העיר לשנותם לצורך בהמ"ד או ת"ת אפי' אם הבעלים מעכבים אבל לא מת"ת לצורך ע"כ וכ' שם הרש"ך ז"ל סק"ד וז"ל או ת"ת ובתשו' הרא"ש עצמו כלל י"ג סימן י"ד מסיים ומשום הזמנה אין לאסור דאפי' מ"ד הזמנה מלתא היא הני מילי באורג בגד למת אבל האי כטווי לאריג דמי ולכ"ע לאו מלתא היא עכ"ל. וצ"ע דאפי' הוי הזמנה מעליותא מ"מ הא מקדושה קלה לחמורה שרי דהא מותר לעשות מבה"כ גופיה בה"מ כדאיתא בש"ס ונתבאר בא"ח סי' קנ"ג. ועוד דהא ודאי בכה"ג שהכינו המעות הו"ל הקדש מעליותא דאם לא כן אפי' לקדושה קלה שרי כדמ"ש בא"ח סי' קנ"ג וכ"כ בתשובו' הרא"ם וכו' דגביית המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש הוא ולא הזמנה וכו' וכ"כ הב"ח במ"ח סי' קנ"ג ס"ג. ובאמת הטור וב"י לא הביאו סיום דברי הרא"ש אלו וצ"ע עכ"ל הרש"ך:

ומצינו להרב ערך השלחן א"ח סי' קנ"ג שהביא דברי הרש"ך אלו וכת' ע"ז וז"ל ונ"ל כוונת הרא"ש דודאי אפי' למכור ב"הכ עצמו אי איכא עלויא שרי כמו שהכריח בתחילה ואח"כ כתב וכ"ש מעות וכו' דאין לאסור משום הזמנה כה"ג דהו"ל כטווי לאריג דלכ"ע לאו מלתא היא. וא"כ אפי' לקדושה קלה שרי וכו' והתימא על הטור שפסק הפך אביו הרא"ש. וכן דעת הר"ן בחדושי סנהדרין דגביית מעות כטווי לאריג דמי וכו' לכנ"ל מ"ש הט"ז דגבו מעות לאו משום הנאה נאסרו אלא מדין נדר וכו'. והשתא אתי שפיר דאין דברי הטור סותרים דברי הרא"ש דודאי גבו מעות לאו משום הזמנה נאסרו משום דהו"ל כטווי לארוג אלא מדין נדר ואף הרא"ש לא התיר לשנות מעות שהתנדבו ב"הכ אלא לקדושה חמורה אע"ג דהו"ל כטווי לאריג וה"ק וכ"ש מעות וכו' דאין לאסור משום הזמנה אלא מדין נדר וכו' ע"כ. עוד הביא שם משם הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ע שחלק על הטור בההיא דגבו מעות דהא קי"ל כרבא דהזמנה מלתא היא יעו"ש:

שוב מצינו להרב בעל שער אפרים סי' ס"ו דף ל"ז סוף ע"ד שהביא דברי הרש"ך הנז' מ"ש על דברי הרא"ש כנז"ל וכתב וז"ל אכן נלע"ד דאין זו קושי' דמ"ש בתשו' הרב מזרחי הנז' דגביית המעות לביהכ"נ או לבהמ"ד מקרי מעשה ממש ה"ד בנדבת רבים וכמו שמסיים המזרחי בתשו' וז"ל ושאני מעות שנגבו לצורך ביה"כ וכו' דהמעות שנגבו לא נגבו על דעת זו שאם לא יקנו ביה"כ וכו' שיחזרו ויתנו אותן לבעליהם וכו' דאנן סהדי דמשעה שנגבו מיד כבר נתייאשו הבעלים מהם וכו' שאפי' לא יקנו לא יחזרו לקחת אותן מיד הגבאי וכו' ע"ש. וא"כ זה שייך בבני העיר שגבו לבית הכנסת וכו'. אז גבייתם מקרי מעשה ולא הזמנה מה שא"כ בנדבת יחיד שהתנדב לצורך ב"הכ וכו' לא מקרי הנדבה רק הזמנה בעלמ' עד שיתקיימו דברי המתנדב והזמנה לאו מלתא היא וכו'. וא"כ בזה צדקו דברי הרמב"ן בתשו' והרא"ש הנז' ומתורצים היטב שני הקו' של הרב בעל ש"ך מ"ש בראשונה הלא אף אם הזמנה מלתא היא מ"מ הא מקדושה קלה לחמורה שרי זה אינו דה"ד בנדבת יחיד שנדב ארעתא דבני העיר. מה שא"כ ביחיד שלא התנדב ארעת' דבני העיר אז אסורים לשנות נדבתו אם מוחה אף מקדושה קלה לחמורה וכמבואר במרדכי בשם הר"ם הנז' ובתשובות הרא"ש מיירי בנדבת יחיד שהתנדב לצורך ביה"כ וכו' והיה לבעל דין לחלוק ולומר דיש לאסו' משום הזמנה שהתנדב לצורך ביה"כ שאסור לשנות אף לקדושה עד שיתקיימו דבריו לכן אמר דמשום הזמנה אין לאסור וכו' דודאי אם היה מוחה היו אסורים לשנות מצותן וכמבואר במררכי הנז' וזהו שמסיים בתשו' הרמב"ן ובתשובות הרא"ש הנז' ואף אם קרובי נותני הצדקה צועקין לא חיישי' וכו' משמע שהמתנדב אינו מוחה או מטעם שהלך לעולמו ע"ש. ובזה מיושב ג"כ הקושיא השנית שמקשה הש"ך דהא ודאי כשהכינו המעות הו"ל הקדש מעליותא וכו' והדין עמו דהו"ל הקדש מעליות' שאינו יכול לחזור מדבורו ומנדרו וכמבואר במרדכי הנז"ל. אבל שיהיה מותר לשנות נדבתו אם מוחה אף לקדושה חמורה אסור. ומה שלא סיים בטור סי' הנז' ובב"י דברי תשובת הרא"ש הנז' דמשום הזמנה אין לאסור וכו' לפי שהטור וכן בב"י בספרו הקצר הביאו תשובת הרא"ש לענין נדבת רבים שהתנדבו לצורך ביהכ"נ וכו' ואז אין כאן קושייא כלל דיש לאסור משום הזמנה וכמ"ש הר' המזרחי בתשו' הנז' דמקרי הקדש מעליותא וכו' ומקדושה קלה לחמורה שרי כמ"ש בש"ך וכו' עכ"ל יעוש"ב:

למדנו מזה דבנדב' רבים דבהכי מיירי דברי מרן בש"ע גביית המעות לצורך ביהכ"נ הוי מעשה וחל עליהן קדושת הבהכ"נ:

ועל מ"ש מרן שם אבל לא מת"ת לצורך ב"הכ כ' הרש"ך סק"ה וז"ל אבל לא מת"ת לצורך ב"הכ ואע"ג דלעיל סי' רנ"ו סק"ז כתבו הרא"ש והטור דיכולין לשנות בני העיר אפילו לדבר הרשות היינו כשיחזרו ויגבו פעם אחרת אבל הכא לא יפרעו שוב וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"א סי' ט"ו דף ק"ח ע"א דאם רוצים לשנות למצוה אחרת עד שיגבו לאותה מצוה אחרת ויפרעו לצדקה הרא' לכ"ע מותר וכו' עכ"ל. גם הרב ט"ז שם ס"ק ג' כתב דההיא דסי' רנ"ו אחר שהוא דבר קבוע אמרינן דיכולין לשנות אפילו לדבר הרשות יעו"ש. ובסי' רנ"ו ס"ד על מ"ש מרן שם רשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי וכו' ולשנות מכל מה שירצו מצרכי צבור וכו' כתב שם הרש"ך סק"ז וז"ל לכל מה שירצו. אפילו לדבר הרשות וכ"כ מהרי"ק שורש קכ"ח בשם הרבה פוסקים והסכים כן. ודוקא דבר שהוא קבוע דאם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם יארע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים הרא"ש וטור וכו' ע"כ. מבואר מזה דדוקא בדבר קבוע כמו קופה ותמחוי שהוא דבר תדירי יכולין בני העיר לשנות אפי' לדבר הרשות ואם יחסר להם מוכרח שיגבו פעם אחרת לצורך הקופה ותמחוי אבל כשגבו מעות לצורך ב"הכ אין בני עירם יכולין לשנותן אלא לקדושה חמורה אחר שאי' דבר קבוע ותדיר כ"א דבר מקרה והו"ל כההיא שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם ואי' יכולין לשנות לצורך דבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים כמש"ל ולפ"ז מוכרחים אנו לחלק ולומר דדוקא גבי ב"הך משוכללת יכולין בני העיר למוכרה או להוציא הדמים אפי' לדבר הרשות מהט' שכ' מרן בב"י בשם הרמב"ן אבל בגבו מעות לבה"כ אינם יכולים בני העיר לשנות כי אם לקדושה חמורה וא"כ מ"ש מרן בא"ח סי' קנ"ג ס"ה אם גבו מעות לבנות ב"הכ אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה מיירי אפילו כה"ע עם טוביהן דדוקא גבי מכירת ב"הכ הוא דכתב מרן בס"ז שאם הסכימו זט"ה באותו מכר והיו במעמד א"ה רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפילו לדבר הרשות מטעם שכתב מרן בב"י בשם הרמב"ן:

המורם מכל האמור דהכא בנ"ד אין בני העיר יכולין למכור הקרקע שקנו לצורך ב"הכ לקנות בדמיו בית עלמין אחר דליכא עלוייא ואינם יכולים לשנותו כ"א למצוה חמורה מבה"כ כמש"ל:

ועל מ"ש נשאלה שכעת אין ידם משגת לבנות הבה"כ בקרקע הנז' שצריך הוצאה מרובה וכו'. ואם יניחו אותו בלא בנין במשך הזמן יתרבה הסך של החזקה ותחזור ביד בעלה לחלוטין ומי יודע אם הגוים יבנו אותו בית תפלה שלהם וכו'. הרי לזה יש תיקון שיוציאו מה שנשאר מהנדבה לצורך הבנין שיקופו ד' מחיצות בבנין עד גמר כל הנדבה. אדביני ביני יריק ה' עליהם ברכה וישיגו ידם לגמור בנין הבה"כ שהיא מצוה גדולה:

ומצינו שפסק מרן בי"ד סי' רמ"ט סי"ו יש מי שאומר שמצות ב"הכ עדיפא ממצות צדקה וכו'. ומה שכתב זה בשם יש מי שאומר היינו משום דמריה דהאי דינא הביא הרב מהריק"ו בשם התשב"ץ כמ"ש הרב באה"ג וכיון שדין זה לא הביאו שום פוסק אחר כתבו בשם יש מי שאומר כידוע:

ובנין זה של בה"כ הו"ל כאלו בנה מקדש מעט בא"י וכמ"ש בסוף פ' בני העיר עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י וכו' וה"ה בתי כנסיות ובתי מדרשות דשאר ארצות ובשכר זאת אל חי חלקנו צורנו יריק עליכם ברכה עד בלי די והמתחיל במצוה אומרים לו גמור. וה' יהיה בעזרם לבנות ולשכלל הבה"כ הנז' עד גמירא ויבא שכרם מן השמים בזה ובבא כי"ר. זהו מה שנלע"ד להשיב בזה ולאפס הפנאי לא יכולתי להאריך כי מקרי הזמן וחולשת המזג לא נתנוני השב רוחי ועיני לשמייא נטלת יצילני מכל שגיאה כי דעת ממני פליאה. הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בסדר וירישתה וישבת בה מש' והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' וגו' לפ"ק:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה