ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
אורח חיים · סימן לו
שאלה מעשה היה בס"ת שבפסוק כי ידין ה' עמו נמצא ה"א אחרונה של שם כזה בשני רגלים דה מה יהא דינה אם מותר למחוק הרגל האמצעי ותשאר הה"א כדינה או ימחוק הרגל האחרון עם חלק הגג שכנגדו עד כנגד רגל האמצעי באופן שתשאר הה"א קטנה עד החוט האמצעי הנז' או אם אסור למחוק שום דבר ממנה דהו"ל מוחק את ה':
תשובה והנה הספק הראשון אם הוא מותר למחוק החוט הא האמצעי בנ"ד נראה ודאי דאסור לפי מה שנראה מאופן כתיבתה דנראה דאופן כתיבתה היתה דבתחילה עשה הסופר הה"א עם הרגל האמצעי בלבד שהיא במדת כל ההי"ן שבס"ת הנז' אלא לפי שבסוף השיטה היה נשאר חלק ממנה פנוי יותר מתיבה אחת דהיינו תיבת עמו לכן האריך גג הה"א הנז' והוסיף בה הרגל השני בסוף הגג כדי שישאר החלק הפנוי כדי לכתוב תיבת עמו דוקא. ואם כן לפ"ז אין למחוק הרגל האמצעי מתרי טעמי. חדא דזה הרגל נתקדש בכתיבתו שבתחלה לא היה רק הוא לבדו והו"ל מוחק את ה' ועוד אף אם לא היה זה בה"א של ה' אין תקנה לגרור הרגל האמצעי דהו"ל חק תוכות כיון דבזה מתקן האות ובעינן וכתב ולא וחקק כמ"ש מרן בש"ע א"ח סי' ל"ב סי"ז דאם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת דאין תקנה לגרור הדין יעו"ש. ומזה הטעם נמי אסור לגרור הרגל האחרון עם החלק מהגג שעליו כיון דבתקנת האות ע"י הגרירה אלא דעדיין יש להסתפק בנ"ד ולומר דכיון דה"א זאת אין צורתה עליה כלל א"כ לא נשאר בה שום קדושה ויכול למוחקה כולה ולחזור ולכותבה לשם קדושה וה"ז דומה למ"ש מור"ם ביו"ד סי' רע"ו סי"א וז"ל ה"א של שם שכרעה נוגעת בגגה אם נוגע ממש עד שנראית כחי"ת מותר למחוק ולגדר הרגל ולתקנה. אבל אם נוגע רק מעט יש לספק בדבר ע"כ. וכתב שם הש"ך סקט"ו הטעם דכשנוגעת ממש הכל רואין שהיא חי"ת ואין בזה מוחק את ה'. אבל אם אינה נוגעת רק מעט עדיין ניכר שהיא ה"א ונראה כמוחק את ה' יעו"ש. וא"כ בנ"ד נמי דאין צורת ה"א עליה אין עליה קדושה:
אבל יש צד לומר דדוקא כשנדבק לגגה דנראה חי"ת להדיא מותר למוחקה. אבל בנ"ד דלא נשתנית להיות עליה צורה אחרת ואפשר לו' דעדיין נראית כה"א עדיין קדושתה עליה והו"ל כה"א שנוגעת מעט דאף דפסולה מטעם נגיעתה דאינה מוקפת גויל מ"מ כיון דעדיין נראית כה"א אסור למוחקה. ולצד זה שאנו אומרים שעדיין שם ה"א עליה היה נראה לומר דרשאי לגרור הרגל האחרון עם חלק הגג שהוא מה שהוסיף הסופר לכתוב אחר שכתב הה"א עם הרגל האמצעי בלבד דכיון שכבר היתה כתובה בצביונה ובצורתה א"כ מה שהוסיף הסופר עליה אין בו שום קדושה כיון שכבר נשלמה צורתה קודם ההוספה וגם אין בזה משום חק תוכות כיון שבזו ההוספ' לא נשתנית הה"א להיות נדמית לאות אחרת כמ"ש:
ומ"מ גם בזה עדיין יש להסתפק שהרי כשהוסיף הסופר להאריך גג הה"א קודם שכתב הרגל השני נתקדש אותה ההוספה שבגג ואסור למוחקה כיון שה"א יקרא גם בזה כמ"ש בס' לדוד אמת בסי' י"ג וז"ל ואם האריך גג ה"א והרגל כתב באמצעותה פסול וכו' ואם ה"א זו משם הוי"ה אף אם האריך יותר מדאי לא יגע בו יד וכו' ע"כ. וטעמא הוי כיון דכתיבת רגל הה"א באמצע הגג במחלוקת שנוייה אם היא פסולה או כשרה כמ"ש בכנה"ג א"ח סי' ל"ב בהג"הט גבי קו"ף שהאריך גגה וכתב הרגל באמצע דהרדב"ז פוסל וחלקו עליו שאר פוסקים יעו"ש לכן פסק הרב הנזכר דבשאר אותיות שאי' של ה' דיכול לתקן פסול הס"ת אבל באותיות של ה' דאפשר לומר דהלכה כמ"ד שהיא כשרה ולצד זה הוי מוחק את ה' לכן פסק דלא יגע בו יד:
ולפ"ז בנ"ד נמי כשהוסיף על הגג והאריכו חל על ההוספה שם קדושה ואין לומר דע"כ לא אמרינן דה"א של ה' שהאריך גגה וכתב הרגל כאמצע שלא תגע בו יד אלא דוקא היכא דמתחילת כתיבתה האריך גגה דכיון דאיכא מ"ד שהיא כשרה נתקדש כל הגג אבל בנ"ד דכבר נשלמה הה"ה ואח"כ הוסיף עליה אין בהוספה שום קדושה דיש לדחות דכיון שבמה שהוסיף להאריך גגה לא נשתנית צורתה ואיכא מאן דמכשיר. מה לי שכתבה כך מתחלה או הוסיף עליה אח"כ סוף סוף כיון שאחר ההוספה נקראת ה"א הרי נתקדש הכל. והגע עצמך דל"ית של שר"י שכתב בתחי' שיעור הדל"ית כמו שאר האותיות ואח"כ הרחיב גגה והוסיף עליה תליה האם נאמר דמותר לגרר ההוספה אחר סיום ה'. זה אי אפשר לאומרו שהרי גם עכשיו נקראת דל"ית ונתקדש הכל במכ"ש באותיות הנטפלות לשם שאסור למוחקן שקרש' השם. אוף הכא נמי דכוות' למאן דמכשיר הה"א ברגל באמצעה:
הן אמת דמצינו בס' אמת ליעקב במשפט הדבוקי' סי"א בראש למ"ד של שם אלהים שהאריכ' הסופר קצת מהראוי ונגעה ראש הלמ"ד באות נו"ן של שם אדנ"י שהיה כתוב בשורה של מעלה והורה הרב לגרר גרירה דקה בראש הל"מד באופן שלא יגע הסכין באות' נקודה אחרונה הדבוקה בנו"ן של אדנ"י של מעלה ויניח משהו להתחזק מגרירת הנו"ן של ה'. וכתב שם הטעם דאע"ג דשניהם הם שמות שאינם נמחקים וראש הלמ"ר היא מגופה של שם מ"מ כיון שהיתה הל"מד ארוכה ביותר בקו שעליה כל היתר כנטול דמי אחר שצורת הל"מד היא כ"ו כמנין שם היחוד א"כ כל היתר על שיעור וי"ו שעל הכ"ף אין בו קדושה וכנטול רמי יעו"ש. א"כ אף אנן נמי נימא דכל היתר על גג הה"א ממקום רגל האמצעי עד סופו אין בו קדושה ומה גם שהיתה ההוספה אחר גמר הה"א:
אך עדין יש לחלק ולומר דדוקא גבי הלמ"ד דנתנו חז"ל בה שיעור דיש בה רמז כמנין שם היחוד שהוא כ"ו לכן כל היתר על זה השיעור און בו קדושה. אבל גבי ה"א דלא מצינו שנתנו שיעור לאורך גגה. א"כ אף אם עשה גגה רחב הרבה חל על הכל שם קדושה הרי גם הלמ"ד הנז' לא התירו לגרר כ"א גרירה דקה להפרי' הדבוק דוקא אבל בלא"ה אסור לגדר כה מן היתר על כ"ו שהכל נתקדש וה"נ הה"א שהאריך גגה כמ"ש. ואף דעשה הרגל באמצע גגה הכל קדוש כיון דאיכא מ"ד שהיא כשרה כמש"ל. וא"כ בנ"ד כשהוסיף הסופר להאריך הגג קודם שכתב הרגל האחרון הרי נתקדש' ההוספ' כיון ששם ה"א עליה. ומה גם דבאותו נדון של הלמ"ד הנז' כתב הרב מוהר"ר חיד"א בס' לדוד אמת דיש לפקפק על הוראת מוהר"י אלגאזי הנז'. הן אמת דאם נאמר שכשעשה הרגל האחרון הרי נפסדה צורתה א"כ הו"ל כאלו מחקה הסופר. והא למה זה דומה למ"ש מור"ם בהגה ביו"ד סי' רע"ו וז"ל דיו שנשפכה על השם מותר למוחקו כדי לתקנו דאין זה דרך מחיקה רק דרך תיקון ע"כ. וא"כ כיון שבהוספת הרגל השמאלי נפסדה צורת הה"א יכול למוחקה עכשיו כדי לתקנה:
האמנם מצאנו ראינו דבדין שנוי האותיות נפל מחלוקת בין הפוסקים אי בעינן תרתי שלא תשנה צורתה וגם לא תדמה לאות אחרת. או כיון שנשתנה צורתה אף שלא תדמה לאות אחרת פסול כמבוא' כ"ז בספר אמת ליעקב במשפט השלישי יעו"ש ולפ"ז הכא בנ"ד כיון שה"א זאת אף שהיא בשני רגלים לא נשתנית להדמות לאות אחרת איכא מ"ד דכשרה וא"כ אסור למחוק שום דבד ממנה דהו"ל ספיקא דאורייתא דלא תעשון כן וגו' ואזלינן לחומרא. והגם דמדברי מרן בש"ע א"ח סי' ל"ב סכ"ה מוכח דאף דלא נשתנית להדמות לאות אחרת פסולה במ"ש וז"ל כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף וכו' פסול ע"כ מ"מ יש לומר דהיינו רוקא בחות שאינה של שם אבל באות של שם כיון דאיכא מאן דמכשיר אם אינה נדמית לאות אחרת לא תגע כו יד כיון דהוי ספיקא דאורייתא כמ"ש. וכמבואר בדברי הרב בית דוד הנז' להלן. וכי תימא דבנ"ד יש תיקון לגרור רגל האחרון בלבד דודאי רגל זה אין בו שום קדושה דהגם דמצינו דבשהרגל באמצע איכא מאן דמכשיר אבל ה"א בשני רגלים אינה משנה ולא מצינו שהוזכר הכשר בזה מ"מ תיקון זה אין בו מועיל ממ"נ. אם נאמר דה"א זאת היא פסולה כיון שיש לה שני רגלים א"כ אם יגרר רגל האחרון הוא חק תוכות שבזה נתקנה צורתה. ואם נאמר דהיא כשרה כיון שלא נשתנית להדמות לאות אחרת וכמ"ד הנ"ל. א"כ כיון שהיא של שם לא יגע בו יד כמ"ש. עיין שמש צדקה סי' נ"ב. ומצינו דוגמא לזה להרמ"ע מפאנו בתשו' הי' ל"ו גבי ה"א של שם הנוגעת לגגה ממש כמו חי"ת שכתב שם שהתיקון הוא לגרור הרגל ממטה למעלה ולחזור ולכותבו לשם קדושתו. ובתוך אותה תשובה כתב וז"ל ולפי ששמעתי מאיזה סופרים וכו' מתחכמים לגרור תחילה הקצה התחתון ולכתוב כרעא דתלי קודם שיגמרו גריר' הקצה העליון מהרגל השמאלי הדבוק לגג ונותנים טעם לדבריהם שבאופן זה תמונת אותיות ה' אינה בטלה ביני ביני ולא מחקוה לעולם. הריני מודיעם שאנו חייבים למחוק אותה תמונה הראשונה ולבטלה כיון שאינה כראי להתקדש ה' בה וכו'. ועוד לו חכמו ישכילו שלא הועילו כלום בתקנתם שאם אותו שיור מהקצה העליון הדבוק לגג אינו מפסיד צורת הדל"ית ואפי' שלא יגררוהו. אח"כ כשר וכו' ולא די אלא שקלקלו אח"כ באסורא דאורייתא שהרי כשהם חוזרים וגוררי' אותו שיור הרי הם גוררים חלק מתמונת הה"א שכבר נתקדש השם בה כיון שהשיור לא היה מפסיד צורתה. והרי זה חצי שעור אסור מן התורה בגרירה וכו'. ועוד אני מתרה בהם שהם קרובים לקלקל בדבר הפוסל שאם אותו שיור מפסיד צורת הדל"ת א"כ כשחוזר וגוררו הרי זה חקיקה גמורה ואין הכשר האותיות בא לעולם ע"י סכין וכו' ע"כ:
הרי מבואר בדברי הרב דממ"נ אין תיקון בגרירת אותו שיור ששייר בכרעא של ה"א למעלה:
דאם נאמר דאינה משתני' צורת הה"א בזה השיור הו"ל מוחק את השם. ואם משתנית הו"ל חק תוכות ופסול. וא"כ בנ"ד נמי לצד שנאמר דה"א זאת כיון שלא נשתני' לאות אחרת הוא כשרה א"כ אסור לגרור גם הרגל האחרון כמו שאסר הר' הנז' לגרור השיור שנשאר דבוק עם הגג כמ"ש. ואם נאמר שנשתנית צורתה א"כ אם יגרור הרגל האחרון הו"ל חק תוכות ופסול:
איברא דמצינו ראינו להרב זרע אמת בחי"ד סי' קכ"א שנשאל על ה"א של הוי"ה שנמצא בתוכה חוט של דיו יתר משיך באלכסון אם יכול לתקן או לא. ונשא ונתן שם במחלקות הפוסקים אי בעינן שתהא נדמית לאות אחרת לפסול או אפילו נשתנית צורתה בלבד והביא שם דברי הרב בית דור בחי"ד סימן קל"ו בענין יו"ד שבאלף של שם אד"ני שנגעה כל גופה בגג האל"ף דכתב דלא דמי לנדבק רגל ה"א של שם בגגה דשרי לתקנה דהתם נשתנית לגמרי ונדמית לחי"ת ועוד דדיבוק ה"א לגג הוא מהפסולים הנז' בש"ס שלא יעשה ההי"ן חתי"ן ולכן שרי למוחקו לפי שנפסל בזה. אבל דיבוק האל"ף לא נזכר פיסולו בש"ס רק בדברי הפוסקים וי"ל בזה דלא נפסל הס"ת בכך. ואע"ג דבמקום אחר אם נדבקה היו"ד בוי"ו שבאל"ף אין להכשיר כיון דאפשר לתקן. הכא דאי אפשר נר' דכשר כיון שלא נזכר פיסולו בש"ס. אלה היו תוכן דברי הרב בית דוד המובאים שם וע"ז סיים הרב זרע אמת שם בנדון שלו דאאת"ל דדמיא הא לקי"ף שהרחיב גגה דפוסל בה הרדב"ז עכ"ז יש לנו לסמוך על כל גדולי האחרונים דפליגי עליה ומכשירין וכ"ש דבאמת דבנ"ד יודה אף הרדב"ז כיון דאין כאן שנוי האות לא בכולה ולא במקצתה אלא תג יתר ע"כ דברי הרב הנז':
ועפ"ז היה נראה להכשיר בנ"ד להניחו כך דרמי לנדון הרב הנזכר שהיה בו תג יתר כמ"ש. אלא דעדיין יש לחלק ביניהם דשאני נדון הרב דהחוט היתר היה באמצע הה"א ולא היה עשוי ביושר כמו דגל הה"א אלא חוט דק באלכסון ורמי לטיפת דיו שנפלה לתוך חלל האות באופן שלא נשתנית צורתה כ"כ. אבל בנד"ד דהחוט היתר הוא ביושר כמו הרגל האחרון ואדרבא הוא היה מעיקרה של ה"א אלא דאח"כ הוסיף הסופר הרגל האחרון והרי ה"א זאת של שני רגלים ביושר שאין לה צורת ה"א אפ' דיש לפסול אחר דנשתנית צורתה או אפשר דאינו נקרא שנוי אחר דאינה נדמית לאות אחרת כמש"ל. ומה גם דמצינו בס' ברכי יוסף בחי"ד סי' רע"ו שהביא משם הרב מהר"י זיין בה"א של שם שנמצא בתוכה חוט של דיו באלכסון מגגה לרגלה כנדון הרב ז"א שכתב וז"ל מלשון מרן בא"ח סי' ל"ב דין כ"ו משמע דיכול לגרר החוט דמה לי דבוקה מבחוץ מה לי דבוקה מבפנים אך יש לצדד דהוי חק תוכות לכן יש לברור כל רגל הה"א עם החוט ולתקנו ועדיין צריך להתיישב במעשה עכל"ה:
והגם דאפשר לחלק בין נדון שלו לנדון הרב ז"א דבנדון הרב ז"א לא נזכר שם שהיה החוט דבוק בגופה של ה"א אבל בנדון הרב מהרי"ז היה החוט דבוק בה מ"מ הה"א שלנו שנייא היא משניהם כמ"ש:
באופן שלא מצינו תרופה לנ"ד כדת מה לעשות אם להכשיר הס"ת בהניח אותה כמות שהיא או לא דלענין לתקנה לא מצאנו שום סמך להתיר ליגע בה יד כמש"ל. גם לגרר הב' רגלים בבת אחת ולכתוב רגל א' בסופה יש להסתפק דילמא הוי זאת כמו נדון של הרב מהר"י זיין שכתב שצריך להתיישב למעשה אף שהתג היתר היה דבוק בגופה של אות ריש לומר דנשתנית צורתה יותר מנד"ד שלא נדבק התג היתר:
אך בזאת מה שנראה לומר בנד"ז הוא לקלוף את ה' כולו על ידי אומן בקי שיסיר את השם שלם כהלכתו ולגונזו באופן שישאר בקדושתו ולא תגע בו יד והגם דממעט אותו מקדושתו שעכשיו הוא בס"ת ואחר הסרתו הוא נגנז מ"מ כיון דלא מצינו שום תיקון אחר דאם באנו לתקנו הוא נכשל בספק איסור תורה ולהניחו כך אפשר דנפסל כל הס"ת בכך כמ"ש. ולסלק כל היריעה גם כן מבטל כמה שמות הקדושים מקדושתם ולכן טוב יותר לקלוף השם הזה מלעשות אסור מאיסורי' החמורים הנז'. והגם דבס' התשב"ץ ח"א סי' קמ"ט האריך לאסור לקלוף את ה' מחשש שמא לא יסירנו שלם ועוד חששות אחרות שכ' שם מ"מ סיים וכ' וז"ל זה אני דן להלכה אבל למעשה אני מניח הסופרים לקלוף וכו' ע"כ וכן המנהג פשוט בינינו:
ואחר החיפוש מצינו בס' דבר שמואל סימן קס"ה שנשאל על המ"ם והתי"ו שהאריך גגה יותר מרגלה והביא דברי הרדב"ז שפוסל בגג הקו"ף רחב מרגלה כמש"ל והעלה דבמה שיכול לתקן למחוק קצת הגג עם הרגל יתקן אך הנמצא כך בשמות הקרש נתקש' הרב בתיקונם ולבסוף סיים וכתב וז"ל אך לבד זה ראינו מה שנהגו הסופרים הבקיאים וזריזים בתיקון השמות ונטילתן לצורך גופן או לצורך מקומן להסיר ולקלף בתער הסופר הקרום העליון שלם בכל אותיות השם לכתוב בעור הנשאר תחתיו מה שראוי לכתוב וכו' ע"כ ולפ"ז מצאנו לו סמוכות לנ"ד לקלוף את השם הנז' במכ"ש לנדון הרב הנז' שהרי בנדון הרב שהאריך גג המ"ם שדומה להאריך גג הקו"ף שרבו המכשירים החולקים על הרדב"ז אפי"ה התיר הרב לקלוף. כ"ש בנ"ד דלא מצינו מי שהכשיר בהדייא בתמונת הה"א בב' רגלים דודאי הצד היותר טוב לקלוף את ה' כמ"ש. וכל זה להלכה אבל למעשה היתה הסכמת החכמים י"צ לקלוף הב' רגלים בבת א' ולכתוב רגל א' בסוף גג הה"א וכן נעשה הלכה למעשה בס"ת הנז"ל ובטלתי דעתי מפני דעתם:
אחרי מופלג בא לידי ספר מכתם לדוד למוהר"ר דוד פארדו זלה"ה שנשאל שם על ספר תורה שנמצא בו באזכרה א' שהה"א אחרונה משכו הגג שלב הרבה ע"ס השטה והרגל שמאלי לצד הימין כזה דד והס"ת היה כתוב בקלף דק עד מאד שאי אפשר לקלוף כמו שנהגו הסופרים וכו'. והשיב הרב הנז' דה"א זאת אין צורתה עליה ופסולה די"א כסברת הרדב"ז ז"ל ולא חלה עליה קדושה כלל. וכתב וזל"ה ואין לחוש דשמא אחר שכתב הסופר הה"א כתיקונה ושוב ראה שהיה נשאר ריוח הרבה ע"ס השיטה חזר ומשך גג הה"א וא"כ נימא כיון דמעיקרא חלה קדושה עלה תו לא פקעה דסתמא דמלתא אית לן למימר שכתב הסופר כדרך כל הכותבים שדרכם לכתוב תחלה הגג ואחר כך הרגל וכו'. וליכא לדמוייה נמי למ"ש בדב"ש סי' קס"ג על שנוי הנמצא שגגי האותיו' הממ"ין והתו"ין והכפ"ין נמשכין ביותר אם נשתנה בזה צורת האות. ופסק הרב שלא מלאו לבו בכגון זו לפסוק בדיעבד ע"ש. דהתם נמי אין שם שנוי אלא במשך האות בלבד שאינה מרובעת ולא זולת ובהא כבר נהגו הסופרים להתיר אפי' לכתחי' אבל כה"ג נראה ודאי דפסול הוי. האמנם אכתי לבי נקפי להתיר לעשות מעשה בענין חמור כזה דמחיקת ה' ואע"ג דשעת הדחק הוא דאי אפשר לתקן בענין אחר כמוצג בשאלה שהקלף דק וכו' עכ"ז קשה בעיני להתיר וכו' עכ"ל. ובסוף דבריו הביא דברי מהרמ"ע מפאנו הנז"ב ולמד מדבריו לתקן הה"א בזה האופן דיכתוב הרגל השמאלי במקומו בסוף הגג לשם קדושה ואח"כ ימחוק הרגל הראשון דאפי' תימא שאותו הרגל שנכתב תחלה מבפנים היתה בו קצת קדושה לחומרא היינו כל עוד שלא היה שם רק אותו רגל בלבד ובאותה שעה הרי אינו נוגע בו ואחר שכותב הרגל האמיתי במקומו הו"ל אידך פסול לגמרי ואין בזה משום מחיקה דהא ממילא נעשה והוא אינו אלא גרמא בעלמ' ודעתו לטובה לצורך תיקון דכיון שאינו נוגע בגוף האות הו"ל כטיפת דיו בעלמא אחר שכתב הרגל בעיקר מקומו. ולא מקרי חק תוכות כיון שאין הרגל הפסול נוגע באות עצמו כמו ההיא דהרמ"ע ז"ל אלה הם תוכן דברי הר הנז' בסי' ל"ו. ורב אחד חלק עמו שם וחשש למאן דס"ל דה"א הנז' אינה פסולה וא"כ הו"ל מחיקה בשם והרב הנז' חזר שנית לחזק דבריו הראשונים ולתקן כנז"ל יעו"ש:
איך שיהיה אף לפי דברי הרב הנז' הכא בנ"ד אין לעשות אותו תיקון למחוק הרגל האמצעי לפי מה שנרא' מאופן כתיבתה דבתחי' כתב הה"א כתיקונ' ושוב חזר והוסיף התוספ' האחר כנרא' מעובי כתיבתה שיש שינוי בתוספת מבעיקר דע"כ לא התיר הרב הנז' לתקן כנז' אלא דוקא היכא דלא ידעינן שכתבה כתיקון ואח"כ הוסיף דמסתמא אמרינן שכתבה הסופר כדרך כל הכותבים שדרכם לכתוב תחלה הגג ואח"כ הרגל כמש"ל. אבל הכא בנ"ד שנראה לעין שבתחילה כתבה כתיקונה א"כ הרי חל הקדושה על זה הרגל ותו לא פקעה כשהוסיף התוספת אח"כ ומה גם דע"כ לא דחק עצמו הרב בתיקון הנז' אלא כיון דלא היה יכול לקלוף את השם שהיה הקלף דק וכמ"ש בדבריו דנראה מזה שאם יכול לקלוף הוא הצד היותר טוב לנדון כז"ה כמש"ב: