ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד
אורח חיים · סימן לד
שאלה במקום הזה נהגו ללוש לחמניות עם מי פירות וצוק'אר לצורך פסח. והנה ידוע כי מיום דאתגלאי בהתתיה דצוק'אר שמתליע מתוכו תולעים דקים ישראל קדושים נותנים בו מים הרבה עד שנמס כולו והיה למים ואח"ך מרתיחים אותו על האש וטורפים בכף עד שיחזור לכמות שהיה בתחלה. ויש להסתפק אי דיינינן סופו בתחלתו ודינו כמי פירות או דינו כמים. ואת"ל דסופו כתחלתו דדינו כמי פירות אם יש לגזור שמא לא יחזור לכמות שהיה בתחילה לגמרי וישאר בו לחלוחית מים. ולכאורה היה נראה דלא חמיר סופו מתחלתו ואין לנו לגזור מדעתינו שמא ישאר בו מים אבל עדין הלב מהסם עד יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה. וחתום ע"ז כהה"ר אברהם לארידו נר"ו:
תשובה הנה לפי מה שידוע מטבע האש כשמרתיחים בו הדבש הרבה עד שנקפה אי' נשאר בו שום לחלוחי' מים כלל. ומפני זה המנהג הפשוט במחז"ק מימות הראשונים לעשות מיני מתיקה מסולת קלוי עם דבש ותבלין לפסח וכל העם מקנה לא אפשר בלא"ה ואחר שמרתיחים הדבש הרבה על האש עד שנקפה נותנים בו הקמח הקלוי. וידוע הוא שלהוציא הדבש מהחררות הוא מוכרח ליתן בו מים דהיינו שנותצים החררות עם מים בכלי עד שמתחמם על האש ואח"ך סוחטים ממנו הדבש כמו שהוגר לנו מהאומנים העושים וגם בעינינו ראינו כן בדבש שעושים לפנינו לצורך חג הפסח שמביאים החררות מהכוורת וכו' וכן בא הדבר מפורש בשכנ"הג סי' תס"ז הגהב"י אות ח' יעו"ש. ואם איתא שאחר הרתיחה יש לחוש לאיזה לחלוחית מים היה להם לראשונים לחוש שלא לעשות המיני מתיקה מסולת קלוי שמא לא נקלה באור יפה וכשנותנים אותו בדבש ממהר להחמיץ אחר שהם מי פירות עם מים כמו שחששו הפוסקים בכרמל שמהבהבין אותו באור שלא לבשל הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה. והגם דלדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בכרמל חיישי' אבל בקמח הקלוי לא מ"מ רבו הפוסקים ראשונים ואחרונים דס"ל דבי הדדי נינהו ומרן ז"ל בהדייהו שהרי לא התיר למלול הקדרות החדשו' אלא במצה אפויה כמ"ש בסי' תס"ג וכן העלה שם בב"י וכ"כ הכנ"הג והפר"ח שם שכן דעת מרן. ושהרמב"ם יחיד הוא בדבר זה. וא"כ לפ"ז מה היה להם לראשונים להורות לעם לעשות מין זה לכתחי'. א"ל שנאמר שקבלה בידם שכשמרתיחים הדבש הרבה עד שנקפה לא נשאר בו לחלוחית מים כלל. ומה גם שקבלה בידינו שרבים וגדולים בתורה בדור שלפנינו ולפני פנינו שהיו אוכלים אותם בפסח. הן אמת שחדשים מקרוב רבים משכו ידיהם ממנו לאוכלו בפסח משום זהירות בעלמא אבל עכ"פ עושים הם לצורך בני ביתם והגם שהרב כנה"ג אסר ללוש בדבש מטעם זה של תערובת מים היינו בדבש שאין מרתיחים אותו על האור ועדיין המים בו אבל כעין שלנו בדין הוא שאפילו לא יהיה הסולת קלוי אין קפידא אחר שע"י האור חלפו הלכו להם המים כמ"ש וא"כ ה"ה נמי בצוקאר שמרתיחים אותו על האש עד שייבש וחזר להיות כבתחילה דודאי לא. נשאר בו לחלוחית מים כלל:
שוב מצינו להרב מהרימ"ט בשניות חא"ח סי' ב' שנשאל אם מותר ללוש את העיסה בדבש שעושים מצמוקים דהיינו ששורין הצמוקים במים וסוחטין אותם ומבשלים על האור והביא מ"ש הרב אביו ז"ל שיין צמוקים הו"ל כיין ענבים כי המים ששרו בהם הצמוקי' נשתנו מברייתם ושכ"כ הרשב"ץ ז"ל וכתב וז"ל ורואה אני שהדברים ק"ו בזה הדבש שהמים שבו נשתנו ע"י האור שנוי רב טפי משנוי שע"י היין ובסמ"ג כ' ואפי' לכתחילה נוהגים לתת מים בשעת הבציר כרי להתיר נצוק וכו' לא מפני מעוטן אלא מפני שנתיישנו עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין וכו' ע"כ הרי מבואר דיותר משתנים המים ע"י האור ממה שמשתנים ע"י שהיין תוסס ושריית הצמוקים. והגם דההיא דיין צמוקים רבו החולקים ומרן ז"ל בהדייהו כמ"ש הרב גו"ר חא"ח כלל ד' סי' ט' וגם הרב מהר"ר חיד"א ז"ל הביא משם הרב מהר"י בואינו ז"ל דבימי מרן ז"ל נשרפו המצות וכו' כמ"ש בס' ברכ"י ומח"בר מ"מ ה"ד ללוש במי שריית צמוקים שלא נתבשל באור אבל בנדון הרב מהרימ"ט שנסחטו הצמוקים ונתבשל עם האור ונעשה כדבש ודאי שנשתנו המים ע"י האור וכ"ע יודו בזה:
גם הכנ"הג והרפ"ח הביאו דין זה של מהרימ"ט ז"ל. גם הרב שלחן גבוה ז"ל בסי' תס"ב אחר שהביא מחלוקת הפוסקי' בדין זה של יין צמוקים הביא דין זה של הר' מהרימ"ט בדבש צמוקים בהלכה פסוקה משמע דליכא פלוגתא בזה. הן אמת שהרב מ"א סימן תס"ב סק"ו אחר שהביא דין זה של מהרימ"ט. ובזה תירץ דברי מרן ז"ל וכו' סיים וכת' וז"ל ולפ"ז צ"ע במי דבש שקורין מער אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ שהרי ג"כ נשתנו המים מבריית' ע"י בישול עם הדבש ותפיסה וכו' ע"כ משמע מזה דלא פסיקא ליה מילתא בנתבשל ע"י האור. מ"מ עדיין יש לחלק ולומר דדוקא במי דבש שנותנים בו מים הרבה אפשר דאף ע"י הבשול נשאר בו לחלוחית מים אחר שאינו נקפה לגמרי משא"כ בדבש שלנו שמרתיחים אותו הרבה עד שנקפה לגמרי ודאי דלא נשאר בו לחלוחית מים כלל וכ"ש הצוקאר:
וראיה לזה שהרב מ"א שם אחר שהביא דינו של הרב של"ה ז"ל בחטה שנפלה לשומן אווז רותח דאסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו וכו' כתב וז"ל ולי נרא' דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתונה ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא ר"ס תס"ג שחושב מים היוצאים מהשבלים מי פירות ואע"ג שנפלו עליו הרבה מי גשמים וכמ"ל גבי יין וכו' ע"כ הרי מבואר מדבריו שהמים מתנגבים ע"י האור ושאני המי דבש כמש"ל. באופן שהדבש שעושים בו מיני מתיקה בסולת ליכא חששא דמים כלל כיון שמרתיחו הרבה ע"י האור עד שנקפה וכ"ש הצו"קאר שאחר שנתנו בו המים מרתיחים אותו באור עד שיבש לגמרי וחזר להיות כבתחילה ולא גרע סופו מתחלתו שהיה בתערובת מים דאם היה נשאר בו לחלוחית מים לא היה מתייבש לגמרי כבתחלה. זהו מה שנלע"ד בזה ולרוב הטרדות מפני חג הפסח הבע"ל לא יכולתי לחפש בספרים וליה עינינו יצילנו מכל שגיאה כי דעת ממני פליאה הכ"ד הח"פ טיטואן יע"א בס' במים חיים וטהר מש' עת לחננה ליצירה: