אור ברסלב
ויאמר יצחק חלק א אורח חיים › סימן כד

ויאמר יצחק חלק א· רבי יצחק בן וואליד

אורח חיים · סימן כד

סימן כג

שאלה ישראל שבאה לו סחורה מערי אדום ונתן אותה ביד גוי למוכרה על ידו בקומיסיון וידוע לכל שסחורה זו היא של ישראל והגוי מוכר אותה כל ששת ימי המעשה אם מותר להניחו למכור גם בשבת כיון דקצץ עמו אם כן נימא דגוי אדעתא דנפשיה עביד. או דילמא דאחר שהוא מפורסם שהסחורה של ישראל צריך לעכב על ידו שלא ימכור בשבת שהרואה יסבור דשליחותיה דישראל קעביד והוא צוה לו למכור בשבת:

תשובה הנה לכאורה היה נראה לומר דאסור למכור הגוי בשבת סחורה זו כיון דהוי פרהסיא דהכל יודעים שהוא של ישראל וכמ"ש מרן בסי' רמ"ה ס"א דאף בקצץ עם הגוי לא התירו אלא בצנעא ולאו דוקא. מחובר אלא אפילו בתלוש אסור כשהוא בפרהסיא וכמ"ש בסי' הנז' ס"ד. וטעמא הוי שהרואה את הגוי בעסק אינו יודע שקצץ ואומר שהישראל שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת כמ"ש מרן שם. וגם בסי' רנ"ב ס"ב שכתב מרן דמותר ליתן בגדיו לכובס נכרי וכו' סמוך לחשיכה. לא התיר אלא בקצץ ובצנעה וגם שלא יאמר לו לעשות בשבת. הרי מבואר דמלאכת פרהסיא אסור אף בקצץ. ואין לומר דע"כ לא הצריך מרן שיהא בצנעה אלא דוקא במלאכה גמורה כההיא דספינה וכלים לכובס וכו' אבל בנ"ד דאין כאן מלאכה גמורה שהרי מקח וממכר אינו אסור אלא מדרבנן שמא יכתוב וא"כ נימא דשרי אף אם עושה הגוי בפרהסיא. הא ליתא שהרי כתב מרן בסי' רמ"ד ס"ו דיהודי הקונה מכס ומשכיר לו גוי לקבל מכס בשבת מותר אם הוא בקבולת וכו'. וכ' שם המג"א דטעמא דשרינן הכא אף דהוי פרהסיא משום פסידא. הרי דאף דמכס לא הוי מלאכה דאורייתא אפי"ה לא שרינן לעשות בפרהסיא רק משום פסידא. ודכוותה מצינו שפסק מרן בסי' ש"ז ס"ה גבי אסור אמירה לגוי שכ' שם דאף דבר שאי' מלאכה ואי' אסור לעשות בשבת אלא משום שבות אסור לומר לגוי לעשותו אא"כ יש בו מקצת חולי או צורך הרבה או לדבר מצוה וכו'. וא"כ אף אנן נמי נימא דמה שאסרו חז"ל לעשותו בפרהסיא אף אם אינה מלאכה גמורה אסור. ובנ"ד ליכא שום פסידא ולא צורך הרבה שהרי אם לא ימכור היום ימכור למחר:

גם אין להביא ראיה להאיר ממ"ש מרן בסי' רמ"ה ס"ה דמותר ליתן סחורה לגוי למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת. דאפשר לומר דהתם מיירי בסתם סחורה שאי' ידוע שהוא של ישראל. אבל בנ"ד שהכל יודעים שהוא של ישראל אפשר דאסור:

אלא דאחר ההתבוננות אין ראיה לאסור מההיא דיהודי הקונה מכס דצרי דצריכינן לטעמא דפסידא הלא"ה אסור. דשאני התם שהישראל אומר לגוי לעשות בשבת שהרי כל ימות השבוע יושב הישראל בבית המכס וביום השבת משכיר לגוי ולכן אי לאו טעמא דפסי' הוה אסרינן. אבל בנ"ד שאין הישראל או' לגוי למכור בשבת שהרי כל ימות השבוע מוכר הגוי וגם בשבת הוא מוכר מאליו ומעצמו. מותר דגוי אדעתא דנפשיה עביד ולפ"ז מ"ש מרן שם דמותר ליתן סחורה לגוי וכו' אף אם ידוע שהוא של ישראל מותר כיון שאי' אומר לו למכור בשבת. ודוקא כשעושה הגוי מלאכה גמורה בפרהסיא אסור דחיישינן לרואים שיאמרו שעושה בשליחות הישראל ששכרו לעשות בשבת. אבל כשאינה מלאכה גמורה כיון דאף לישראל אינו אלא אסור דרבנן לא מחמרינן כולי האי בגוי מחשש הרואים שיאמרו שעושה בשליחות הישראל. שהרי אף אם עושה בשליחות הישראל הוי שבות דשבות ודיינו לאסור לומר לגוי לעשות בשבת. אבל כשעושה הגוי מעצמו לשמא יאמרו שהישראל אמר לו לעשות לא מחמרינן דאף אם יאמרו שעשה כך אין כאן כ"א שבות דשבות והבו דלא לוסיף עלה. ועיין ס' מטה יהודה סי' רמ"ה ס"ק יו"ד וע"ש בש"ע ס"ד:

תוכן העניינים

ויאמר יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה