אור ברסלב

והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']

פרק ג

פרק ב

כתבו התוס' רש"י גרס מ"י שמת"ו אחר תפל"ת השח"ר אבל נרא' לר"י שהוא אחר הי' קורא דאיירי בסיפי' מק"ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק"ש ובירושלמי גריס כמו כן עכ"ל. הנה התוס' ז"ל העידו בשם רש"י דגרס הפרק הזה אחר תפיל"ת השח"ר אבל מן רש"י שלפנינו נרא' דס"ל כגירסת הירושלמי והתוס' דכתב בד"ה מ"י שמת"ו כו' פטור מלקרות ק"ש לפי שהוא טרוד וכו' והוה דומיא דחתן עכ"ל. נ"ל דזה כונתו להורות דע"כ מישך שייך הפרק הזה לפרק שלמעלה ואין להאריך:

משנה א

מ"י וכו' בפרקין דלעיל הי' קורא בתורה ובכאן לא אמר בלשון הזה הי' וכו' מוטל וכו'. דלא רצה התנא לומר לשון הי' על הדבר הזה. הלואי לא יהי' עוד הדבר הזה בישראל:

פטור מק"ש ומן התפל' ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה כ"ה הגירסא בספרי תלמודא דידן ואומר לד תחילה לדעת הגירסא הלזו לא זו א"ז קתני לא מיבעיא בק"ש דפטור דכתיב למען תזכור את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חיי"ך ודרשו בירושלמי ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק וכו' (הגם שזה הענין נאמר רק על יצ"מ. הנה כתיב אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ להיות לכם לאלקי"ם לקבל עלינו יחודו ואחדותו הנה זכרון יצ"מ גורם חיוב קבלה עמ"ש בק"ש נ"ל) אלא תפל"ה דרחמי היא ויש סברא ביותר לומר דלא יפטר מן התפלה. ובפרט שמדת הדין מתוח עליו. ויש לו לבקש על נפשו אעפ"כ פטור ולא מיבעיא ק"ש ותפלה. דהנה מצטרך שהיית זמן מה באמירתם ויתבטל מלעסוק בכבודו של וכו' אלא אפילו תפילין שהוא מלובש בהן ואין כאן ביטול אעפ"כ פטור ולא מיבעיא כל אלה דצריכין כונת הלב ק"ש עכ"פ קבלת עמ"ש בפסוק ראשון ותפלה מדבר לפני המלך ותפילין אסור להסיח דעתו מהם ע"כ מהראוי שיפטר דא"א לי' ליתובי דעתי' ולכוין ובפרט שצריך לכוין הדעת לעסוק בכבודו של וכו', אלא אפילו כל מצות האמורות בתורה שא"צ כ"כ כיון המחשבה והדעת אעפ"כ פטור זה מה שנ"ל לפי הגירסא הזאת. והנה במשנה שבתלמוד ירושלמי ל"ג מ"ן התפל"ה עיין בתויו"ט משום דאתיא במכ"ש דתפלה דרבנן ואם מן המצות שבתורה פטור מכ"ש שפטור מן מצות דרבנן ונ"ל דזה תליא בפלוגתת הרמב"ם ורמב"ן דהרמב"ם ס"ל דתפלה אחת בכ"י הוא מ"ע דאורייתא ולעבד"ו בכל לבבכם (ונמנית ממנין תרי"ג) ובזה יונח לן אומרו ומן התפיל"ה בה"א הידיעה היינו אפילו התפילה הידועה הראשונה שבאותו היום שהוא מחויב בה מדאורייתא אעפ"כ פטור והרמב"ן ס"ל דכל התפילות הם מדרבנן. ולא צריך למיתנייא במשנתינו דכש"כ הוא (ממילא לפי הגירסאות יסבור תלמודא דידן כסברת הרמב"ם ותלמוד ירושלמי כסברת הרמב"ן):

והנה בתלמודא דידן גרסינן ג"כ ומכ"ל מצו"ת האמורו"ת בתור"ה ובתלמוד ירושלמי ל"ג לי' וכן ברוב ספרי המשניות ל"ג לי' והנה כתב התוי"ט דלא צריכין דנקט הנהו דחמורי ומכ"ש שארי המצות שבתורה עיי"ש וזהו חומרתן ק"ש קבלת עמ"ש. וכן תפילין לשעבד הלב והמוח והנה זה כל האדם ותפל"ה למאן דגרס לי'. הנה רחמי היא לבקש על נפשו בכ"ז ועידן כי הכל מסור בהשגחתו ית"ש כנודע למבין ומאן דגרס ומכל מצות וכו' צריכין למימר דלא אתין במכ"ש די"ל שאני ק"ש דאינה צריכה כוונה רק בפסוק ראשון ואפילו האומנין קורין בראש האילן ותפל"ה מאן דגרס ליה נוכל לומר לסברתו הגם דהיא מדאורייתא כסברת הרמב"ם עכ"ז הנוסח אינו מדאורייתא ויכול לבקש בכ"י בכל לשון שירצ' איזה דבר מהש"י ויוצא י"ח המצוה ולעבד"ו בכל לבבכם ואי קשיא הא קשיא דאתיין כל המצות במכש"כ מן התפילין וי"ל דחילופי הגירסאות תלין בפלוגתא דהנה קי"ל תפילין אסור להסיח דעתו מהם. ולפ"ז אין להוכיח שארי מצות מתפילין דתפילין אסור להסיח דעתו מהם ובכאן הוא דבר שא"א ובאם לא יסיח דעתו הנה יסיח דעתו מכבודו של וכו'. משא"כ שארי המצות לא אתיין מתפילין. והנה התוס' ז"ל מכח הכרח קושיא כתבו דנראה. דהיסח הדעת אינו רק קלות ראש. אבל בלא קלות ראש אין איסור והרבה מהראשונים לא ס"ל כהתוס' (גם מרן האר"י ז"ל החמיר בפשוטו שהיסח הדעת אסור) ולפ"ז זאת הפלוגתא מישך שייכת בחילופי הגירסאות לפי גירסת הירושלמי דל"ג מכ"ל מצוות וכו' הוא משום דאתיא מתפילין דחמירי כנ"ל ופטור מכש"כ מן שאר המצות ואי תימא שאני תפילין דאסור בהם היסח הדעת ובכאן הוא דבר שא"א הרי היסח הדעת אינו אלא קלות ראש כסברת התוס' ובכאן בודאי אין כאן קלות ראש בלב נשבר ונדכה ולדעת תלמודא דידן דגרסינן ומכ"ל מצו"ת וכו' דלא אתיא מתפילין דשאני תפילין דאסורין בהיסח הדעת. הנה יסבור היסח הדעת כפשוטו אסור (כבר כתבתי לך ידידי כל דברי אינם להלכה רק להבנת טעמי המשנה ולפלפל בגירסאות שיהי' הכל בכוונה ולא ע"ד ההזדמן. ואתה המעיין עשה כרצונך לעיין בפינות התורה ותמצא טעמים אחרים):

והנה מאן דגרס ומכל מצות וכו' יקש' ל"ל למיתני כלל מן הק"ש ומן וכו' ליתני סתם מי וכו' לפניו פטור מכל המצות וכו' י"ל דאז הוה משמע שגם מן מצות לית יהי' פטור ויהי' לו רשות לעבור ח"ו על אחת מכל מצות ייי אשר לא תעשנה קמ"ל דומיא דהנך מצות עשה דייקא ואם תאמר ליתני בפירוש מכל מצות עש"ה האמורות בתורה י"ל דסד"א גם ממצות עשה התלויות במחשבה כגון מצות אנכי י"י אלהיך. להאמין במציאותו ית"ש וכגון מצות י"י אחיד. להאמין באחדו"ת ומצות ירא"ה ומצות אהב"ה. קמ"ל דומיא דהנך שיש בהן עשי' משא"כ מ"ע התלויות בלב אינו פטור:

ובזה נ"ל להבין כוונת רש"י ז"ל בד"ה מי שמתו וכו' פטור מלקרו"ת ק"ש וכו' לכאורה וכי לא סגי לן לישנא דמתניתין פטור מק"ש והוא שינה והאריך לומר פטור מלקרות ק"ש להורות דאינו פטור מן ק"ש היינו מן הדבר הנאמר בק"ש דהיינו י"י אחד להאמין באחדו"ת וכיוצא רק פטור מלקרות הפרשה:

ומן התפל"ה ומן התפילי"ן פירוש ושורש תיבת תפל"ה ותפילי"ן יתפרש להלן אומרו מן התפל"ה בהא הידיע' כבר פירשנו לעיל אכתי מיבעיא לן אומרו מן התפילין בהא הידיעה וי"ל עפ"י מ"ש הארז"ל אבל בר מינן.לא יניח תפילין דר"ת עיי"ש טעמו סד"א דמי וכו' מוטל לפניו נמי הכוונ' על תפילין דר"ת אבל מן תפילין דרש"י לא יפטור, קמ"ל מן התפילין הידועים לכל וסוגיין דעלמא כוותייהו אעפ"כ הוא פטור (בני הגם שהוא דרך רחוק לבעלי הפשט אעפי"כ לא תקוץ בדברי אלה כי אין לך דבר שלא יהי' רמוז במשנה השלימה הבן):

את שלפני המטה ואת שלאחר המטה. את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהם חייבים כ"ה גירסת הירושלמי וספרי המשניות וגירסת התוס' והרע"ב וגירסת תלמודא דידן הוא את שלפני המטה ואת שלאחר המטה. את שלפני המטה צורך בהן פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהן חייבים וכ"ה גירסת רש"י וההפרש בין הגירסאות ידוע ויתבאר אי"ה בדברי פירש"י והרע"ב ותוי"ט:

תפלה שורש תיבת תפל"ה נמצא בתורה ההוא לשון בקש"ה ויתפל"ל בעדך וחי' מתרגמינן ויצני עלך. וכן ויתפל"ל אברהם מתרגמינן וצל"י אברהם וכן ואתפל"ל אל י"י ואתפל"ל גם בעד אהרן וכן תפלה לדוד תפל"ה למשה תפלה לעני תפלה לחבקוק והשורש נ"ל שהוא מלשון נפתול"י אלהים נפתלתי ומתרגמינן קב"ל י"י בעותי והוא מלשון היאכל תפל מבלי מלח. והנה נק' תפ"ל דבר שאין בו טעם כי המלח הוא הנותן טעם במאכל ובאין מלח במאכל אין בו טעם. והנה הדבר קשה להבין איך ע"י התפילה כביכול ישתנה הרצון העליון והרי כביכול הבורא י"ש הוא ורצונו חד ואיך יצויר שינוי רצון בדבר שאין בו שינוי ותמורה ע"כ ההולכים אחרי שרירות לבם בחכמות חיצוניות יכחישו זה. והנה מאומת הדבר לנו עפ"י התורה ויש טעמים כמוסים בזה אפילו להבן הדבר בחק האנושי למי שחלק לו אלקים בבינה אבל א"א לגלות הדברים הנסתרים לכל ההמון רק אמונת אומן להאמין זה בדרך אמונה מבלי טעם ע"כ נק' הבקשה בלשון התור' תפל"ה מלשון היאכל תפ"ל שהוא דבר בלי טעם רק באמונה. וי"ל עוד תפל"ה הוא מגזירת טפל"ו עלי שקר שפירושו נתחברו עלי בשקר הזדים ועושי רשע' (והט' והת' ממוצא הלשון מתחלפין) שע"י הבקש' שהאדם מבקש מאת הש"י הנה הוא נדבק בקונו. ועיין בש"ע או"ח סי' ס"ב ע"כ נק' הבקש"ה בשם תפלה מלשון חיבור:

ותדע עוד תפל"ה בגי' תקט"ו מנין ואתחנ"ן שהתפלל משה תקט"ו תפלות היינו ט"ו פעמים ת"ק. דהנה תפל"ה מגעת עד לערבו"ת והנה מהלך עוה"ב ת"ק שנים ומן הארץ לרקיע ת"ק שנים ועובי של רקיע ת"ק וכן עד ערבות. הרי ט"ו פעמים ת"ק ובחיות הקודש כתיב ורגליהם רגל ישר"ה ט"ו פעמים ת"ק:

תפילי"ן י"ל ג"כ פירושו לשון דביקות וחיבור (כמ"ש בתפילה) דבתפילין מבואר חסדי הש"י שעשה עם ישראל ועי"ז תגדל ותתפשט בלב האהבה. וכן משארז"ל תפילי"ן דמרי עלמא מה כתיב בהו דכתיב בהו מעלת ישראל וכביכול תגדל אהבת הש"י לבניו העמוסים מני בנון תפילי"ן בגי' פסת"ם זה השם צריכין לבוץ בתפילין לבל יהי' היסח הדעת:

הרמב"ם ענין דברו מוטל לפכיו אינו רצ"ל שיעמוד לפניו אך רצ"ל קודם וכו' ואע"פ שאינו עמו במקום אחד אבל כשלא יהי' וכו' קרובו מאותן שהוא חייב וכו' הוא חייב בק"ש וכו' אבל אם יהי' לפניו וישמרתו אז יהי' פטור מק"ש עכ"ל בגמ' מקשה מוטל לפניו אין ושאינו מוטל לפניו לא ורמינהו וכו' ותירץ ר' אסי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכאור' נוכל לומר ולפתור משנתינו שמוטל עליו לשומרו וי"ל דא"א לומר כן דא"כ ל"ל למיתני מת"ו דייקא הל"ל מי שמת מוטל מוטל לפניו ע"כ לומר דמיירי שמוטל עליו וכו':

אחד שיהי' לפני המטה או אחר המטה וכו' עכ"ל נראה בעליל דגרס במשנתינו כגירסת הרע"ב:

והכל פטורים מן התפילה והטעם מפני טירדת הלב עכ"ל לא קאמר הטעם מפני שהוא מדרבנן דאיהו ז"ל אזיל לשיטתו דתפילה הראשונה ביום היא מדאורייתא ומשנתינו אמרה מן התפל"ה בהא הידיעה משמע אפילו מתפלה המיוחדת היינו המחוייבת מדאורייתא:

הרע"ב בד"ה מי שמתו מוטל לפניו אחד מן הקרובים וכו' עיין מ"ש בדברי הרמב"ם:

בד"ה ואת שאין למטה וכו' כגון ההולכים ללות וכו' לכבודו חייבין עכ"ל יש להתבונן מאי קמ"ל הרי לא טרידי וי"ל דקיי"ל דמבטלין ת"ת בשביל הוצאות וכו' והולכים ללות וסד"א דה"ה דק"ש קמ"ל גדולה ק"ש בעונתה מן ת"ת:

בד"ה אלו ואלו פטורים מן התפלה דלאו דאורייתא היא כמ"ו ק"ש עכ"ל תיבות כמ"ו ק"ש היא שפת יתר ונראה לפרש אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל תפילה האחת בכ"י היא מדאורייתא אפ"ה אינה דומה לק"ש דק"ש נוסחתה היא מדאורייתא משא"כ נוסח התפילה אפי' לדעת הרמב"ם אינה דאורייתא ויוכל לומר איזה בקשה בכל לשון באיזה שעה מהיום שירצה ויוצא י"ח המצוה מדאורייתא:

בא"ד ואיכא דאמרי מפני שהיא צריכ' כוונה יתירה עכ"ל רצ"ל ובכאן אפי' המלווים אית להו טירדת הלב והוא טעם הרמב"ם:

תוי"ט בד"ה מק"ש וכו' נושאי וכו'. ה"ג בספר מדוייק עכ"ל כבר נתבאר לעיל החילופי גירסאות ופירושם:

בא"ד אלא דתנא אלו שהן חמורות וכו' עכ"ל עמ"ש לעיל בדיוקי המשנה

בד"ה ואת שאין וכו' ואין להקשות דאכתי ג"ח היא וכו' לא ידענא מאי קושיא הרי יכול לקיים את שניהם ואפשר להסביר זה בתירוץ התוי"ט ועמש"ל:

רש"י בד"ה מי וכו' פטור מלקרות ק"ש וכו' עמש"ל בדקדוקי המשנה:

בא"ד והוה דומיא דחת"ן עמש"ל דרמז רש"י דגרסינן פרקין בכאן:

בד"ה את שלפני המטה שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם ושלאחר המטה נשאוהו כבר שלפני המטה צורך בהם פטורים אם צריכין לשאתו פטורין ושלאחר המטה אף אם צורך בהן חייבין הואיל שכבר יצאו י"ח עכ"ל. הנה רש"י ז"ל פירש זה כפי הגירסא הנמצאת במשנה שבתלמודא דידן ולכאורה תמוהים הדברים דאם המטה צריכה להן מה לי בזה שכבר נתעסקו ויש ליישב דהנה רש"י ז"ל פירש וחילופיה"ן שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצים לזכות בו עכ"ל ורצ"ל שיש מתעסקים הרבה רק שהעם אינם מניחים ליחידים להתעסק רק שכל אחד יזכה במצוה וישא את המטה ויש אנשים מכובדי' שמכבדין אותם שישא ב' פעמים וכיוצא לזה קאמר אנשים כאילו הגם דנקראים שיש למטה צורך בהם דידוע שמכבדין אותן לשאת גם אחר שנשאוהו כבר עכ"ז כיון שכבר יצאו י"ח והמצו' אפשר להעשות ע"י אחרים ומה שהוא המנהג שמכבדין למכובדים בפעם שנית הוא רק מפני כבודם. הנה כעת שהגיע זמן ק"ש כבוד המקום עדיפא וחייבין לקרות ק"ש נ"ל מיהו לגירסת הירושלמי והתוס' יתישב שפיר כפי' הרע"ב וכ"נ מהרמב"ם:

בד"ה אלו ואלו פטורים מן התפלה דלאו דאורייתא היא עכ"ל עמ"ש בדברי הרע"ב שהוסיף תיבות כמ"ו ק"ש ורש"י ז"ל אפשר ס"ל כרמב"ן דתפלה היא לגמרי מדרבנן ואין הכרח כ"כ:

משנה ב

קברו את המ' חזר"ו אם יכולין וכו' ויש גירסאות וחזר"ו נ"ל נ"מ לדינא בין הגירסאות לפי הגירסא חזר"ו הנה היא הודעה שהתנא מודיע כאשר גמרו מצות הג"ח חסד של אמת עם הנפטר. הנה זה מצותם הזר"ו תיכף למקום שעומדין בשורה להתעסק בתנחומין שגם מצות ג"ח דתנחומין להחיים דוחה את הק"ש. ולפי מה דגרסו וחזר"ו הכונ' שאירע הדבר כן שחזרו למקום השור' ולא קראו ק"ש עדיין אבל לכתחיל' יקראו ק"ש קודם החזרה למקום השורה דהרי במצות תנחומין יהיה להם באפשר להתעסק אחר ק"ש כן נראה לפרש:

אם יכולין להתחיל ולגמו"ר ולגומר"ה מיבע"ל כמו במ"ב פ"א ונ"ל דמזה מדייקת הגמ' דז"ל הגמ' יכולין להתחיל ולגמור את כולה אין, אבל פרק א' או פסוק א' לא ורמינהו וכו' אפי' פרק א' או פסוק א' ומתרץ ה"נ קאמר אם יכולין להתחיל ולגמור פרק א' או אפילו פסוק א' וכו' עכ"ל הגמ' ולכאורה לשונם זה הכ"י נמ"י קאמיר אין לו ביאור דהרי לא קאמר התנא דמתניתין כן והל"ל חסורי מחסרא וה"ק ונ"ל דה"ק דהתנא דידן נמי קאמר הכי מדלא קאמר ולגומר"ה רק ולגמו"ר. הנה רמז על פרק אחד או פסוק א':

ועפ"י הדברים הונח לי קושיא עצומה וגדול' היא אלי. הנה אם אפילו יכול לקרות פסוק אחד יתחיל ל"ל לתנא דתוספתא למיתני כלל פר"ק אח"ד (והנה התוי"ט ז"ל כתב דפסוק ראשון מיקרי פרק ולא הונח לי דביותר קשה ל"ל לכפול דבריו) וביותר יש תימא על הרמב"ם והרע"ב כיון דמסקנת הגמ' גם לתנא דידן אפילו פסוק אחד והם לא פירשו רק פרשה אחת ונרא' עפ"י דרכינו לפרש תמיד. דהנה התוספתא זה שמה תוספת"א הוא תוספת לבאר לשון המשנ' הסתומ' ולהוסיף עלי'. והנה התנא דמתניתין קאמר סתם להתחיל ולגמו"ר ומדלא קאמר ולגומר"ה לשון נקבה ויצדק שפיר הלשון על קריאת שמע ע"כ כוונתו לגמו"ר איזה דבר ממנה אבל הספק הוא בלשון התנא אם כוונתו על פרק אחד או אפילו פסוק אחד וז"ש התנא דתוספתא המוסיף על תנא דמתניתין אם יכולין להתחיל ולגמור (רצ"ל מדקאמר ולגמו"ר הכוונה) פרק א' או (אפשר) פסוק א' מעילא לדינא הנה כתב הב"י דנראה מדברי הרמב"ם דמיירי בכאן ביש עדיין שהות לקרוא אחר התנחומין אבל באין שהות יקרא קודם לתנחומין לפי"ז כיון דהדבר ספק לנו כוונת התנא אם פרק אחד או פסוק א' מהראוי להחמיר ולא יתחיל רק בשיתי' יכול לקרוא פרק א' אבל בפסוק אחד לא יתחיל רק ינחם תחילה ואח"כ יקראנה כולה בלא הפסק' וע"כ הרמב"ם והרע"ב לא כתבו רק פרק אחד ודו"ק:

משנה ג

נשים ועבדים וקטנים זה סדר הנהוג אצל התנא המסדר המשנ' לשנות אותן כסדר הזה נשים דחשיבי ברישא כי מבני ישראל המה משא"כ עבדים כנענים וגם דעבדים חייבים בקצת מצות גמרינן ל"ה ל"ה מאשה ע"כ שונה מקודם הלומ"ד והדר הנלמ"ד וקטני"ם קא מתני לבסוף דהרי קטנים מצד עצמם פטורין לגמרי מכל המצות רק מה שמוטל על אבותם לחנכם:

פטורים מק"ש ומן התפילי"ן לא זו א"ז קתני לא מיבעיא ק"ש דפטורין נשי"ם ועבדי"ם דיש רשות אחרים עליהם וא"א להם לקרות כי יתבטלו מן העבודת בשעת הקריאה אלא אפילו תפילין דיכולין לעשות עבודת הרב והבעל גם בזמן שמונחין עליהם התפילין אפ"ה פטורים:

וחייבין בתפליה וכו' לא זו א"ז קתני לא מיבעיא תפל"ה דרחמי היא וכל אדם צריך לבקש על נפשו מאת הש"י הבורא כל הנשמות אלא אפילו במזוז"ה ג"כ חייבים ולא מיבעיא מזוזה דכתיב בה למען ירבו ימיכם וכו' והנהו נמי בעי חיי אלא אפילו ברהמ"ז דלא כתיב בה למען ירבו וכו' אעפי"כ חייבים:

ובמזוו"ה לא ידענא היכי משכחת לה בעבדים דאם יש לעבד בית הנה הוא של הרב דמה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ החיוב הוא על האדון לקבוע מזוזה בביתו. ואם נאמר דהאדון אינו משתמש בבית הזה רק שדר בתוכו העבד ומזוזה חובת הדר היא הנה אם דר העבד בתוך הבית. הנה מיקרי שמשתמש בו האדון לו יהי' כשורו וחמורו העומרים ברפת בקר שחייבים בעליהם לקבוע מזוזה בהרפת ואפילו אם נאמר דנתנו במתנה בית להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו. הנה אם אין העבד דר בתוכו. הנה פטור הבית לו יהי' ביתו של בן חורין אם אין דרין ומשתמשים בתוכו פטור מן המזוזה דמזוזה חובת הדר הוא ואם העבד דר ומשתמש בתוכו הנה חיוב המזוזה על האדון כיון שהעבד הוא כמו שורו וחמותו והוה כרפת בקר של האדון. וגם מהיכן יקנה העבד מזוזה הלא הכל הוא של האדון וצ"ל דמזוזה לא קאי רק על נשים וקטנים ונקט עבדי"ם איידי דאינך ואפשר לומר דנקט בעבדים ג"כ להורות דיכולין לברך על קביעותה אבל המזוזה היא של האדון נ"ל:

וחייבין בתפל"ה בקטני"ם לא ידענא האיך שייך לומר חייבין בתפל"ה. וכן בברהמ"ז והאיך שייך לחייבן כיון שהם קטני"ם וצ"ל לומר רק לחנכם מחויב האב לחנכם. והנה לפי"ז גם בק"ש מהראוי לחנכם ובפרט שהיא מדאורייתא יותר מן התפלה וצ"ל כמ"ש הרע"ב שאינו מצוי אצל האב בזמן ק"ש. והנה לפי"ז גם תפל"ה זמן קבוע לה. ונראה לומר שאין החיוב כ"כ מוטל על האב רק להורות לו התפלה המחויבת מן התורה לדעת הרמב"ם דהיינו לבקש מהש"י בכ"י איזה דבר הצריך לו. וכן בברהמ"ז לשבח הש"י על המזון הניתן לו וכ"ז באיזה לשון שהוא מבין וכשיתגדל התינוק לפי שניו מחויב ללמדו הנוסח של התפלה וברהמ"ז לפי כח התינוק ממילא ק"ש אם יחנך אותו לקרותה בכל שעה שיזדמן לו אתי למיסרך גם בגדלותו לקרותה שלא בזמנה ובזמן ק"ש אינו מצוי אצלו ע"כ לא הטילו על האב לחנכו משא"כ תפל"ה. הנה בקטנותו האב אינו מחנך אותו רק לבקש איזה דבר מהש"י בכ"י באיזה שעה שיזדמן והיא המצוה המחויבת מדאורייתא לדעת הרמב"ם ואפילו כשיתגדל לא אתי למיסרך לעבור זמן תפלה דהרי תפלה המסודרת היא ענין אחר ממה שחינכו אביו לא אתי למיסרך נ"ל:

הרע"ב בד"ה קטני"ם אפילו קטן שהגיע לחינוך וכו' לפי שאינו מצוי אצלו תמיד בעונ"ת ק"ש עכ"ל כבר כתבתי לעיל דאי יחנך אותו שלא בזמנה אתי למיסרך גם בגדלותו לעבור זמנה משא"כ תפל"ה דחינוך הוא רק שמלמדו לבקש מהש"י בכ"י מה שצריך לו וכשיתגדל הנה יתפלל תפלה המסודרת ולא אתי למיסרך לעבור עונתה כן כ"ל לפרש בדברי הרע"ב אבל רש"י ז"ל לא כתב כלשו"ן הרע"ב שאינו מצוי בעונ"ת ק"ש רק כתב שאינו מצוי תמיד כשמגייע זמ"ן ק"ש. נ"ל דביאר בזה חילוק אחר ק"ש מתפל"ה דק"ש עיקר חיובא בהתחלת זמנה הגם דהלכה כר"י עד ג"ש ביום עכ"ז גם ר"י מודה שעיקר החיוב היא בהתחלת הזמן ואם יחנך את הקטן בק"ש בג' שעות ביום אתי למיסרך בגדלותו למיעבד כן לכתחילה משא"כ תפלה הגם דיש לה ג"כ זמן קבוע אין עיקר חיובה בהתחלת הזמן הרי תראה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים דלזה מה שנ"ל:

בד"ה וחייבין בתפלה דתפלה רחמי היא ומדרבנן ותקנוה אף לנשים ולחנוך בה הקטנים עכ"ל. לפי מה שפירשתי לעיל בדברי הרע"ב דחינוך הקטנים בתפלה אין הכונה תפל' המסודרת דוקא רק לבקש בכ"י מהש"י לא יתכן בכאן הלשון ומדרבנ"ן היא ותקנוה אף לנשים ולחנך בה וכו' משמע דאתפלה המסורה קאי וצ"ע:

משנה ד

בעל קר"י איש אשר יצא ממנו שכבת זרע כינוהו רז"ל בעל קר"י מלשון מקר"ה לילה הנאמר בכתוב אבל אין הכוונה דוקא שהי' הדבר במקר"ה שלא ברצונו דהה"ד ברצון וכש"כ הוא וז"ש הרמב"ם בעל קר"י הוא הפולט ש"ז ברצונ"ו ושל"א ברצונ"ו:

מהרה"ר קראו רז"ל מחשבת הלב בלשון הרהו"ר והוא לשו"ן תרגו"ם פן יש בכם שור"ש פר"ה וכו' מתרגמינן גבר מהרה"ר. וכן כי בשרירו"ת לבי אליך מתרגמינן ארי בהרהור לבי אני אזיל:

הרמב"ם ואולם נתחייב בברכה אחר המזון מפני שהוא מן התורה כמ"ו ק"ש עכ"ל בהנך תיבות כמ"ו ק"ש נראה דרצ"ל דכוונת התנא וע"ל המזו"ן מבר"ך לאחריו הכונה מבר"ך בהרהור כמו ק"ש וכמו שהביא התוי"ט בשם הר"י:

הרע"ב בד"ה בעל קרי עזרא תיקן שלא יקרא ב"ק וכו' עד שיטבול ולא מפני טומאה וטהרה שאין ד"ת מקבלין טומאה אלא כדי שלא יהיו ת"ח וכו' עכ"ל ויש להקשות איך ס"ד לומר דמשום טומאה וטהרה היא ומקמי דתיקן עזרא מאי עבדו וי"ל דאפשר הוה סליק אדעתן דמקמי דאתא עזרא היו הדורות קדושים והי' זיווגן בטהרה ולא נטמא הגוף לד"ת ומקרה לילה לא חיישינן בת"ח כיון דת"ח היו לא היו מהרהרים ביום וכשבא עזרא וראה שהדורות מתמעטין וזיווגן אינו עולה יפה ונטמא גופם לת"ת גזר טבילה ואם תאמר דלמא ה"נ זה הי' טעמו דעזרא ויש לומר דאם זה הי' טעמו דעזרא האיך היו יכולין בדורות האחרונים לבטל תקנת עזרא והא אין ב"ד יכול לבטל וכו' ואין לומר דבטלוהו משום דבטל טעמי' דעזרא וכי אכשור דרא דכל זווגם בטהרה וקדושה לש"ש ונזהרים ממקרה לילה אלא ע"כ הטעם הי' שלא יהיו ת"ח מצויים וכו' ובדורות האחרונים ביטלוה משום ביטול תורה ומשום ביטול פ"ו ולזה הסכים גם עזרא ובאם הי' רואה עזרא בדורו שמבטלין עי"ז תור"ה ופ"ו הי' גם הוא מבטל התקנה:

הארכתי בזה להיות דבזה יונח לי הא דאמרינן בגמ' מעשה בתלמיד א' שהי' מגמגם למעל"ה מריב"ב א"ל בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין ד"ת מקבלין טומאה שנא' הלא כה דברי כאש וכו' מה אש אינו מקבל טומאה וכו'. והנה קשה מאד וכי יחלוק ריב"ב על עזרא וידרוש דרשא נגדיית לתקנת עזרא (וכן הקשה הרב הגדול בפי' עה"ח על משניות עיי"ש) לפמ"ש לק"מ דאותו תלמיד הי' סבור דתקנת עזרא. משום טומאה וטהרה וזה א"א לבטל דלא אכשור דרי לזה השיב לו ריב"ב דלא היתה תקנת עזרא משום טומאה וטהרה דאין ד"ת מקבלין טומאה. רק טעמי' דעזרא הי' משום שלא יהיו ת"ח וכו' והן היום בגלות קחזינן דנמשך מזה ביטול תורה וביטול פ"ו רשות בידינו לבטל וע"כ אמרו שם נהוג עלמא כריב"ב וזה מה שיש להתבונן ג"כ בדברי הרע"ב בכאן. דהנה רוצה לפסוק דבטלוה לטבילתה דעזרא ובכדי שלא יקשה האיך יכולו לבטל הקדים תחילת טעמי' דעזרא וכריב"ב ודוק :

משנה ה

היה עומ"ד בתפלה לא קאמר יהי' מתפלל או המתפלל מלתא אגב אורחי' קמ"ל דתפלה צריכה להיות בעמיד"ה כענין הנאמר באברהם אל המקום אשר עמד שם ובמשה ואנכי עמדת"י בהר וכענין ויעמ"ד פנחס ויפלל:

והנה לכאורה לא אדע מה שייכות ענין דין התפל"ה לכאן ואח"כ שוב חוזר התנא בדין מדיני ק"ש ועיין בתוי"ט בד"ה אלא יקצר וע"פ דבריו יתיישב סדר התנא:

ואם לאו יתכס"ה במים וכו' יתכס"ה היינו יעכרם ברגליו וכיוצא שיהיו עכורים ולא יהי' לבו רואה וכו':

עד שלא תנ"ץ וכו' ובגמ' עד שלא תה"א הנ"ץ וכו' עמ"ש בדברי הרמב"ם:

אבל לא יתכסה לא במים הרעי"ם מים סרוחים כפי' הרע"ב הנה אפילו לא יתכסה בהם רק לקרות אצל מים סרוחים דהיינו מי רגלים וכיוצא אסור כיון שמגיע לו ריח רע מהם אבל רבותא קמ"ל הגם שהמקוה טהרה הם מים סרוחים א"כ כיון דלטהרה עשויים י"ל דמותר לקרות דהנה קודם שטבל יהי' אסור לקרות ק"ש והנה טבל בהם הם התירו לקרות סד"א דהותר לו להתכסות בהם ולקרות. הגם שיש להם ריח רע קמ"ל דאעפי"כ אסור מכש"כ דאסור לקרות אצל מים רעים סתם שאינם כשרים למי מקוה דהיינו מי רגלים:

ולא במי המשר"ה רבותא קמ"ל אפילו מי המשרה דלא היו סרוחים מעיקרא רק נעשו סרוחים ע"י הפשתן אסור מכש"כ מי"ם הרעי"ם סרוחים מעיקרא ולפי"ז ול"א במי"ם הרעי"ם הוא משנה שא"צ דניתני סתם ולא יתכסה במי המשרה ואנא ידענא דמכש"כ במים הרעים מעיקרא דאסור וע"כ צ"ל דנשנה משנה יתירא בכדי ללמד לנו הק"ו דאסור לקרות נגד מי רגלים דהרי מים הרעים דכשרים למקוה טהרה אסור לקרות אצלם מכש"כ נגד מי רגלים דפסולים למקוה מכש"כ דאסור וא"כ נשנה לא במי"ם הרעי"ם בכדי ללמד על מ"י רגלי"ם במכ"ש ועל הדיוק הזה הנלמד במכש"כ ע"ז קאמר התנא עד שיטיל לתוכן מים ותבין לפי"ז הגם דמשנתינו חסורי מחסרא עכ"ז נרמז הדבר במשנה:

ונראה לומר דהתנא לא הזכיר מ"י רגלי"ם רק ברמז נלמד לרמז מה שאמרו אין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד והקשו מהו הס"ד להקטיר בקטרת מ"י רגלי"ם ותירצו דאין הכונה מ"י רגלי"ם ממש רק מעין הי' אשר הי' שמו מ"י רגלי"ם והיו מימיו חזקים לשרות בו את הצפורן אלא שלא הכניסוהו למקדש כי יצטרכו להזכיר שם מ"י רגלי"ם במקדש מזה נלמד דאין להזכיר שם גנאי במקום מקודש וכ"ה בזמן שעוסקים בקודש בק"ש ותפילה. והנה התנא ללמדינו זאת הס שלא להזכיר שם מי רגלים בכאן בעידנא דק"ש ורמזו ברמז. ונראה לומר עוד דהתנא מרמז לנו במה דהחסיר ורמז רק ברמז הא דקי"ל דאסור לספר בד"ת בבה"כ ובית המרחץ ואפילו דבר השייך לביה"כ ובה"מ כגון אין משיבין במרחץ גם זאת ההלכה אסור לדבר שם. והנה חקרו האחרונים אם מותר להרהר שם בדברים הנצרכים שם כגון בהלכות שאמרו בגילוי ולקינוח וכיוצא עיין בס' טה"ק. והנה התנא מה שלא הזכיר בפירוש הדין וההלכה ולא יקרא אצל מ"י רגלי"ם בזה השמיענו שגם זאת ההלכה ול"א יקר"א אצ"ל מ"י רגלי"ם אסור לומר אצל מ' רגלים והנה רמזה ברמז אפשר לומר דמחשבה והרהור מותר בדבר הנצרך לשעתה הבן הדבר:

הרמב"ם דברי המשנה הזאת הם בזריזים וזהירים שהיו שומרים להשלים ק"ש עם הנץ החמה וכו' כדי שתהי' התפלה עם עלות השמש וסמכו זה לדברי הנביא ייראוך עם שמש עכ"ל לכאורה מה שהביא בכאן טעמא דותיקין כדי שתהי' התפילה וכו'. זה הטעם לא שייך בכאן דהרי אמר ואם לאו יתכסה במים ויקרא והנה א"א לומר שגם התפיל' יתפלל במים דהרי התפיל' הוא כמדבר לפני המלך ואיך ידבר לפני המלך במים בלא תיקון הגוף במלבושים ובעינן הכון לקראת וכו'. וגם אם נאמר דזה סברת התנא לא הוה שתיק מלהשמיענו זאת אלא על כרחך לא התירו לו רק ק"ש. ואח"כ יעלה מן המים וילבש לבושיו ויתפלל. והנה לא יסמוך ג"ל וגם יתפלל אחר הנץ. והנה לדברי הרמב"ם המשמעות שעיקר הקפידא שיתפלל עם הנץ. והפסוק ייראוך קא מפרש על התפיל'. וזה לא משכחת לה בכאן:

והנה הרע"ב ז"ל נשמר מזה דכתב בזה"ל ולקרות עד שלא הנץ החמה שהותיקין מדקדקין ע"ע לגמור אותה עם הנץ החמה דכתיב ייראוך עם שמש. הנה פירש הפסוק ייראו"ך עם שמש קאי על ק"ש היינו שיסיים אותה עם שמש בתחילת זריחת השמש ואפילו יתפלל אח"כ אין קפידא כ"כ ואפילו לא יסמוך ג"ל יותר טוב לקרות ק"ש ולגומרה ע"ם הנ"ץ משיסמוך ג"ל. והנה אציגה לפניך לשון הגמ' דף ט' ע"ב. אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. תניא גמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאול' לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר ר"ז מאי קרא ייראוך עם שמש וכו'. והנה בכאן בשמעתין דף כ"ה ע"ב. פוסקא ירד לטבול וכו' עד שלא תנץ החמה וכו'. לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה אפילו תימא ר' יהושע ודילמא כותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה עכ"ל. ולכאורה הנה כבר ידעינן מהבריי' דתניא נמי הכי וכו' שבדף ט'. ולמה מביא מדר' יוחנן וצריכין לומר דלא מתוקמא כברייתא דהרי טעם הברייתא כדי שיסמוך ג"ל ויתפלל ביום ובמשנתינו הוא דבר שאי אפשר דהרי יצטרך להתפלל ערום במים וכמ"ש. על כן לא הביא רק לדר' יוחנן דר"י סתם קאמר ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמ'. אפילו בזולת התפיל' ס"ל למצוה לגמור ק"ש עם הנץ ולדידי' פסוק ייראוך קאי על ק"ש. יראוך עם שמש מצות היראה היינו קבלת עמ"ש הי' עם שמש (ועיי"ש ברש"י ודבריו צריכין עיון רב). ואפשר לומר גם לדברי הרמב"ם דפסוק ייראוך עם שמש הוא על התפיל' שהתפיל' תהי' בתחילת הנץ. והנה הגם דבמשנתינו לא משכחת לה עכ"ז כיון דהותיקין נוהגין כן לקרות ק"ש קודם בכדי שיהיו סומכין ג"ל ויתפללו ביום הנה בהגיע לותיקין זמן בעת מן העיתים שיש להם מניעה לסמוך ג"ל עכ"ז לא יעברו חוקם זמן הק"ש הנהוג אצלם קודם הנץ החמ' כללו של דבר כאשר תדקדק. הנה לפי' הרמב"ם הפסוק ייראוך עם שמש הוא על התפילה שיתחילו התפל' בתחילת זריחת השמש. והק"ש תהי' קודם לזריחה. ולפירוש הרע"ב הפסוק ייראוך הוא על הק"ש שתהי' הק"ש נגמרת בתחילת זריחת השמש ומעתה תבין החילופי גירסאות דבמשניות גרסינן עד שלא תנ"ץ החמ' ובגמ' עד שלא תה"א הנ"ץ החמה ויראה לפרש עד שלא תנ"ץ היינו כפי' הרע"ב היינו שיגמור הק"ש עד שלא תגמור החמ' זריחתה כי בתחילת הזריח' מצוה לגומרה. ולפי' הרמב"ם עד שלא תה"א הנ"ץ החמה כי תיכף בתחילת הזריחה מצוה להתחיל התפילה ודו"ק:

הרע"ב בד"ה ולקרות עד שלא תנ"ץ שהותיקין וכו' דכתיב ייראוך עם שמש עכ"ל עמ"ש בדברי הרמב"ם:

בד"ה יתכס"ה במים ודוקא במים עכורים וכו' נרמז במשנתינו יתכס"ה יעשה פעולה להתכסות היינו יעכרם ברגליו וכיוצא:

בד"ה עד שיממ"ל לתוכן מים. חסורי וכו' עיין מ"ש בדיוקי המשנה:

בא"ד ושיעור המים שיטי"ל וכו' רביעית עכ"ל נרמז במשנתינו עד שיטי"ל לא אמר שיתן רק שיטי"ל היינו שיעור נטיל"ה שהוא רביעית כמ"ש במשנה מי רביעי"ת מטלי"ן לידים וכו':

בד"ה וכמה ירחיק וכו' ודוקא כשהוא לצדדים או לאחריו וכו'. ג"כ מוכח מן המשנ' לא אמרו וכמה יהי' רחו"ק רק וכמה ירחי"ק הנה העושה פעולת הריחוק בעצמו הנה הוא הולך ופניו לפניו. ונשארה הצואה לאחריו הבן הדבר:

תויו"ט בד"ה אלא יקצר וכו' והשתא ג' מחלוקת בדבר וכו' עכ"ל. נ"ל דכונתו לישב למה הכניס התנא דין הי' עומד בתפלה וכו' לכאן דאין כאן מקומה דבכאן מדברים מדיני ק"ש. ובמ"ש התויו"ט יתישב שפיר והלשון שאמר ג' מחלוק"ת אינו מדוקדק דאין כאן מחלוקת רק חילוקי דינים:

משנה ו

זב שראה קרי לא תנא גם כן בעל קרי שראה זוב דהרי בראי' ראשונה אין בודקין אותו ואפילו ראיתו הוא באונס בבעל קרי. מכל מקום כשבאת השני' שלא באונס מצטרפת להיות זב א"כ בראי' ראשונה הוא תמיד בעל קרי ואעפ"כ כשבאת השני' הנה היא נקראת זיבה למפרע וא"צ טבילה לד"ת נ"ל וכ' בתויו"ט:

ונדה שפלטה ש"ז והמשמשת שראתה נדה לכאורה סידר התנא בדרך זו ואצ"ל זו דהרי נדה שפלטה ש"ז הנה היתה טמאה קודם לכן וצריכה להמתין עד בוא עת טהרתה עכ"ז בפליטתה צריכה טבילה לד"ת מכ"ש משמש"ת שראתה נדה דמטיא חיוב טבילתה לד"ת קודם לראיית נדתה מכ"ש שחייבת טבילה וה"ל לתנא למיתני בהיפך משמשת שראתה נדה. ונדה שפלטה ש"ז והוה דרך לא זו א"ז ובפרט דמעשה התשמיש הוה קודם למעשה הפליטה. אבל סידר התנא כן. כי היכי דתיקו פלוגתא דר"י גם אמשמשת שראתה נדה וכמ"ש הרע"ב הבן:

והמשמש"ת כתב הרמב"ם כינוי לאשה בשעת הבעילה עכ"ל. חכמינו ז"ל תיארו לבעילה בשם תשמי"ש להיות הפועל הזה אינו מן הצורך לאדם לחיותו כאכיל' ושתי'. רק הוא למצוה וכינו הדבר בשם תשמי"ש מצוה:

הרע"ב בד"ה זב שראה וכו' והמשמשה מטתה שראתה נדה אחר ששמשה עכ"ל. והרמב"ם כתב שראתה נדה בשעת בעילה ולא ידעתי למה הוצרך לזה:

בד"ה ור"י פוטר אף במשמשת וכו' עמש"ל בדיוקי המשנה ותבין כונתו:

תוכן העניינים

והיה ברכה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה