וביום השבת· הרב ישראל מאיר ווייל
סימן לז - הלכות קידוש וסעודה · שהיה אחר הקידוש
כג. כפי שצריך לאכול במקום קידוש, כן צריך לאכול מיד אחר הקידוש ולא יפסיק אפי' זמן מועט בין קידוש לסעודה צז.
ובדיעבד אם שהה, אזי אם בזמן הקידוש דעתו היתה לאכול מיד אחר הקידוש אף אם נשתהה אח"כ מחמת אונס יצא ידי חובה [ועיין בהערה צח]. אבל אם בזמן הקידוש היתה דעתו לאכול רק אחר זמן ואכן עבר זמן בין הקידוש לסעודה לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולקדש [אפילו אם נאנס בשהייתו !], אלא א"כ הפסיק בדברים שהם צורך סעודה שאז אינו צירך לחזור ולקדש צט.
ולכן למעשה - ראוי בזמן הקידוש לכוון לכך שרוצה מיד ליטול ידיו אחר הקידוש, ואז גם אם נשתהה מעט לחלק מהשיטות, עכ"פ יצא ידי חובה כיון שבזמן הקידוש חשב שרוצה ליטול ידיו מיד. ובודאי שראוי מיד לאחר הקידוש ליטול ידיו ולא להשתהות כדי שלכתחילה יצא ידי חובה לדעת כל הפוסקים. [אבל אם חשב מראש שרוצה להשתהות זמן מרובה והשתהה כן אינו יוצא ידי חובה אף בדיעבד].
כל האמור לעיל הוא כשהשתהה במקומו, אבל אם גם השתהה וגם יצא ממקומו אז גם אם כיון בשעת הקידוש לאכול מיד ונאנס יחזור ויקדש, אמנם בשעה"צ ק כתב שדין זה אינו ברור כ"כ, וצ"ע למעשה.
[מנהג התימנים המקורי ברוב הקהילות הוא שלא נוטלים ידים מיד אחר הקידוש, אלא אוכלים פירות וממתקים [הנקרא "ג'עלה"] זמן רב ואח"כ נוטלים ידים. ועיין בהערה קא.]