אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק י שער ההלכות - חלק יורה דעה › פרק ב - איסור תולעים

ואין למו מכשול - חלק י

שער ההלכות - חלק יורה דעה · פרק ב - איסור תולעים

פרק א - הלכות כשרות

א. איסור אכילת תולעים וחרקים הוא חמור מאוד, ומי שאינו נזהר לבדוק מאכלים מסויימים שיש בהם חשש תולעים, הרי הוא נכשל באיסורי תורה רבים, ופוגם בנפשו הטהורה.1

אומנם באופנים מסויימים שאין ודאות גמורה שיש באוכל תולעים, מורים לבעלי תשובה להקל בדבר, כדי להמנע ממחלוקת ומריבות עם בני משפחתם, וכפי שיתבאר בעזרת ה' בסעיפים הבאים.

חומרת איסור אכילת תולעים

1. כתב הרב פלא יועץ (ערך בדיקה) בענין התולעים, רבה המכשלה שיש הרבה מיני פירות וירקות שנמצאים בהם תולעים, ורבים מעמי הארץ אין נזהרים ואוכלים אותם בלי בדיקה. וצריך להזהיר לעם על זה וכיוצא בזה, כי ישראל קדושים רוצים להיות גדורים ופרושים, אבל הם שוגגים, ה' הטוב יכפר בעדם.

וחיוב גדול מוטל על כל אדם לבדוק את המאכלים כשיש בהם חשש תולעים, וכבר צווחו על זה בספרים צעקה גדולה ומרה, שהרי כל אשר בשם ישראל יכונה לא יאכל נבילה וטריפה או בשר חזיר וכדומה, אפילו יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם, ואם ירצו לאונסו, יסבול עונשים מרים עד מוות ולא יעבור על איסורים אלו.

ואם נתבונן, הרי באכילת נבילה וטריפה וחזיר אין אלא לאו אחד, ובאכילת תולעת אחת יש ארבעה לאוין, ובאכילת נמלה וכל שרץ העוף, יש חמשה לאוין. נמצא שהאוכל בלי זהירות ובלי בדיקה, במעט רגע אוכל מאה תולעים, ועובר תילי תילים של לאוין בשאט נפש בלי שום הנאה כלל, רק ממיעוט זהירות. וצריך להזהיר את העם על כך. ע"כ.

ואלו דברות קדשו של הרב פרי חדש בפתיחה להלכות תולעים: כה אמר חזקיה, לא אוכל להתאפק מלהזכיר ולהודיע לעם חומר איסור התולעים, לפי שנעשה קל בעיני הבריות, וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, ואין אדם שם על לב, ומבלי דעת דשו בזה רבים וגדולים.

ודע שכל האוכל תולעים או נמלים וכיוצא, חייב על כל תולעת או נמלה חמש מלקיות. ואם היו זבובים או יתושים, חייב שש מלקיות. והחמירה תורה בזה בהרבה לאוין ומלקיות, היות שהוא איסור מצוי מאד בפירות בירקות וקטניות וכו', ואי אפשר להזהר מלהכשל בהם אם לא בזריזות גדולה.

לפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר, ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ. ומעתה, כל אדם יזדרז בעצמו מלהכשל באיסור זה, וגם לדרוש ברבים חומר איסורו, כי היכי דליפרשו מיניה. וראה דינים אלו בהרחבה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן פד). ע"ש.

ועל כן, צריך להזהר לבל יכניס לפיו איזה חרק אפילו בהיסח הדעת, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש האדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם, שאם עשה כן במזיד, תעשה נפשו שקץ. ואם עשה כן בשוגג, תטמא נפשו ותטמטם, כמבואר בספר אור החיים הקדוש (ויקרא פרק יא פסוק מג).

והגאון רבי יהונתן איבשיץ בספרו כרתי ופלתי (פרק ד אות יט) העיד ואמר: מיום שעמדתי על דעתי, לא אכלתי ירק חי. ובמנהגי הגאון רבינו החתם סופר (אות ה) מובא, שזולת המרור שהיה אוכל בליל פסח, והסילקא בליל ראש השנה, לא היה בא ירק על שולחנו בכל ימות השנה.

ב. בעל תשובה שאמו הכינה עבורו לחם ביתי או עוגה, ואינו יודע אם אמו ניפתה את הקמח כראוי או לא, וחושש שאם ימנע מלאכול את מה שהכינה לו אמו, עלולה אמו להיפגע מכך, ואף עלול להיווצר מחלוקת במשפחה, רשאי לאכול את הלחם או את העוגה, ואין לחשוש בזה לאיסור תולעים.2

אכילת דברי מאפה כשיש ספק אם ניפו את הקמח

2. הנה מרן בשלחן ערוך (סימן פד סעיף ה) כתב, שתולעים הנמצאים בקמח, אסורים, שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו. וכתב שם הפרי חדש, שיש לומר דמיירי בקמח הצבור על גבי קרקע ואינו מונח בכלי, שאם היה מונח בכלי והתליע, כך היא דרך גידולם לפרוש בדופני הכלי מבפנים, ושרו. וכן מבואר בחידושי הרשב"א (חולין סז.). ע"ש.

ובשו"ת נודע ביהודה קמא (יו"ד סימן כז) כתב, דמסתבר טעמו של הפרי חדש, אלא שרוב האחרונים אוסרים, ומכיון שהוא ספק אם פירשו בכלל, אין למחות במי שמיקל. ועל כן, אם הקמח צבור על הארץ, יש לאסור. אבל אם מונח בכלי, ובאו לשאול מהמורה, ישיב להם שרוב האחרונים אוסרים, ואם בכל זאת ירצה השואל להקל לעצמו, לא ימחו בידו, וכל שכן שאין צריך לדרוש ברבים שאסור. ועל כל פנים אין חיוב לבדוק את הקמח כלל. ע"ש.

ובשו"ת בן אברהם אבוקרא (סימן נ) כתב, שמכיון שמלשון מרן השלחן ערוך נראה שקמח שיש בו תולעים אסור רק משום ספק [שמא פירשו ושרצו על הארץ], הוי ליה ספק בריה ובטל, ועוד שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהפרי חדש וסיעתו דכל שהוא בכלי לא חשיב פירש, ואם תרצה לומר שאין הלכה כן, שמא בעריכת ואפיית הפת נימוחו, ולכן יש להקל. ע"ש. וראה בשו"ת איש מצליח (חלק א יו"ד סימן כ).

וגם בשו"ת מעט מים (סימן טוב) כתב שיש כאן ספק ספיקא להתיר, דשמא לא פירשו התולעים חוץ לקמח ושרו, ואם תרצה לומר שפירשו, שמא לא פירשו אלא בתוך הכלי של הקמח מבפנים דאורחייהו בהכי, ובכהאי גוונא לא מקרי פירשו, וכמו שכתב הפרי חדש, ואם תרצה לומר שאין הלכה כהפרי חדש, שמא נמוחו בשעת לישה ועריכה, ואם תרצה לומר שלא נימוחו בלישה, שמא נימוחו בתנור מחמת חום האש.

ועוד יש לצרף דעת הכרתי ופלתי, שתולעת שבקמח שאינה אסורה אלא מטעם שמא פירשה, אין לה דין בריה, ואם אינה ניכרת בעין בטלה ברוב, כיון שאינה אסורה מתחלת ברייתה, הילכך מכל הני ספיקי יש להתיר, ואפילו אם הובאה לפנינו בעודה עיסה, יש להורות שיאפנה, שאפשר שעל ידי חום האש יהיו נימוחים. עכת"ד.

וכן תחזה בשו"ת התעוררות תשובה (יו"ד סימן לז), שצידד עוד להקל על פי מה שכתב הרא"ה בבדק הבית (דף קי), שתולעים שטעמם פגום, אינם אסורים מן התורה, אלא אם כן הוא משביחם בתבשיל וכיוצא בזה, אז חייב על אכילתם. ואם כן, כשנמצאים במאכלים שנתבשלו, ועל פי רובא דרובא בטלו מן התורה [משום שיש בתבשיל הרבה יותר מששים, ובטלה התולעת]. ואפילו אם השביחה בתבשיל, כיון שקודם שנתבשלה היתה מותרת מן התורה, לא חל עליה עתה דין בריה, ולכן בטלה, כמבואר כל זה בספר הליכות עולם חלק ז'.

ועל פי האמור עד כה, יש מקום לצדד להקל לאכול לחם או עוגות כשיש חשש שלא ניפו את הקמח שלהם, משום שיש כמה ספיקות להקל בזה, ובפרט כשעלול להיווצר מחלוקת במשפחה אם יסרב לאכול, יש לסמוך על דעת המקילים בזה.

ג. בעל תשובה שמתארח אצל הוריו או אצל קרוביו, והגישו לפניו צלחת עם אורז, ואינו יודע אם בררו את האורז מתולעים לפני הבישול, אם יש חשש שבני משפחתו יפגעו אם לא יאכל מהאורז, רשאי לאוכלו.3

וכמו כן, אם הכינו עבורו "חומוס פול" מרוסקים, או "קוסקוס", ואינו יודע אם בררו את הקוסקוס והחומוס והפול לפני הבישול, רשאי לאכול מהם, ולא יעורר מחלוקת עם הוריו ובני משפחתו. ובשעת אכילתו יסתכל היטב על האוכל, כדי לראות אם יש שם תולעים.4

3. על פי המבואר בסעיף הקודם, שיש צד לומר שלא היו שם תולעים, ואם תרצה לומר שהיו, שמא נימוחו בבישול. וכיוצא בזה כתב מרן הבית יוסף ביורה דעה (סימן פד) בשם הרשב"א בתורת הבית. וכן הסכים עמי מורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף שליט"א, והוסיף שהאורז כיום הוא בחזקת נקי מתולעים כפי שהמציאות מוכיחה, ומאחר שיש חזקת היתר, יש להקל בנידון דידן.

וכן ראיתי שכתב ידידי הרה"ג ר' חגי הלוי נר"ו בספר גינת אגוז (חלק א סימן סה), שהמתארח אצל אנשים שאינם מדקדקים במצות, והגישו לפניו אורז מבושל, והוא בספק אם האורז נבדק ונברר כראוי, אם יכול לבודקו, יבדוק. ואם אינו יכול לבודקו, אינו צריך לבדוק. ע"ש.

ויש להוסיף מה שכתב בספר תולעת השני (חלק א עמד לט), שהחרקים המצויים בתוך גרגירי האורז עצמם, מגיעים לשם באמצעות החדק שמחדירה הנקבה לתוך הגרגיר, ומטילה שם ביצה, וסותמת את החור בהפרשה שקופה, ולאחר מכן מתגלם הזחל בתוך הגרגיר, ולאחר זמן בוקע ממנו "חדקנית" ויוצאת החוצה. ומאחר שאותם חרקים המצויים בתוך האורז עדיין לא פרשו מתוכו, הרי שודאי יש להתיר אותם כדין שרץ ששרץ בתלוש ולא פירש לחוץ.

אלא שהיה מקום לחשוש שבזמן הבישול יתבקע האורז, והחרק יפרוש לחוץ, ויהיה אסור. אלא שגם אם נחשוש לבקיעת האורז, מכל מקום החרק יפרוש לחוץ כשהוא כבר מת, שכן בטמפרטורה שהיא מעל 55 מעלות צלזיוס, מתות ה"חדקניות", ולדעת מרן השולחן ערוך היכא שפירש החרק כשהוא כבר מת, אינו חשיב כפירש, ואיננו אסור משום שרץ. ע"ש.

4. מהטעם הנזכר לעיל. וכן בקודש חזיתי בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל א סימן יח), שנשאל על דבר הפול שעושים במצרים, עשר צווחות צוחו עליה רבנן לומר שיש בדבר זה איסור אכילת שרץ. וכך הוא מעשהו, לוקחים פולים ומשימים בקדירה, ונותנים עליהם מים כראוי להם, ומכסים פי הקדירה, וטחין אותה סביב סביב, ומכניסים את הקדירה לתנור לעת ערב, ונשארה שם כל הלילה עד הבקר, ולבוקר מוציאים את הקדירה מן התנור, ופותחים את סתימתה, ומגיסים אותה בכף הרבה, ועל ידי רוב הבישול של כל הלילה וההגסה שעושים אחר כך בכף, מתמעכים הפולים, ובזה הם נעשים מתוקנים כראוי להם, וחיך אוכל יטעם לו.

ותהו בה רבנן טובא, לפי שהפולים דרכם להתליע במחובר, וכיון שכן, יש בדבר איסור שרץ השורץ על הארץ, ואף על פי שמבררים את הפולים ובודקים אותם קודם שנותנים אותם בקדירה, הא לא אפשר דלא לישתמיטו כמה פולין מתולעות.

וכאשר ראיתי שאין כח בית דין יפה לבטל עסק ביש הלזה, לסיבת שבעלי אומנות זו הם עניים מרודים, ובעסק זה מרויחים, ואומרים שחכמי הדור הוסיפו על המדה להחמיר בזה יותר מדאי, על כן אמרתי ארדה נא לעומקה של הלכה כדת מה לעשות.

ואחר שהאריך לבאר דברי הפוסקים, כתב דאפילו אם תאמר שיש בתבשיל זה פולים מתולעות, שמא התולעים לא ריחשו, וכן יש להסתפק שמא אין גופו של תולעת עומד בדמותו וצלמו, אלא עברה צורתו ונתרסק על ידי הבישול וההגסה, והריסוק מבטל חשיבות הבריה, וחזרה להיות כשאר איסורים שיש להם ביטול בשישים. ובספק נתרסק ספק לא נתרסק, תלינן להקל, דמן התורה אף על פי שהאוכל בריה כל שהיא חייב, מכל מקום מן התורה יש לה ביטול כשאר איסור, ואין חומר זה שנתנו לבריה שלא יהיה לה ביטול בששים אלא מדרבנן, וכיון דהוי מדרבנן, תלינן להקל בספק.

וחוץ מכל הספיקות הללו, הרי יש ספק גדול בעיקרו של דבר, דשמא אין כאן איסור כלל לא מינה ולא מקצתה. והריסוק שעל ידי הבישול וההגסה אינו בכלל מה שאמרו "אין מבטלים איסור לכתחילה", מכיון שלא עשה הבישול וההגסה כדי לבטל את האיסור, אלא כדי להשביח את התבשיל [כמבואר בבית יוסף (יו"ד סימן פד)].

והנך רואה בעיניך כמה צדדים וצדי צדדים יש להקל בנדון דידן, ובכל איסורי תורה כיון דאשכחנא בהו תרי ספיקי, מקילינן בהו, כל שכן הכא דאיכא כמה וכמה ספיקות וצדדי היתר. על כן הנראה לעניות דעתי שאין נכון להחמיר ולגעור עוד בנוהגים היתר בדבר זה, ושב ואל תעשה עדיף. עכת"ד. והוא אילן גדול לסמוך עליו בנידונינו, מלבד מה שכבר נתבאר לעיל.

ד. בעל תשובה שמתארח בבית הוריו או בבית קרובי משפחה שאינם שומרים מצוות, והביאו לפניו לחם או פיתות שנִקְנו ממאפיה שאין ידוע אם מנפים שם את הקמח, ואם לא יאכל עלול להיגרם מכך מחלוקת, רשאי לאכול מהלחם ומהפיתות, ולפני שיאכל יפריש מהם "חלה" ללא ברכה, ויניחנה בשקית ויזרוק לפח.5

5. כן יש ללמוד ממה שנתבאר בסעיפים הקודמים, וכן ראיתי לראשון לציון בשו"ת שמע שלמה חלק א (יו"ד סימן א), שהקל בזה מהטעמים הנזכרים לעיל, והוסיף עוד סניף להקל בזה, שידוע שהקמח מגיע מהטחנה למאפיות כשהוא מנופה היטב, ואפילו אם תרצה לומר שבזמן ששוהה עד שלשים אותו, לפעמים נוצרים בו עוד תולעים אחרות, מכל מקום הרי הם חוזרים ומנפים את הקמח לפני הלישה, וגם אם תרצה לומר שמא לא ניפו טוב את הקמח, מכל מקום יש עוד ספק, דשמא על ידי הלישה והעריכה נחתכו אותם תולעים ובטל מהן דין בריה.

ועוד יש להוסיף, שבזמנינו בכל המדינות המתוקנות, יש פיקוח מצד משרד הבריאות על הנקיון של יצירת מזון וכן על המאפיות, ומקפידים על הניפוי ושאר זהירויות, ויש לבעלי המאפיות והקונדיטוריות פחד גדול בזה, שמי שנתפס שלא שמר על הנקיון כראוי, מענישים אותו בכל חומרת הדין כידוע, לכן המנהג להתיר לאכול מהם ואין פוצה פה. ע"ש.

וכן כתב להקל בספר ילקוט יוסף איסור והיתר (סימן פד עמוד רנה), שלחם שנאפה במאפיה שאין בה השגחה על ניפוי הקמח, בדיעבד מותר לאכול את הלחם מכיון שיש כמה ספיקות להקל בזה. ע"ש. וכמובן שכל ההתרים הללו הם באופן שברור לו שאין מערבים דברים אסורים ח"ו בעת הלישה.

ומה שכתבנו שיפריש חלה מהלחם ללא ברכה, כן מתבאר מדברי מרן השולחן ערוך ביורה דעה (סימן שכז סעיף ה), שאם לא הפריש חלה מהבצק, אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת. ע"כ. ולכתחילה נוהגים לשרוף את החלה, אבל כאן שיש ספק אם היתה הפרשה, אפשר לסמוך על הפוסקים שמתירים להניח את החלה בשקית ולזורקה לאשפה. ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד. ועוד חזון למועד.

ה. אדם שהתארח אצל קרובי משפחה, והכינו לו תה עם נענע, ואינו יודע אם הנענע נקיה מחשש תולעים או לא, וחושש שאם יסרב לשתות עלולים להפגע מכך, רשאי לשתות מהתה, ובשעת השתיה יסתכל היטב בכוס כדי לראות שאין שום תולעת שצפה על פני המשקה.7

7. הנה הרה"ג רבי יוסף משאש זצ"ל באוצר המכתבים חלק ג' (סימן אלף תתא) נשאל בזה, והשיב, שהדבר אצלנו היה והווה כך, שהנשים בודקות הנענע עלה עלה, ואחר כך שוטפים אותם במים ונותנים אותם בתֵה, וכך היא ההלכה לבדוק ולאכול.

ויש שקשה עליהם לבדוק, ונותנים את הנענע בכלי אחר שטיפה במים, ושופכים עליו מים רותחים, ואחר רגעים אחדים שפולט טעמו וריחו במים, מסננים אותם המים בבגד עב, ונותנים מאותן המים בתה, וגם בזה הולכים אחר ההלכה שמסננים ושותים, ומי שלא היה בודק ולא מסנן לא היינו שותים מאותו התה, והיינו מוכיחים אותו על פניו.

ועם כל זה יש ללמד עליהם זכות, כי יש הרבה ספקות בדבר, שמא לא היו תולעים באותו נענע, ואם תמצא לומר היו, שמא נפלו על ידי נענוע ושטיפה במים, ואם תמצא לומר לא נפלו, שמא התליע בתלוש, ואם תמצא לומר במחובר, ודאי נמוחו על ידי רותחים ובטלי להו. ועוד יש מה להאריך, ואין צריך ואין זמן להאריך, ויאמר לקוצרים ה' עמכם. ע"כ.

וכן תחזה להרה"ג רבי משה מלכה זצ"ל בשו"ת מקוה המים חלק ג' (או"ח סימן מז אות ה), שהרב השואל תמה על מה ששמע מאנשי חו"ל כי הצפון אפריקאים (המרוקאים) משתמשים בעשב הנקרא "נענע" לפני גדולים, ואין פוצה פה ומצפצף לחשוש לתולעים.

והשיב לו הרב המחבר, שאמת הוא שאנחנו המרוקאים נהגנו להשתמש בעשב זה ונוהגים לשים אותו בתוך התה, אך הנשים רוחצות אותו כראוי באופן שאין לחוש לתולעים שבו, ומה גם שאין תולעים רגילים להיות רק באותו מין הבא בסוף הקיץ בשעת החום הגדול, ואז רוב האנשים אינם משתמשים בו כי פג טעמו, והמיעוט נזהר לבודקו כאמור, כי אי אפשר להשתמש בו בלי רחיצה מטעם נקיון.

ועוד הכלי שבו מבשלים את התה, יש לו חוטם שממנו יוצקים התה לכוסות, ובאותו החוטם לפנים יש מין נקבים דקים העוצרים בעד עלי התה שלא יפלו לתוך הכוסות, ורק המים צלולים עוברים דרך אותם הנקבים, וזה ממש דומה למסננת שבלי ספק אף תולעת אינה יכולה לעבור דרך שם, כי עלי התה מעכבים אותה אף אם בודאי נמצא שם תולעת, כל שכן כאן שרק יש ספק בדבר.

ועוד, אף אם במקרה הצליחה התולעת להתגנב ולעבור דרך נקבי המסננת ולא הצליחו עלי התה לעוצרה, הרי היא מופיעה למעלה על גבי מי התה בתוך הכוס, והשותה רואה אותה ונמנע מלשתות אותה מחמת המיאוס.

ועיין בבית יוסף (יו"ד סימן ק) שהביא דברי הרשב"א לגבי קדרה של מרק שנפל בה בריה ונאבדה, הכל אסור, וכתב על זה מרן ז"ל, שאם נתנו מן המרק בכף או בקערה, וראו שאין שם דבר כלל, הכל מותר ואפילו הקדרה.

אם כן, הכא נמי אפילו נניח שהיה שם תולעת בתוך הקומקום, כיון שאנו מסתכלים בתוך הכוס ולא נראה שום דבר, ומי התה צלולים וטהורים, תו אין מקום לחוש כלל, ואין לומר כיון שהתולעת היא ברִיה הרי אפילו באלף לא בטיל, ואם כן, אף אם לא רואים אותה בכוס, יש לחוש שמא נמצאת בכלי מבפנים ולא בטיל.

הא ודאי בוֹרוּת היא, דלא אמרו חז"ל אפילו באלף לא בטיל אלא הבריה בעצמה, אבל לא פליטתה, ואין לך תולעת שלא יהיה ששים פעמים במים ובעלי התה כנגדו כדי לבטל את טעמו.

ועוד שיש לחוש שמא נימוח או אולי בודאי נימוח על ידי חום המים החמים, והרי לך ספק ספקא, ספק היה שם ששים כנגד התולעת, ואם תרצה לומר שלא היה, שמא נימוח, ואם תרצה לומר שלא נימוח, שמא נעצר בפנים (בזרבובית) ולא יצא לחוץ. וסיים שעל כל פנים ישנם כמה חרדים המחמירים על עצמם, ומעבירים אותו דרך מסננת עם צמר גפן, ולפי דעתי חומרא יתירה היא. עכ"ד.

אתה הראת לדעת, שנהגו להקל בזה אפילו שלא במקום צורך גדול, וכל שכן שיש לסמוך להקל בזה לבעלי תשובה באופן שעלול להיגרם מחלוקת ומצה ומריבה במשפחה.

וראה בשו"ת פני יהושע חלק ב (יו"ד סימן כא) שכתב, שאם לקחו פירות שמוחזקים שיש בהם תולעים, כגון תאנים וכיוצא בזה, ושטפו אותם ולאחר מכן בישלו אותם, יש מקום להתירם מטעם ספק ספיקא, ספק שמא לא נשאר כלל תולעים לאחר השטיפה, ואם תרצה לומר שנשאר, שמא נימוחו בבישול.

ו. אף על פי שנתבאר בפרק זה, שיש אופנים להקל לאכול דברים שיש בהם חשש תולעים, מכל מקום אם הוא יכול למצוא סיבה מוצדקת מדוע אינו רוצה לאוכל ממאכלים אלו, כגון שאומר שהרופא אינו מרשה לו לאוכלם, או שאינו רעב וכיוצא בזה, ועל ידי כך לא תגרם מחלוקת ואף אחד לא יפגע מכך, ראוי ונכון שיעשה כן.6

לשקר כדי להינצל מאיסור

6. הנה בכהאי גוונא אין בזה איסור שקר, כפי שכתב בספר שדי חמד (מערכת אכילה אות ב), שיכול לדבר שקר ולומר שמה שהוא נמנע מאכילה, אינו משום חשש איסור, אלא משום סיבה אחרת, והרי זה בכלל ההיתר לשנות מפני דרכי שלום. וראה עוד בשו"ת לב חיים (חלק א סימן ה). וכן כתב בשו"ת מים ההלכה (ח"ד סימן ה) להקל בנידון דידן.

ובספר אמרות חכמה (עמוד רמה), הביא מעשה שהיה עם הגאון רבי זלמן מוולֹז'ין, שנכנס פעם אחת עם עוד רב אחד לבקר אצל ידידו, ומצאוֹ מסב בסעודה, הפציר בעל הבית באורחים שיאכלו אתו, אך ר' זלמן ידע שהוא עני, וזו סעודה שאינה מספקת לבעליה, ולכן התחמק מהבקשה בתירוץ שהרופא הזהיר שלא יאכל ממאכלים אלה.

כשיצאו, שאל אותו הרב המלוהו: האם זה נכון שהוא חולה? ענה לו רבי זלמן: לא! שאל הרב בתימהון: הרי אתה שנזהר מדבר שקר, איך הוצאת דבר שקר מפיך? ענהו ר' זלמן: הרמב"ם היה רופא, והוא כותב שאסור ליהנות מסעודה שאינה מספקת לבעליה. והוא הדין לנידון דידן.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה