שער ההלכות - יורה דעה · פרק י"ז - מידות
א. אדם שגורם לחברו להיכשל במידות רעות, כגון שעושה לו דברים שיגרמו לון לכעוס, או שמשבחו ברבים וגורם לו להתגאות, יש אומרים שעובר בכך על איסור לפני עור לא תתן מכשול.
ויש חולקים ואומרים, שרק כשמחטיא את חבירו באיסור, עובר באיסור לפני עור, אבל כשמחטיא את חבירו במידות רעות, לא חל על זה איסור לפני עור.
ובמקום צורך, המיקל לגרום לחבירו כעס כדי לחנכו ולהדריכו בדרך הישרה, אין מוחים בידו. וכן מי שמשבח את חבירו כדי לחזקו ולאמץ את רוחו, יש להקל בזה, אף אם חבירו עלול לבוא לידי גאוה.1
1. במסכת קידושין (לב.) מסופר על רב הונא, שקרע בגד חשוב בפני רבה בנו, כדי לנסותו אם יכעס. ומקשה הגמרא, כיצד עשה כן, והרי יש לחוש שמא בנו ירתח, ויבוא לומר לאביו איזו מילה פוגעת, ואם כן, הרי אביו יעבור על איסור לפני עור, משום שגרם לבנו לחטוא. ותירצו, שרב הונא מחל על כבודו, ולכן אף אם בנו יאמר לו דבר שאינו הגון, אין לו בכך חטא. ע"כ.
והקשה בשו"ת תורה לשמה (סימן שע), מה הועיל רב הונא בזה שמחל על כבודו, והרי יש לחוש שבנו יכעס, ונמצא שגרם לבנו להיכשל בעוון הכעס החמור, ועבר בכך על לפני עור. אלא על כורחך שיש להביא מכאן ראיה, שהגורם לחברו לכעוס כשיש צורך בדבר, אינו עובר משום לפני עור, ורב הונא עשה זאת כדי לחנך את בנו ולהדריכו בדרך הישרה. ע"ש.
וכן ראתה עיני בספר שערי שלום (עמוד עז) שכתב, שכן דעת רבינו ישראל מסלנט זצ"ל. וכן ראיתי בספר דרך שיחה (עמוד שסט), שהגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א אמר בשם רבי ישראל מסלאנט, שבמידות לא נאמר הלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ע"ש.
ובספר "זה השולחן" לגאון ר' שריה דיבלצקי שליט"א (ח"ב סימן קנו), הביא ראיה דלא שייך לפני עור במידות, מהא דאיתא בברכות (דף נ"ה), שרבא ביום הראשון למחלתו, אמר לבני ביתו שלא יגלו לאנשים שהוא חולה, כדי שלא יורע מזלו. מכאן ואילך, אמר להם: צאו והכריזו בשוק שאני חולה, שכל מי ששונא אותי ישמח, וכתיב בספר משלי: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ", ומי שאוהב אותי יבקש עלי רחמים. ע"כ. הרי מכאן ראיה דלא שייך לפני עור במידות, דאם לא כן, לא היה לו לגרום שישמחו שונאיו במחלתו, משום דעובר בזה על לפני עיור. ע"כ.
ומצאתי סיוע לזה ממה שכתב בספר אורחות צדיקים (שער האהבה): אמרו חכמים, כשתרצה להתחבר עם אדם - הכעיסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו - תתחבר לו, ואם לאו, עזוב אותו. ע"כ. ומבואר שמותר להכעיס את חבירו כשיש צורך בדבר, ולא חיישינן לאיסור לפני עור.
ואל תתמה ממה שכתב בספר אורחות צדיקים (שער הקנאה), שחכמים הראשונים היו מתפללים שלא תהא קנאתם על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו. ולמה היו מתפללים על זה? אלא כך הענין, כי הרבה בני אדם גורמים שיתקנאו בהם ויחמדו אותם, לכן היו מתפללים על אחרים, כי אולי הם גורמים הקנאה לאחרים, והתורה אמרה: "ולפני עיור לא תתן מכשול". לכן מידה טובה באדם, שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו, כדי שלא יקנאו בו אחרים. ע"כ. ומשמע שיש אוסר לפני עור כשמכשיל את חבירו במידות רעות.
אולם החילוק ברור, דבאופן שיש לו צורך בדבר, כגון שרוצה לדעת האם רשאי הוא להתחבר לאדם מסויים או שמא עליו לברוח ממנו ומחברתו, באופן כזה רשאי לנסותו, מכיון שיש לו בכך צורך להצלת נפשו. מה שאין כן כאשר לובש בגדי יוקרה ופאר, וגורם לאחרים קנאה שאין בה שום צורך ותועלת לא לו ולא לאחרים, בכהאי גוונא שפיר קאמר האורחות צדיקים שיש להמנע מכך, כדי לא לגרום קנאה לחבירו.
והן עתה ראיתי בספר כהונת רפאל (קוק עמוד תכא) שכתב, שאיסור לפני עור נאמר דווקא כשעושה מעשה כדי להכשיל את חבירו, אבל כל שאין המעשה נעשה כדי להכשיל, אלא אדרבה כדי להציל את עצמו או את חבירו מאיסור, אין כאן מעשה הכשלה, ואינו עובר בלפני עור.
והגע בעצמך, במעשה שהיה ששכרו שני אנשים חדר אצל אלמנה, ולאחר מכן הודיעום שאסור להם להתייחד שם [ויש בזה איסור מדרבנן מכיון שהם שניים], ורוצה האחד לפרוש מחדרו בלילה כדי לא לעבור איסור דרבנן, וחבירו אינו רוצה ללכת משם [ואם ישאר לבדו יעבור על איסור יחוד מדאורייתא], האם נאמר שאסור להשאיר את חבירו לבדו כדי שלא יעבור איסור דאורייתא, ואם ישאיר אותו יהיה בזה איסור לפני עור? ודאי שלא, משום שרצונו ללכת משם כדי להציל את עצמו מאיסור, ובכהאי גוונא לא חל איסור לפני עור, אף שגורם לחבירו מכשול.
ולפי זה כתב לבאר, שרב הונא ניסה את בנו, ולא חשש שמא יכעס, מכיון שרצה לנסותו, כדי שאם יכעס, יוכיחו על זה ויצילו מאיסור בפעמים רבות אחרות, ובכהאי גוונא לא נאמר איסור לפני עור, כיון שאינו גורם לו מכשול, אל מתקנו ומדריכו בדרך הישרה. ע"ש.
ואנכי הרואה למרן החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סימן רמ אות יג) שכתב, שאסור לגרום לחברו שיכעס, והא דרב הונא גרם לבנו שיכעס, יש לומר שהיה קים ליה לרב הונא שרבה בנו לא ילכד בסוג הכעס שאמרו עליו חז"ל ששקול כעבודה זרה, רק אפשר דרתח כל שהוא ויאמר לו איזה דבר בשעת רתיחתו, באופן דלית ביה משום עוון הכעס, רק שמיקל במורא אב, ולזה רב הונא ראה והתקין דמחל ליקריה. ע"כ.
וכיוצא בזה כתב יש ליישב בשו"ת שלמת חיים (ח"ב סימן עד), שרב הונא לא חשש לאיסור לפני עור במה שגרם לבנו לכעוס, משום, שבמקום שראוי לכעוס, אין כאן קפידא, ומה שאמרו חכמים במסכת נדרים (דף כ"ב) בענין הכעס, הוא במקום שאינו ראוי לכעוס. ע"כ.
ולכאורה צריך ביאור דמנין יצא לו למרן החיד"א שיש לחלק בין כעס מועט לכעס מרובה, דהן אמת דלא אתי לשבור כלים בחמתו, אבל גם כעס כל שהוא יתכן דהוי בכלל אביזריהו של הכעס החמור ששקול כעבודה זרה, וכבר נאמר בקהלת: "הסר כעס מלבך העבר רעה מבשריך", משמע דאף על כעס בלב הקפיד הכתוב. וי"ל.
ושוב ראיתי בספר "להעיר להורות ולהשכיל" (עמוד רסב) שהעיר כן על דברי הרב חיד"א, דהיכן מצינו לחלק בדרגות של כעס ולומר שהדרגה הנמוכה אין בה כלל עוון, וגם לא אמר לנו מה הוא גבול ההיתר. ויתר על כן, הרי כל כך הגיעה דרגת הריתחא של רבא עד שיאמר לאביו דברי חוצפה, וכי כעס כזה מותר הוא?! ע"ש.
ועל כל פנים הרב חיד"א דעת שפתיו ברור מללו, שגם המחטיא את חבירו במידות רעות, עובר באיסור לפני עור, וכן תחזה בספר פלא יועץ (ערך דיבור) שכתב, שהאומר שבחו של אדם בפניו באופן שיכול להיות גורם לו שיגיס דעתו, במקום מצוה עבירה היא בידו, שעובר על לפני עור לא תתן מכשול. ע"כ. ומוכח דסבירא ליה כהחיד"א. ועיין בשו"ת ודרשת וחקרת (חלק ג עמוד נ).
לכבד חכם כשעלול לגרום לו להתגאות
והנה בשלמא לדעת האומרים שאין איסור לפני עור במידות, אתי שפיר מדוע חייב לכבד כל חכם, בין צעיר ובין זקן, ולא חיישינן שיבוא על ידי כך לידי גאוה, משום שאפילו אם יתגאו, אין עלינו אשמה, ואין זה בגדר מצוה הבאה בעבירה.
אבל לדעת האומרים שיש בכך איסור, אם כן המכבד את החכמים ותלמידיהם בקימה והידור, לכאורה עושה בכך מצוה הבאה בעבירה, שהרי אם אותו תלמיד חכם יתגאה על ידי כך, נמצא שהמכבדו נכשל באיסור לפני עור.
וראיתי שכבר עמדו על זה בקובץ "הר המור" (ניסן תשמ"ג עמ' 35), וכתבו ששאלה זו שאל הגאון רבי יצחק בלזר את רבו מרן הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל, על מצוות "בפני שיבה תקום והדרת פני זקן", והרי יתכן שעל ידי כבוד זה שקמים לפניו, יבוא הזקן לידי הרהור גאוה, ואם כן, יש בקימה לפני זקן חשש של לפני עוור.
והשיב על זה הרב ז"ל, שיסוד ברור הוא, שממצוה אי אפשר שתצא ותתפתח שום עבירה, ואם העושה את המצוה כוונתו נקיה רק לקיים מצות מפני שיבה תקום, סגולת המצוה מסייעת שלא תצא תקלה על ידה. ודפח"ח.
הכאת בניו
ב. המכה את בנו הגדול עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, מפני שגורם לבנו שיתחצף אליו, ועלול אף להרים עליו ירים כדי להתגונן.2
2. בגמרא מועד קטן (יז.) אמרו, ששפחתו של רבי, ראתה אדם אחד מכה את בנו הגדול, ואמרה: יהיה אותו אדם בנידוי, משום שעבר על לפני עור לא תתן מכשול. ופירש רש"י, דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו. ע"כ.
וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהל' ממרים ה"ט), שהמכה את בנו גדול, מנדין אותו, שהרי הוא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול. וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו החפץ חיים, שאם מכה אותו כדי שיקים מצוות, ולא יעבור על העברות, ליכא איסורא, ואדרבא חיובא איכא. ע"ש. ועיין בספר אור משה (סופר סימן כג).
ג. מה שאמרו חכמים שאסור להכות את בנו הגדול, אין זה דווקא בן גדול, אלא כל בן שאביו מכיר אותו שהוא שעלול להתחצף אליו, ימנע מלהכותו.3
ואם רצונו של האב לחנך את בנו, אין צורך להשתמש דווקא בידיים, אלא יש עונשים אחרים שבהם אפשר לחנך את הילד בדרך הישרה.4
3. כתב הגאון הקדוש רבי אליעזר פאפו זיע"א בספרו פלא יועץ (ערך הכאה): אמרו רבותינו ז"ל, המכה בנו גדול חייב נדוי, ולפום טעמא אף אנו נלמוד דלאו דוקא המכה בנו גדול, שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו, ויהא מקלה אביו, ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול. הנה כי כן לא גדול גדול ממש, אלא אפילו קטן לא יכנו, כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כגון בדורות הללו דחוצפא יסגא, ובן בועט באביו, ולא על ידי הכאה בלבד, אלא אפילו אם גוער בו בכעס, גם הבן יכעס, ואינו מקבל גערה. ולכן הכל לפי מה שהוא הבן ולפי מידותיו. וכן מבואר בספר חיי אדם (כלל ס"ז סעיף כא). ע"ש.
וכן כתב בספר מאור ישראל (מו"ק שם) בשם הריטב"א בחידושיו, דנראים הדברים דהאי "במכה בנו גדול" דקאמר, לא גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדבורו או במעשיו, ואפילו לא יהיה בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי איסור "מכה אביו" או "מקלל אביו", אלא ישדלנו בדברים, ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כהאי גוונא, נקט גדול".
4. כתב בספר 'עלי שור', שמה שאמר שלמה המלך ע''ה במשלי "חושׂך שבתו שונא בנו", הרבה דברים הם בגדר "שבט", כגון מבט זועף, או העמדת פנים של הכזבה, מפני שליבו הרך של הילד, מתפעל מאוד מהבעת צער כל דהו מצד הוריו או מחנכיו, ואם שוללים מהילד קצת ממנת הממתקים שהוא רגיל בהם, זהו כבר עונש המורגש מאוד. ע''כ.
וכן כתב בספר אבני שלמה (וולבה עמוד ס), שבשום אופן לא להרביץ לילדים. היום צריכים לחנך על ידי "מקל נועם", ולא "מקל חובלים", יש משהו "באויר" שגורם למרידה, כך שאי אפשר להכות ילד, ואפלו קטן ביותר. אפשר לראות זאת בחוש, פעם כשהרביצו לילד אפילו גדול, הוא בכה ונכנע. היום כשמרביצים אפילו לקטן, הוא מרביץ בחזרה. וידוע שרבי אליהו לופיאן זצוק"ל אמר, שלעת זקנותו הוא מתחרט על כל מכה שנתן לילדיו כשהיו קטנים.
פעם נכנסנו לשיחה אצל המשגיח רבי שלמה וולבה, ובאמצע השיחה יצא בחור כבן שש עשרה החוצה. אמר המשגיח: ראיתם את הבחור הזה, אבא שלו שבר מטאטא על הראש שלו. אתם יודעים מה אני חושב, אני חושב שצריך לשבור מטאטא על הראש של אבא שלו.
ובספר עלינו לשבח (ח"ג עמוד שעג) מסופר על רבי יהושע לייב זצ"ל, שכאשר נאלץ לפעמים להכות את ילדיו, שמעוהו הילדים מוציא מפיו בעת נתינת המכות את הפסוק "יַסֵּר בנך וִינִיחֶךָ ויתן מעדנים לנפשך". ולפעמים היה אומר להם בשעת נתינת המכה "יצר הרע צא החוצה", והסביר להם שאינו מתכוין להרביץ להם אלא ליצר הרע שבתוכם. בצורה כזו גם הילד יבין שהמכות נועדו לטובתו.
לשון הרע
ד. מותר לספר לשון הרע כשיש בכך תועלת, כגון על שידוכים שאינם הגונים וכדומה, ואף שהשומע מקבל את הדברים, אין עובר המספר על איסור לפני עור, בכך שגרם לשומע לשמוע לשון הרע, מפני שבאופן כזה לא נאסור הדיבור.5
5. כן כתב בשו"ת אז נדברו (ח"י סימן מו), וכתב שם שגם מצוה יש בדבר, שמונע מכשול מחברו. ע"ש. וראה בשו"ת מים ההלכה (ח"ב סימן עה) שכתב אלו דברים צריך לספר ואלו לא. וראה עוד בספר ואין למו מכשול חלק ו.
קנאה
ה. הלובש בגדים יפים ומשובחים יותר מהרגיל, ועל ידי כך מקנאים בו בני אדם, יש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, מפני שמכשיל אחרים שיקנאו בו.6
6. כתב בספר אורחות צדיקים (שער הקנאה), שחכמים הראשונים היו מתפללים שלא תהא קנאתם על אחרים ולא קנאת אחרים עלינו. ולמה היו מתפללים על זה? אלא כך הענין, כי הרבה בני אדם גורמים שיתקנאו בהם ויחמדו אותם, לכן היו מתפללים על אחרים, כי אולי הם גורמים הקנאה לאחרים, והתורה אמרה: "ולפני עיור לא תתן מכשול". לכן מידה טובה באדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו, כדי שלא יקנאו בו אחרים. ע"כ. וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו החפץ חיים.