שער ההלכות - יורה דעה · פרק י"ד - אבלות
א. מי שנפטר לו אחד מקרוביו, ואינו יודע מזה, אין חובה להודיע לו על כך, ובפרט אם הוא אם חולה או זקן שיכול הדבר להזיק לו. ומותר להזמין אותו לסעודת נישואין או בר מצווה וכדומה, אף שישמיעו שם שירים ומחולות, ואין בזה איסור לפני עור.1
1. כתב השולחן ערוך (יו"ד סימן תב סעיף יב): מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו, ואפילו באביו ואמו, ועל זה נאמר: מוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל, ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר: מדבר שקר תרחק. הגה: ומכל מקום בבנים זכרים, נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש, אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם. ע"כ. ועיין בט"ז (ס"ק ח).
וביאר בשו"ת יביע אומר (ח"ב האהע"ז סימן ב), שטעם ההיתר לכך הוא, מפני שלא חייבו חכמים דין אבלות, אלא כשנודע שמת לו מת, וכל זמן שלא ידע מכך, לא חל עליו תורת אבלות כלל. וכן מתבאר מדברי ספר חסידים (סימן תתג) שכתב: אחד שמע שמת קרוב של אשתו שאם היתה יודעת היתה מתאבלת עליו, ולא היה רוצה לשמש מטתו. אמרו לו: לא היית צריך, כי אין אבלות נוהגת קודם שמיעה. ואם באים נכרים להגיד והוא סמוך ליום טוב, מבקשים מהם שלא להגיד, כדי שלא יצטערו המשפחה ביום טוב. ע"ש.
ובספר יקרא דחיי (247) מסופר על האדמו"ר מחב"ד, שכאשר נפטר אחיו באמריקה, היה שולח האדמו"ר מכתבים לאימו בשם אחיו במשך 13 שנה, ולא ידעה שבנה נפטר עד יום מותה. ובספר אורחות חסידיך (עמוד 338) מסופר, שבאחד הימים התקבל במשרד ישיבת חברון מכתב שהודיע על פטירת אביו של המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל. ראש הישיבה הגר"י סרנא, הטמין את המכתב באמתחתו עד לאחר שלושים יום מהפטירה, ולאחר מכן זימן את המשגיח, והראה לו את המכתב. ואז ישב המשגיח שעה אחת כדין שמועה רחוקה, ובזה הרויחה הישיבה חודש של תורה ומוסר.
וכבר כתב מרן הרב חיד"א בספרו ציפורן שמיר (אות קעא): אם ידעת בשורה טובה לחברך, מהר ימהרנה לו, והזהר מלבשר בשורה רעה, דכתיב: מוציא דיבה הוא כסיל. ע"כ. ועיין עוד בספר לב שומע (מע' ל' אות סה).
להתגלח בימי האבלות כדי שהאמא לא תדע על מות בעלה
דרך אגב, ראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן ריג), שמעשה בא לפניו אודות זקן מופלג שמת, ואשתו הזקנה היתה אז בבית החולים מסוכנת על ידי התקפת לב, והיא לא ידעה ממיתת בעלה הזקן, והבנים ישבו שבעה, והזקנה שאלה היכן בניה ומדוע אינם באים לבקרה, ופשוט לכל העומדים עליה, שאם יבקרוה הבנים בזקנם המגודל, תדע הזקינה ממיתת בעלה, ותבא עד שערי מות ממש, כי בלאו הכי מסוכנת היתה, ושאלו הבנים, האם מפני פקוח נפש כזה מותרים הם לגלח זקנם אפילו תוך שבעה, וללכת אצלה כדי שלא תדע ממיתת בעלה.
והשיב, שזה פשוט דאין עומד לפני פיקוח נפש כלום, וכן פשוט דמותר לעשות פעולות לשנות מהאבלות, כדי שלא יתודע לחולה. מכל מקום מכיון שבתוך השבעה מחמת מיעוט הימים עדיין אין הזקן מגודל כל כך, לא רציתי להתיר, אבל לאחר השבעה התרנו לאחד מן הבנים לגלח, ולבקר את האם החולה, להפיס דעתה שלא תדאג ולא תבוא לידי סכנה.
להתחתן לאחר פטירת אשתו
ב. אדם שנפטרה אשתו, אין לבניו ולבנותיו למנוע אותו מלהתחתן עם אשה אחרת בגלל כל מיני טענות של הבל, כגון שאין זה כבודה של הנפטרת שבעלה מתחתן כל כך מהר וכדומה, מפני שמכשילים אותו בכך שגורמים לו להיות שרוי בהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ואדרבה צריכים לדרבן אותו שיתחתן כמה שיותר מהר, ויחיה בקדושה וטהרה.2
2. כן העיר לנכון בספר יקרא דחיי (עמוד 204). והוסיף, שיש להסביר לבני המשפחה שאדרבה גם האשה הראשונה שכעת נמצאת בשמים, דואגת לבעלה ואוהבת אותו, ורוצה שיהיה לו טוב ויתחתן, וככל שיזרז את הנישואין, היא תשמח יותר, ומרוב שמחתה שבעלה נשאר צדיק וקדוש, היא עצמה תבוא לחתונה לרקוד. ודפח"ח.
להשתתף בחתונת ההורים
ועיין בשו"ת זהב מנחם (עמוד ריד) שכתב, שטוב וראוי שהילדים ישתתפו בנישואי אימם או אביהם כשמתחתנים פעם שניה, כדי להראות להורה השני שהם שלמים ומסכימים לכך שניכנס למשפחתם, ועל ידי כך ישרור השלום בבית.
אולם בספר "על פי התורה" (עמוד רפה) נשאל האם ראוי לבנים להשתתף בחתונת אמם שנתגרשה מאביהם, או להשתתף בחתונת אביהם אחר שאמם נתגרשה ממנו, וכתב בשם אחד מגדולי הרבנים, שהעולם מקפידים על כך שהבנים לא ישתתפו, ונתן טעם לדבר. ע"ש. וראה מה שכתבנו בס"ד בס' ואין למו מכשול חלק ו (עמוד ).
להתקשט לכבוד הבעל
ג. ישנם נשים נשואות, שלאחר פטירת אביהן או אימן, אינם מתאפרות ואינם מתקשטות גם לאחר השבעה, וחושבות שאם התאפרו ויתקשטו יפה, הרי זו פגיעה בכבוד הנפטר, ולכן ממשיכות להיות מרושלות.
ויש להעיר להן שאין נכון לעשות כן, אלא צריכות להקפיד להראות יפות ומטופחות בתוך ביתה לכבוד בעלה, כדי להצילו מהרהורי עבירה, ולמנוע ממנו מכשול.3
3. כן העיר לנכון בספר יקרא דחי (עמוד 162). ע"ש.
כתב שעל הקבר
ד. ההולך לבית הקברות, וקורא את הכתב שרשום על גבי המצבות, הרי זה גורם לשכחה. ואין הבדל אם קורא בפה או קורא בהרהור.4
אולם כל זה דווקא כשהאותיות בולטות, אבל אם האותיות שקועות, מותר לקרותן, ואין בזה שום חשש. ולכן יקפידו בני המשפחה לעשות את הכתב שעל המצבה שוקע ולא בולט, כדי לא לתת מכשול לאותם שקוראים את הכתב שעל הקבר.
4. מסכת הוריות (יג:), ומשנה ברורה (סימן ב ס"ק ב). וראה שו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן כ), ובשו"ת רביד הזהב (חלק א יו"ד סימן יב), ובמה שכתב הגר"ח קניבסקי שליט"א בספרו שיח השדה (ס' הזכרון עמוד יג).
5. כן כתב לעורר בשו"ת בצל החכמה (שם), שאותם העושים כתב בולט על המצבה, הרי הם נותנים בכך מכשול לאנשים, ויש בזה חשש איסור לפני עור. ע"ש.