שער ההלכות - יורה דעה · פרק ט"ו - צניעות וקדושה
קול באשה ערוה
א. קול באשה ערוה. לפיכך כאשר מגיע אורח להתארח בשבת אצל זוג אנשים, יש לאשה ולשאר בנות הבית להיזהר שלא לשיר בקול רם בשעה ששרים "שלום עליכם" וזמירות שבת, אף אם כולם שרים ביחד, מפני שמכשילות את האורח באיסור שמיעת קול זמר של אשה.1
1. בגמרא ברכות (כד.) אמר שמואל, קול באשה ערוה, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה". ופירש רש"י, מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מינה תאוה היא. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (אהע"ז סימן כא ס"א), שאסור לשמוע קול אשה. ולכן יש לנשים להיזהר שלא לשיר בפני גברים, כדי לא לתת להם מכשול.
וכבר כתב בשו"ת באר שבע בבאר מים חיים (סימן ג), תוכחת מגולה יפה ומעולה, אדבר עם בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים, ובפרט עם נשים נשואות שהן מזמרות ומשמיעות קול שיר בזמירות שבת עם בחורים, זקנים עם נערים יחד, ואינם משימים על ליבם שהיא מצוה הבאה בעבירה, ולכן ראוי לכל אשה כשרה בין שהיא נשואה ובין שהיא פנויה, שלא תשמיע קול שיר בזמירות ולא בשום דבר ובשום זמן, כל זמן שמסב עימה איש שהיא ערוה עליו. רק שפתיה יהיו נעות וקולה לא ישמע כלל ועיקר. ע"כ .
ואם לחשך אדם לומר, דהרי קיימא לן דתרי קלי לא משתמעי [כדאיתא במסכת ראש השנה (כז.)], ומאחר שאין האוזן יכולה לשמוע שני קולו בבת אחת, אם כן כששרים כולם ביחד, אין לחוש ל"קול באשה ערוה", מפני שלא שומעים את קולה של האשה.
אף אתה אמור דזה אינו, דהנה מבואר בשו"ת אבני ישפה (ח"ב עמוד יב) בשם הגאון רבי ישראל קניבסקי (הסטייפלר) זצ"ל, שדרך בני אדם כששרים יחד, כל אחד מקשיב היטב לקול חברו כדי שבאמת תהיה שירתם ביחד ובקנה אחד. ואם כן נמצא שהמטֵה אוזנו לקול השירה, נכשל בשמיעת קול אשה, ולכן אין להקל לשיר גברים ונשים יחד. ע"כ.
וכן כתב בשו"ת אז נדברו (ח"ט סימן נט), שכיון שהזימרה משותפת, לא שייך לומר שאינו מתכוין לשמוע את קולה. ע"ש. וכן תחזה בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד (סימן ז) שכתב כן, ודחה שם דברי המקילים בזה מטעם דתרי קלי לא משתמעי, דליתא. ע"ש. וכן כתבו בספר הליכות בת ישראל (עמוד צ) ובספר טהרת המשפחה (עמוד 84). וכן עיקר.
כיצד שרה דבורה הנביאה בפני אנשים
והנה יש שהקשו על זה ממה שכתוב בספר בשופטים (פרק ה פ"א): "ותשר דבורה וברק בן אבינועם", דמשמע שמותר לשיר ביחד בפני אנשים. ותרוצים רבים נאמרו כדי לישב קושיא זו, וכשאני לעצמי נראה ליישב בס"ד, שיתכן שדבורה שרה, אבל לא בקול רם, ולכן לא שמעו אותה האנשים. אבל לשיר בקול רם, אסור אף כששרים ביחד. ושוב ראיתי שכן כתב לתרץ בספר האלף למטה, והובאו דבריו בציץ אליעזר הנ"ל. ובשו"ת שער שמעון אחד (ח"ד עמוד קנו) כתב לתרץ, שדבורה שרה לבדה וברק שר לבדו, דהיינו נשים לבד וגברים לבד. ע"ש. וראה עוד בספר חלק הלוי (עמוד צא).
ועל כל פנים, כתב בשו"ת יפה נוף (סימן פג), שנשים שמצטרפות לשירת הגברים בסמינרים, ברור שלכתחילה יש להסביר להן בלשון רכה שינמיכו את קולן שלא ישמע. אולם אם עלולות להפגע מכך, ויש חשש שהדבר ידחה אותן מלהתקרב לה' ולמצוותיו, יש להעלים מהן עין. וכיוצא בזה ראיתי בספר "ועלהו לא יבול" (חלק א עמוד עב), שכתב בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שלמטרת קירוב רחוקים, יש מקום להקל ולעבור על איסור קל, כדי לזכות אחרים בדבר גדול.
ב. בנות שיוצאות לטיול עם אוטובוס מאורגן, יש להן להיזהר שלא לשיר שירים בקול רם כשיש נהג באוטובוס, מפני שמכשילות אותו בשמיעת קול זמר של אשה.2
2. על פי האמור לעיל, וכן העיר לנכון הגאון רבי שלמה ז. אויערבך זצ"ל, וכתב, שאין לומר שהנהג טרוד במלאכתו ואינו שומע ואינו נהנה משירתן של הבנות. והובאו דבריו בספר הליכות בת ישראל (עמוד פו).
וראה בשו"ת אגרות משה (או"ח סימן כו) שבנות גדולות למעלה מגיל אחת עשרה, אף על פי שידוע שעדיין לא ראו דם, יש להחמיר שלא ישמעו את קולן, כיון שישנן בנות שכן רואות דם בגיל זה. ע"כ. ובספר נקיות וכבוד בתפילה (עמוד לג) כתב, שדעת הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שיש לחוש לזה כבר מגיל שבע. ע"ש.
ואף שבספר טהרת הבית (ח"ב עמוד קסט) סתם וכתב שמותר לשמוע קול של פנויה, צריך לומר שכונתו לפנויה שלא הגיע זמנה לראות, אבל פנויות שהגיע זמנן לראות, הרי הן בחזקת טמאות, ואין היתר לשמוע את קול שירתן, כמבואר בדברי הפוסקים שהזכיר שם.
ג. אף על פי שנתבאר שאסור לאשה לשיר במקום שגברים יכולים לשמוע את קולה, בכל זאת מותר לגננת לשיר שירים לילדים כשנמצא בחצר מנקה גוי, או שיש שם שכנים גויים, מפני שכל האיסור לשיר בפני גברים חל רק באופן שיהודים שומעים את קולה, ולא כשגויים שומעים אותה.3
3. הנה איסור שמיעת קול זמר של אשה הוא משום שיכול לבוא לידי הרהור עבירה בשמיעת קולה, וכתב בשו"ת יפה מראה (סימן כא) שאף שבן נח מצווה על גילוי עריות, היינו דווקא שלא לעשות מעשה, אבל ראיה והרהור דילפינן להו מקרא אחרינא אינו מצווה, דבפרטי ההלכות לא נתחייבו הגויים כישראל. ועל פי זה כתב שם להתיר למכור טלויזיה לגוי, אף שיתכן שיראה שם פריצות ויבוא לידי הרהור, דמאחר שאינו מצווה על הדבר, אין בזה משום לפני עור. ע"כ. ולפי זה יש להתיר לגננת לשיר שירים לילדים במקום שמצויים גויים השומעים את קולה, ואין לחוש בזה לאיסור לפני עור.
וכן ראתה עיני בשו"ת נצח יוסף (ח"ב סימן סג), שהתיר לאשה לשיר כשגוי שומע אותה, מפני שאין איסור הרהור לגוי. ואף אם נאמר שעל ידי שתגרום לגוי הרהור, יכול לבוא הגוי לידי השחתת זרעו, אין לחוש לזה, מפני שדעת רוב הפוסקים שאין הגויים בכלל הציווי שחייבים על השחתה [וכן כתב בשו"ת אגרות משה חלק ד (או"ח סימן קטז), שלבני נח לא נאסר כלל הוצאת שז"ל], ומימלא אין לה לחוש ללאו דלפני עור. אולם ברור שליהודי אסור לשמוע קול זמר של גויה. ע"כ. וכן כתב להקל בזה בספר טהרת המשפחה (עמוד 246). ע"ש.
וראה בשו"ת אבני ישפה חלק ה (סימן קמג), שכתב להתיר לאשה להשמיע קול זמר בפני אנשים שוטים [כגון בבתי חולים לחולי נפש וכדומה], כדי לעודדם ולשמח את רוחם. עיין שם.
הפרדה באוטובוס
ד. כאשר מארגנים טיול לקברות צדיקים וכדומה, יש ליחד אוטובוס נפרד לגברים ואוטובוס לנשים, כדי לשמור על גדרי הצניעות. ואם אין באפשרותם לעשות כן, יש ליחד את החלק האחורי של האוטובוס לנשים, ואת החלק הקדמי לגברים, כדי לא לגרום מכשול לנוסעים.4
4. בספר חסידים (סימן קסח) כתב: אל תערב בנים ובנות פן יחטאו, וכמו שכתוב בתהלים: "בחורים וגם בתולות" ולא עם בתולות, אבל "זקנים עם נערים", מלמד שצריך הפרדה בין נשים לגברים. עכ"ד.
ולכן גם כשיוצאים לטיול באוטובוס, יש להקפיד על כללי הצניעות גם בשעת הנסיעה, וכמו שהעיר מכבר בשו"ת יפה נוף (סימן פח). אומנם כתב שם, שבסמינרים העורכים טיולים, והבעל רוצה לשבת דווקא ליד אשתו, אין צריך להפרידם, כדי שלא יגרם נזק וקלקול יותר מהתקנה.
וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן קט), שאפילו בילדים קטנים וקטנות, יש להקפיד שלא תהיה ביניהם תערובת, משום שמתרגלים להיות זה עם זה. ע"ש. וראה עוד בשו"ת יחוה דעת חלק ד (סימן מו).
ואף שבשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ב סימן יד) העלה דליכא איסור לישב ליד אשה באוטובוס, אלא אם כן יודע בעצמו שיוכל לבוא לידי הרהור, שאז יש לו להמנע מכך. ע"ש. אין זה דומה לנידון דידן, דהתם אין הדבר תלוי בו, ויש לו צורך מצד ההכרח והאונס לשבת ליד האשה, ולכן יש מקום להקל. אבל לכתחילה כשאפשר למנוע זאת, בודאי שכן ראוי לעשות. וברור.
צניעות בים ובבריכה
ה. נשים שמתרחצות בחוף ים נפרד שמיועד לנשים בלבד, חייבות לכסות היטב את גופן בחלוק רחב [שאינו שקוף], גם כשנכנסות למים, מכיון שיש מציל על החוף, ועליהן להיזהר שלא יגרמו לו מכשול, בכך שיראה את גופן או שערן. וכן לפעמים עוברים גברים דרך החוף של הנשים, ולכן יקפידו עד כמה שאפשר לשמור על גדרי הצניעות וישאו ברכה מאת ה'.5
5. והנה בספר הליכות בת ישראל (עמוד קא) כתב, שיש לנשים להיזהר שלא לשהות על החוף בלא חלוק, כדי לא להחטיא את המציל, אלא תפשוטנה את חלוקיהן סמוך למים ממש, ובצאתן תלבשנה אותם. ע"כ.
ואחר המחילה כנראה נפלט דבר זה מקולמוסו בשגגה, דמנין לו להתיר לפשוט את החלוק בסמוך למים, והרי ייתכן שבדיוק באותו רגע יראה אותה המציל, וייכשל על ידה באיסור הסתכלות. ועוד, הרי המציל יכול לראותה גם כשנכנסת למים, שהרי אין כל גופה נימצא תדיר בתוך המים, ונמצא שאותה אשה גורמת מכשול למציל ולעוזריו. ועל כן בודאי שצריכות להיכנס למים עם החלוק, ולא יפשטו אותו סמוך למים.
והן אמת שאחרוני זמנינו התירו לאשה ללכת להיבדק אצל רופא, משום שהרופא טרוד במלאכתו, ולכן אין כל כך חשש שיבוא לידי עבירה, כמבואר בספר טהרת הבית (חלק ב עמוד ריח) ועוד. מכל מקום נידון דידן חמיר טפי, משום דשאני רופא שהאישה חייבת להיבדק אצלו כדי שירפא אותה, ולכן בכהאי גוונא סמכו להקל משום טעמא דטריד. אבל אבל אשה שבאה להנאתה לים, ודאי צריכה להיזהר שלא תגרום למציל מכשול, ולא סמכינן בכהאי גוונא על טעמא דטריד. וברור.
ותנא דמסייע לן הוא הרב המאירי, דהנה במסכת עבודה זרה (דף כ') אמרו, שמותר להרביע מין במינו בבהמה, ואף לסייע להם בהתחלת המעשה מותר, ולא חששו שמא יבוא לידי הרהור, משום דבעבודתו טריד. וכתב שם המאירי, שהתירו לעשות כן, משום שכל זה דרך מלאכה כשאר המלאכות הנעשות "לתועלת המוני". ע"כ. ומבואר שרק כשיש תועלת המונית, יש לסמוך על סברא זו דטריד במלאכתו, אבל רחצה בים ללא צניעות, אין בכך תועלת, ולכן אין להקל בזה.
וראה בשו"ת באר משה (ח"ג עמוד רז), שהביא את דברי הרב בנין ציון, שהתיר לאשה להיבדק אצל רופא משום דטריד במלאכתו. וכתב על זה, שמאליו מובן כמה חלש טעם זה להקל, אלא דמשום אונס סמכו על זה לקולא. ע"ש. ומבואר מדבריו שבנידון דידן שאינו בגדר אונס, אין לסמוך על טעם זה לקולא.
וכאשר דמיתי כן ראיתי בשו"ת יפה נוף (סימן פג) שהביא דברי הגאון רח"פ שיינברג שליט"א, שנשים שבאות לרחוץ בים ניפרד, צריכות ללבוש בגדיהן כדרכן, ורק מיד לפני כניסתם למים, יוכלו להוריד בגדיהן העליונים מעליהן. ואף שעדיין יוכל המציל לראותן במים, יש להתיר בזה משום שהוא עסוק במלאכתו. עכ"ד. וכתב על זה הרב יפה נוף, דלא קרב זה אל זה, שהרי רק ברופא התירו מטעמא דטריד, משום פיקוח נפש, מה שאין כן הכא, ולכן יש לאסור לעשות כן. וכן פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א. ע"ש.
וכן כתב בספר טהרת המשפחה (עמוד 248) בשם מרן הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א, והוסיף שגם בשו"ת אז נדברו (חי"ב סימן מד) כתב שנשים יכסו עצמם היטב בחלוק בשעה שרוחצות במים, מפני שגברים (רחוקים ממצוות) עוברים מידי פעם דרך החוף של הנשים, ועלולים להיכשל בראייתן. ע"ש. וכן כתב בספר אנשי קודש (עמוד כג), שיש לאשה לרחוץ במים אך ורק עם בגד וחלוק רחב על כל גופה. ע"ש.
ואל תשיבני ממה שכתב בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"ד סימן סב) דליכא איסור ממש לרחוץ במקום שיש מציל, אבל מכל מקום נשים יראות ה' ובפרט נשי תלמידי חכמים אין להם לרחוץ שם, ובעליהן התלמידי חכמים צריכים למונעם מזה, כדי שלא יכשלו באונס או פיתוי. ע"כ. ומשמע שדעתו להקל בנידון דידן.
ברם יש לומר, שהרב אגרות משה לא דיבר באופן כזה שהנשים רוחצות בים ללא חלוק עליהן, אלא גם הוא מסכים שחייבות חלוק, אלא שכל חששוֹ הוא מצד יחוד ופריצות, שמא המציל יתן עיניו באחת מהן ויבוא לידי עבירה, כמבואר שם בדבריו. ולית דן צריך בושש.
ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב בשו"ת עולת יצחק (ח"ב עמוד ש"צ) להתיר בזה ובכיוצא בזה. כיעו"ש. ואחר המחילה הרבה, הפריז יתר על המידה, והעיקר לדינא להחמיר בזה. וכן פסק מורינו הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א בספרו היקר אוצר דינים לאשה ולבת (עמוד שפה), וביאר שם שאותה אשה שבאה לים בלבוש לא צנוע, גורמת להכשיל את המציל בהסתכלות במקומות המכוסים, ועוברת בכך על לפני עור לא תתן מכשול. ע"ש.
ו. אסור לאשה להסתפר אצל ספר, מפני שגורמת לו להיכשל בהרהורי עבירה, ובאיסור נגיעה באשה. ואיסור זה הוא מן הדין ולא מידת חסידות. [וכמו כן אסור לגבר להסתפר אצל אשה].6
האם מותר לסָפַּר לספֵּר נשים משום שטרוד במלאכתו
6. הנה הגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סימן ד) כתב, שאף על פי שאיסור קירבה שאסרה תורה היא קירבה של הנאה, כגון חיבוק ונישוק, אבל נגיעה בעלמא לא שמענו. מכל מקום איסור מדרבנן מיהא איכא, אפילו בנגיעה בעלמא. ולפי מה שכתב הריב"ש (סימן תכה) שאיסור קירבה לנידה נוהג אף בפנויה, מפני שלא חילק הכתוב בין אישה נשואה לפנויה, צריך להיזהר הרבה מלהתקרב לנערות בתולות אפילו בנגיעה בעלמא. וכן בדבר ההווה ורגיל שנושקות הבתולות והפנויות לבני אדם גדולים וחשובים ולקרוביהן, צריך להיזהר מאוד שלא יגעו בבשרן, וכל שכן שצריך להיזהר ביותר באשת איש. עכ"ד.
ובספר טהרת הבית (חלק א עמוד לח) הביא דבריו, והוסיף עוד, שלפי דעת מרן הבית יוסף (סו"ס קצה) יש בנגיעה באשה משום אביזריהו דגילוי עריות שיהרג ולא יעבור, ולא רק איסור דרבנן. ע"ש. ומאחר שיש איסור לגעת באישה בין נשואה ובין פנויה, ממילא יש לאסור לאשה פנויה וכל שכן נשואה, להסתפר אצל גבר, כדי שלא להכשילו באיסור נגיעה באשה, ובנוסף לכך עלול לבוא לידי הרהורי עבירה.
וחבלים נפלו לי בנעימים בשו"ת נצח יוסף (חלק א חאה"ע סימן סו), שנשאל האם מותר לספר נשים, ופסק שבודאי במקום ששייך הרהור, אסור לספר נשים אפילו שזהו פרנסתו, מפני שבא לידי נגיעה ומישוש, ובשעה שהספר עומד לנאותה ומסתכל מכל הצדדים עליה כדי לייפותה, ודאי שעובר בזה על לאו של "ולא תתורו", כיון שלא יתכן שלא יבוא להרהר עליה, ומי יתפוס גחלת בידו ולא ייכבה. ע"כ.
וכן כתב בשו"ת יצחק ירנן (ח"ב אהע"ז סימן א), שאסור לאשה להסתפר אצל איש ואין להקל בזה בשום אופן. ע"ש. והדברים ידועים ומפורסמים שהרבה ספרי נשים, בגדו בנשותיהם או התגרשו מהן, בגלל קשר שנוצר עם אחת מלקוחותיהם, ונכשלו בעבירות חמורות, רח"ל. והמפורסם אין צריך ראיה.
וחזות קשה הוגד לי בספר הליכות בת ישראל (עמוד עה), שכתב בשם הגרח"פ שינברג שליט"א, שמהדין מותר לאשה להסתפר אצל איש, ואין בכך משום לפני עיור ולא משום מסייע לעוברי עבירה, כיון שהספר בעבודתו טריד. ועל כל פנים ממידת חסידות אין זה ראוי בין לנשואה ובין לפנויה לעשות כן. עכ"ד.
ואחר המחילה מהדר"ג, לא שייך בנידון זה לומר "בעבודתו טריד", מפני שרק במקום צורך גדול וחשש סכנה, התירו ליסמוך על סברא זו, כגון אשה שצריכה להיבדק אצל רופא מומחה ואין רופאה מומחית כמותו, בכהאי גוונא התירו לה להיבדק אצל הרופא, מפני שאין ברירה אחרת [וכפי שהזכרנו כבר בהערה הקודמת]. אבל כשאין הדבר נחוץ כל כך, אין להתיר לאשה להבדק אצל רופא, כמבואר בספר טהרת הבית (ח"ב עמוד רכב) ע"ש. ואם כן ברור שאין להתיר לאישה להסתפר אצל גבר, מפני שאין הדבר הכרחי כל כך, ובפרט שבקלות יכולה למצוא ספרית.
ואף שאמרו בגמרא בבא מציעא (דף צ"א), שמותר להרביע מין במינו בבהמה, ואף לסייע להם בהתחלת המעשה מותר, ולא חששו שמא יבוא לידי הרהור, משום דבעבודתו טריד, ואם כן לכאורה גם הכא יש לומר הכי. מכל מקום כבר הזכרנו לעיל את דברי המאירי שביאר, שכל מה שהתירו לעשות כן, הוא משום שכל זה דרך מלאכה כשאר המלאכות הנעשות לתועלת המוני. מה שאין כן בנידון דידן אין בזה תועלת המונית, ולכן אין להקל בזה. וק"ל. וכן כתב בשו"ת נצח יוסף הנ"ל, דלא אומרים בנידון זה "בעבודתו טריד", כיון שלא יתכן שלא יבוא לידי הרהור. ע"ש.
וכן כתבו לאסור בספר שובע שמחות (חלק א עמוד לז), ובספר טהרת המשפחה (עמוד 243) ע"ש. וכעת ראיתי בספר "בנות ישראל" בסופו, שציין בשם הגר"ש בעדני, והגר"ש וואזנר, והגר"ש אלישיב, והגר"נ קרליץ, והגרש"ז אויערבך ועוד, שאסרו לנשים ללכת להסתפר אצל ספר. ע"ש. וכן עיקר. ועיין עוד בשו"ת יפה נוף (עמוד רמב).
וכתב בשו"ת רבבות אפרים (חלק ו עמוד תקלה), שמותר לבת לספר את אביה, ואת אבי אביה, דלא שייך בזה הרהור, ובלבד שיעשו זאת בצינעא מפני הרואים. ועיין עוד בשו"ת באר משה (חלק ד סימן קכא), בשו"ת ויצבור יוסף בר שלום (חלק ב סימן עה).
ז. כאשר מזמינים צלם שיצלם את הברית או את החתונה וכדומה, יש להקפיד לקחת צלם שיצלם את הגברים, וצלמת שתצלם את הנשים, כדי שלא לגרום לצלם להכשל באיסור הסתכלות על נשים.7
ואם בעלי השמחה לא הקפידו להביא צלמת שתצלם את הנשים, צריכות הנשים להמנע מלרקוד בשעה שהצלם מצלם אותן, כדי שלא לגרום לו מכשול כשרואה אותן רוקדות.8
7. כתב מרן בשלחן ערוך (אהע"ז סימן כא סעיף א): אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה אם מתכוון להנות ממנה. ע"כ. ולכאורה לפי זה יהיה מותר לגבר לצלם נשים, מפני שהשלחן ערוך אסר להסתכל על אשה רק כשמתכוון להנות ממנה, ולא כשמתכוון לצלם אותה ללא שום כוונה של הנאה.
אולם בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ב סימן יג) כתב, שלהיות במקום שנשים הולכות מגולות בשר כגון מגולות שוק וכדומה, יש בזה איסור הסתכלות אף כשלא מתכוון להנות. ואם מתכוון להנות, אזי אסור להסתכל אף באצבע קטנה של אשה. עכת"ד. וכן כתב בשו"ת יפה מראה (עמוד רנ), דאף שאמרו שבהבטה על אשה אין איסור, כל זה דווקא במקומות הגלויים בה, כגון פניה וידיה, אבל במקומות המכוסים, אף ראיה בעלמא אסורה לכולי עלמא. וכן מבואר במשנה ברורה (סימן עה ס"ק ז) ובפרי מגדים שם. ע"ש.
ולפי זה יוצא, דאף אם נאמר שהצלם אינו מתכוון להסתכל על הנשים הרוקדות כדי להנות מהן, אלא מתכוון לעשות מלאכתו, גם כן אסור, מפני שרואה נשים שלבושות בחוסר צניעות ומגולות שוק וירך. ואף שיש נשים שלובשות בגדים צנועים, מכל מקום כשרואה אותן בשעת הריקודים, הרי הם בגילוי שוק ובחוסר צניעות, ולכן אין לתת לו שיצלם את הנשים, מפני שבשעה שמצלם, לא יתכן שלא יבוא לידי הרהור, ובעצם ההסתכלות יתכן מאוד שעובר בלאו דלא תתורו.
ופוק חזי בספר נקיות וכבוד בתפילה (עמוד קע) שהביא תשובת הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שנשאל אודות אדם הקונה מחנות שמוכרת שם אשה, ואם לא הסתכל בפניה תיפגע מכך, האם מותר להסתכל? והשיב דמה שאסור אין להתיר. ע"כ. ואם בהבט מועט כזה שאינו מתכון להנות אין להקל, אף שהאשה עלולה להיפגע מכך, וודאי שבצלם יש להחמיר יותר ולאסור לו לצלם נשים אף במסיבות חרדיות, שגם שם לא יבצר שלא יהיו כמה נשים שלבושות בלבוש לא צנוע, ונמצא שבעל המסיבה מכשילו.
וישא אברהם את עיניו וירא והנה בשו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן רלה), חיפש צדדים להקל בזה, ולבסוף כתב, שמדינא מותר לאיש לצלם אשה, כיוון דטריד בעבודתו ולא מהרהר, אבל מכוער הדבר, ושומר נפשו ירחק מזה. עכ"ד.
ואחר המחילה מכת"ר, הרואה שם יראה שיש להשיב על טענותיו, וכפי שכבר כתבנו בס"ד לעיל לגבי אשה שרוצה להסתפר אצל גבר, וכן לגבי מציל בים, שאין לומר בזה "טריד במלאכתו". עיין שם ואוקי באתרין. וכעת ממש ראיתי בשו"ת נשא פריו (חלק א סימן מא), שגם כן כתב שיש להביא צלמת ולא צלם, והעיר שם על דברי הרב עולת יצחק הנ"ל שהקל בזה. ע"ש.
ועוד רגע אדבר בו, דהנה בגמרא עבודה זרה (כ:) מובא מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר. אמר: "מה רבו מעשיך השם". ומקשה הגמרא, ולאיסתכולי מי שרי? מתיבי, "ונשמרת מכל דבר רע", שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת?! ומשאני, קרן זוית הואי, ולא ראה אותה באה כנגדו מרחוק, ולכן לא עצם עיניו. ע"כ.
וכתב מרן החיד"א בספרו פתח עינים (שם): נראה להביא ראיה מכאן למה שראיתי שכתב פוסק אחד קדמון, וזו לשונו: הסתכלות בנשים יש אומרים דדרך העברה, כלומר, שאין הראייה בקבע, לית לן בה. ואינו נראה, אלא כל הבטה בעולם באשת איש אסורה, והוא הדין לכל אשה שהיא אסורה עליו משום ערוה. והשתא אי איתא לסברת היש אומרים דדרך העברה מותר, אמאי אצטריך לשנוי שרשב"ג ראה אותה בקרן זוית, הוי להו לשנוי דהאיסור להסתכל הוא בקבע, ורשב"ג דרך העברה ראה, אלא מוכח דרשב"ג לא חזה אלא דרך העברה בעלמא, והיה באונס, דקרן זוית הואי. ע"כ.
ומדברות קודשו יש ללמוד, דאף שהצלם מצלם דרך העברה ולא בהסתכלות מעמיקה, גם כן יש לו איסור, משום שאינו אנוס בדבר. וכבר אמרו חכמינו ז"ל שאין אפוטרופוס לעריות, ולכן שומר נפשו ירחק מזה. ואסיים בדברי ספר חסידים (סימן קעח) שלשה פנים אסורים לראות, פני עבודה זרה, פני אשה, ופני רשע. ע"כ. ומשמע שאפילו ראיה ללא הסתכלות מעמיקה אסורה.
האם מותר לאשה לרקוד כשיש צלם שמצלם
8. כן נראה ברור על פי מה שנתבאר בס"ד בהערה הקודמת. וכן כתב בספר בית יחזקאל (וייס ח"א עמוד ערה), שבזמנינו הרבה נשים רוקדות אלו עם אלו בחתונות, והצנועות מושכות את ידיהן מהריקודים, כי יש הרבה רואים, ויש להן ליזהר שלא יכשלו בהן בני אדם. וכן הזהיר בספר תורת הטהרה (פרק יז אות ח), שאסור לנשים לרקוד אפילו לבדן בפני אנשים. ע"ש. וראה עוד בשו"ת עולת יצחק חלק א (סימן קמז), ובספר אום אני חומה (סימן תכג אות יא).
וחזות קשה הוגד לי בשו"ת אבני ישפה (חלק ג סימן עה), שנשאל מאשה אחת שבזמן שרקדה בין הנשים בחתונה, ראתה גבר אחד עומד בפתח ומתבונן על הנשים הרוקדות, ושאלה האם מותר לה להמשיך לרקוד, או שמא היא מכשילה אותו, ואסור לה לרקוד.
והשיב, שאין איסור "לפני עור" אלא אם כן באופן שעושים דבר שהוא מיוחד להכשיל, כגון שמושיט כוס יין לנזיר, או מוכר דבר איסור. אבל במה שהאשה עושה כדרכה, והיינו מה שרגילות הנשים לעשות, כגון לבוא לחתונה ולרקוד שם, אין זה נכלל בגדר לפני עור, כי אינה עושה דבר להכשילו, אלא הוא מכשיל את עצמו, וכן מסתבר, שהרי איך נאמר שעליה להסתלק בכל פעם שהיא מרגישה שמסתכלים עליה, והוא דבר רחוק מן השכל. ועל כן נראה שהאשה מצווה לא להתלבש או ללכת באופן שמושכת עינים להסתכל עליה, אבל כל שמתלבשת בצניעות ורוקדת רק במקום שיש מחיצה, אין לה לדאוג שכמה מתפרצים עוברים את הגדר ומסתכלים עליה, ועל כגון זה נאמר "הלעיטהו לרשע וימת", ועליה נאמר "שלום על ישראל". ע"כ.
ואחר המחילה הרבה מכת"ר לא צדקו דבריו בזה, שהרי האשה מצווה לשמור על צניעותה, וכל כבודה בת מלך פנימה, וכמו שאסור לאשה ללכת בחוסר צניעות בחוף הים כשיש מציל, הוא הדין שאין לה לרקוד כשיש אנשים שמסתכלים עליה, ומה שאמרו "הלעיטהו לרשע וימות", היינו דווקא כשהאדם עושה דבר שלעצמו הוא היתר ולרשע הוא איסור, כגון שעובר כביש בשבת כשמכונית עומדת להתקרב, וגרם לנהג לעצור את הרכב והכשילו באיסור, אבל הוא עצמו לא עשה בכך שום איסור. אבל כאן שהאשה עצמה עושה איסור בזה שאינה שומרת על צניעותה כבת ישראל, אין לה לרקוד במקום שיש גברים שמסתכלים עליה.
וכיוצא בזה מצינו במסכת תענית (כד.), שרבי יוסי היתה לו בת יפה שהיתה מסתגרת בביתה, ובאחד הימים ראה רבי יוסי בחור אחד שעושה חור בגדר ביתו. אמר לו: מאי האי? אמר לו הבחור: רבי, אם לקחת את בתך לאשה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? אמר לה רבי יוסי: בתי, קא מצערת להו לבריות - שובי לעפריך, ואל יכשלו בך בני אדם. ע"כ.
אתה הראת לדעת שאף שבתו לא היתה אשמה בכך שאותו בחור עבריין הסתכל עליה, בכל זאת ביקש אביה שתמות ולא תחטיא בני אדם. ואם כן בודאי שגם בנידון דידן יש חובה על האשה להיזהר שלא להחטיא את הגברים שמסתכלים עליה, ואין לה לפרוץ את גדרי הצניעות. וברור.
ח. יש אומרים שאסור להרכיב אדם על הכתפיים [כפי שרגילים לעשות בשמחות], מפני שיש לחוש שיגרמו לו להיכשל בהרהורי עבירה, או לקִשוי אבר.
ויש אומרים שאין לחוש לכך, מפני שדבר זה אינו מצוי, וגם יש לחתן אימה ופחד שמא יפול, ולכן אין חשש שיגיע החתן לידי מכשול. ואף על פי שהמיקלים בזה יש להם על מה שיסמכו, מכל מקום עדיף יותר שירימו את החתן עם כסא, ובזה יצאו מידי כל חשש.9
9. מקור דין זה הוזכר בספר רוח חיים לגאון רבי חיים פלאג'י (או"ח סימן תרסט אות ח) וזו לשונו: ביום שמיני עצרת ושמחת תורה, ראוי לכל ראש הקהל שיתן דעתו שלא ירכיבו אדם על כתפיהם לרקד, וראוי לבטל מנהג רע זה. חדא עלית על כולנה, לפעמים המרכיב הוא בחור, או המגביהים אותו הם בחורים, ומקל וחומר שלא ירכב על חמור בלי אוכף נפקא, דלא יתכן לעשות כן, דאיכא למיחש להרהור וקשוי בפני ספר תורה בתוך בית הכנסת. ועוד, דאירע שהפילו אותו לארץ ונטלע (נעשה צולע). ולא מן השם הוא לעשות ריקוד זה, דיוצא לתקלה וכו'. עכ"ל. וכן כתב בשמו בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סימן עג), ולמד מזה שאין להרכיב חתן על הכתפיים מחשש קשוי והרהור. ע"ש.
וכשאני לעצמי הוקשה לי על זה, מהא דאיתא בגמרא שבת (מא.), אמר רבי זירא, אנא חזיתיה לר' אבהו שהניח ידיו כנגד פניו של מטה [כשהיה רוחץ, משום צניעות. רש"י], ולא ידענא אי נגע באמה אי לא נגע. ופרכינן, פשיטא דלא נגע, דתניא, ר' אליעזר אומר, כל האוחז באמה ומשתין, כאילו מביא מבול לעולם [שמתחמם ובא לידי קרי. רש"י].
אמר אביי, עשאוה כבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה [גויים שמחפשים ובולשין את העיר], שכל החביות יין הפתוחות מותרות, ולא חוששים שנסכו אותם לעבודה זרה, כיוון שיש להם פחד ובהלה מהמלחמה, ואין דעתם לנסך. והכא נמי, כיון שהיה פחד לר' אבהו מהנהר הזורם שהוא יורד לתוכו, לכן לא אתי לידי הרהור. ע"כ.
ומזה נלמד, שגם כשמרכיב את החתן על כתפיו, אין לחוש שמא יבוא לידי הרהור, כיון שיש לחתן פחד שמא יפול, וגם חושב על הצילומים והשמחה ששרוי בה, לפיכך לא אתי להרהר או להקשות עצמו לדעת.
ומה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י שיש לדמות דין זה לדין של רוכב על חמור ללא אוכף, אחר המחילה הרבה מהדר"ג, לכאורה לא דמי זה לזה, דהתם אין פחד ברכיבה, כיון שרגיל בה, ולכן שפיר יכול לבוא לידי הרהור. מה שאין כן ברכיבה על חבירו שאינו רגיל בה, אזי יש לו פחד, ולא חיישינן שיבוא לידי הרהור, ובפרט שמרימים אותו לזמן קצר.
ושוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן רכט), שהביא גם כן דין בולשת הנ"ל, וכתב דפשוט שהרוכב על אדם איכא ביעתותא, דאין דרך רכיבה בכך, ולכן לא אתי לידי הרהור. ועוד שהוא ברבים, ולא דמי לרוכב על בהמה בינו לבין עצמו ודרכו בכך, דאז שייך לחשוש להרהור. ודחה שם את דברי הגאון רבי חיים פלאג'י הנ"ל, דכיון שמילתא דלא שכיחא היא שיתחמם, לא גזרו בזה רבנן. והביא לכך ראיה מכמה מקומות בש"ס שחז"ל התירו רכיבה על גבי חבירו, ואף עשו מעשה להקל בזה. וסיים, דמכל מקום המרחיק עצמו מן הכיעור ומהדומה לו, קדוש יאמר לו. ע"ש.
וכרגע נראה לי בספר "ועלהו לא יבול" (ח"ב עמוד קפד) שדעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאין בזה איסור, כי החתן מפחד שמא הוא יפול, וממילא אין לחוש שמא יבוא החתן לידי חימום. אומנם עצם המנהג הוא מנהג לא יפה, ולכן למעשה אין למחות במי שנוהג כך, אבל לא כדאי להיות זה שלוקח את החתן על הכתפיים. עכ"ד.
וכן תחזה בספר בית חתנים (עמוד קסה) שכתב בשם הגאון ר' בן ציון אבא שאול זצ"ל, והגרי"ש אלישיב שליט"א, שאין איסור בדבר, משום שהחתן חושש כל רגע שמא יפול, ובכהאי גוונא אין חשש להרהור. ע"ש. ובספר החופה והנישואין (חלק א עמוד 134) כתב, שגם בשו"ת אז נדברו (ח"ג סימן נט) כתב להתיר בזה, ושאין צורך להחמיר בדין זה. וסיים בספר החופה והנישואין, שכיון שיש אפשרות להשיב את החתן על כסא ולרקוד עמו, עדיף טפי, כדי לצאת ממחלוקת זו.
וראה בשו"ת נחלת פנחס (חלק א סימן קכב) שכתב שאף על פי שהמקילים להרכיב חתן על הכתפיים יש להם על מה לסמוך, מכל מקום למעשה יש להחמיר בזה כמו שכתב הרב שבט הלוי. ע"ש. ועל כן לכתחילה ראוי ונכון לחוש לדעת המחמירים בזה, ובפרט שאפשר להגביה את החתן על ידי כסא ולצאת בכך מכל ספק. ומכל מקום אותם המיקלים בזה, אין למחות בידם, שהרי יש להם על מה לסמוך. ועיין בשו"ת עולת יצחק (ח"א סימן קמו).
פיאה נוכרית
ט. אין לפרסם מקומות שבהם מוכרים "פאה נוכרית", ואותם שמפרסמים על כך, הרי הם מכשילים את הרבים ועתידים לתת את הדין. (ועיין בהערה).10
10. שו"ת יביע אומר (ח"ה חאה"ע סו"ס ה). אומנם כתב לי הגאון ר' חיים רבי נר"ו בגליון הדף, שמרן הראש"ל שליט"א סובר, שמותר למכור פאה נוכרית לספרדיות, ואין בזה איסור לפני עור, משום שיש מתירים ללבוש פאה, וגם משום שבבית מותר לכולי עלמא ללובשה, וגם מפני שאפשר לתלות שהיא גרושה או אלמנה שיש מקום להקל לה ללבוש פאה נוכרית, כגון לצורך שידוכים וכדומה.
מכירת בגדים לא צנועים
י. חנויות הלבשה שמוכרים שם בגדים לנשים, צריכים להיזהר שלא למכור בגדים שאינם צנועים, כדי שלא להכשיל את בנות ישראל בלבוש פרוץ. ואם יש אפשרות להשתמש בבגדים אלו בהיתר, כגון שמלה ללא שרוולים שאפשר ללבוש מתחתיה חולצת סרפן וכדומה, יש להתיר למוכרם.
אומנם אדם שעיקר פרנסתו ממכירת בגדים אלו, ויהיה לו הפסד מרובה אם ימנע מלמכור אותם, המיקל למוכרם במקום צורך גדול, יש לו על מה לסמוך, ועל כל פנים שומר נפשו ירחק מזה, ויכוון בברכת המזון שה' יתברך יזמן לו פרנסה בהיתר ולא באיסור.11
11. הנה מה שכתבנו שיש לאסור מכירת בגדי פריצות לבנות ישראל, כן העלה שר התורה ועמוד ההוראה מרן שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סז) והסביר שם, שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, אף אם יש עוד חנויות שמוכרות בגדי פריצות. ורק באופן שיש אפשרות ללבוש את הבגד בהיתר, יש להקל בזה. כיעו"ש. וכן כתב בספר הליכות בת ישראל (פ"ד עמוד עה), שאפילו בהפסד מרובה, אין למכור או לתת בגדי פריצות לבת ישראל. ע"ש.
אולם לענ"ד נראה שהמיקל למכור בגדים שאינם צנועים, במקום הפסד מרובה יש לו על מה לסמוך, בהסתמך על דעת הפוסקים הסוברים שכל שיכול להשיג איסור זה במקום אחר, לא חל על המוכר איסור לפני עור במכירתו, כמבואר בס"ד בכללים שבפתיחה. ועוד יש לצרף מה שהזכרנו שם, שבאופן שהקונה יעשה את האיסור לאחר זמן ולא מיד בשעת הנתינה, יש אומרים שאין בזה איסור לפני עור, ולא איסור מסייע לעוברי עבירה. ואולי אפשר לצרף כאן דעת השפתי כהן, שבמומר אפילו לעבירה אחת לא חל איסור מסייע כלל. ובנידון דידן נחשבת אותה אשה למומרת לדבר זה, ואין איסור להכשילה. וכן יש לצרף דעת הגרי"ס מרגליות שהזכירו בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, שבמכירה אין איסור לפני עור ולא איסור מסייע. ולכן בצרוף כל זה, יש להקל במקום צורך גדול.
וכאשר דמיתי כן ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קטו), שדרך קסת'ו בנידון זה, והעלה לדינא, שמי שפרנסתו ממכירת בגדי פריצות, אפשר להקל לו בזה בצרוף כמה שיטות מן הפוסקים [שהזכרנו מדבריהם לעיל], דסבירא להו שאין בכהאי גוונא איסור מסייע, ומיהו המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו, כי מלבד איסור זה, איכא עוד איסור לעשות סחורה עם נשים פרוצות שנכנסות לשם. עכת"ד.
וראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן סב), שנשאל אם מותר למכור בגדים שאינם צנועים, והשיב, שהגם שאלו המוכרים יש להם אולי לסמוך על איזה מתירים, כגון הכתב סופר שסובר דכל שאינו מסייע ממש לגוף העבירה, והוא שלא בשעת העבירה, ליכא כלל איסור מסייע, ואם כן יש ללמד עליהם זכות. מכל מקום שומר נפשו ירחק מזה, ויזכה להתפרנס בלכתחילה ולא בשעת הדחק. עכ"ד.
ועל כן לכתחילה בודאי שראוי לכל בעל נפש שימנע עצמו מכך, ויתפלל לבורא עולם שיפרנסנו בהיתר ולא באיסור, ושומע תפילה ישמע תפילתו ברחמים. ומכל מקום המיקל בזה במקום צורך והפסד, יש לו על מה לסמוך כנזכר. וראה בשו"ת שרגא המאיר (ח"ח סימן ע), שהתיר מכירת בגדי פריצות לנוכרים, אך כתב שיש להמנע מכך מצד שצריך לשמור על הקדושה. ע"ש.
ביקור בחדר יולדות
יא. נשים ששוכבות בבית חולים לאחר הלידה, יש להסביר להן שלא יבקשו מהבעל שירבה לבוא לבקרן, מפני שמצוי שם הרבה פריצות ומראות נגעים, וכשדורשות מהבעל שיבוא לבקרן, גורמים לו מכשול בבואו לשם.12
2. כן העיר לנכון בספר יקרא דחיי (עמוד 10), וסיים שזכות זו תעמוד להן לצאת מבית החולים לחיים טובים ולשלום. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סו"ס קסז), שלדעתו אין זה מהנכון כל כך שהבעל ילווה את אשתו למרפאה, וימתין לה בחדר ההמתנה עם נשים שיושבות שם בבגדי פריצות כרגיל במקומות אלו, ותקנתו זו קלקלתו. ע"ש.
לקחת אשה שלא תכסה ראשה
יב. יש אומרים שהנושא אשה שלא תכסה את ראשה לאחר החתונה, עובר באיסור לפני עור לא תתן מכשול, מכיון שאשה פנויה פטורה מכיסוי ראש, ועל ידי הקידושין שקידש אותה, גרם לה להתחייב בכיסוי ראש, ובגללו נכשלת בהליכה בגילוי ראש.
אולם המיקל בזה יש לו על מה לסמוך, ועל כל פנים, ודאי שיש לו לשדלה בדרכי נועם שתכסה את ראשה כדרך בנות ישראל הכשרות והצנועות, ובזה תביא שפע וברכה לה ולכל בני ביתה.13
13. הנה חיוב האשה בכיסוי הראש, ילפינן במשנה בכתובות (עב.) דתנן: ואלו יוצאות מבעליהן שלא בכתובה, העוברת על דת יהודית [עוברת על מנהג בנות ישראל, אף על גב דלא כתיבא באורייתא. רש"י], ואיזו היא דת יהודית? יוצאה וראשה פרועה [ומשמע דחיוב כיסוי ראש הוא רק מנהג בנות ישראל והוי מדרבנן].
ומקשה הגמרא, ראשה פרועה אין זה דת יהודית, אלא חיוב מדאורייתא הוא, דכתיב "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש [הכהן מסיר את כיסוי ראשה של הסוטה כדי לגנותה, ומכיון שעושים זאת כדי לגנותה, ראיה שביזיון הוא לאשה להיות בגילוי ראש, כיון שבדרך כלל הדבר אסור]. ומוכח מהפסוק שיש חיוב מהתורה לאשה לשים כיסוי ראש, ואין זה מדרבנן.
ומשני, דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור [פירוש: מן התורה די ב"קלתה" דהיינו כיסוי סמלי לראשה, אולם בגלל דת יהודית, זקוקה האשה לכיסוי של ממש כשהיא בשוק או במקום פומבי]. ע"כ.
ובגמרא גיטין (צ.) אמרו: יש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי, מוצצו ואוכלו, זוהי מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרועה. ע"ש.
ופסק מרן בשלחן ערוך (אה"ע סימן כא ס"ב), שלא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש. [וכתב הבית שמואל (שם אות ה), דפנויה, היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת. והוסיף שם הפתחי תשובה, שגם רווקה בעולה פטורה]. וראה בשו"ת יביע אומר (ח"ג אה"ע סימן כא), שאין חילוק בין זמנינו לזמנם, ודבר פשוט הוא שאין להתיר לנשים לצאת פרועות ראש, וחס ושלום שיעלה על לב אדם להקל בזה. ע"ש.
אתה הראת לדעת שחיוב כיסוי ראש הוא מן הדין, ואם כן, אדם שמקדש אשה ויודע שתלך ללא כיסוי ראש, עובר משום לפני עור, כיון שקודם החתונה היתה פטורה מכיסוי, וכעת חִייב אותה בכיסוי ראש על ידי הקידושין, ונמצא שבגללו נכשלת באיסור הליכה בגילו ראש. וכן כתב בספר לב אברהם (סימן קה), שהנושא אשה ויודע שלא תכסה את ראשה, עובר בלפני עור, והובאו דבריו בספר לפני עור (עמוד ריט). ע"ש.
אולם לכאורה נראה שהמקל בזה אין למחות בידו, מפני שכעת בשעת הקידושין שמקדשה, מצוה קעביד, ואף על פי שלאחר מכן כשתצא האשה לחוצות קריה ללא כיסוי, תעבור איסור, אף על פי כן כיון שבאשר הוא שם מצווה קעביד [בשעת הקידושין והיחוד], אין לחוש בזה לאיסור לפני עור.
וכיוצא בזה כתב בשו"ת חדות יעקב חלק א (יו"ד סימן כד אות יד), שמותר לעשות קידושין ושידוכין בין אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, משום שבאשר הוא שם מצוה קעביד. ע"ש. וכן כתבנו בס"ד לעיל (פרק ז'), שהמיקל לשדך בין חילונים, אין למחות בידו, אפילו אם לא עושה כן לצורך פרנסה. ועל פי המבואר בכללים שבפתיחה, יש לצרף עוד כמה צדדים להקל בזה. כיעו"ש.
וכעת ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סימן רפד), שהאריך הרחיב בדין זה, והעלה שאם אדם בא לשאול אם להתחתן עם אשה שלא תכסה ראשה לאחר החתונה, אין למחות בידו, כיון שנושא אותה מדעת עצמו, אלא שיש לחזקה ולהשפיע עליה לקבל דת משה כראוי לאשה כשרה. אבל יראתי להורות היתר בדבר זה, שיכול להיות מכשול, שכל ימי חייה תהלך אשה זו בריש גלי בחוצות בפרוע ראש, על פי היתר מורה הוראה בישראל, ואסור לנו להתיר זאת. עכת"ד. ומשמע שלא חשש לאיסור לפני עור, אלא שחשש להורות היתר, כדי שלא תאמר האשה שבהיתר הרב היא הולכת בגילוי הראש. עיין שם ודו"ק.
ולכן הן אמת שאין למחות במי שלוקח אשה שאינה רוצה לשים כיסוי ראש לאחר החתונה. אומנם, מי שבא להתייעץ האם כדאי לו לקחת אשה כזו, ואם יאמר לו החכם שלא יתחתן עימה, ישמע ויקבל את דבריו, לכאורה אם אותו שואל הוא בעל תשובה אמיתי שרוצה להתקדם בעבודת ה', יש להורות לו שלא יכניס עצמו לחיי נישואין שאינם מנוהלים על פי דרך התורה הקדושה, וכבר היו מקרים שהחתן סמך על כך שהכלה תתחזק אחרי החתונה, ולבסוף הכלה הפילה אותו, וחסר לסורו. ויש להתייעץ בכל דבר עם החכם, ותשועה ברוב יועץ.
צניעות ביציאה מבית הכנסת
יג. אשה שבאה עם בעלה לבית הכנסת להתפלל, או לשמוע שיעור, יש לה להקפיד על שמירת הצניעות. ולכן כשיוצאת מבית הכנסת, לא תמתין לבעלה במקום שהאנשים יוצאים משם, מפני שמכשילה בכך את הרבים, ועוונה גדול מאוד.14
14. כן כתב בשו"ת באר משה (ח"ח סימן פה), וצווח שם שעוון חמור ומנהג רע מאוד הוא מה שהנשים עומדות לפני שער בית הכנסת, ובלא יודעים גורמים רע לעצמן, לבעליהם, ולזרעם אחריהם, וגם לאחרים שנכשלים בגללן. ע"ש. וראוי לגבאים או לרב בית הכנסת לבקש מהנשים שיצאו כמה דקות קודם סיום התפילה או השיעור, כדי שלא יפגשו ביציאתם עם הגברים.
וטוב עין יראה מה שכתב הרב חסיד רבינו אליעזר פאפו זיע"א בספר יעלזו חסידים: מעשה בזקנה אחת שהיתה מקדמת לתפילה, והיו בה מעשים טובים. לאחר מותה באה בחלום לטובים [לאנשים צדיקים], אמרו לה: מה את באותו עולם? אמרה להם: מכין אותי בדינים גדולים, וכאשר שאר צדיקים וצדקניות בשמחה, מגרשים אותי מביניהם ואומרים לי: כשהיית בחיים, היית יוצאת מבית הכנסת בסדר קדושה, ולא היית ממתנת עד שיהיו יוצאים מבית הכנסת, וכן לא נזהרת לצאת מעט קודם שיצאו האנשים כדי שלא יפגעו בך. ובודאי שזו האשה היתה חסידה גדולה, ועל כן דקדקו עימה על זאת וכו'.
ולעת כזאת יש להזכיר מה שכתב בספר אנשי קודש (עמוד לב) בשם הגאון ר' יעקב מוצפי זצ"ל, שבימינו מצוה לאשה להתפלל בבית, מלבוא לבית הכנסת בשבתות, וכן כתב באגרת הגר"א, וזאת כדי שלא לגרום חס ושלום כמה מכשולים לעצמה וגם לאחרים, וכל כבודה בת מלך פנימה. עכ"ד. ישמע חכם ויוסף לקח.
מכירת טלויזיה ליהודי
יד. אדם שיש ברשותו מכשיר טלויזיה, וברצונו לסלק מכשיר זה מביתו, אין לו למכור אותו ליהודי, מפני שמכשילו בכמה איסורים חמורים. ואפילו אם ידוע לו שאותו יהודי יקנה טלוויזיה במקום אחר, אין למכור לו אותה.
ועל כל פנים, המיקל למכור את הטלויזיה ליהודי, באופן שעלול להיגרם לו הפסד מרובה אם לא ימכור אותה, יש לו על מה לסמוך.15
15. ידוע הדבר ומפורסם העניין, כמה רעות רבות וצרות יש בהחזקת מכשיר טלוויזיה בביתו, ואין צורך להרחיב הדיבור בזה, וכבר כתבנו במקום אחר בשם הפוסקים, שאדם שרואה תוכניות בטלוויזיה, לא יכול לשרת כשליח ציבור, ולכן פשוט הדבר שאין למכור ליהודי טלוויזיה, כדי שלא להכשילו בכמה איסורים חמורים.
ברם, מה שכתבנו שהמיקל במקום הפסד מרובה יש לו על מה לסמוך, כן יש ללמוד ממה שנתבאר בס"ד בכללים שהובאו בפתיחה, ונפתח ראשונה במה שכתבו הרב פני משה, והכנסת הגדולה, והזרע אברהם, ושו"ת בית המלך, ושו"ת יד ימין ועוד, דבכהאי גוונא שיכול השני להשיג את האיסור במקום אחר, ליכא איסורא דאורייתא של לפני עור, ויש אומרים שאף איסור דרבנן של מסייע בידי עוברי עבירה אין בזה. ואם כן, מאחר שיכול כל יהודי לקנות טלוויזיה ממקום אחר, יש צד להתיר למוכרה לו.
שנית, מצינו שדעת הכתב סופר, והמשיב דבר, והבנין ציון, והמשיב נפש, והרב משפט שמואל ועוד פוסקים, שכל איסור של לפני עור ומסייע לעבירה, לא נאמר כשנותן לחברו דבר שיעבור איתו איסור לאחר זמן. ולכן גם כאן בנדונינו, קונה הטלוויזיה יעבור איסור רק לאחר זמן, ולא מיד בשעה שקונה אותה.
ועוד יש לצרף דעת הרי"ס מרגליות שהזכרנו בכמה דוכתין, שאיסור לפני עור ומסייע לעוברי עבירה, נאמר רק באופן שמשאיל לחבירו חפץ של איסור, אבל אם מוכר לחבירו את האיסור, אין עליו איסור, מכיון שאין החפץ שלו, וכל הפעולות שנעשים בחפץ, חלים על בעליו, והוא את נפשו הציל. ולכן נראה שהמיקל במקום הפסד, יש לו על מה לסמוך.
וכאשר דמיתי כן ראיתי בשו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן עה), שפסק שבהפסד גדול מותר למכור טלוויזיה ליהודי, מפני שיעשה איתה איסור רק לאחר זמן, וגם מפני שאפשר להשיג את הטלוויזיה במקום אחר. ועוד שהקונה אינו תובע בפרוש שרוצה לעשות איסור. וכתב שם בשם הגר"ש וואזנר, שאם יקפיד למכור למומר, אפשר עוד להקל בזה בצרוף דעת השפתי כהן דאין במומר איסור לפני עור ולא איסור מסייע. ע"כ. וכן מצאתי כתוב בשו"ת יפה מראה (סימן כ"א) שצירף כמה צדדים להקל בזה במקום הפסד. כיעו"ש. ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שסח).
ואמר לי מורינו הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, שעדיף למוכרה לאשה זקנה שתראה בזה חדשות וכדומה, ולא ימכור אותה לגבר [שגבר צריך להיזהר לא לראות נשים בטלויזיה, וגם מוזהר על ביטול תורה]. והוסיף לספר, שאביו מרן הראש"ל שליט"א, התיר לאחותו המבוגרת שמתגוררת לבדה בביתה, לקנות טלוויזיה, בכדי לראות חדשות וכיוצא בזה בלבד.
למכור טלויזיה לגוי
טו. אף על פי שנתבאר שלכתחילה אין למכור טלוויזיה ליהודי, מכל מקום יש להקל למכור אותה לגוי, ואף שיתכן שהגוי ימכור אותה לישראל, יש להקל בזה, מפני אין אנו מצווים להזהר בלפני דלפני עור.16
16. גרסינן במסכת פסחים (מ:): ספינה שהיו בה חיטים, וטבעה בנהר לפני פסח, נאסרו החיטים לאוכלם בפסח, משום שנעשו חמץ. ואף על פי כן התיר רבא למוכרם לנוכרים.
והקשו עליו בגמרא מדין בגד שנארג בו חוט של כלאים, דאסור למוכרו לגוי, דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים, יבוא אותו גוי למוכרם לישראל, וילבש אותם הישראל ולא ידע שיש בהם כלאיים, ואם כן גם בחיטים שנעשו חמץ, יש לחוש שימכור הנכרי לישראל את החיטים, ויכשל בהם הישראל בפסח, וכיצד זה התיר רבא למוכרם לנוכרי? לפיכך אמר רבא, שאכן אסור למכור חיטים אלו לגוי, אלא ימכור לישראל מעט חיטים, כדי שיסיימם קודם הפסח. ע"כ.
ולכאורה יש ללמוד מזה שאסור למכור טלוויזיה לגוי, מפני שיש לחוש שימכרנה לישראל. וכן תחזה בטורי זהב (יו"ד סימן קנא ס"ק ג), שהביא דברי הרא"ש שהוכיח מגמרא הנ"ל, שאין למכור לגוי דבר שאסור לישראל, מפני החשש שימכרנו הגוי לישראל, ונמצא גורם תקלה לישראל. ע"ש. וכן כתבו הסמ"ג והרדב"ז (לשונות הרמב"ם פי"ב מה' רוצח).
לעומתם, דעת התוספות (ע"ז טו: ד"ה לעובד), דשרי לישראל למכור לנכרי דבר שאסור לישראל, אף על פי שהנכרי ימכור לישראל, משום דהוי לפני דלפני, ואין הישראל מוזהר על זה, שהרי בעצם המכירה לגוי אין שום איסור, וגם הגוי עצמו לא עובר שום איסור במה שמוכר לישראל, ולכן הישראל המוכר לגוי, לא אחראי על מה שהגוי יעשה בבגד. ע"כ.
ולפי זה צריך ליישב, מה יענו בעלי התוספות ביום שידובר בהם מהגמרא בפסחים הנ"ל, דמוכח משם שאסור למכור לגוי דבר שאסור לישראל, מפני החשש שמא ימכרנו לישראל.
ואנכי הרואה בחידושי חדרי דעה על שלחן ערוך (יו"ד סימן קנא), שכתב להוכיח, שכל מה שאמרו בגמרא דיש לחוש ללפני דלפני עור, אינו אלא בישראל שיקנה בשוגג וייכשל, כדוגמאת כלאים בבגד, שאינו יודע שיש כלאים, ועלול להיכשל בשוגג. אבל אם קונה הישראל במזיד, אין אנו מצווין על כך. עכ"ד.
ועל פי זה יש ללמוד, שכל מה שנחלקו הפוסקים אם מותר למכור איסור לגוי או לא, היינו דווקא כשמוכר לו דבר שאינו ניכר שיש בו איסור, כגון כלאים, וחיטים שנִשרו במים ונתחמצו ללא בקיעה, ולא ניכר שהם חמץ [כמבואר שם במאירי], וכן כל כיוצא בזה. אבל דבר שניכר בו האיסור, מותר למוכרו לגוי, מפני שאף אם הגוי ימכרנו לישראל, הרי הישראל ניקרא מזיד, מפני שראה את האיסור לנגד עיניו, ואף על פי כן החליט ללקחו, ולכן הוא בחטאו ימות.
לפיכך גם בנידון דידן יש להקל למכור טלויזיה לגוי, מפני שאפילו אם הגוי ימכור ליהודי את הטלוויזיה, הרי אותו יהודי מזיד הוא, מפני שיודע שטלויזיה היא חפצא של איסור, ואף על פי כן קנה אותה, ואם כן, בכהאי גוונא אמרינן, דאין אנו מצוין על לפני דלפני עור.
ושוב ראיתי בשו"ת יפה מראה (סימן כא) שכתב נמי להתיר למכור לגוי טלויזיה, ואף שיש חשש שימכרה לישראל, אין קפידה בזה, מפני שלפני אלפני לא מפקדינן, כמבואר בגמרא ע"ז (יד.). ומה שאסרו בפסחים (מ:) למכור לגוי כלאים, זהו דווקא בכלאים שלא ניכר בבגד, אזי חיישינן שירצה הישראל לקנותו בחושבו שהוא היתר, ונמצא איסור, ולכן חששו חז"ל לתקלה זו, ואסרו למוכרו. אבל כשהאיסור הוא בעין, אין חשש שיכשל, ואם הוא רשע ורצונו להיכשל, אין אנו מצווין להרחיקו בלפני דלפני. וכן כתבו הריטב"א, והטור, והמנחת חינוך בדעת התוספות, ועוד.
ועל פי זה יש לישב מה שכתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קפה), שצידד להתיר מכירת בשר טריפה לעכו"ם הנשוי לישראלית מומרת, אף על פי שהעכו"ם הקונה מאכיל את המומרת, משום דאלפני דלפני לא מפקדינן. ע"כ. והביאו השדי חמד (מע' ו כלל כו ס"ק כד), והקשה, דהוא תימא כיצד כתב להתיר בזה. ע"ש. ואולי אפשר לומר שהחות יאיר איירי בכהאי גוונא שהמומרית מודעת בברור שבעלה מביא לה ונבלות וטריפות, ולכן מותר למכור דברים אלו לגוי, מפני דהלפני דלפני עור אין אנו מוזהרים, כשידוע האיסור ליהודי הלוקח מהגוי כנזכר לעיל.
ועוד הוכחה לזה מצינו בשו"ת אגרות משה (יו"ד סימן עב), דסבירא ליה שמותר להשכיר אולם חתונות לגוי בימים שאסור להתחתן, אף שיתכן שהגוי ישכיר את האולם לישראל, מפני שאינו מכשיל את ישראל בלא ידיעתו, שהרי ישראל כשר יודע שאסור לערוך חתונה בימים אלו, ולכן יש להקל. עכ"ד. והוא הדין בנידון דידן, וכן כתב להקל בזה בפשטות בספר טהרת המשפחה (עמוד 263). ע"ש.
ולא אכחד שכעת ראיתי לידידי המנוח הרב דוד סימן טוב ז"ל בספר על פכים קטנים (עמוד עו), שכתב בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שאסור למכור טלוויזיה לגוי, שמא ימכרנה ליהודי. ע"כ. לענ"ד לא ידעתי טעמו, ואדרבה לפי מה שנתבאר עד כה בס"ד, נראה שיש להקל בזה. וכן עיקר.
צניעות בשעת החופה
טז. בשעת החופה והקידושין, צריכים הקהל לעמוד על רגליהם לכבוד השכינה הנמצאת שם. ולכן אם יש אנשים שיושבים באותה שעה יש להעיר להם בנועם שיח, שיקומו לכבוד השכינה ולכבוד החתן והכלה.
אולם אם על ידי העמידה בשעת החופה, תהיה תערובת של נשים וגברים, יאמר להם הרב המקדש שישבו, כדי שלא ייכשלו באיסור תערובת [שכולל בתוכו איסור הסתכלות ונגיעה].17
17. כמבואר בשו"ת יביע אומר חלק ו (אהע"ז סימן ח), ובשו"ת משנה הלכות חלק ב (סימן שמ מהד"ת).
והנה עינינו הרואות שכיום לא מקפידים על זה כל כך, והגברים והנשים עומדים סמוכים אחד ליד השני ואין מוחין בהם. ואפשר שסמכו על דברי הלבוש שכתב, דכיון שעכשיו רגילים אנשים בין הנשים, דמי עלינו "כאווזים לבנים" ולא משגחינן בהו, כמבואר בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן קמז). ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סימן נ), שכיום האיסור של הליכה אחרי אשה קיל טפי, כיון שרגילים לראות נשים ברחובות. ורק בזמן קדמון שהנשים לא היו יוצאות לרחובות, הקפידו על זה, וסמכינן בזה על דברי הלבוש. ע"כ.
וכן ראו עיני בספר חלק הלוי (עמוד צ), שהסתמך על דברי הלבוש הנ"ל, ולכן כתב, שמעיקר הדין היה אפשר להקל לערוך שבע ברכות שהמשפחה עושה, אף ללא הפרדה, מפני שבזמנינו אין באים בכך לידי הרהור. אומנם, לכתחילה ודאי שמן הראוי שגם במשפחה ישבו בנפרד. ע"ש.
מכירת עיתונים
יז. אסור למכור עיתונים וירחונים חילונים המלאים לשון הרע ופריצות, ואפילו אב המבקש מבנו שיקנה לו עיתון, אין לבן לשמוע לציווי אביו. וגם אם בלאו הכי ילך אביו בעצמו לקנות עיתון, אין לבן לסייע לאביו בדבר עבירה.
וישתדל להסביר לאביו בנועם שיח, את חומרת הדבר שיש בקריאת עיתונים חילונים, כדי שאביו לא יגער בו ויריב איתו על כך. ודברי חכמים בנחת, נשמעים.18
18. כתב בשו"ת צפנת פענח (סימן רעו), שהמוכר עיתונים חופשים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. וראה עוד בשלחן ערוך (או"ח סימן שז) ובמשנה ברורה (שם ס"ק סא- סב), שאותם שמוכרים ספרים שיש בהם דברי חשק וליצנות וכיוצא בזה, הרי הם בכלל מחטיאי הרבים. וכבר אמרו חכמינו ז"ל, גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו, שההורגו הוא רק בעולם הזה, והמחטיאו הוא גם בעולם הבא.
והלום נדפס ספר ילקוט יוסף הלכות כיבוד הורים, וכתב שם (חלק ב עמוד מא), שאין לבן לשמוע לאביו שמבקשו לקנות לו עיתון חילוני, מפני שהוא חפצא של איסור, ואסור לתת לאביו דבר איסור, ודמי לנותן יין לנזיר שאסור. ע"ש.
איסור החזקת וקריאת עיתון חילוני
הטה אוזניך ושמע מעשה שהיה בזוג שלא נפקדו שנים רבות בזרע בר קיימא, ובצר להם פנו אל הבבא סאלי זיע"א ובקשו ממנו ברכה. אמר להם הצדיק: כל זמן שיש לכם עיתונים בבית, לא תפקדו. ואכן קיבלו עליהם לסלק את העיתונים.
עבר זמן ואותו זוג לא נפקדו, ושוב חזרו לצדיק. אמר להם הרב, שיחפשו טוב אולי נשאר עוד זכר של עיתון בבית. ואכן חפשו, ומצאו חתיכת עיתון באחד הפינות, וסילקוהו מהר מביתם, ותהלות לה' יתברך נפקדו בזרע בר קיימא.
מעשה נוסף: בישיבה בכפר חסידים למד בחור שסבל מאוד משטפי דם מהאף, ולעיתים קרובות היה מקבל שטף דם ממש חזק. אותו בחור היה נגוע בשמירת עיניו, שהיה קורא עיתונים חילוניים רח"ל. הלך הבחור מרופא לרופא ולקח תרופות, אך ללא הועיל. עד שהיה אצל פרופסור גדול שהחליט כי יש צורך בניתוח, והוחלט כי הניתוח ייערך בבית הרפואה "הדסה" בירושלים.
ביום הניתוח, נכנס הבחור לקבל ברכה מאת הגאון הצדיק ר' אליהו לאפיאן זצ"ל. החל הצדיק לשוחח עם הבחור בעניין העיתונים, וביקשו שיקבל על עצמו שלא לקרוא בהם יותר, ויפסיק לטמא את עיניו ונפשו. חשב הבחור כי יוכל להיפטר בנענוע ראש והבטחה קלה, ונענע ראשו לאות הסכמה.
הרים ר' אליהו קולו בתוקף ואמר: "אם אין אתה מקבל על עצמך באמת שלא לקרוא יותר עיתונים, אז חבל על הנסיעה ועל הניתוח"... הבחור נבהל ביותר, וקיבל בהבטחה גמורה שלא יקרא בהם יותר, ואז בירכו הרב לשלום, והניתוח הצליח.
עברו שנים והתרחש מאורע מעניין. הבחור שלא יכול היה להתגבר על יצרו, לקח עיתון וקרא, ותיכף כשהתחיל לקרוא, קיבל שטף דם חזק שלא יכל לעוצרו. רצו בבהלה לר' אליהו, אך הרב לא רצה לשמוע את דבריו, ורק אחרי שהבחור קיבל שוב על עצמו שלא יקרא יותר עיתונים, אז בירכו הרב, ויותר לא סבל הבחור מאותה בעיה.
ובספר "והצנע לכת" (עמוד קנג), הביא מכתב מהגאון רבי ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) וזה לשונו: לא טובה השמועה כי באה, אשר עתונים ושבועונים טמאים ומנוולים המלאים זוהמה נוראה, שכל ג' עבירות החמורות כלול בהם רח"ל, מכל מיני גירויים ותועבות המקולקלים שבהם מציגים שם רח"ל.
ועל שמועה כי באה שבעוונות הרבים העתונים ושבועונים הטמאים הללו נמצאים גם באיזה בתים מהיראים והחרדים, שמתוך חסרון ידיעה חושבים שאין כל זה פוגם אלא באנשים ולא בנשים ובנות ח"ו, ומניחים אותם לקרוא ולהתגאל בהם רח"ל, והתברכו בלבם שלא יאונה להם כל און.
ובאמת איסור חמור הוא להכניסם בבית יהודי, וכל שכן וקל וחומר שאיסור נורא ואיום הוא לקרוא בהם, ולהביט בתמונות זועה שבהם, אחד האנשים ואחד הנשים והילדים, כולם בכלל האיסור שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ואמרו חז"ל: 'אחרי לבבכם' זו מינות, 'ואחרי עיניכם' זה הרהורי עבירה רח"ל.
וכל הקורא בהם, מאבד כל זיק של יראת שמים ואמונה, ומתחייב בנפשו ונפש בניו ובני ביתו, והתוצאות הרעות מי יראנה. ובודאי אחד האיש ואחד האשה הקוראים בהם, גורמים לעצמם רעות רבות וצרות נוראות גם בעולם הזה, ואוי להם מיום הדין ויום התוכחה. וביותר תלוי הדבר בעקרת הבית להשמר ולשמור שכל מיני זוהמות הנ"ל, שבל יראה ובל ימצא בבית, ובזכות זה, תזכה לברכת טוב גם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא לעולם שכולו טוב.
יח. יש אומרים שאסור לפרסם מודעות בעיתון חילוני, כגון מכירת רכב או דירה וכדומה, מפני שמחזיק בכך ידי עוברי עבירה. אולם המיקל בזה אין למחות בידו.19
19. כן הורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שדבר זה פשוט שאסור לעשותו. והובאו דבריו בספר מרכבו ארגמן (עמוד קכא), והוסיף על זה, שאף על פי שאם יפרסם בלוח של עיתון דתי לא ימצא כל כך קונים, מכל מקום אין זה אלא חסרון באמונה, ואין להתיר זאת. ע"ש. אולם לפי מה שכתבנו בס"ד לעיל בכללים יש מקום להקל בזה ע"ש. וכן כתב לי הגאון רבי חיים רבי נר"ו שהגאון רבי חיים קניבסקי לשטתו סבירא ליה להחמיר, אבל מסתברא שמרן שליט"א מיקל בזה. וזה פשוט.
צניעות בבית המרחץ
יט. אסור לבן לראות ערות אביו. ומאחר שכיום נכנסים לבית המרחץ ללא בגד תחתון, לכן אין לאב לקחת עימו את בנו למקווה ולבית המרחץ, מפני שמכשילו באיסור הסתכלות על ערותו. ועל כל פנים המיקל לקחת עימו את בנו הקטן מאוד, יש לו על מה לסמוך. 20
20. כתב הרמ"א (אהע"ז סימן כג ס"ו), שבזמנו נהגו היתר להיכנס אב ובנו לבית המרחץ, כיון שמכסים ערוותם. וכתב שם הפתחי תשובה (ס"ק ה), שבזמנינו שאין מכסים את הערווה, אין היתר לרחוץ אב ובנו ביחד. ע"כ.
ובשו"ת ויעמד פנחס (עמוד קי) כתב בשם ספר תולדות אדם, שהגר"ז מוילנא הלך פעם אחת לבית המרחץ, וכאשר בא לפתח בית המרחץ ומצא את חותנו שם, שב לאחריו וברח משם כבורח מן הארי. ואמר, דאף שרבינו הרמ"א המציא היתר, כל זה לפי זמנו שהיה מנהג לילך במכנסים במרחץ, אבל עכשיו החוש מעיד על הפך הדבר, והוא איסור גמור מדינא דגמרא בלי שום חולק. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת שיח כהן (ח"ג סימן ד), שהמיקל בזה כיום, אין לו על מה לסמוך.