שער ההלכות - יורה דעה · פרק ה' - איסור גילוח בתער
א. בעלי מכולת שרוצים למכור סכיני גילוח ללקוחותיהם, רשאים לעשות כן, ובלבד שסכינים אלו יהיו ראויים גם לשימוש גברים וגם לשימוש נשים, ובאופן כזה אפשר למוכרם אפילו למי שידוע לנו שמתגלח בתער.1
אבל סכיני גילוח שראויים אך ורק לגברים, יש להימנע מלמֹכרם לאותם שחשודים להתגלח בתער, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה.2
1. הנה בשו"ת שטוב טעם ודעת (מהדו"ג ח"ב סימן נ) נשאל, האם מותר למכור לחנווני ישראל תערי הגלבים להשחתת שערי הזקן, היכא שחשוד למכור לישראלים החשודים להשחתת זקנם. האם יש בזה משום לפני עיור או מסייע לעוברי עבירה, או לא?
ובתחילה לחלק יצא בין תער שאפשר להסיר בו גם שיער הראש וגם שיער הזקן, לבין תער שאפשר להסיר בו רק שיער הזקן, שאם אפשר להסיר בו רק שיער הזקן, ודאי אסור. אבל אם אפשר להסיר גם שיער הראש, אזי יש לתלות שישתמש בו להיתר. ודמי למה שאמרו במשנה בשביעית: בית הלל מתירים למכור פרה חורשת בשביעית, למי שחשוד שאינו שומר דיני שביעית, מפני שתולים לומר, שקנה את הפרה לשוחטה ולא לחרישה, אף על פי ששילם דמים יקרים כמחיר פרה לחרישה. והכא נמי יש לתלות שישתמש בסכין בהיתר.
אולם למסקנה הדר ביה וכתב, דלא דמי לדין פרה דתלינן שקנה אותה לשחיטה, משום דבשלמא התם כיון דתלינן לומר דבעי לה לשחיטה, ודאי לא יחזור בו, וכיון שישחטנה פעם אחת, שוב ליכא חשש איסורא. אבל בתער דדרך לגלח בו כמה וכמה פעמים, אף דעתה תולים לומר שיגלח בו את ראשו, מכל מקום אחר כך יגלח בו גם זקנו, ולכך אסור אף כשראוי לגלח בו הראש. עכת"ד.
וכן ראתה עיני בשו"ת הלל אומר (חיו"ד סימן פב) שכתב לאסור איסר בזה, והביא ראיה מהמשנה בשביעית (פרק ה מ"ו) דתנן: אסור למכור מחרישה למי שהוא חשוד לעבוד אדמה בשביעית. והסביר שם הרמב"ם, דלפני עור פרושו; מי שהתאוה ויצר הרע סגרו את עיניו, אל תעזור לו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר. ומפני זה אסור לעזור לעוברי עבירה ולא תקנו להם כלום, אבל ראוי לקלקל להם. ולכן יש ללמוד שאין למכור סכיני גילוח למי שחשוד על גילוח בתער, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה. ע"ש.
והנה כבר הזכרנו לעיל דברי המשנה בשביעית (פרק ה מ"ח), שכל היכא דאפשר לתלות שישתמש בהיתר, תלינן. ולכן כיום שישנם הרבה סוגים של סכיני גילוח שמיועדים גם לשימוש גברים וגם לשימוש נשים, אזי יש לתלות שקונה סכינים אלו לצורך אשתו או אימו או בתו. ואף על פי שחזותו מעידה עליו שהוא חשוד על גילוח בתער, יש לצדד בזה לקולא. וכן מוכח מדברי המאירי בחידושיו למסכת עבודה זרה (טו: ד"ה כל שיש). ע"ש.
וכן רואה הייתי בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי עב), שכתב להוכיח דאף בידעינן שיעשה בחפץ איסור, מותר למכור לו כל שאין הכלי מיוחד לעבירה, והביא ראיה מהמשנה דשביעית הנ"ל. וטעם הדבר, לפי שבכהאי גוונא יכול המוכר לומר "להיתר מכרתיו לך", ונמצא שאין במכירה זו נתינת מכשול. והגם שהנכשל עושה עבירה, חשיב כמכשיל את עצמו. ע"ש. ולפי זה גם בנדונינו יכול המוכר לטעון "להיתר מכרתיו לך", והקונה מכשיל את עצמו.
ויש לצרף גם מה שכתבנו בס"ד בפתיחה, שיש אומרים דבמומר אין לחוש לאיסור מסייע, ואותו קונה שחשוד לגלח בתער, דינו כמומר, ואין איסור להכשילו. ועוד יש אומרים שבמכירה אין איסור מסייע, וגם יש אומרים שכל איסור שיעשה לאחר זמן, לא קפדינן ביה, ואין אחריותו עלינו.
וחבלים נפלו לי בנעימים בשו"ת בן דוד (סימן יט) שכתב, דמאחר שאין הכרח שיעשה הקונה איסור בסכיני גילוח, שהרי גם נשים משתמשות בסכינים של גברים לשימוש אישי, לכן אינו חייב לשאול אותו לצורך מה ומי הוא זקוק לסכינים, אלא כל זמן שאינו יודע בברור שעושה בהם איסור, יכול למכור לו בסתם. והביא ראיה לכך מהמשנה דשביעית הנ"ל ע"ש.
ועוד יש לצרף מה שכתב בשו"ת שערי דעה (חלק א סימן קפח), דכל שלא מתכוון להכשיל את חבירו, אין בכך שום איסור. ע"ש. ולכן אמינא בס"ד, שמעיקר הדין יש להקל למכור סכיני גילוח שראויים גם לשימוש גברים וגם לנשים, ואין לחוש בזה לאיסור מסייע בידי עובריה עבירה. והמחמיר בזה תבוא עליו הברכה. וכן מבואר בירחון "הפוסק" (סימן תקמג).
2. מפני שאין כאן מקום לתלות שישתמש בזה בהיתר, ועל כל פנים כיון שנתבאר בס"ד בהערה הקודמת שיש כמה סניפים להקל בזה, הן משום שהוא מומר, והן משום שהאיסור נעשה לאחר זמן, והן משום שאין המוכר מתכוון להכשילו, המיקל בזה במקום צורך יש לו על מה לסמוך. ועיין עוד בשו"ת בנין אב חלק א (סימן לו), ובשו"ת שבט הקהתי (חלק ו רפד), ובספר יין המלך (ח"א עמוד קג).
פרק ו'
הלכות טבילה וטהרת המשפחה
א. אסור לאשה לדחות את ליל טבילתה כדי לצער את בעלה, אפילו עם היתה מריבה ביניהם, מפני שמכשילה אותו בהרהורי עבירה, ולפעמים אף בהוצאת זר''ל. ולכן תקפיד שלא לדחות את הטבילה בשם אופן שיהיה.1
עוון האשה שדוחה את ליל טבילתה
1. עיין בבית יוסף (סימן קצז). וכתב בספר כף החיים (סימן רמ אות טז) בשם הזוהר הקדוש (פ' משפטים), שאישה המאחרת את טבילתה כדי לצער את בעלה, עבירה גדולה בידה וגורמת כמה רעות בעולם, בר אי איהו לא חייש ולא השגח לדא. עכ"ל. וראה עוד בספר טהרת ישראל (ס"ק קמט) שאותה אשה שורה עליה קללת חוה.
ובספר ויצבור יוסף (שעשוע ח"א עמוד קב) כתב בשם ספר אוצר י"ד החיים, שבשלטי גבורים (פרק החובל) כתב בשם רב עמרם גאון, שאשה המכעיסה את בעלה ואינה הולכת לטבול במקוה, צריכה לישב בתענית שלושים יום.
והביא שם מעשה נורא על זה מספר ליקוטי מהרי"ח, שפעם אחת חלמה אמו של רבי חיים מצאנז זצ"ל, שראתה איך שמוליכים אשה אחת לטבול, וידעה שאשה זאת לפני כמה שבועות נפטרה כבר, ושאלה למה מטבילים אותה? והשיבו לה, שכל טבילה אשר לא טבלה בזמנה, היא מחוייבת להשלים כעת, ואם תרצי לדעת מה יש במקוה הזה, תיקחי איזה חפץ ותכניסי למי המקוה, ותראי איך שישרף החפץ. לקחה את הסינר שלה, והכניסה למקוה, וכל החלק שנכנס למים נשרף, ואמרו לה שהראו לה את החלום הזה, כדי שתודיע זאת גם לשאר נשים. בבוקר כאשר התעוררה ולבשה את בגדיה, ראתה שהסינר חציו שרוף. ע"כ.
לכן כל אשה צריכה להקפיד מאוד בדברים אלו, ולא תדחה את יום הטבילה אפילו ביום אחד, ומצווה לפרסם סיפור זה, להודיע כמה הדבר חמור שהאשה אינה הולכת למקוה בזמן, וכמה עונשה גדול בשמים אם אינה טובלת כלל, שהרי אשה שאוכלת ביום כיפור, חייבת כרת אחת, ואילו אשה שאינה הולכת לטבול, כל פעם שהיא במגע עם בעלה, הרי היא והוא חייבים כרת, וחייהם נכרתים חס ושלום, וגורמים לעצמם צרות גדולות, ובניהם נקראים "בני הנידה", ויש להם חוצפה ועזות פנים.
ב. ישנן נשים שנוהגות, שלאחר שיולדות זכר, אינן טובלות במקוה עד לאחר שיעברו ארבעים יום מהלידה. ואם ילדו נקיבה, ממתינות עד שיעברו שמונים יום מהלידה.
וצריך להודיעם, שמנהג זה הוא מנהג טעות, ויש לבטלו אף ללא התרת נדרים, מפני שגורמות על ידי כך מכשול לבעליהם, שחיים בינתיים בהרהורי עבירה, ולפעמים מגיעים אף לידי עברות חמורות יותר.2
2. כתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יא ה' טו): זה שתמצא בקצת מקומות שהיולדת זכר לא תשמש עם בעלה עד סוף ארבעים יום, והיולדת נקבה עד סוף שמונים יום, אף שאינה רואה דם, אין זה מנהג, אלא טעות, ודרך אפיקורסות היא באותם מקומות, ולמדו כן מן הצדוקים והקראים, ומצוה לכוף אותן כדי להוציא מלבן דבר זה, ולהחזירן לדברי רבותינו שתספור שבעה נקיים ותטבול ותהיה טהורה.
גם הגאון יעב"ץ בשו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב (סימן טו) כתב, שמר אביו הגאון החכם צבי ציוה לבטל מנהג הנשים המחמירות להמתין ארבעים ושמונים יום, מפני שהיא חומרא דאתי לידי קולא, וכן הרבה ממנהגי אשכנז הלואי שלא היו ולא נבראו בארץ הלזו, דנפקי מנייהו חורבא ותקלות גדולות ועצומות בגופי איסורי תורה החמורים. וסיים: ולכן לדעתי מצוה רבה לבטל המנהג הזה ולפרסם ההיתר, ובפרט בדור הזה שרבו הפרוצים. ע"ש.
וכן הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בתפארת ישראל (סימן קצד סעיף ב), קרא תגר על מנהג זה, כי למה נפריע את העם ממצות עונה וממצות פריה ורביה, ובפרט בדורות אלו שיש לחוש לכמה עבירות של פריצות, והרהורי עבירה, וקישוי לדעת, והוצאת שכבת זרע לבטלה. ולכן כבר עמד הגאון החכם צבי וביטלו, וכן עשו גאוני פראג, וכן עשיתי גם אני בקהילת קודש 'מיץ' לבטל המנהג הזה שאין לו שורש ועיקר כלל, והתרנו לנשים לטבול בתוך ארבעים ושמונים. ע"ש.
וגם הגאון רבי פתחיה מרדכי ברדוגו בשו"ת נופת צופים (סימן טז) כתב לדחות מנהג זה, מאחר שגדולי הפוסקים כתבו שמנהג זה נמשך ממנהגי הצדוקים. ומה גם במדינותינו ששום אדם לא נהג חומרא זו כלל, וכן קבלתי מאבא מארי הגאון ז"ל, שמעולם לא נהגו בזה לא בימיו ולא בימי אבותיו ורבותיו, ואדרבה נהגו לגעור בנזיפה על כל מי שרוצה להחמיר בזה. וכן הסכים הרב מר דודי נר"ו ונתן תודות לה' יתברך על שנשתקעה חומרא זו מבינינו. וגם אני אומר, שכל המחמיר בזה, הויא חומרא דאתי לידי קולא, ובפרט בדורינו זה דלא אכשור דרי בדבר הנמסר להמון העם, והבחורים עודם באבם בתוקף חום מזגם, ואם תעצרם, הלא יפרצו גדר למלאת תאותם גם בלי טבילה, ויעברו על איסור כרת, ואלה שבאו לאסור את המותר, הם הגורמים להוריד את עם בני ישראל לבאר שחת, ולהכריתם מן העולם, רחמנא ליצלן.
לכן אומר אני שמצוה רבה ושכר גדול יחשב לכל מי שישתדל בביטול מנהג המחמירות בזה, ולשרש אחרי המנהג הרע הזה ולרודפו עד החרמה, ושלא כמקצת חכמים המפטפטים לקיים המנהג, אלא עת לעשות לה' לבטלו מכל וכל, עד שלא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב אדם לעולם. ע"כ. והו"ד בספר הליכות עולם (ח"ה עמוד קכד), וסיים שכל המיקל בזה, ינוחו לו ברכות על ראשו, לשרש אחר המנהג הזה, שהוא דל ורזה, עד שלא ישמע ולא יפקד ולא יזכר, ואין צריך התרה על המנהג הזה. ע"ש.
ג. אשה שחיה באיסור עם גבר ללא נישואין, וברצונה לטבול במקוה טהרה, כדי להיטהר מטומאת נידה ולהינצל מאיסור כרת, אין לתת לה לטבול, מפני שחכמים אסרו לפנויה לטבול במקוה, כדי שלא יבואו אנשים להיכשל איתה בעבירה לאחר שהסתלק ממנה איסור נידה החמור, וגם אין לנו להשקיט את מצפונה על ידי שתחשוב שהיא טהורה ותמשיך לחיות עם הגבר באיסור. ואם נתיר לה לטבול, יתכן שיש בכך סיוע לעוברי עבירה.3
3. הנה נודע בשערים דברי הריב"ש (סימן תכה), שנשאל האם איסור נידה נוהג גם בפנויה. והשיב, שדבר פשוט הוא שנוהג בה, והאריך בדבר, וכתב, שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נידה החמור. והובאו דבריו בבית יוסף (יו"ד סו"ס קפג).
וראה בספר טהרת הבית (חלק א עמוד לה) שפסק שגם בערב יום הכיפורים, המנהג שאין הבנות הרווקות טובלות במקוה, מחשש מכשלה ותקלה, ושב ואל תעשה עדיף. ודלא כהרב בן איש חי שהקל בזה. כיעו"ש. וכן כתב בשו"ת מים ההלכה (ח"ב עמוד קו).
והנה מה שכתב הריב"ש שאין לפנויה לטבול משום גדר וסייג שלא יבואו לידי מכשול, עדיין יש מקום לדון, האם באופן שכבר חיה הפנויה באיסור עם איש זר, אזי יש להתיר לה לטבול כדי להצילם מאיסור נידה החמור, או דלמא יש לומר בזה "הלעיטהו לרשע וימות", ולכן אין להתיר לה לטבול ולעבור בכך על תקנת הריב"ש.
וראה בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קטו) שהביא את דברי השפתי כהן (יו"ד סימן רנא ס"ק ו) שכתב, דאין אנו מצווים להפריש יהודי מומר מעשיית איסור, משום דהלעיטהו לרשע וימות, וביאר כוונתו, דאין לנו דין ערבות עם יהודי מומר, ולכן אין מיצוה עלינו להפרישו, אבל בית הדין מצווים להפרישו מדין "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" [ולא מדין ערבות], שהרי לא חילקה התורה בין יהודי כשר למומר, ולכן אם יניחו רבני העיר והקהילה לתת לאשה זו לטבול במקווה, הרי הם עוברים על מה שכתוב "שופטים ושוטרים תיתן לך", והרי זה כאילו הסכימו למעשיה, והעלימו עין מהעוון הפלילי שעושה אותה אשה לחיות חיי אישות ללא חופה וקידושין.
ובנוסף לכך יתכן מאוד שאותם בני אדם שיראו אותה טובלת, ואין איש שם על ליבו למחות בה, יבואו לחשוב שדעת חכמים נוחה במעשיה, ושתיקתם נחשבת כהודאה על מעשיה, ואזי פירצה קוראת לגנב, ויבואו להקל המון העם לחיות עם פנויה על ידי שתטבול תחילה במקוה.
וכיוצא בזה נשאל בשו"ת באר משה (ח"ה סימן קנט), אודות כהן שלקח לו אשה גרושה, האם מוטל על הרב והקהל למנוע את הגרושה מלטבול במקוה כדי שלא לפרוץ גדר, באופן שיש לחוש שקרוב לודאי שידורו בטומאת נידה, ולא יגרשנה אף על פי שלא הולכת למקוה?
והשיב, שהחוב מוטל על הרב ומנהלי הקהל למנוע את המקוה טהרה מאשה זו, ואף אם על ידי זה יצא הכהן לתרבות רעה, אנו את שלנו עשינו והקולר תלוי בצוארם. ואם יעלימו בית דין את עיניהם ולא יעכבו אותם מלטבול, הרי שתיקה כהודאה וכמרוצה למעשיהם דמי, וממילא היא הולכת כברשות בית דין. וכן מבואר בשדי חמד (מע' יוה"כ), שדעת האחרונים בזה, דלשיטת הריב"ש אסור להניח הבתולות לטבול, אפילו כשידוע שמזנות. ולא חששו חז"ל לתקנתם ולתקנת הרבים הנכשלים מהם. עכת"ד.
וכן מצאתי בשו"ת נחלת פנחס (ח"ב סימן לח), שהיה נראה לו להתיר טבילת אשה שחיה עם גבר ללא נישואין כדי להצילה מכרת, אבל למעשה כתב שאין להיזקק להם, ואין לתת לה לטבול, דאין להתיר תקנת חז"ל משום איסור כרת, והוי ממש נבל ברשות התורה. ועוד שאינה נאמנת על איסור נידה וטהרתה. ומכל מקום היכא שאינה שואלת וטובלת בצינעא, ודאי יש להעלים עין, אבל להורות כן למעשה אין להתיר. והרב מחבר שו"ת חשב האפוד השיב לי בזה, שדעתו נוטה שלא לתת לה לטבול כלל. עכת"ד.
ושפיר עינא דחזיא בשו"ת ציץ אליעזר (חי"א סימן נה) שכתב, שבשום אופן אין להם לצדיקי ומנהיגי הדור והקהל לבוא בצדקות להציל יחיד או יחידים רבים מעברות חמורות שעוברים עליהם בזדון, תמורת ויתור אות אחת מהתורה. ולא רק שלא לתת רשות מפורשת על כך, אלא אפילו לא תמורת העלמת עין מזה.
והביא שם תשובת הגר"ש קלוגר שכתב: כללא דדינא, היכא דאם נעשה לו תקנה לעבירה אחת, סוף סוף עדיין יעבור אחרת, והתקנה תהא רק שבשעה שיעבור על עבירה אחת, לא יעבור עוד על השניה, בזה אמרינן כיון שיעבור על אחת בשעה ההיא, ויהא רשע באותה שעה, אין אנו אחראים לו שלא יעשה עוד אחרת עמה, אלא "הלעיטהו לרשע וימות" ויעשה גם השניה. ע"כ.
ומדבריו אתה למד, שגם בנידון דידן אין לעשות תקנה שתטבול הפנויה, כדי להצילם מאיסור נידה, מפני שעדיין רובץ עליהם איסור אחר של חיי אישות ללא חופה וקידושין כדת משה וישראל, ולכן אמרינן הלעיטהו לרשע וימות.
וכבר כתב בשו"ת יביע אומר (חלק א עמוד קו), שלא עלה על דעת מאן דהוא להתיר לבתולות בזמן הזה לטבול במקוה טהרה כדי שלא ייכשלו בעוון נידה החמור וידונו בפנויה גרידא, דלא חששו חז"ל לתקנת הפושעים כי אם להציל את החרדים לדבר ה', כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. ע"כ. [ואף שכתב זאת לגבי הצעירים שנכשלים בעריות, לכאורה יש לומר דהוא הדין לזוג שחיים יחד, מפני שלא חששו חז"ל לתקנת הפושעים כמבואר שם], וכן כתב בספר הצנע לכת (עמוד 55). ע"ש.
ואנכי חזון הרבתי בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תפד) שנשאל בנידון דידן, והשיב, דהוי עובדא שבעיר אחת התחילו לפרוץ בזנות רח"ל, והרב דרש מאנשי עירו שעל כל פנים לא יעברו על איסור נידה, ולכן ילכו לטבול במקוה, ובזה גרם שעוד יותר התחילו לזנות מחמת הכשר המקוה, ובעוונות הרבים פשתה מגפה דזנות בעיר. וכבר כתב בתשובת הריב"ש, שביטלו טבילת נידה פנויה כדי שלא יבואו להקל בהן.
אומנם כל זה נכון באופן שהרב מייעץ להן ללכת למקוה, שבזה אמרינן דאין לרב להתערב ולייעץ, אבל אם באה מעצמה לטבול, אין חיוב על הרב לצוות שלא יתנו לה להיכנס, דגורם להאכיל אותה איסור נידה בידים. אומנם באופן שיש בזה צורך למגדר מילתא או להינצל מחילול ה', ראוי למנוע בעדה הטבילה, וצריך להיזהר מחילול ה', ועלולים לחשוב שהתרנו הזנות גופא, ולכן יש לפסוק לפי הצורך אף לרחקה, אם יעזור הדבר למגדר מילתא ולהנצל מחילול ה'. עכ"ד.
ומדבריו יש ללמוד, שבדורנו אנו שהפריצות והזימה רבו גם רבו בעוונות הרבים, ודאי יש לגדור גדר, ולמנוע ממנה את הטבילה, כדי שלא יתפשט נגע הצרעת בעם חס ושלום, וכפי שחזינן שחששו לכך הני אשלי רברבי שהוזכרו לעיל. ועוד, אין לנו לעבור על תקנת חכמים, כדי להציל זוג פושעים אלו מאיסור.
ואם לחשך אדם, דהנה מצינו בספר חסידים (סימן קעו), שהביא מעשה באדם אחד ששאל, מי שיצרו מתגבר עליו, וירא פן ישכב עם אשת איש, או עם אשתו נידה, או עם שאר עריות האסורות לו, אם יכול להוציא זרעו לבטלה כדי שלא יחטא. והשיב, שיש לו להוציא זרעו לבטלה ואל יחטא באשה. עכ"ד. ומשמע מדבריו שמותר לומר לאדם שיעבור על איסור קל, כדי להצילו מאיסור חמור. ואם כן לכאורה גם בנידון דידן יש לדון להקל בזה.
אולם כבר עמד בזה בשו"ת שער שמעון אחד (ח"ד אה"ע סימן יב) וכתב, שבודאי אין לייעץ לאדם לעבור עבירה קלה בידים, ולכן אין לומר לו שיוציא זרע לבטלה בידים, אלא שישיח דעתו לדבר אחר עד כמה שאפשר, ואם בכל זאת ייכשל בחלום הלילה בקרי, אזי הוא אנוס וקיל טפי ממתכוין בידים. ומה שכתב בספר חסידים, אינו כפשוטו, אלא כפי שהסביר בספר פתח עינים, דמיירי באדם שגומר בדעתו לבוא על הערוה, והוא מוקשה ועומד, והרהר בתשובה ופרש מהעבירה, אך מוכרך שיצא מעצמו לאונסו שז"ל, בזה הורה הרב שיפרוש מהאשה, הגם שמוכרח שיצא זרעו לאונסו, וכמו שאירע ליוסף הצדיק. ע"כ.
ועוד אפשר לחלק, דאף אם נאמר דבספר חסידים התיר לעבור בידים על איסור קל כדי להינצל מאיסור חמור, אין לדמות זאת לנידון דידן, דבנידונינו אם נתיר לפנויה לטבול, יש לחוש שתצא תקלה לאחרים שיבואו להקל באיסור פנויה, וכפי שהעיד בשו"ת תשובות והנהגות הנ"ל, שמעשה שהיה כך היה, ולכן יש לגדור בזה גדר. אבל במעשה שהובא בספר חסידים, הוי יחיד בביתו, ובכהאי גוונא אין חשש שתצא תקלה לרבים, באופן שנקל לו לעשות איסור קל כדי להינצל מאיסור חמור, ולכן כתב בספר חסידים להקל בזה.
ורמז לדבר מצינו בספר העקדה (עקדת יצחק וירא שער כ) שכתב: כמה פעמים נתחבטתי אודות נשים הקדשות, שבקצת מדינות מעניקים להן פרס, באומרם כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מאיסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיבואו לידי איסור זה [של זונה] משיבואו לידי איסור מיתה. ואני הסברתי להם פעמים רבות, כי החטא הגדול שיעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים, ובלי רשות בית דן, חטא היחיד הוא, והוא בעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה, וכל ישראל נקיים. אומנם חטא קטן שיסכימו עליו דעת הרבים, והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל, ומוטב שיכרתו וישרפו החטאים האלה בנפשותם, משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים. ע"כ.
ומאמרותיו הטהורות יש ללמוד שאין לרבני הקהל להתיר שום איסור קל כדי להציל מאיסור חמור, ואפילו בשתיקה והעלמת עין, מפני שפורצים גדר לפושעים.
וראה בשו"ת יביע אומר (ח"ו סימן ג אות ג) שהוכיח במשרים מדברי רבותינו האחרונים, שאסרו בתוקף להתיר איסור דרבנן כדי להציל מאיסור חמור. והביא שם דברי הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (יו"ד סימן מג-מד), שנשאל אודות אשה שחייתה עם בעלה באיסור נידה, וכעת עבר עליה רוח טהרה ורוצה לטבול במקוה, אלא שמתביישת לטבול עם נשים אחרות, ורק אם יוּתר לה לטבול ביום השמיני לספירתה, תקבל עליה דיני טהרת המשפחה.
והשיב הנצי"ב, דלכאורה באנו למחלוקת הראשונים בהא דאמר ר' אילעא הזקן (חגיגה טז.): אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו, ויעשה מה שליבו חפץ, ולא יחלל שם שמים בפרהסיא".
וכתבו התוספות, דמשמע שמותר לגמרי לעשות חפצו, ולא כמו שפירש רבינו חננאל דחס ושלום שהיה מתיר רבי אילעא לעשות עבירה, אלא כונת ר' אילעא, שעל ידי לבישת שחורים ייכנע לבבו ולא יבוא לידי עבירה, שאז ודאי אין יצרו מתגבר עליו, ויוכל לעשות מה שליבו חפץ. ע"כ. ומבואר מדברי רבינו חננאל, דלא שרינן לעשות איסור קל כדי שלא יבואו לידי איסור חמור, וכן דעת רב האי גאון.
ואף שמצינו בספר חסידים שהורה דמוטב שיוציא זרע לבטלה ולא יחטא באשתו נידה וכיוצא בזה, אין זה דומה לנידון דידן, דבשלמא אם היה איסור קל שלא מצד חשש להכשלת אחרים, שפיר יש לומר דמוטב לעבור על איסור קל ולא יבוא לידי איסור חמור [ולכן התיר זאת בספר חסידים]. אבל טבילה ביום השמיני דאסרינן משום סרך ביתה [שמה ביתה תראה אותה טובלת ביום, ותחשוב שטבלה ביום השביעי במקום ביום השמיני, ותבוא הבת לטבול בשביעי] שהוא חשש למכשול לאחרים, אין לנו רשות להתיר דבר שיש בו קלקול לרבים משום תקנת אשה זו, ולכן אין הדבר ברור אצלי להקל לאשה לטבול בשמיני. עכ"ד.
ואם כן, גם בנידון שלנו שיש חשש מכשול לאחרים, נראה דאין להקל להתיר לפנויה זו לטבול. וראה עוד בשו"ת עולת יצחק חלק ב (סימן ראה), ולכאורה לפי המבואר לעיל יש להשיב על דבריו, ועוד חזון למועד.
האם ניתן להטביל אשה שחיה באיסור כדי לנסות לקרבה
והנה כתב לי הגאון רבי חיים רבי שליט"א בגיליון הדף, שהוא נוהג להורות לבלניות להקל להטביל אשה שחיה עם גבר ללא נישואין, מפני שהנסיון מוכיח שבמשך הזמן התקרבו יותר למצוות וליהדות, על ידי זה שהבלניות נתנו להן קלטות וספרים, ובלשון רכה הצליחו להשפיע עליהן לטובה. ואף שהגרי"ש אלישיב שליט"א הורה להחמיר בזה, מכל מקום במצב של היום יש להקל בזה. ועל כל פנים יעשו הבלניות שאלת חכם לכל מקרה לגופו. עכ"ד.
ולכאורה היה מקום לסייע לו ממה שראיתי בשו"ת יפה נוף (עמוד קלח), שעמד בדין נשים שלא שמרו טהרת המשפחה, וכעת ברצונם להתחיל לשמור, אך קשה להן לשמור ארבע ושבע, האם מותר להורות להן לטבול לאחר ספירת ז' ימים כדין דאוריתא, ועל ידי כך להצילם מכרת [שאם לא נתיר להן זאת כדי להצילן מאיסורי כרת החמורים, ולפחות בראשית דרכן, ישנו חשש שלא ינסו ולא יתחילו אף פעם לשמור על הטהרה].
והשיב, שיש להתיר קולא זו, ואף שאין מי שיעיז להקל כנגד מה שחכמים החמירו, על זה יש לומר דהנה כתב הרמב"ם: מוטב שיאכלו רוטב, ולא השומן עצמו. וכן אמרו חכמים, שמותר לטלטל את ממונו בשבת פחות פחות מד' אמות, שאם לא כן, בהול הוא על ממונו, ויבוא לטלטל כדרכו. ולכן גם בענין זה שבאים נשים להתחזק, יש להקל להם כדי לקרבן לצור מחצבתם, דאם נחמיר עליהן בזה, לא נוכל לתקנם לעולם. ע"כ.
וכיוצא בזה ראיתי בספר מנחת פרי (סימן לא) שעמד בענין אשה שבאה לטבול לאחר השבעה נקיים, ונודע לבלנית שלא עשתה הפסק בטהרה או בדיקות המעכבות בשבעה נקיים, ויש חשש שאם לא יטבילוה, תכשל עם בעלה באיסור כרת, האם יש להטבילה או לא.
וכתב, שהן אמת שמעיקר הדין אין להתיר איסור דרבנן לרשעים, כדי להצילם שלא יכשלו באיסור דאורייתא החמור, ואפילו אם על ידי כך ישתמדו. מכל מקום כל זה דווקא אם באה לעשות איסור גמור מדרבנן, מה שאין כן אם לא בדקה כראוי, אף שמעכב את הטבילה מדרבנן, מכל מקום אין כל איסור בטבילה, אלא דאחר כך תעבור על האיסור, ואם כן אין לנו למונעה מלטבול בכהאי גוונא שאם לא ניתן לה לטבול תעבור על איסור נדה מן התורה, ובהיתר זה לא התרנו שום איסור. ע"כ.
ברם, הרואה ישר יחזו פנימו שאין הנידון של הרב יפה נוף והרב מנחת פרי, דומה לנידון דידן, דנידונינו חמור טפי, משום שבנידון דידן אם נתיר לה לטבול, עצם הטבילה היא איסור, שעוברים בכך על תקנת הריב"ש שלא להטביל פנויה, ובנוסף לכך פורצים גדר וגורמים לאחרים ללמוד מכך להקל לחיות עם אשה ללא נישואין. מה שאין כן באשה שחייה עם בעלה ורוצה להתקרב ולהינצל מאיסור, ודי יש לסייע לה בכך. וברור. ועיין בשו"ת ידבר פי (סימן כח). וכעת עמד קנה במקומו.
ד. יש להתיר למכור מטה זוגית, לאנשים שאינם שומרים מצוות, ואין בכך איסור של לפני עור, מפני שיתכן שאותו הזוג שומרים טהרת המשפחה, וישנים בימי נידתה במטות נפרדות.4
4. כן מתבאר ממה שכתבנו בס"ד בכללים, דכל שיש לתלות בהיתר תלינן. ולכן גם כאן יש לתלות שישתמשו במטה באופן המותר, ולא ישנו יחדיו בימי נידתה. ואפילו אם תאמר שאינם שומרים טהרת המשפחה, יש לצרף בזה דעת השפתי כהן, דבמומר לא חל דין לפני עור ולא איסור מסייע.
וכן מצאתי בחפישה בשו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן פא), שגם כן כתב להקל בזה על פי המשנה בשביעית, דכל שיש לתלות בהיתר תלינן, ולכן גם בזה, אף אם אותם אנשים ידועים לנו כמחללי שבת וכדומה, יתכן בכל זאת שהם שומרים על טהרת המשפחה, ושרי למכור להם מטה זוגית. ע"ש. וכן משמע בספר שערי שלום (עמוד רצ). ע"ש.