שער ההלכות - חושן משפט · פרק א' - הלואה- וגזלה
א. אדם שרוצה להלות מעות לחברו, צריך להלות לו בפני עדים, או שיעשו ביניהם שטר חוב, כדי שאם ישכח הלוה מהחוב, יוכל המלוה להזכיר לו על ידי העדים או השטר, שעדיין לא פרע את חובו. ואם לא עשה כן, הרי עובר המלוה בלאו של לפני עיור לא תתן מכשול.1
1. הנה בדין זה דשו כבר רבים ושלמים, אולם כידוע אין בית המדרש ללא חידוש, ועוד מאחר שראיתי כמה פוסקים שרצו ללמד זכות על המקילים, לכן אמרתי לנפשי לאזור חלצי, ולראות אם יש בדברי הפוסקים מקורות נאמנים ללמד זכות על המקילים להלוות ללא עדים. וזה אחלי בעזרת ה' צורי וגואלי:
גרסינן בגמרא בבא מציעא (עה:), אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול [שעובר על רוחו של הלוה לכפור. רש"י], וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק". ופירש רש"י, כשתובעו המלוה וזה (הלוה) כופר, הכל מקללים אותו (את המלוה) ואומרים שהוא דובר שקר על צדיק עתק. עכ"ל.
[וראיתי לרבינו יוסף חיים שהקשה בספר בן יהוידע, מדוע יקללו את המלוה ולא את הלוה, והרי יתכן שהלוה כופר בממון שקיבל. ע"ש. ונראה ליישב, דמאחר שקיימא לן דאין אדם מעיז פניו נגד בעל חובו (כתובות יח.), מסתבר יותר לומר שיחשדו במלוה שהוא שקרן, ולא בלווה].
ועוד איתא התם בגמרא, דאמרו ליה רבנן לרב אשי, קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. שלח ליה רב אשי בהדי פניא דמעלי שבתא, לישדר לי מר עשרה זוזי, כדי שאוכל לקנות קרקע שהזדמנה לי. שלח ליה רבינא, ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא. שלח ליה, ואפילו אנא? אמר ליה: כל שכן מר דטריד בגירסתו ועלול לשכוח, ועל ידי כך אגרום רעה לעצמי, שיקללוני הבריות, שיאמרו שאני תובע ממך מה שלא הלויתי. ע"כ.
[נראה דשלח ליה הכי דווקא בערב שבת, משום שרצה לנסותו אם בשעה זו שכולם עסוקים בצורכי שבת ואין אנשים מצויים להעיד, גם אז יקפיד רבינא שלא להלוות ללא עדים. והכי נמי משמע ממאי דשלח ליה רבינא לרב אשי "ניתי מר סהדי", דמשמע שלא היו מצויים לו עדים באותה שעה, ולכן ביקש ממנו שיביא לו עדים. ושוב ראיתי שכן כתב היעב"ץ שם. ותאזרני שמחה].
ויש להתבונן, מדוע אמר רבינא לרב אשי, שאינו שולח לו מעות מפני שחושש להביא על עצמו קללה כדקאמר ריש לקיש, ולא שלח ליה דחושש נמי משום לאו דלפני עיור לא תתן מכשול, כדקאמר רב?
וראיתי שבספר מקצוע בתורה (סימן ע ס"ב) כתב ליישב, דמשום שלגבי רעים אהובים כרבינא ורב אשי איכא תקנתא, דאם ישכח רב אשי מההלואה, ויכפור ולא ישלם, ימחל לו רבינא מחילה גמורה, ואזי לא יעבור רב אשי על לפני עור לא תתן מכשול, אבל מכל מקום יגרום רבינא קללה לעצמו, בעצם התביעה שיתבע את רב אשי. ע"כ. והו"ד בשות יביע אומר (ח"ז סימן ז).
ולפי דרכו לכאורה עדיין קשה, דאדרבא מאחר שהם רעים אהובים, אזי כשיראה רבינא שרב אשי לא בא לשלם את חובו בזמן הפרעון, יבין ברוחב דעתו שרב אשי שכח מההלואה, ומחמת ידידותם לא יבוא לתובעו, ולא יביא קללה על עצמו, ואם בכל זאת חשש רבינא לקללה, מדוע לא חשש גם ללפני עור?
ועל כל פנים אפשר לישב כפי שתירצו האחרונים, שרבינא אמר לרב אשי שחושש להלוות לו ללא עדים כדי לא להביא קללה על עצמו, ולא אמר לו שחושש משום לפני עור, משום כבודו של רב אשי, שלא רצה לקרות עליו פסוק זה של "לפני עור", דביזוי הוא לומר לחכם "עור". ע"ש.
האם המלוים ללא עדים יש להם על מה לסמוך
ולעצם הדין, הנה פסק מרן בשולחנו הטהור (חו"מ סימן ע ס"א), שאסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח יותר. וכל המלוה ללא עדים עובר משום לפני עור לא תיתן מכשול, וגורם קללה לעצמו. ע"כ. ומבואר יוצא מפה קודשו של מרן, שאין להקל להלוות ללא עדים או שטר. וכן פסק בסכינא חריפא מרן מלכא בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סימן ז). יעו"ש. ואם כן מוטל עלינו לישב על מה סמכו העולם להקל בזה.
הנה הגאון החח"ם בספרו שדי חמד (כללים מע' ה אות חף) כתב בשם מרן החיד"א שכתב בשם הריטב"א (מגילה כ"ח), שדין הלואה בפני עדים אינו אלא מידת חסידות, ואין בו אפילו אסור דרבנן, ולכן כתב השדי חמד שיש להפך בזכות הרבה מאוד בזמן הזה שאין נזהרים בזה, דיש להם על מה לסמוך. אולם פשוט שיש להזהר בזה כסתימת הפוסקים שהחמירו בדין זה. ע"ש.
ושפיר עינא דחזיא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מז), שגם כן הסתמך על דברי הריטב"א הנ"ל, וכתב לישב על פי זה מנהג העולם שנהגו להקל בזה, וצירף שם עוד כמה צרופים להקל, כדי לישב המנהג. כיעו"ש.
ועיני ראו בשו"ת משנה הלכות (מהדו"ת ח"ב סימן תט) שכתב לישב מנהג העולם, על פי מה דאיתא בגמרא יבמות (קכב): דין תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכים דרישה וחקירה, שלא תנעול דלת בפני לווין. ואם כן, אולי גם בזה סמכו להלוות ללא עדים, משום שלא תנעול בפני לווין, שהיה קשה בכל עת לילך אחר עדים או לכתוב שטר וכיוצא בזה, והוי ליה בכלל זה. ע"כ.
ואחר המחילה מהדר"ג אין הנידון דומה לראיה, שהרי מה שאמרו בגמרא שלא תנעול דלת בפני לווין, שייך רק בכהאי גוונא דאיכא הפסד ממון למלוה, כמבואר בדברי רש"י בגמרא סנהדרין (ג.) וזו לשונו: שימנעו מלהלוות, שמא יכפור הלוה, והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד. עכ"ל. אבל בנידון דידן ליכא שום הפסד אם נצריך עדים, ואדרבה טירחא לצורך היא, שעל ידי העדים או השטר, לא יגיע המלוה לידי הפסד. ודו"ק.
ועוד רגע אדבר בו, דהנה בשו"ת אלקבץ (אפללו חלק א חו"מ סימן ז), הביא מה שכתב בשו"ת ברכת שמים (חו"מ סימן יד), שיש לישב מנהג העולם, שבזמן הגמרא היו שני הקצוות, תלמידי חכמים שטרודים כולם בגירסתם, ולכן אפשר שיבואו לשכוח מההלואה. והקצה השני היו עמי הארץ, ואפשר שיכפרו כשלא יהיו עדים. לא כן בזמן הזה שאין לנו דין תלמיד חכם ולא דין עם הארץ, לא חוששים מלהלוות ללא עדים. עכ"ד.
ולענ"ד יש להשיב על זה, דהרי גם בזמן מרן רבינו יוסף קארו זיע"א לא היה דין עם הארץ (עיין או"ח סימן קצט), ולא דין תלמיד חכם כמבואר בשלחן ערוך (חו"מ סו"ס א), ואף על פי כן פסק מרן בשולחנו הטהור, שאין להלוות ללא עדים. ואם כן ודאי שאין לנו כח לדחות מסברא זו את היתד התקועה שתקע מרן בשולחנו הטהור. וכן פסק בשו"ת אלקבץ הנ"ל, שאין לסמוך על מנהג העולם להקל בזה.
וכעת נדפס שו"ת שבט הלוי חלק י', וראיתי לו בסימן רס"ט שכתב, שאין לסמוך על המקילים להלוות ללא עדים, מפני שלא רק תלמיד חכם יש לו טירדות, אלא לכל אדם מישראל יש טרדות שונות ומשונות, ועלולים לשכוח, ולכן אין הבדל בין זמנינו לזמנם. ע"ש. וכן עיקר. ועוד חזון למועד.
קניית דבר גנוב
ב. אסור לקנות חפצים גנובים מאדם שחשוד כגנב, והקונה ממנו, הרי הוא מחזיק בידי עוברי עבירה, וגורם לגנב שיגנוב שוב.2
2. כן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן שנו חו"מ ס"א), ועיין בט"ז (ס"ק א), ובשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (חלק א סימן פא). וכתב בספר מעשה איש (עמוד קמה), שפעם שאלו את החזון איש אם מותר לקנות בשוק שחור, והשיב, שאינו יודע. ולא רצה להתיר.
וכתב הרב סימן טוב דוד זצ"ל בספרו מרכבו ארגמן (עמוד צג), שאסור להכניס את הרכב לטיפול במוסך, כשידוע שהמוסך סוחר בחלקי חילוף גנובים, או שרוב החלפים במוסך גנובים. ע"ש.
חשש גזל
ג. מותר למכור דיסקים וכדומה, במקומות ציבוריים, ולכתוב שישימו את הכסף בקופה המונחת שם, ואף שלפעמים גונבים קצת מהכסף לפני שמספיקים לרוקן את הקופה, אין בזה איסור לפני עור לא תתן מכשול.3
3. כן הורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א בספר שאילת רב (עמוד נא).
ד. "כרטיס הזהב" של חברת פולגת, וכן כרטיס "חברותא" שניתנים לכל בחור ישיבה ואברך, אין לבעל הכרטיס להעביר את הכרטיס לאחרים בהשאלה, אפילו אם גם הם בחורי ישיבות, מאחר שמתנים בעלי הכרטיסים הנ"ל שלא להעביר כרטיסים אלו לאחרים, והעובר על זה, הרי הוא מכשיל את חבריו באיסור גזל.4
4. כן פסק הגאון רבי משה לוי זצ"ל והובאו דבריו בספר ויען שמואל (ח"ד עמוד קטו בקונטרס תורת משה). ופשוט שאסור להעביר לחברו או לקרובו כרטיס "חופשי יומי" או "חופשי חודשי" משום גזל, ובמקום אחר הארכנו בזה, ועוד חזון למועד.
לנסות פועל
ה. אדם שיש לו פועל העובד בחנותו, וכן אשה שיש לה עוזרת בית, ורצונם לנסות האם הם אמינים או לא, ולכן רוצים לזרוק שטר כסף בחנות או בבית, לפני שהעוזרת או הפועל יבואו לעבוד, כדי לבדוק אם יקחו את הכסף לעצמם, או יחזירו אותו לבעלים, יש להתיר לעשות זאת באופן שיפקירו תחילה את השטר שזורקים, כדי שלא יעברו על איסור "לפני עור לא תתן מכשול".5
5. גרסינן בגמרא קידושין (לב.), רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר, איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח [פירוש: רב הונא קרע בגד חשוב בפני רבה בנו כדי לנסותו אם יכעס]. ומקשה הגמרא, ודלמא רתח [ואמר לאביו מידי בריתחיה. רש"י], וקעבר אביו אלפני עור [שגורם לבנו לחטוא. רש"י]? ומשני, דרב הונא מחל על כבודו, ולכן אף אם בנו יאמר לו דבר שאינו הגון, אין לו בכך חטא. ע"כ.
וכתב שם הגאון רבי יוסף חיים בספר בניהו בשם הריטב"א, דקשה, מה הועיל רב הונא בזה שמחל על כבודו, והרי בנו לא ידע מכך, והוי כמי שעלה בידו בשר כבש, ונתכוין לאכול בשר חזיר, שצריך על כך כפרה? ותירץ, דאפשר דבלאו דלפני עור, כיון שהוא לאו כולל, לא מחמירים בו כל כך, ולכן שרינן למעבד הכי, כדי לנסותו אי רתח.
ועל פי זה כתב שם הרב בניהו, שיש ללמוד דין אחר, באחד ששכר משרת בתוך ביתו, ורוצה לנסותו, יכול להשליך מטבע בחדר ולהפקירו, ואז אם נטל המשרת את המטבע, ידע בעל הבית שהוא גנב, ומאידך לא עבר המשרת על "לא תגנובו", מפני שזכה בו מדין הפקר. ואם תאמר, כיון שהמשרת אינו יודע שהוא הפקר ונתכוין ללוקחו לעצמו, נמצא זה הבעל הבית עובר משום לפני עור? הנה כבר הסביר הריטב"א, שכל כהאי גוונא לא מחמרינן בזה, ושרינן בהכי כדי לנסותו. ע"כ דב"ק.
וכן כתב להקל בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סימן מד), וביאר שאיסור לפני עור נאמר דווקא כשכונתו להכשיל את חברו באיסור, מה שאין כן בנידון דידן, מעולם לא התכוון בעל הבית להכשיל את המשרת באיסור, אלא כל כונתו היא לנסותו אם הוא נאמן או לא, כדי שלא יגרם לו הפסד. ועוד, הרי הוא עושה זאת לטובת המשרת, שהרי על ידי שבעל הבית יגרש אותו על שנתפש בגנבתו, יהיה המשרת מוכרח להטיב דרכו, כדי לקיים עצמו, ולכן העלה להקל בזה. ע"ש.
והן אמת שבשו"ת תורה לשמה (סימן תז) העלה שנסיונות כאלה אסור לעשות, כי שמא יעבור המשרת ויחטא, ונמצא זה עובר על לפני עור. ע"ש. מכל מקום אם מחבר התורה לשמה הוא הגאון רבי יוסף חיים, הרי הדר הוא לכל חסידיו, בספרו בניהו כנ"ל, ודעתו להתיר. ואם לאו מר בריה דרבינא חתים עליה (עיין יביע אומר ח"ט), ודאי שדברי הריטב"א הנזכרים ראויים לסמוך עליהם אף לכתחילה, ובפרט שמפקיר את השטר לפני שזורקו. ובמקום אחר הארכנו בזה עוד בס"ד, ועוד חזון למועד.