אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק ה שער ההלכות - חושן משפט

ואין למו מכשול - חלק ה

שער ההלכות - חושן משפט

שער ההלכות - יורה דעה

פרק א' - הלואה- וגזלה

א. אדם שרוצה להלות מעות לחברו, צריך להלות לו בפני עדים, או שיעשו ביניהם שטר חוב, כדי שאם ישכח הלוה מהחוב, יוכל המלוה להזכיר לו על ידי העדים או השטר, שעדיין לא פרע את חובו. ואם לא עשה כן, הרי עובר המלוה בלאו של לפני עיור לא תתן מכשול.1

1. הנה בדין זה דשו כבר רבים ושלמים, אולם כידוע אין בית המדרש ללא חידוש, ועוד מאחר שראיתי כמה פוסקים שרצו ללמד זכות על המקילים, לכן אמרתי לנפשי לאזור חלצי, ולראות אם יש בדברי הפוסקים מקורות נאמנים ללמד זכות על המקילים להלוות ללא עדים. וזה אחלי בעזרת ה' צורי וגואלי:

גרסינן בגמרא בבא מציעא (עה:), אמר רב יהודה אמר רב, כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים, עובר משום לפני עור לא תתן מכשול [שעובר על רוחו של הלוה לכפור. רש"י], וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק". ופירש רש"י, כשתובעו המלוה וזה (הלוה) כופר, הכל מקללים אותו (את המלוה) ואומרים שהוא דובר שקר על צדיק עתק. עכ"ל.

[וראיתי לרבינו יוסף חיים שהקשה בספר בן יהוידע, מדוע יקללו את המלוה ולא את הלוה, והרי יתכן שהלוה כופר בממון שקיבל. ע"ש. ונראה ליישב, דמאחר שקיימא לן דאין אדם מעיז פניו נגד בעל חובו (כתובות יח.), מסתבר יותר לומר שיחשדו במלוה שהוא שקרן, ולא בלווה].

ועוד איתא התם בגמרא, דאמרו ליה רבנן לרב אשי, קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. שלח ליה רב אשי בהדי פניא דמעלי שבתא, לישדר לי מר עשרה זוזי, כדי שאוכל לקנות קרקע שהזדמנה לי. שלח ליה רבינא, ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא. שלח ליה, ואפילו אנא? אמר ליה: כל שכן מר דטריד בגירסתו ועלול לשכוח, ועל ידי כך אגרום רעה לעצמי, שיקללוני הבריות, שיאמרו שאני תובע ממך מה שלא הלויתי. ע"כ.

[נראה דשלח ליה הכי דווקא בערב שבת, משום שרצה לנסותו אם בשעה זו שכולם עסוקים בצורכי שבת ואין אנשים מצויים להעיד, גם אז יקפיד רבינא שלא להלוות ללא עדים. והכי נמי משמע ממאי דשלח ליה רבינא לרב אשי "ניתי מר סהדי", דמשמע שלא היו מצויים לו עדים באותה שעה, ולכן ביקש ממנו שיביא לו עדים. ושוב ראיתי שכן כתב היעב"ץ שם. ותאזרני שמחה].

ויש להתבונן, מדוע אמר רבינא לרב אשי, שאינו שולח לו מעות מפני שחושש להביא על עצמו קללה כדקאמר ריש לקיש, ולא שלח ליה דחושש נמי משום לאו דלפני עיור לא תתן מכשול, כדקאמר רב?

וראיתי שבספר מקצוע בתורה (סימן ע ס"ב) כתב ליישב, דמשום שלגבי רעים אהובים כרבינא ורב אשי איכא תקנתא, דאם ישכח רב אשי מההלואה, ויכפור ולא ישלם, ימחל לו רבינא מחילה גמורה, ואזי לא יעבור רב אשי על לפני עור לא תתן מכשול, אבל מכל מקום יגרום רבינא קללה לעצמו, בעצם התביעה שיתבע את רב אשי. ע"כ. והו"ד בשות יביע אומר (ח"ז סימן ז).

ולפי דרכו לכאורה עדיין קשה, דאדרבא מאחר שהם רעים אהובים, אזי כשיראה רבינא שרב אשי לא בא לשלם את חובו בזמן הפרעון, יבין ברוחב דעתו שרב אשי שכח מההלואה, ומחמת ידידותם לא יבוא לתובעו, ולא יביא קללה על עצמו, ואם בכל זאת חשש רבינא לקללה, מדוע לא חשש גם ללפני עור?

ועל כל פנים אפשר לישב כפי שתירצו האחרונים, שרבינא אמר לרב אשי שחושש להלוות לו ללא עדים כדי לא להביא קללה על עצמו, ולא אמר לו שחושש משום לפני עור, משום כבודו של רב אשי, שלא רצה לקרות עליו פסוק זה של "לפני עור", דביזוי הוא לומר לחכם "עור". ע"ש.

האם המלוים ללא עדים יש להם על מה לסמוך

ולעצם הדין, הנה פסק מרן בשולחנו הטהור (חו"מ סימן ע ס"א), שאסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח יותר. וכל המלוה ללא עדים עובר משום לפני עור לא תיתן מכשול, וגורם קללה לעצמו. ע"כ. ומבואר יוצא מפה קודשו של מרן, שאין להקל להלוות ללא עדים או שטר. וכן פסק בסכינא חריפא מרן מלכא בשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סימן ז). יעו"ש. ואם כן מוטל עלינו לישב על מה סמכו העולם להקל בזה.

הנה הגאון החח"ם בספרו שדי חמד (כללים מע' ה אות חף) כתב בשם מרן החיד"א שכתב בשם הריטב"א (מגילה כ"ח), שדין הלואה בפני עדים אינו אלא מידת חסידות, ואין בו אפילו אסור דרבנן, ולכן כתב השדי חמד שיש להפך בזכות הרבה מאוד בזמן הזה שאין נזהרים בזה, דיש להם על מה לסמוך. אולם פשוט שיש להזהר בזה כסתימת הפוסקים שהחמירו בדין זה. ע"ש.

ושפיר עינא דחזיא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מז), שגם כן הסתמך על דברי הריטב"א הנ"ל, וכתב לישב על פי זה מנהג העולם שנהגו להקל בזה, וצירף שם עוד כמה צרופים להקל, כדי לישב המנהג. כיעו"ש.

ועיני ראו בשו"ת משנה הלכות (מהדו"ת ח"ב סימן תט) שכתב לישב מנהג העולם, על פי מה דאיתא בגמרא יבמות (קכב): דין תורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר "משפט אחד יהיה לכם", ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכים דרישה וחקירה, שלא תנעול דלת בפני לווין. ואם כן, אולי גם בזה סמכו להלוות ללא עדים, משום שלא תנעול בפני לווין, שהיה קשה בכל עת לילך אחר עדים או לכתוב שטר וכיוצא בזה, והוי ליה בכלל זה. ע"כ.

ואחר המחילה מהדר"ג אין הנידון דומה לראיה, שהרי מה שאמרו בגמרא שלא תנעול דלת בפני לווין, שייך רק בכהאי גוונא דאיכא הפסד ממון למלוה, כמבואר בדברי רש"י בגמרא סנהדרין (ג.) וזו לשונו: שימנעו מלהלוות, שמא יכפור הלוה, והעדים יטעו ולא תהא עדותם מכוונת ויפסיד. עכ"ל. אבל בנידון דידן ליכא שום הפסד אם נצריך עדים, ואדרבה טירחא לצורך היא, שעל ידי העדים או השטר, לא יגיע המלוה לידי הפסד. ודו"ק.

ועוד רגע אדבר בו, דהנה בשו"ת אלקבץ (אפללו חלק א חו"מ סימן ז), הביא מה שכתב בשו"ת ברכת שמים (חו"מ סימן יד), שיש לישב מנהג העולם, שבזמן הגמרא היו שני הקצוות, תלמידי חכמים שטרודים כולם בגירסתם, ולכן אפשר שיבואו לשכוח מההלואה. והקצה השני היו עמי הארץ, ואפשר שיכפרו כשלא יהיו עדים. לא כן בזמן הזה שאין לנו דין תלמיד חכם ולא דין עם הארץ, לא חוששים מלהלוות ללא עדים. עכ"ד.

ולענ"ד יש להשיב על זה, דהרי גם בזמן מרן רבינו יוסף קארו זיע"א לא היה דין עם הארץ (עיין או"ח סימן קצט), ולא דין תלמיד חכם כמבואר בשלחן ערוך (חו"מ סו"ס א), ואף על פי כן פסק מרן בשולחנו הטהור, שאין להלוות ללא עדים. ואם כן ודאי שאין לנו כח לדחות מסברא זו את היתד התקועה שתקע מרן בשולחנו הטהור. וכן פסק בשו"ת אלקבץ הנ"ל, שאין לסמוך על מנהג העולם להקל בזה.

וכעת נדפס שו"ת שבט הלוי חלק י', וראיתי לו בסימן רס"ט שכתב, שאין לסמוך על המקילים להלוות ללא עדים, מפני שלא רק תלמיד חכם יש לו טירדות, אלא לכל אדם מישראל יש טרדות שונות ומשונות, ועלולים לשכוח, ולכן אין הבדל בין זמנינו לזמנם. ע"ש. וכן עיקר. ועוד חזון למועד.

קניית דבר גנוב

ב. אסור לקנות חפצים גנובים מאדם שחשוד כגנב, והקונה ממנו, הרי הוא מחזיק בידי עוברי עבירה, וגורם לגנב שיגנוב שוב.2

2. כן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן שנו חו"מ ס"א), ועיין בט"ז (ס"ק א), ובשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (חלק א סימן פא). וכתב בספר מעשה איש (עמוד קמה), שפעם שאלו את החזון איש אם מותר לקנות בשוק שחור, והשיב, שאינו יודע. ולא רצה להתיר.

וכתב הרב סימן טוב דוד זצ"ל בספרו מרכבו ארגמן (עמוד צג), שאסור להכניס את הרכב לטיפול במוסך, כשידוע שהמוסך סוחר בחלקי חילוף גנובים, או שרוב החלפים במוסך גנובים. ע"ש.

חשש גזל

ג. מותר למכור דיסקים וכדומה, במקומות ציבוריים, ולכתוב שישימו את הכסף בקופה המונחת שם, ואף שלפעמים גונבים קצת מהכסף לפני שמספיקים לרוקן את הקופה, אין בזה איסור לפני עור לא תתן מכשול.3

3. כן הורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א בספר שאילת רב (עמוד נא).

ד. "כרטיס הזהב" של חברת פולגת, וכן כרטיס "חברותא" שניתנים לכל בחור ישיבה ואברך, אין לבעל הכרטיס להעביר את הכרטיס לאחרים בהשאלה, אפילו אם גם הם בחורי ישיבות, מאחר שמתנים בעלי הכרטיסים הנ"ל שלא להעביר כרטיסים אלו לאחרים, והעובר על זה, הרי הוא מכשיל את חבריו באיסור גזל.4

4. כן פסק הגאון רבי משה לוי זצ"ל והובאו דבריו בספר ויען שמואל (ח"ד עמוד קטו בקונטרס תורת משה). ופשוט שאסור להעביר לחברו או לקרובו כרטיס "חופשי יומי" או "חופשי חודשי" משום גזל, ובמקום אחר הארכנו בזה, ועוד חזון למועד.

לנסות פועל

ה. אדם שיש לו פועל העובד בחנותו, וכן אשה שיש לה עוזרת בית, ורצונם לנסות האם הם אמינים או לא, ולכן רוצים לזרוק שטר כסף בחנות או בבית, לפני שהעוזרת או הפועל יבואו לעבוד, כדי לבדוק אם יקחו את הכסף לעצמם, או יחזירו אותו לבעלים, יש להתיר לעשות זאת באופן שיפקירו תחילה את השטר שזורקים, כדי שלא יעברו על איסור "לפני עור לא תתן מכשול".5

5. גרסינן בגמרא קידושין (לב.), רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר, איזיל איחזי אי רתח אי לא רתח [פירוש: רב הונא קרע בגד חשוב בפני רבה בנו כדי לנסותו אם יכעס]. ומקשה הגמרא, ודלמא רתח [ואמר לאביו מידי בריתחיה. רש"י], וקעבר אביו אלפני עור [שגורם לבנו לחטוא. רש"י]? ומשני, דרב הונא מחל על כבודו, ולכן אף אם בנו יאמר לו דבר שאינו הגון, אין לו בכך חטא. ע"כ.

וכתב שם הגאון רבי יוסף חיים בספר בניהו בשם הריטב"א, דקשה, מה הועיל רב הונא בזה שמחל על כבודו, והרי בנו לא ידע מכך, והוי כמי שעלה בידו בשר כבש, ונתכוין לאכול בשר חזיר, שצריך על כך כפרה? ותירץ, דאפשר דבלאו דלפני עור, כיון שהוא לאו כולל, לא מחמירים בו כל כך, ולכן שרינן למעבד הכי, כדי לנסותו אי רתח.

ועל פי זה כתב שם הרב בניהו, שיש ללמוד דין אחר, באחד ששכר משרת בתוך ביתו, ורוצה לנסותו, יכול להשליך מטבע בחדר ולהפקירו, ואז אם נטל המשרת את המטבע, ידע בעל הבית שהוא גנב, ומאידך לא עבר המשרת על "לא תגנובו", מפני שזכה בו מדין הפקר. ואם תאמר, כיון שהמשרת אינו יודע שהוא הפקר ונתכוין ללוקחו לעצמו, נמצא זה הבעל הבית עובר משום לפני עור? הנה כבר הסביר הריטב"א, שכל כהאי גוונא לא מחמרינן בזה, ושרינן בהכי כדי לנסותו. ע"כ דב"ק.

וכן כתב להקל בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סימן מד), וביאר שאיסור לפני עור נאמר דווקא כשכונתו להכשיל את חברו באיסור, מה שאין כן בנידון דידן, מעולם לא התכוון בעל הבית להכשיל את המשרת באיסור, אלא כל כונתו היא לנסותו אם הוא נאמן או לא, כדי שלא יגרם לו הפסד. ועוד, הרי הוא עושה זאת לטובת המשרת, שהרי על ידי שבעל הבית יגרש אותו על שנתפש בגנבתו, יהיה המשרת מוכרח להטיב דרכו, כדי לקיים עצמו, ולכן העלה להקל בזה. ע"ש.

והן אמת שבשו"ת תורה לשמה (סימן תז) העלה שנסיונות כאלה אסור לעשות, כי שמא יעבור המשרת ויחטא, ונמצא זה עובר על לפני עור. ע"ש. מכל מקום אם מחבר התורה לשמה הוא הגאון רבי יוסף חיים, הרי הדר הוא לכל חסידיו, בספרו בניהו כנ"ל, ודעתו להתיר. ואם לאו מר בריה דרבינא חתים עליה (עיין יביע אומר ח"ט), ודאי שדברי הריטב"א הנזכרים ראויים לסמוך עליהם אף לכתחילה, ובפרט שמפקיר את השטר לפני שזורקו. ובמקום אחר הארכנו בזה עוד בס"ד, ועוד חזון למועד.

הרימו מכשול מדרך עמי

הקדמה קצרה

יש אומרים שאיסור לפני עור שייך דווקא כשנותן לחבירו מכשול בידים, אבל כשרואה את חבירו שבא לעשות איסור מסויים ואינו מונע אותו מכך, אינו עובר באיסור לפני עור.

ויש חולקים וסוברים שגם בזה שאינו מוחה בידו, עובר הוא באיסור לפני עור. ולכן אמרתי בס''ד להזכיר כאן כמה דברים שבני אדם לא נזהרים בהם, ולהרים מכשול מדרך עמנו.

הנה אף שממשמעות הפסוק "לפני עור לא תתן מכשול" משמע שדוקא ליתן המכשול לפני העור אסור, אבל אם המכשול כבר נתון בפניו, אין חובתנו לסלקו מלפניו, אף שיש בידינו לסלק המכשול. מכל מקום אין הדבר כפשוטו, אלא נחלקו בזה הפוסקים, כפי שתראה בספר שדי חמד (מע' ו כלל כו אות כה) שאסף איש טהור דברי הפוסקים בזה. ע"ש. ולא עת האסף.

נטילת ידים

א. הרואה את חברו שמחכך בראשו, או שמוציא לכלוך מאוזנו בשעת התפילה או לימוד תורה, צריך לומר לו שיטול ידיו, וכל שכן אם חברו שליח צבור שמוציא אחרים ידי חובתם, יש להעיר לו על כך.1

1. כן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן ח אות כט). וסיים, שלא יכלם האדם מלהוכיח על דבר זה אפילו שאותו שכנגדו הוא אדם גדול, כי כך היא דרכה של תורה. ע"ש. ועיין בשו"ת יחוה דעת חזן (ח"א סימן ג).

ולענין צואת האף, בספר מעשה רב לגר"א (אות לו), הקל בנוגע בצואת האף, שאין צריך נטילה. וגם הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן צב דף מה) כתב, שצואת האף יבשה לא חמירא מצואה ממש, שבזה ובזה אין צריך נטילה. וכן כתב המשנה ברורה (סימן צב ס"ק ל). ע"ש. וראה עוד בשו"ת מנחת דוד חלק ב (עמוד קנא).

ובספר אורחות רבנו הסטיפלר (חלק א עמוד נח) מובא, שלא היה מקפיד בצואת האף ליטול עם מים. וכן כתב בספר מנחת גדעון (עמוד רצב) בשם הפוסקים. יעו"ש. ועל כל פנים היכא דאפשר, ראוי להחמיר בזה כמבואר בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד כד), ובספר שלחן ערוך המקוצר (רצאבי חלק א עמוד צה) ע"ש. ואכמ"ל.

גזירת ציפורנים

ב. ישנם אנשים שהורגלו לחתוך בפיהם את ציפורני הידים, ואינם נזהרים ליטול את ידיהם לאחר מכן, מפני שחושבים שרק אם גוזז את כל ציפורניו במספרים או עם גוזז, צריך נטילה, אבל אם גוזז בפיו מעט מציפורניו, אינו צריך נטילה.

ויש להודיעם, שאפילו בגזיזת ציפורן כל שהיא בכלי או בפה, צריך ליטול את הידים, ואין הבדל בזה בין איש לאשה.2

2. הנה בשלחן ערוך (או"ח סימן ד ס"ט) כתב, שאחד הדברים שהעושה אותם צריך ליטול ידיו, זה הנוטל ציפורניו. וכתב כף החיים (ס"ק סח) בשם הפוסקים, שאפילו לא נטל כולם, צריך נטילה. כיעו"ש. [ואף שבשלחן ערוך כתב "ציפורניו", יתכן שכתב כן משום שכך דרך העולם לגזוז ציפורניהם בפעם אחת, ולא זעיר פה וזעיר שם]. וכן כתבו בשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן י אות א), ובספר מנחת גדעון (עמוד רכג), שאפילו תלש ציפורן אחת בשיניו צריך נטילה. ע"ש.

וכן העלה בספר נתיבות החיים (חלק א עמוד קיד), שאותם בני אדם שקוצצים ציפורניהם בידיהם או בשיניהם אחת הנה ואחת הנה, צריכים ליטול ידיהם. ע"ש. וכן תחזה בספר שמירת הגוף והנפש (עמוד רל) שהרב תהילה לדוד (מהדו"ת סימן ד) כתב, דאפילו גזז ציפורן אחת, חייב בנטילה. ע"ש.

ולא אכחד שבספר "נקיות וכבוד בתפילה" (עמוד קסד) הביא תשובת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א שלחלק יצא, דבגוזז ציפורן אחת בפיו, אין צריך נטילה. ובגוזז כמה ציפורניים בפיו, כן צריך נטילה. ע"ש. ובמחילה מהדר"ג על פי דברי הפוסקים הנ"ל נראה שיש להחמיר בזה, וחמירא סכנתא מאיסורא, ובפרט לפי מה שכתב בספר חופת אליהו (שער ח), שמי שלא נזהר ליטול ידיו לאחר גזיזת ציפורניים, מפחד 40 יום ו- 40 לילה ואינו יודע ממה מפחד, ואורחותיו מקולקלים, ותפילתו אינה נשמעת. ע"ש.

ומה שכתבנו שאין הבדל בזה בין איש לאשה, כן כתב בשו"ת שרגא המאיר חלק ה (סימן קיח אות ד), והוסיף שם, שהגאון בעל שו"ת מהר"י אשכנזי, ראה בעיניו שהרב 'השיב משה' היה נושא ונותן בדברי תורה בעודו נוטל צפורניו, וכן פסק בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן קמח) שמותר לדבר בדברי תורה בשעה שנוטל את צפורניו.

לברך בנקיות ידים

ג. בזוהר הקדוש מבואר, שמי שמברך בידים מזוהמות חייב מיתה. ולכן אם בתוך סעודתו רוצה לאכול פירות ומגדנות, וידיו מלוכלכות מהתבשיל שאכל, ישטוף ידיו תחילה או ינגבם במגבת, ורק לאחר מכן יברך על הפירות והמגדנות.3

3. ראה בספר בן איש חי (פרשת בהר אות ו), ובכף החיים (סימן קנח ס"ק נג), וראה עוד בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד ).

תפילין

ד. מקום הנחת תפילין של ראש, צריכה להיות במקום שהשער מתחיל לצמוח. ולכן הרואה שהתפילין של חברו אינם מונחים במקום הנכון, יעיר לו בעדינות שיסדר את התפילין במקום הראוי.4

4. ראה בשלחן ערוך (סימן כז סעיף ט). וכתב כף החיים פלאג'י (סימן י אות כ), שמהר"י דאנון היה דרכו להקפיד על זה, והיה מוחה לאחרים כשאינם מניחים במקום הראוי.

וכתב בספר יקרא דחיי (עמוד 24), שאפילו מי שרוצה לעשות חסד עם חבירו, אין לו לגעת בו סתם ללא נטילת רשות, כגון הרוצה לסדר לחבירו את התפילין השמוטים לצד הראש על מנת להעמידן במרכז הראש, צריך לבקש ממנו רשות תחילה, וזהו כבודו. ע"ש.

שינה עם תפילין

ה. מי שרואה את חבירו שנרדם באמצע התפילה עם התפילין, אם ידוע לו שחבירו לא יכעס עליו אם יעיר אותו, יש לו להעירו בעדינות ובנחת, כדי להציל את חבירו שלא ישן עם התפילין. אבל אם חבירו עלול לכעוס עליו, לא יעיר אותו משנתו.5

5. הנה בשולחן ערוך (סימן מד סעיף א) כתב: כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו, אסור לישן בהם אפילו שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר, ישן בהם שינת עראי. וכיצד הוא עושה, מניח ראשו בין ברכיו, והוא יושב וישן. וכתב המשנה ברורה (ס"ק א), שיש לחוש שמא יבוא להפיח בהם. ע"ש. ולפי זה, לכאורה חלה חובה להקיץ את מי שנרדם עם תפילין.

אולם ראה ראיתי בשו"ת חיי הלוי (חלק א סימן ח) שכתב, שמאחר שלהקיץ את חבירו הוא איסור דאורייתא, משום שנאמר "לא תונו איש את עמיתו", אם כן, רק כשנכשל באיסור דאורייתא, יש מצוה להקיצו ולהפרישו. אבל הישן עם תפילין שהוא איסור מדרבנן, אין חובה להקיצו.

וכיוצא בזה כתב בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן יח), שמי שרואה את חבירו שהוא ישן בזמן התפילה, אינו מחוייב להקיצו כדי שלא יעבור זמן התפילה, שהרי אמרו בברכות (יג:), שאם היה ישן בקריאת שמע, מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון [שהוא מדאורייתא], ומכאן ואילך אין מצערים אותו. ע"ש.

ולכן כתבנו שבאופן שידוע לנו שאותו חבר שנרדם לא יכעס ולא יצטער על כך שהעירו אותו, אלא אדרבה ישמח ויודה לזה שהקיצו משנתו, שפיר יש להעירו. אבל באופן שעלול להצטער על כך, וכל שכן אם עלול לכעוס על כך שהקיצו אותו משנתו, אין להקיצו.

תפילה וקריאת התורה

ו. ראוי ונכון להנהיג בכל בית הכנסת, שכאשר יש סיבה שלא לומר וידוי [כגון שיש חתן או סנדק וכדומה], יודיעו על כך לשליח ציבור קודם שיתחיל להתפלל, כדי שלא יתחיל לומר וידוי לאחר החזרה, ואז כשיעירו לו שאין אומרים וידוי, עלול להפסיק באמצע אמירת אנא ה', ונמצא שהזכיר שם ה' ללא צורך.6

6. פשוט, וכן העיר לנכון בספר שארית יוסף (ח"ג עמוד רמא). ומכל מקום אם לא הודיעו לשליח ציבור על כך קודם התפילה, וכבר התחיל לומר אנא ה', ואז קפצו הקהל והעירו לו שאין אומרים וידוי, ימשיך לומר את הוידוי עד "אנחנו ואבותינו ואנשי ביתנו".

ז. יש לעורר את העם, שאין לשבת מיד לאחר סיום תפילת העמידה של לחש, אלא צריכים לעמוד במקומם לכל הפחות עד שיתחיל השליח ציבור את תפילת החזרה, וראוי להחמיר לעמוד במקום ולא לשבת עד לאחר שיסיימו אמירת קדושה עם הציבור.7

7. גרסינן בגמרא יומא (נג:), כיוון שפסע ג' פסיעות לאחריו "התם איבעי ליה למיקם". משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר, דומה לכלב ששב על קיאו. ע"כ. ומשמע מדברי הגמרא, שדווקא לחזור למקום שהתפלל בו מיד, אסור, משום דהוי ככלב השב על קיאו. אבל אם רוצה לשבת או ללכת למקום אחר מותר.

מיהו, כתב בספר כף החיים (סימן קכג ס"ק יא), דממה שאמרו בגמרא "התם איבעי ליה למיקם", משמע שצריך גם כן להיות נשאר שם עומד. וכתב עוד בס"ק טוב: מהתימה שהמון העם מקילין בזה ויושבים מיד כשגומרים תפילתם, וכשמגיע השליח ציבור לקדושה עומדים. והוא כנגד הדין המפורש בשלחן ערוך, ולכל הפחות צריכים לעמוד על מקומן עד שיתחיל השליח ציבור את התפילה. ומן הראוי לעורר העם על הדבר. ע"כ. וכן דעת מרן שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן יא בהערה), והבין שכן דעת מרן השלחן ערוך שכתב: במקום שכלו ג' פסיעות, יעמוד ולא יחזור למקומו עד שיגיע שליח ציבור לקדושה. ומדקאמר יעמוד ולא יחזור למקומו, מוכח שאין לו לזוז ממקומו כלל.

ובהיותי בזה ראיתי בספר מאמר אסתר (עמוד קלו) שעמד בנידון זה, ואימץ את לבבו לחלוק על דברי מאור עינינו מרן מלכא שליט"א, ודייק מדברי הראשונים, שכל הקפידא היא שלא יחזור למקום שעמד בו בתחילה משום דדמי לכלב השב על קיאו, אבל אם ברצונו לשבת או ללכת למקום אחר, שפיר דמי לעשות כן. ואף שמרן השלחן ערוך כתב "יעמוד ולא יחזור למקומו", אין הכונה יעמוד בדווקא, אלא ישתוק, כפי שכתב בשו"ת יחוה דעת הנ"ל על דברי הרמב"ם שכתב: והכל עומדים (בחזרה) ושומעים ועונים אמן וכו', שאין הכוונה לעמידה אלא לשתיקה, ואם כן גם בדעת השלחן ערוך יש לומר הכי. והביא שם שכן סבירא ליה להגאון הנאמ"ן שליט"א, וכן הסכים מהר"ם הלוי זצ"ל. ע"ש.

ולכאורה יש להשיב על דבריו, דהנה מקורו הטהור של השלחן ערוך הנ"ל הוא מדברי הרי"ף והרא"ש כמבואר בבית יוסף, וכפי שכתב גם בבאר הגולה, והשם עיניו לראות לשון הרי"ף בברכות (כד: בדפי הרי"ף) יראה שכתב בזו הלשון: כיוון שפסע ג' פסיעות לאחוריו, התם מיבעיא ליה למיקם. משל לתלמיד וכו', אלא מבעיא ליה למיקם התם עד דפתח שליח ציבור וכו'. עכ"ל.

וכן תחזה להרא"ש (פ"ה סימן כג) שכתב: כיוון שפסע ג' פסיעות לאחריו, התם איבעיא ליה למיקם. משל לתלמיד וכו' אלא מיבעיא ליה למיקם התם, עד דפתח שליח ציבור וכו', ואיכא מאן דאמר עד דמטי שליח ציבור לקדושה. ע"כ.

ומלשונם אתה למד, שאין לזוז ממקום שכלו ג' פסיעות עד שיתחיל שליח ציבור את החזרה או עד שיגיע לקדושה, ואין הבדל אם הולך למקום אחר או למקום שעמד בתחילה, דלא פלוג בזה, אלא אמרו "התם איבעי ליה למיקם" ולא בשום מקום אחר. ועל כורחך שגם דעת השלחן ערוך הכי, שהדגיש "במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד", דהיינו שאין לו לזוז משם אלא לעמוד, ואם רוצה לחזור למקום שעמד, צריך להמתין עד שיגיע שליח ציבור לקדושה.

ומה שכתב בספר מאמר אסתר להסביר בדברי מרן השלחן ערוך, שיעמוד פירושו ישתוק כפי שפירשו בדברי הרמב"ם, לענ"ד אין לדייק כן מדברי השלחן ערוך, מפני שכבר כתב מרן זאת להדיא לקמן (סימן קכד ס"ד) כיעו"ש. ואם כן הכא על כורחך כוונתו כפשוטו, שיש לעמוד ולא ללכת למקום אחר או לשבת. וכן ראיתי בספר שולחן יוסף שמואליאן (סימן קכג') שכתב לדייק כדברינו מדברי הרמב"ם, והעלה שם שיש חיוב להמתין במקום שגמר תפילתו, ולא ילך למקום אחר. כיעו"ש. וראה עוד בספר קצות השולחן (סימן כ אות כד) מה שכ"ב. ומה שכתב בשו"ת ויוסף אברהם (דיין סימן יב) אחר המחילה מכת"ר אין דבריו מוכרחים.

ועל כל פנים כתב לי הגאון הרב חיים רבי שליט"א, שלכאורה בערבית אין צורך לעמוד עד שיתחיל החזן קדיש, משום שבערבית אין חזרה, ורק כשיש חזרה הקפידו על כך. וכן מבואר בשו"ת משנה הלכות חלק יא (סימן פה). ע"ש.

ח. ישנם חזנים שכאשר מגיעים לאמירת "מודים" שבחזרת השליח ציבור, מנמיכים את קולם ואומרים זאת בלחש, ויש להעיר להם שצריכים להגביה את קולם כמו שמגביהים באמירת כל החזרה.8

8. כתב המשנה ברורה (סימן קכד ס"ק מא), שכיום נוהגים איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש, ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה, דאף שנוהגים הצבור לאמר באותה שעה "מודים דרבנן", מכל מקום תפילת החזן נתקנה כדי להוציא מי שאינו בקי, ולכן צריך החזן לומר "מודים" קצת בקול, כדי שיוכלו לשמוע עשרה בני אדם העומדים סביבו. ע"כ. וראה בספר כתר שם טוב (גאגין עמוד נח).

והנה מרן בשולחן ערוך (סימן קכז סעיף א) כתב, שכשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עימו הציבור, ואומרים: מודים אנחנו לך וכו'. וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק ג), שאין החזן צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן, אלא מתפלל כדרכו. ע"כ.

וצריך ביאור, שהרי אם הציבור אומרים "מודים דרבנן" בשעה שהחזן אומר מודים של החזרה, אם כן, מדוע הצריך המשנה ברורה שהחזן יאמר "מודים" בקול רם, והרי בלאו הכי הציבור אינם יכולים לשומעו, מפני שעסוקים הם באמירת "מודים דרבנן", ומה הועיל החזן בהגבהת קולו.

וראיתי בשו"ת שרגא המאיר (חלק ו סימן לב) שעמד בקושיה זו, וכתב ליישב, שמאחר שרבותינו תיקנו חזרת השליח ציבור כדי להוציא את מי שאינו בקי, על כן צריך הוא לומר "מודים" בקול רם, כדי שיוכלו לשמוע אותו עשרה בני אדם העומדים סביבו, ואף על פי שאותם בני אדם אומרים מודים דרבנן ואינם מכוונים לשמוע את השליח ציבור, אין חיסרון בדבר, כיון שהחזן אמר את החזרה כתקנת חכמינו ז"ל. ע"כ. ודפח"ח. ועיין בשו"ת רבבות אפרים חלק א (סימן צא).

ט. ישנם אנשים שחושבים, שכאשר עולים הם לתורה, עדיף יותר שהם יקראו את הקריאה שלהם מאשר החזן, ויש להסביר להם שעדיף יותר שהחזן יקרא בתורה מאשר הם יקראו, כדי שלא לגרום בושה לאותם עולים שלא קוראים את עלייתם.9

9. הנה אמת נכון הדבר שבשלחן ערוך (סימן קמא ס"ב) מבואר שיכול העולה לקרוא בתורה במקום החזן. מכל מקום כתב שם הבית יוסף, שנהגו ששליח ציבור קורא, מפני שאין כולם בקיאים בטעמי הקריאה, ואם יעלו אותם שאינם בקיאים ויקראו, אין הציבור יוצאים ידי חובה, ומאידך אם לא יתנו להם לקרוא, אתו לאינצויי עם השליח ציבור, ולכן תמיד יקרא רק השליח ציבור. ועוד כתב הר"ן, שהאידנא שליח ציבור קורא כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה, ולכן אפילו הבקי אין לו לקרות. ע"ש. וכן כתבו הכף החיים (סימן קמא אות טו), והמשנה ברורה (שם ס"ק ח), וראה בשו"ת ארחות יושר (שרביט ח"א סימן ז).

בית הכנסת

י. ישנם שנוהגים להתנשק עם קרוביהם בבית הכנסת לאחר שעלו לתורה, וראוי להעיר להם שימנעו מכך, מפני שצריך להראות בבית הכנסת אהבה וחיבה רק כלפי ה' יתברך [ולכן אין לנשק את בניו הקטנים בבית הכנסת].

ומכל מקום אותן עדות שנוהגים להקל בזה, יש להם על מה לסמוך, ובפרט אם ניגש אליו קרוב משפחה כדי לנשקו, ואם ימנע ממנו לנשקו, עלול אותו קרוב להיפגע מכך, רשאי להתנשק עמו. וגדול השלום.10

10. הנה בשו"ת בנימין זאב (סימן קסג) כתב בשם האגודה: אסור לנשק את בניו הקטנים בבית הכנסת ולהראות להם חיבה, כי עליו לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום. וכן פסק הרמ"א (סימן צח ס"א) בשמו.

ועל פי זה כתב בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן יב), שאין להתנשק עם קרובו או חבירו בבית הכנסת, ואין חילוק בין אדם גדול לקטן, שבכל ענין חל עלינו חובה לקבוע רק אהבת ה' ויראתו בלבנו, בהיותינו בבית הכנסת. וכן משמע ממה שכתב הבן איש חי (ויקרא יא), שאסור לנשק ידי קרוביו שאינו חייב בכבודם, דאין ראוי להראות כבוד לבשר ודם, במקום המקודש הזה, כי אם רק כבוד המקום ברוך הוא. עכת"ד. והניף ידו שנית בשו"ת יביע אומר חלק ט (עמוד רכה). וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (חלק א סימן כב).

לעומתם בשו"ת שמש ומגן (חלק א סימן לט) כתב, שיש להקל להתנשק עם העולה לתורה, שכל מה שאסר הרמ"א להתנשק בבית הכנסת, היינו עם בניו הקטנים, שיש לאדם חיבה יתרה אליהם. אבל כאשר גדלו ונעשו לאנשים, לא נשארה אותה אהבה וחיבה. לפיכך אם מנשקים אדם שיורד מהתורה, אין בכך פגיעה באהבת המקום ברוך הוא, אלא אדרבה מראים חיבה לתורה, שמנשקים את האדם שעלה לתורה, מפני ששאב קדושה ממנה. עכ"ד.

וכשאני לעצמי נראה לי בס"ד להביא ראיה לדברי המיקלים, דהנה בספר בן יהוידע (עבודה זרה י"ז) כתב על מה שאמרו בגמרא, שעולא היה מנשק את אחיותיו על ידיהם, ויש אומרים כנגד החזה. והסביר, שטעם הנשיקות של עולא, משום שכך היה מנהג אצל הראשונים בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה, וכן המנהג בבגדד, שהכלה בליל חופתה, מנשקת את בגדי אביה ואחיה הגדולים במקום שכנגד החזה, ורומזת להם בכך, שאף על פי שאני יוצאת מהבית שלכם, הנני שוכנת עוד בקרבכם, ועודני דבוקה בכם. ע"כ.

ומזה נלמד שעצם הנשיקה שמנשקים לאדם גדול, אינה משום אהבה וחיבה דווקא, אלא להראות ידידות וקשר נפשי, שהרי אם אכן היה הדבר משום אהבה וחיבה, כיצד נהגו לתת לאחות לנשק את אחיה, והרי אמרו חז"ל הרחק מן הכיעור ומין הדומה לו (חולין מד:), ומרן השולחן ערוך (סימן כא סעיף ז) פסק, שהמחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרבים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה. ע"כ.

אלא ודאי שנשיקה שנעשית לשם כבוד והערכה ולא לשם אהבה וחיבה, מותרת. ולכן גם כשמתנשקים עם העולה לתורה, אין זה לשם חיבה ואהבה, אלא לשם ידידות וקרוב נפש, ואין זה דומה לנישוק ילדים קטנים, שהנשיקה להם היא משום חיבה ואהבה יתירה שנודעת להם.

ומה שכתב הבן איש חי הנ"ל שאסור לנשק את קרוביו על ידיהם, אפשר לומר דאין זה משום שאסור להראות ידידות בבית הכנסת, אלא משום שאסור להראות הכנעה וכבוד למי שאינו חייב בכבודו, ומאחר שנישוק היד היא הכנעה, לכן כתב לאסור איסר בזה [אלא אם כן מנשק את ידי אביו או רבו שכבודם חשוב ככבוד שמים]. אבל נשיקת הפנים לגדול דלא הוי הכנעה, יתכן שבזה לא אסר הבן איש חי, ולכן המיקלים בזה יש להם על מה לסמוך.

וחבלים נפלו לי בנעימים בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד רצז) שכתב, שאותם שנוהגים לנשק זה את זה בבית הכנסת, אין למחות בידם, מפני שיש להם על מה לסמוך, שהרי מנשקים דרך כבוד בעלמא אחר העלייה לתורה או באמירת שבת שלום, ולא כמנשק בניו מתוך אהבה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת חמדת יוסף (ח"ד סימן ע).

והן עתה ראיתי בספר בית יצחק (פינקלשטיין עמוד 23), שהביא דברי הרמ"א שאסר לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, ודייק דמשמע מלשונו שדווקא בניו הקטנים אסור, אבל בניו הגדולים שאין אהבתו אליהם עזה כל כך, מותר לנשקם בבית הכנסת כמו שמותר לנשק לאיש אחר, שהנשיקה אינה אלא אהבת רעים, ומקיים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכן מצינו לרבי טרפון שנשק לרעיו בבית המדרש.

וכדי להבין את החילוק שיש בין נישוק בניו הקטנים לנישוק שאר אנשים, יש לבאר, שאהבת האבות לבניהם הקטנים, היא אהבה שאינה תלויה בדבר, אלא אהבה טבעית, ולכן אסור להראות אהבה כזו במקום שיש להראות אהבת המקום ברוך הוא, אשר גם היא אהבה שאינה תלויה בדבר.

מה שאין כן אהבת בניו הגדולים שאהבה הלזו היא תלויה בדבר, מפני שנמצא בהם דבר טוב [כגון שהם תלמידי חכמים וכדומה], ודאי מותר לנשקם, ועושה בכך נחת רוח לה' שאוהב חכמה ודעת. וכן לגבי אהבת איש לרעהו אשר מקיים בזה מצות ואהבת לרעך, מותר. ע"כ. וי"ל בדבריו. ועיין בשו"ת עמק יהושע (חלק ו סימן כא), ובשו"ת אדני פז חלק ד (סימן ג).

לנשק בניו וקרוביו בבית האבל

ולעת כזאת ראה ראיתי בשו"ת שואלין ודורשין (שלזינגר ח"ה עמוד תסח), שנשאל כיצד יהיה הדין בבית האבל, האם מותר לאדם לנשק שם את בניו הקטנים, או מאחר שמתפללים שם, אסור לנשקם כדין נישוק בבית הכנסת שאסור.

והשיב, שהדעת נוטה לומר, שכל האיסור לנשק הוא מחמת "קדושת בית הכנסת", ולכן כל מקום שיש בו קדושת בית הכנסת, שם חל גם ענין איסור הנישוק. אבל במקום שאין עליו קדושת בית כנסת, גם לא חל איסור זה של נישוק. וכן משמע גם מלשון הרמ"א (שם), שאם תאמר שענין הנישוק נאסר מחמת שעתה מתפלל בבית האבל, אם כן גם בביתו לעולם לא יוכל לנשק לבניו, כיון שלפעמים מתפלל בביתו. ועל כן יש לומר שענין הנישוק נאמר על בית הכנסת בדווקא, משום שבית הכנסת הוא מקום השראת השכינה. ע"כ. וראה בשו"ת אדני פז (ח"ד סימן ד), שמותר לנשק את הילדים בעזרת נשים, באופן שאין הגברים מתפללים שם. ועיין בשו"ת שערי יושר (חנניה ח"ג סימן לז).

יא. אסור לישון בבית הכנסת אפילו שינת עראי. ולכן מי שרואה את חברו שמתנמנם בבית הכנסת, יש לו להעירו בנחת כדי להצילו מאיסור. וכמו כן, יש להעיר את חבירו, אם הוא מתנמנם באמצע שיעור תורה.11

11. כתב בשלחן ערוך (או"ח סימן קנא ס"ג) אין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי, אבל בבית המדרש מותר. ע"כ. וכתב כף החיים (ס"ק כט) בשם השל"ה, שעל כן חל חיוב לגעור באותם שעושים כן, ומכל שכן אותם בני אדם אשר נמשלו כבהמות נדמו, וישנים בשעה שדורש הדורש, שאז עבירה גוררת עבירה, מסירים אוזנם משמוע תורה, גם תפילתם תועבה. ע"כ.

ברם אם המתנמנם הוא תלמיד חכם שלומד תורה בבית הכנסת, ומתנמנם מעט כדי לאגור כח להמשיך בלימודו, אין צריך להעירו, מפני ששם הוא ביתו, וכבר כתב הגאון יעב"ץ (מגילה כח:) שתלמידי חכמים העומדים בבית הכנסת ולומדים שם, מותרים בכל דבר הנאה בלי שום תנאי. וכן כתב בספר בני ציון ליכטמן (סימן רנא). והוסיף בספר יפה ללב (שם ס"ק ד), שתלמידי חכמים הלומדים תמיד בבית הכנסת, אדרבה טוב ונכון הוא שיאכלו וישתו בבית הכנסת, ממה שילכו לבתיהם, ויתבטלו בשעת ההילוך מתורה. עכ"ד. ונראה דהוא הדין לגבי שינה. ועיין בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סימן ה). ואכמ"ל.

שבת ומועדים

יב. ישנם אנשים רבים שעושים דיאטה, ונמנעים מלאכול לחם וכיוצא בזה. ואף שאין בכך איסור, מכל מקום יש להעירם שאין להם להימנע מאכילת לחם בשבת, שהרי אסור לבטל סעודות שבת כדי לשמור על דיאטה. ולכן יאכלו פת כשיעור כביצה (54 גרם), ואם קשה להם, יאכלו לכל הפחות פת כשיעור כזית (27 גרם).12

האם מותר לעשות דיאטה

12. בראשית מאמר יש לברר, האם מותר בכלל לעשות דיאטה בימות החול, דהרי אמרו בגמרא בבא קמא (דף צ'), שאסור לאדם לחבול בעצמו, ומאחר שעל ידי הדיאטה נעשית חבלה בגוף האדם, לכאורה יש מקום לאסור זאת.

ברם, כל איסור חבלה נאמר רק כשמצר לעצמו, אבל בנידון דידן אף על פי שמיצר עתה, שמח הוא לאחר זמן, ולכן לא נחשב הדבר לחבלה האסורה, וכמו שכתב בכיוצא בזה בשו"ת יביע אומר חלק ח (חו"מ סימן יב), שמותר לעשות ניתוח פלאסטי בפנים, מטעם זה ששמח הוא לאחר מכן. ע"ש, וכן כתבו להקל בשו"ת עטרת פז (א/ג עמוד תנב), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן רמו-רמז). ולכן גם בנידון דידן יש להקל, ואדרבה הכא קיל טפי, כיון שאינו חובל בגופו בידים, אלא עושה זאת בגרמא.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן סה) שכתב, דלא מבעיא אם עושה דיאטה לרפואה דשרי, אלא אפילו שעושה כן לשם נוי ויופי יש להקל, משום דלאו צער הוא לו, אלא אדרבה שמחה היא בשבילו, ועל זה לא חל מה שאמר ר' אליעזר הקפר שהיושב בתענית נקרא חוטא. עכ"ד.

וכן כתב הרב הראשי לישראל בשו"ת מים ההלכה (ח"ב סימן כד), שיש לחלק בין תענית שבאה כסיגוף אידיאולוגי, ומתוך ראיה השקפתית שכך יש לנהוג בחיי האדם, לבין אם התענית נובעת ממטרה שונה של יופי ונוי, שבזה יש להתיר, אלא שאין להרעיב את עצמו לחלוטין. ע"ש.

אולם כל זה דווקא כשהדיאטה אינה נעשית על חשבון קיום מצוות חיוביות. אבל לעשות דיאטה על חשבון מצות סעודות שבת, בודאי שאין להתיר זאת, ועל כן מחויב כל אדם לאכול בשבת לכל הפחות פת כשיעור כביצה, כדי שיוכל לקיים המצוה כראוי. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד קצב), והוסיף שם, שאם האוכל מזיקו, יכול להימנע מהאכילה אפילו בשבת. ע"ש. וכן הוא בשו"ת רבבות אפרים (חלק ו סימן קפט).

וכן מצאתי שכתב הרה"ג רבי יוסף בר שלום בשו"ת ויצבור יוסף (חלק א סימן לו), שחובה להקפיד שלא לבטל ג' סעודות עם לחם כשיעור כביצה, וכן יאכל בשר, אבל יכול למעט באכילת פרפראות המשמינים. ע"כ. וכן כתב בשו"ת מים ההלכה חלק ג (סימן מא). וכתב בספר ילקוט יוסף (ד/ד עמוד קעג), שאם קשה לו לאכול כביצה פת, לפחות יאכל פת כשיעור כזית.

יג. ישנם אנשים שחושבים, שכל יין שחתום עליו הכשר בהשגחת הבד''ץ, הרי הוא כשר לקידוש ולהבדלה, ומברכים עליו בורא פרי הגפן. וצריך להודיעם שיינות בהכשר הבד''ץ של האשכנזים, אין זה מחייב שגם הספרדים מברכים עליהם הגפן, מפני שפעמים רבות מערבים ביין הרבה מים, עד שנעשית ברכתו "שהכל".

ועל כל פנים ספרדי שאין לו יין בהכשר טוב לספרדים, יכול להבדיל על יין זה במוצאי שבת, מפני שדינו כחמר מדינה, אך לא יברך עליו "הגפן", אלא יברך עליו "שהכל".13

13. כתב מרן בשולחנו הערוך לכל (סימן רד ס"ה): שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן. נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים, ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך בורא פרי הגפן, והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינם חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה, אינו מברך עליו בורא פרי הגפן. וכתב הרמ"א בהגה: ובלבד שלא יהיה היין אחד משישה במים, כי אז ודאי בטל. ע"כ. ומתבאר מדברי השלחן ערוך, שאף כשיש רוב מים ומיעוט יין, יש אופנים שמברך על זה בורא פרי הגפן.

אולם כתב כף החיים (שם ס"ק לב) בשם העולת תמיד, שעכשיו שאין נוהגים כלל למזוג היין במים [כי היינות שלנו רפויים מאוד], אם נתערב מעט מים ביין, אפילו המים שנתערבו הם פחות מהיין, אפילו הכי אין מברכים עליו בורא פרי הגפן. ולמעשה צ"ע. ובאשל אברהם כתב, שביינות שלנו שאינם חזקים, כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל. ודייק כף החיים, דמשמע שאם היין והמים שוים, יש לברך בורא פרי הגפן, אבל יותר מזה אין למזוג אפילו בשעת הדחק. עכ"ד.

וראה בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג סימן לט) שכתב, דאף שמשמע מהאשל אברהם הנ"ל שאם היין והמים שוים, יש לברך הגפן. מכל מקום מאחר והוא ספק, אמרינן ספק ברכות להקל, ולכן יקפיד שיהיה רוב יין. ע"כ. ולכן יש לעורר שלא לברך הגפן על סוגי יין שרובם מים, כפי שמצוי ביינות בהכשר הבד"ץ של האשכנזים.

ועל כל פנים, יש להחשיב יין זה לחמר מדינה, ויוצאים בו ידי חובת קידושא רבה והבדלה כשאין לו יין אחר, דהנה מבואר בשו"ת הלכות קטנות (סימן ט), שאין לקדש ולהבדיל אלא על חמר מדינה דמרווי ומשכר דוגמת היין. ומשמע מדבריו, דכל שמשכר כיין, חשיב חמר מדינה, ומאחר שגם יינות של הבד"ץ משכרים ומרווים, הרי הם נחשבים לחמר מדינה. וכן מצאתי בשו"ת עטרת פז (א/א עמוד שמב) שכתב להדיא, שיין זה, בודאי לא גרע מסתם שכר דמקרי חמר מדינה, שהרי עינינו הרואות שגם הוא מרווה ומשכר, ויכולים לצאת בו בהבדלה, מדין חמר מדינה. ע"ש. [אבל אין להשתמש בו לקידוש הלילה, מפני שעדיף לעשות קידוש בלילה על פת, מאשר לעשותה על חמר מדינה. (ילקוט יוסף שבת א עמוד רפח)].

וסיפר מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת חזון עובדיה (חלק א עמוד פ): פעם אחת הוזמנתי לסדר קידושין אצל אחד מתלמידי, ולא נמצא באולם אלא יין של הבד"ץ, וברכתי עליו ברכת "שהכל", ובברכות הנישואין פתח בהן הגאון רבי יהודה צדקה, ובירך גם כן "שהכל", ונעשה מזה רעש, ואנו החשבנוהו כחמר מדינה.

יד. כששרים שירי שבת, אסור למחות כפים כפי שרגילים בימות החול, וכן אסור לדפוק על השולחנות בשעת השירה, משום שרבותינו ז"ל חששו שמא יבוא לתקן כלי שיר. ולכן מי שמוחא כפים [בלי שינוי], או שדופק על השלחן, יש להעיר לו ולהודיעו שזהו נגד ההלכה, ואסור לעשות כן.

אולם במקום שעורכים שיעורים לקירוב רחוקים, כגון בסמינרים או ב"עונג שבת" וכדומה, והמשתתפים שם שרים ודופקים בידם על השולחנות, ומוחים כפים כהרגלם בימות החול, אין למחות בידם, מפני שעל ידי זה מתלהבים ומתקרבים לאבינו שבשמים, ונחשב הדבר לשמחת מצוה, ועל כגון זה יש לומר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".14

14. הנה במשנה ביצה (דף ל"ו) תנן: כל שחייבים עליו משום שבות בשבת, חייבים עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות, לא עולין באילן וכו', ולא מטפחין ביד, ולא מספקין על הירך, ולא מרקדין ברגלים. ע"כ. ופירשו בגמרא, דטעם האיסור משום דגזרינן שמא יתקן כלי שיר.

ומרן בביתה יוסף (סימן שלט) הביא דברי התוספות בביצה (דף ל') שכתבו, דלדידן שרי לטפח ולרקד, דדווקא בימיהן שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, שייך למגזר. אבל לדידן שאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר, לא שייך למגזר. ע"כ.

ואחר הדברים האלה, העתיק הבית יוסף את מה שכתב מהר"י קולון (שורש ט) בשם רבינו האי, שביום שמחת תורה, נהגו בו היתר לטפח ולרקד מפני כבוד התורה, כיון דלית ביה אלא משום שבות. עכ"ד. וכתב על זה מרן בבית יוסף: ונראה מדבריו, דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות, דאם כן, בלא כבוד התורה נמי הוי שרי לרקד. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם לאסור ולא חילקו בכך. עכ"ל.

וזו לשון מרן הקדוש בשולחנו הטהור (שם סעיף ג): אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדים, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ולספק כלאחר יד, מותר. וכתב הרמ"א בהגה: הא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ויש אומרים, דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, דמילתא דלא שכיחא הוא, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות). ע"כ.

נמצא שלדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, יש לאסור למחות כפיים ולדפוק על השולחנות בשבת בשעה ששרים, מפני הגזירה שגזרו חז"ל שמא יבוא לתקן כלי שיר, ואף שאין אנו בקיאים בכך, לא זזה גזירה ממקומה. וכבר כתב כף החיים (שם ס"ק יד), שכל ירא שמים יחמיר כדעת מרן, ולא כדעת המקילים בזה. ע"ש.

ואף שהרמ"א הביא דברי התוספות שהקלו בזה מפני שאין אנו בקיאים בתיקון כלי שיר, מכל מקום מבין ריסי עיניו ניכר שגם הוא מסכים לדעה ראשונה, שמעיקר הדין יש לאסור מחיאת כפים בשבת, דהרי הביא דעה זו בסתם, ודעה שניה בשם יש אומרים, ומשמע שסובר כהסתם [וכפי שדייק בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן נח), דכשכותב הרמ"א סתם ויש, הלכה כסתם], ורק משום שמוטב שיהיו שוגגים, כתב שאין למחות בידם.

וכתב הרב יחוה דעת (שם), דיש אומרים שיש להקל למחות כפים ולרקוד בשבת, משום דדמי לשמחת תורה שהתיר מרן בבית יוסף לשמוח לכבודה של תורה על ידי ריקודים ומחיאות כפים, והכא נמי לכבודה של שבת יש להקל בזה.

וזה אינו, שהרי אין מצוה לשמוח בשבת, אלא להתענג, ואין לדמות מילתא למילתא, ולכן אין למחות כפים ולרקוד, משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר, וביחוד לנו הספרדים אשר קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך שפסק בסכינא חריפא לאסור טיפוח וריקוד בשבת, אין להקל בזה. ומי שמיקל בזה, ראוי להעיר למוסר אוזנו ולהודיעו שזה נגד ההלכה. עכת"ד. והניף ידו שנית בספרו הליכות עולם (ח"ד עמוד רסח) ע"ש. ומי לנו גדול בדור ממרן פאר דורינו ומאור עינינו וגאון עוזינו, ומי יבוא אחר המלך.

האם המקילים למחוא כפים יש להם על מה לסמוך

אולם לי התלמיד, נראה ללמד זכות על אותם שנהגו להקל בזה, כגון בשבת חתן, ובסמינרים, ובכל מקום שאפשר לקרב רחוקים על ידי דברי תורה ושירי שבת. דהנה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן ק) כתב, דיש לתמוה כיצד כתבו התוספות להקל לטפח ולרקד בגלל שלא יודעים כיום לתקן כלי שיר, והרי דבר זה נאסר במנין, וקיימא לן שבכהאי גוונא צריך מנין אחר להתירו, ואף על פי שבטל הטעם, לא בטלה התקנה (וקושיא זו הקשה כבר הבית יוסף הנ"ל).

ואחרי שהאריך הרחיב בזה, כתב למסקנה, דכיון שברור הדבר שאותם חכמים שגזרו לאסור טיפוח וריקוד בשבת, היו מסכימים להתיר בזמנינו את מה שאסרו בזמנם, מאחר שהיו רואים שעוברים על זה מידי שבת בשבתו [וכפי שכתב הרמ"א שיש רבים שנוהגים להקל בזה האידנא ועדיף שיהיו שוגגים], סגי אף לדידהו להחשיב הדבר כנקבצו החכמים והתירוהו. וזה מה שנראה לתרץ שיטת התוספות והרמ"א שכתבו שנהגו להקל בזה. אבל כיון שהמחבר פליג על זה, וטעם התוספות אינו ברור, היה מן הראוי להחמיר לכל הפחות לבעלי נפש, אבל לדינא הא חזינן שמקילין בזה. עכת"ד.

וראה בשו"ת מנחת אלעזר (חלק א סימן כט) ובשו"ת דברי יהושע (ח"ג סימן מב) שכתבו לישב מנהג הקהילות בישראל שמטפחין ומספקין ומרקדין בידים וברגליים בשירות ורננות, במקום שמחת שבת ויום טוב, ויש להם על מה לסמוך. ע"ש. ואף שבשו"ת יחוה דעת הנ"ל אסר בזה ודחה דעת המקילים בזה, יתכן דאפשר לסמוך על שיטת המקילים כדי ללמד זכות על הנוהגים להקל בזה, כשיש צורך בדבר.

וחבלים נפלו לי בנעימים בשו"ת יפה נוף (סימן כג), שנשאל במה שנהגו בסמינרים למחות כפים, ולרקוד על ידי שאוחזים יד ביד ומסתובבים עם בעלי תשובה בליל שבת, האם יש על מה לסמוך? והשיב, דאף שלספרדים אין למחות כף אל כף ולא לרקוד, מכל מקום בסמינר לבעלי תשובה מתחילים שנהגו שם לרקוד, יש להקל, מפני שיש לסמוך על דעת המקילין לטפח במקום מצווה. ומאחר שמדובר בבעלי תשובה שחוזרים לאבא שבשמים, ושמחים לקבל עול מצוות, אין לך שמחת תורה גדולה מזו, שזו שמחת ספרי תורה חיים, ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך. ועדיף לומר להם שיעשו כן על ידי שינוי. עכת"ד.

ותעלוזנה כיליותי בראותי בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד רעו) שכתב נמי שהמיקל למחוא כפים בשבת חתן, יש לו על מה לסמוך, משום שיש פוסקים שמקילין לטפח ולרקד לצורך מצוה, ועוד שבצרוף דעת התוספות, אפשר שיש להתיר, ולכן המיקל יש לו על מה לסמוך. ע"כ. ואם בשמחת חתן כתב להקל, ודאי שבמקום שיש קרוב לבבות על ידי השירים, יש להקל, שהרי כל יהודי שמתחזק יותר, נעשה ל"חתן תורה" על ידי קרובו לשמירת תורה ומצוות. ועיין בשו"ת רבבות אפרים חלק ח (סימן תרג).

וחזיתי בשו"ת אבני ישפה (ח"ב סימן לה) שגם לדידא סבירא ליה שלדינא יש למחות במה שנתפשט הדבר אצל בני תורה להקיש על השולחן בזמן השירים והזמירות, כי אין להקל בזה. אומנם לגבי המון העם, אמרינן מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. ע"כ. וכן תראה בשו"ת בני בנים (סימן יב) שכתב, שלמעשה כיום נתפשט המנהג להקל ולרקד בשבת, וסומכים על הרמ"א, ויש להניח להם. אבל המדקדקים מטפחים כלאחר יד כפסק השלחן ערוך, ובלבד שלא יכישו עם כלי אוכל זה בזה, שכהאי גוונא אין להקל. ע"כ.

והן עתה ראיתי בספר גינת אגוז (חלק א עמוד 61) שכתב להקל למחוא כפיים בשמחת חתן וכלה, מטעם ספק ספיקא, שמא הלכה כהתוספות שכיום בטלה הגזירה של שמא יתקן כלי שיר, ושמא הלכה כדעת האומרים שבשמחה של מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, לא גזרו שלא למחוא כפים, ולכן המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך. ע"ש. והכא נמי יש לומר לגבי קירוב רחוקים, דהוי שמחה של מצוה כנזכר לעיל.

ויש להוסיף עוד ספק נוסף להתיר, על פי מה שכתב בספר שערי דעה (יו"ד סימן רפב), שאין לגזור שמא יתקן כלי שיר בבית כנסת, לפי שנמצא שם צבור, וקיימא לן דרבים מדכרי אהדדי, כפי שמצינו לגבי עשרה המסתפגים באלונטית אחת, והוא הדין בגזרת שמא יתקן כלי שיר. והו"ד באור תורה (תש"ן עמוד תרכג). ע"ש. ולכן כששרים הציבור ביחד ודופקים על השלחנות, יש מקום להקל בזה לבעלי תשובה. ועיין בשו"ת שלמת חיים (סימן קצג - קצה).

ובשעת הנעילה בא לידי ירחון "וקנה לך חבר" (תשס"א סימן כח), וראיתי שגם שם כתבו להקל בנידון דידן, והוסיפו שמוטב שיחללו שבת אחת, על מנת לקרבם כדי שישמרו שבת אחרת. ודמי לשמחת תורה דשרי לטפח ולרקד. ע"ש. ולכן נראה שהמיקל בזה במקום צורך אין מזניחין אותו. וראה עוד בספר מנהגי מהרי"צ הלוי (עמוד כא).

טו. מנהג ישראל לרקוד ולשמוח עם ספרי התורה בשמחת תורה, ומקיפים את התיבה עם הספרים. וצריך לדעת, שיש חובה לעמוד בשעת ההקפות, ואם רואה את חברו יושב בהקפות, יש להעיר לו שיעמוד, או שישב בחוץ.

אומנם אם אותו אחד שיושב, הוא אדם זקן או חולה, יש להקל לו לשבת בין הקפה להקפה כשלא הולכים עם ספרי התורה אלא עומדים במקום. אבל כשממשיכים בהקפות, צריכים לעמוד מיד.15

15. כן פסק מרן הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן מב). וראה עוד בספר חשוקי חמד (סוכה עמוד שפז). וכתב בספר ילקוט אברך (התשנ"ו עמוד מה) בשם הגר"מ גוטליב, שגם צעירים שרקדו הרבה זמן, הרי הם כמו חולים שסובלים מחולשה ברגליהם, שעל זה כתב בשו"ת יחוה דעת הנ"ל, שרשאים להקל בישיבה בין הקפה להקפה. ע"כ.

לימוד זכות על המקילים לשבת בשעת ההקפות

ולא אחשוך פי מלהזכיר מה שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן שיט), שיש ללמד זכות על הנוהגים להקל לשבת גם בשעת ההקפות, דמאחר שכבר כיבד את הספר תורה על ידי עמידה לכבוד התורה פעם אחת, ויצא ידי חובת כבוד הספר תורה, יתכן דאינו חייב לעמוד יותר. ע"ש.

וכן בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן קלט), תר וחיפש אחר לימוד זכות לנוהגים להקל לשבת בשעת ההקפות, וכתב, שיתכן שדוקא כשמוליך ספר תורה כדי להגיעו לאיזה מקום מיוחד בשביל איזה צורך, צריכים לעמוד מפניו כל זמן ההולכה. אבל אם המוליך את הספר מסתובב עימו סחור סחור, ואין דעתו להוליכו לאיזה מקום יעד, נחשב כל שטח הסיבובים כמקומו של הספר, והרי זה כאילו הספר תורה מונח במקומו, ואין צריכים לעמוד בפניו. ע"ש.

והן עתה ראיתי בקובץ אורייתא (חלק יב עמוד קמ) בתשובתו הרמתה של הגאון רבי שריה דבלצקי שליט"א שכתב צד היתר לזה, על פי מה שכתב השלחן ערוך ביורה דעה (סימן רמב סעיף טז) בהגה בשם הרמב"ם, שיש אומרים שאין חייב לעמוד בפני רבו בכל פעם אלא רק שחרית וערבית, ולדעה זו, כיון שבגמרא (קידושין לג:) למדו את חיוב הקימה בפני ספר תורה בקל וחומר מקימה בפני רבו, אם כן אפשר לומר, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון.

ולפי זה, אותם אנשים שקשה להם לעמוד כל זמן ההקפות, יש להורות להם שיעמדו בשעה שכל הספרי תורה מסתובבים בפעם ראשונה, עד שנעמדים בסוף ההקפה הראשונה, ומאז והלאה אין חיוב לעמוד, שהרי זה כאילו כבר עמד בפניהם שחרית כנזכר לעיל. עכ"ד. ואף שלדעת מרן השלחן ערוך צריך לעמוד בפני רבו בכל פעם, מכל מקום ראוי לסמוך על דעת הרמ"א במקום הצורך.

וכן ראיתי להרה"ג רבי אפרים גרינלבט בספרו רבבות ויובלות (סימן קנה), שכתב ללמד זכות על המקילים לשבת בשעת ההקפות, והביא סיוע לזה מדברי הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספר הליכות שלמה (פרק יב אות יג), שכיון שמרקדים עם הספר תורה, חשוב כל בית הכנסת מקומו של הספר תורה, והרי הוא כמונח במקום אחד. ועוד שהרוקדים מסביבו נחשבים כעין מחיצה בין היושבים לספר תורה. ע"ש.

טז. אף על פי שיש מצוה לשיר ולרקוד בשמחת תורה, מכל מקום אין ליטול את הפעמונים של הספרי תורה [רימונים], ולקשקש בהם ביום טוב, משום שאסור להשתמש בכלי שיר, ויש לבטל מנהג המקילים בזה.16

16. על פי המבואר בשו"ת יביע אומר (ח"ג סימן כט אות ו), וראה בספר ואין למו מכשול חלק ג (עמוד ) האם מותר לתת לילדים בשמחת תורה, דגלים שיש בהם צפצפה.

ודרך אגב, ראיתי חידוש בענין הרימונים של הספר תורה, בספר הנחמדים מפז (עמוד ) וז"ל: סגולה שמענו מזקני עירנו פעיה"ק ירושלים תובב"א, שאם יש ילד או ילדה אשר אין הם מדברים באופן רהוט וטוב, מפני שהם כבדי פה וכבדי לשון, לוקחים את הרימונים הללו אשר הם מונחים על הספר תורה, ומניחים אותם במים במשך לילה אחד, ויהיו המים הללו מכוסים מפני הגילוי, ואחר כך בבוקר יתנו להם לשתות את המים, ויועיל להם ושב ורפא לו. ועל כל פנים בודאי הוא שהכל הוא זכות התורה הקדושה, ועל ידי תפילה ותחנון לפני ה' יתברך, וכמו שנאמר במשלי: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון".

קדושה וצניעות

יז. יש להיזהר ולהזהיר את אותם הנוסעים בחופשים לבתי מלון וסופי שבוע, שלא ישבו שתי משפחות שונות על שולחן אחד, מפני שיכולים להגיע על ידי כך לקלות ראש, ולעוון הסתכלות, ולהרהורי עבירה. אבל אם כל משפחה יושבת בשולחן בפני עצמו, יש להקל בזה.17

17. כן כתב להזהיר בשו"ת אז נדברו (חלק יב סימן מח), וכן כתב בספר עבד לעבדי ה' (עמוד מז), והוסיף שיש להעמיד במקומות אלו משגיח כשרות גם על הצניעות, ולדרוש בסעודה על גודל מעלת שמירת העינים שלא להסתכל אנה ואנה. ואין זה סותר למה שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ו סימן יג אות ה). ע"ש.

שמירה יתירה על גדרי הצניעות

וכאן המקום להעתיק מה שכתב הרה"ג ר' ישראל לוגסי בספרו בים דרך (עמוד שדם): מצער מאד לראות בני תורה מטיילים ברחובות עם נשותיהם בשחץ ובגאווה, וללא בושה נכנסים למסעדות, ויושבים זוגות מול זוגות, ומביטים אלו באלו, הלא אף בלעם הרשע נתקנא ביופי ובהדר שבאהלי יעקב שאינם מכוונים אלו לאלו.

וכי לבני תורה צריך להסביר, שמפגשים וביקורים של זוגות אצל זוגות בישיבה אחת המעורבת, ובהחלפת מילים, ובדיחות אלו עם אלו, יש בהם משום פריצות?! והלא על זה נאמר: שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה, וכן אמרו: כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה. אם כך הבטיחו לך חז"ל, מה יהא בסופך, והיאך לא תירא ותרעד להבטיח לעצמך הבטחה כוזבת שלא תיכשל, ובפרט שעצם הראיה והשחוק, זה עצמו מכשול.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה