ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער שמחת חתן וכלה · פרק א - לשמח חתן וכלה
א. מצוה גדולה וחשובה לשמח חתן וכלה, ומצוה זו נכללת במצות גמילות חסדים. (1)
(1). שלחן ערוך (אבן העזר סימן סה סעיף א), ואהבת חסד (פרק שישי). וכתב השדי חמד (מע' חתן וכלה אות יג) שמדברי רבים מן האחרונים נראה, שמצות זו היא מדרבנן. ע"ש. וכתב השל"ה הקדוש (מסכת פסחים פרק נר מצוה), שעדיפא מצות שמחת חתן וכלה לשם שמים, משאר גמילות חסדים.
מעלת המשמח חתן וכלה
כתב בספר תשב"ץ קטן (סימן תסה) "בגן" בגימטריה - "כלה", ללמדך, שכל המשמח חתן וכלה, יבוא בגן עדן. "חתן" בגימטריה - "שחקים", לומר לך, שכל המשחק לפני חתן וכלה, זוכה להנות ממה שמשׂחקים (ששמחים) ברקיע, ויזכה לראות בשמחת לויתן. "חתן על כלה" בגימטריה - "התורה", שכל המשמח חתן וכלה, כאילו עסק בתורה, כדאמרינן בכתובות (י"ז) מבטלים תלמוד תורה כדי להכניס כלה לחופה.
וכתב בצוואת רבי אליעזר הגדול: בני, הוי זהיר בהכנסת כלה לחופה ולשמח חתן, שכל המשמחו, כאילו קיבל תורה מהר סיני, שנאמר: "ויתן אל משה ככלותו" - ככלתו כתיב [לשון כלה], שנמסרה לו התורה במתנה, ככלה לחתן.
ובמסכת ברכות (דף ו:) אמרו, שכל המשמח חתן וכלה, זוכה לתורה,*) וכאילו הקריב קורבן תודה, וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.
*). בספר תורה תמימה (שמות פרק יט הערה לג) כתב בנותן טעם שהמשמח חתן וכלה זוכר לתורה, יען כי גם בשמחת חתן נאמרו חמשה קולות קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה', וכמו דתכלית הנשואין הוא לקיום העולם, כך תכלית התורה לקיום העולם, שאלמלא תורה לא היו מתקיימים שמים וארץ, ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר את העולם לתהו ובהו (שבת פח.), ולכן זה המשמח חתן וכלה, נראה שתכלית קיום העולם חשוב בעיניו, ולכן זוכה לתורה שתכליתה גם כן לזה, ולרמז וסימן לזה נתנו חז"ל שווי הלשונות שגם בשמחת חתן נאמר חמש פעמים קול, וגם במתן תורה שנאמר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
וכתוב בילקוט שמעוני (מלכים רמז רלב): גמילות חסדים אנו למדים מאיזבל, כי ביתה היה סמוך לשוק, וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאת מתוך ביתה ומכה בכפיה, ומקוננת בפיה, ומהלכת עשרה צעדים. וכל חתן שהיה עובר בשוק, היתה יוצאת מפתח ביתה ומסלסלת בכפי ידיה, ומהלכת עשרה צעדים. ונתנבא עליה אליהו הנביא ז"ל; "הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל". והאברים שגמלו חסד, לא שלטו בהם הכלבים וניתנו לקבורה, שנאמר: "וילכו לקָבְרָה ולא מצאו בה כי אם הגֻלְגֹּלֶת והרגלים וכפות הידים" (מלכים ב, ט, לה).
ב. גדולי החכמים היו משמחים את החתן ואת הכלה, ולא חסו על כבודם. (2) ועל כן תלמיד חכם שרוצה לנגן בכלי שיר בחתונה כדי לשמח את החתן, רשאי לעשות כן ואין בזה פגיעה בכבוד תורתו. (3)
(2). כדאיתא בגמרא כתובות (יז.): אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה".
רב אחא היה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד. אמרו לו חכמים: האם גם לנו מותר לנהוג כך? אמר להם: אם הכלה דומה לכם כקוֹרה שבבנין [שאין אתם מהרהרים אחריה] תנהגו כמוני, ואם לאו, אסור לכם. [ועיין מה שכתבו בשו"ת שלמת חיים (סימן תמג), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן רמט), ובשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק א סימן רכב)].
רב שמואל בר רב יצחק, היה מרקד ולוקח שלושה בדי הדס וזורק אחד ותופס אחד. אמר לו רבי זירא: סבא, אתה מבייש אותנו שאתה נוהג קלות ראש בעצמך ומזלזל בכבוד תורתך. כשהגיע שעתו של רב שמואל להפטר מהעולם, ירד מהשמים עמוד של אש והפסיק בינו ובין הקהל שליווהו. וקבלה בידינו, שאין מפסיק עמוד של אש אלא לאדם אחד בדור או לשניים בדור. אמר רבי זירא: הועיל לו לסבא שטותו שהיה מתנהג כשוטה כדי לשמח חתן וכלה. וכתב המהרש"א, שעמוד של אש שהפסיק בינו לבין העם, מרמז שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו.
וכתב היד הקטנה (רטז, ב) שאף שרב שמואל היה צדיק גמור וגדול בדורו, לא זכה לעמוד של אש בשביל תורתו או צדקתו, אלא בגלל החסד שעשה תמיד לשמח חתן וכלה בהתלהבות הנפש ובשמחת הלב, וכוונתו היתה רק לעשות נחת רוח ליוצרו ולהדבק במידותיו. וראה בספר עולם חסד יבנה (עמוד שנ).
(3). בשו"ת חוות יאיר (סימן רה) לגאון רבי יאיר חיים בכרך זצ"ל, נשאל אודות צורבא מרבנן חריף ובקי ומתמיד, שיודע לנגן בכמה מיני כלי זמר, האם מותר לו לנגן בכינור לפני חתן וכלה הן בהליכתן לחופה, או במשתה של החתונה, או שמא אסור לו לבזות עצמו מפני כבוד תורתו.
ובתחילה כתב שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, האם זקן ואינה לפי כבודו רשאי להחמיר על עצמו ולטפל באבידה ולהשיבה לבעליה או לו. שלפי הרמב"ם, אם בעל נפש הוא, יחמיר וישיב האבידה, אף שאם היה שלו לא היה מתבזה בזה. ולפי הרא"ש אינו רשאי לבזות כבוד תורתו, מאחר שהתורה פטרה אותו.
אולם באופן שמנגן לכבודם ללא קבלת שכר אלא לשם שמים, נראה שגם הרא"ש יודה להתיר, שדווקא בהשבת אבידה שהיא השבת ממון, אין לתלמיד חכם לבזות תורתו ולטפל באבידה, בכהאי גוונא שלא היה מטפל בממונו שאבד. משאין כן במצוות של בין אדם למקום כדהכא, אין בו משום ביזוי כבוד התורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה', אף שאינה מצות עשה ממש, אלא רק גמילות חסדים שילפינן מ"והלכת בדרכיו", הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה. ע"כ. ועיין בשערי תשובה (סימן רנ סק ב).
וכתב בשו"ת שרגא המאיר (חלק ז סימן לא), שאף על פי שהחוות יאיר מתיר לנגן דווקא בחינם, כל זה דווקא בזמנם שהיה הניגון מלאכת בזיון כדמוכח מדברי החוות יאיר שם, מה שאין כן בימינו סתם ניגון לכבוד חתן וכלה לא נחשב לבזיון, ולכן אברך שלומד בכולל והוא תלמיד חכם ויודע לנגן, ופרנסתו מהכולל דחוקה מאוד, רשאי לנגן בחתונה אף בתשלום, ואין זה נקרא שמזלזל בכבודו. והובאו דבריו בספר החופה והנישואין (חלק א עמוד (138) ).
ג. אמרו רבותינו בתלמוד: כל מי שנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחם, הרי זה כאילו זִלזל בחמישה קולות שבירך הקדוש ברוך הוא את ישראל,(4) ולכן חובה על כל אחד ואחד לשמח את החתן והכלה כפי יכולתו. (5)
(4). בגמרא ברכות (ו:) אמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיה לג). וכתב הלבוש (אהע"ז סימן סה), שמי שלא משמח חתן וכלה, לא יזכה לחמשה קולות אלו בנחמת ירושלים.
וכתב בספר דגל מחנה אפרים (פרשת תרומה), שכל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק כדי לשמח חתן וכלה, וישנם כמה אנשים שתופסים הטפל, ובאים רק כדי לאכול ולשתות ומשליכים העיקר. ע"ש. וראה בבית שמואל (סימן סה ס"ק א) שמלשון הפוסקים שכתבו בסתמא "מצוה לשמח חתן וכלה", ולא חילקו אם אותו אדם היה בסעודה או לא, משמע שמצוה שילך לשם וישמח אותם אף על פי שלא נהנה מהסעודה ודלא כהפרישה. ועיין בשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן לא).
(6). וכתב בספר נטעי גבריאל (ה' נישואין חלק א עמוד רמח) שהסבא קדישא מקוזמיר זצ"ל תמה האם מי שאינו יכול לשיר ולרקוד או לבדח את החתן, הרי הוא עובר בחמישה קולות? ועל כן אמר, כי על ידי שנשארים ועומדים לראות את השמחה של החתן, ומסתכלים על הריקודים, אזי על ידי ריבוי הקהל, מתגבר ביתר שאת החשק והכח לזמרים לשיר, ולמרקדים לרקוד, ומימלא גם הוא בכלל המשמחים. ע"כ.
ומשמע שרק באופן שעומד סמוך לריקודים, ורואה ונראה לרוקדים ולזמרים, אבל אם יושב במקומו ומשמח את ביטנו בלבד, נראה ברור שגם הסבא קדישא מקוזמיר מודה שאינו יוצא בזה ידי חובת שמחת חתן וכלה, והרי הוא עובר בחמישה קולות [ורק באופן שהביא מתנה מכובדת לחתן, יצא בזה ידי חובה כפי שיתבאר לקמן בס"ד]. וראה בשו"ת שער שמעון אחד חלק ד (אהע"ז סימן א). וי"ל.
לשמחו שבעה ימים
ד. בכל שבעת ימי המשתה, החתן דומה למלך והכלה דומה למלכה,(6) ולכן יש חיוב לשמחם בכל שבעת ימי המשתה, ולא רק בלילה הראשון של החתונה. (7)
(6). כתוב בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז): החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה מלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה. מה מלך הכל מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו "כל שבעת ימי המשתה". ע"ש. ומוכח שבכל שבעת ימי המשתה יש לשמחו כמו בלילה הראשון.
ועיין בשו"ת באר משה (חלק ג סימן כה) שכתב, שמאחר שהחתן הוא כמלך, לכן אם הוא נמצא בבית הכנסת, ואין שם כהן, מצוה להקדימו לעליית ראשון, שהרי מלך בודאי מחויבים לכבדו לקרוא ראשון אפילו לפני כהן, וכיון שחתן דומה למלך, יעלה ראשון כשאין כהן. ע"ש.
(7). כמבואר בפרקי דרבי אליעזר הנ"ל, וכן בקודש חזיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן סח) שיצא העיר'ה על דברי הרב ישכיל עבדי (ח"ח אורח חיים סימן כ) שכתב שכל זמן שהחתן לא בעל בעילת מצוה, מצוה לשמחו, אבל לאחר שבעל אין מצוה. והביא כנגדו רמב"ן מפורש, דסבירא ליה דאיכא מצוה לשמחם כל שבעה [והובאו דבריו בטור ובבית יוסף (יו"ד סימן שס)]. וכן כתב המקנה (קדושין סימן סה סעיף א). ע"ש. וכן כתב בספר בית חתנים (פרק כד עמוד תקג).
ה. אדם שמתחתן שנית עם גרושתו, וכן גרוש או אלמן שנושא גרושה או אלמנה, החיוב לשמחם הוא רק ביום הראשון של החתונה בלבד. (8)
(8). בית חתנים (חלק ב עמוד תקה) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, וטעם הדבר משום שהולכים אחר ימי הברכות, והיות שהמחזיר גרושתו וגרוש הנושה גרושה יש להם רק יום אחד לברכה, לכן מצוה לשמחו רק יום אחד. ע"כ. ועיין בשו"ת אלקבץ (ח"ב עמוד רמז), שגרוש שנשא בעולה שמעולם לא התחתנה, דינו כגרוש הנושא גרושה. ע"ש. וראה בשו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן פב).
לבטל תורה כדי לשמחם
ו. תלמיד חכם שהוזמן לחתונה, ורצונו לעסוק בתורה, רשאי להימנע מללכת לשם. ומכל מקום אם בהליכתו לשם יוכל לזכותם בדברי תורה, ולמנוע מהם הוללות וליצנות, כדאי שיבטל מלימודו וילך לשם, וזכות הרבים תלוי בו. (9)
(9). בגמרא פסחים (קיג:) אמרו: שבעה מנודים לשמים, ואחד מהם מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. ופירשו התוספות, דהיינו שאינו מיסב בסעודת מילה, שאמרו במדרש שניצול מדינה של גיהנם. וכן בסעודת נישואין של בת תלמיד חכם לתלמיד חכם. ופסק הרמ"א (אבן העזר סימן סה) שמבטלין תלמוד תורה כדי לשמח חתן וכלה. כיעו"ש.
אולם כתב שם החלקת מחוקק, שכל מה שאמרו מבטלים תלמוד תורה כדי לשמן חתן, היינו דווקא כשרואה אותם נכנסים לחופה, אבל אם יודע שיש חופה בעיר, אינו צריך לבטל מלימודו ולילך לשם. ע"ש.
וכן נשאל בשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן רכה), האם כדאי ללכת לסעודת מצוה כגון חתונה וכדומה. והשיב, שאף על פי שמצוה רבה ללכת לחתונה או ברית מילה, לדעתי לא נאמר זה אלא במקום חשש שלא יהיה שם מנין בלעדיו, הא לאו הכי אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה, ולידע הדינים וההלכות שציונו הקדוש ברוך הוא בכל פרטיהן. וכמבואר בשלחן ערוך שמצוה שאפשר לקיים על ידי אחרים, אין לבטל תורה עבורה. ע"ש.
וכן פסק מרן שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ד (יורה דעה סימן יט), שכל מצוה שיכולה להתקיים על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה בשבילה. וסיים שאם משער שתהיה תועלת בהליכתו כגון שיאמר שם דברי תורה וכדומה, מוטב שילך. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר בקונטרס רמת רחל (חלק ה פרק נ) בשם השאילת דוד מקארלין.
ז. בחור ישיבה שמתחתן, אין צורך שיבואו עשרות בחורים כדי לשמחו, מפני שיש לחוש בזה לביטול תורה, ומספיק שיבואו עד תשעה בחורים, או שיבואו רק הבחורים הקרובים ביותר לחתן. (10)
(10). כן הורה מרן הרב אלעזר מן שך זצ"ל, והובאו דבריו בספר ואין למו מכשול חלק א (עמוד ב), בדברי מהר"ר חיים רבי שליט"א, והוסיף, שראוי ונכון לעשות חתונה בבין הזמנים שבלאו הכי אין סדרי לימודים בישיבות. והן עתה ראיתי שכן הזהיר בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רג), והניף ידו שנית בחלק ח (סימן רפג) וכתב שתקנה טובה היא שלא לבטל תלמוד תורה לצורך שמחת חתן וכלה, ובפרט שלא לבטל קביעות הישיבה. ע"ש.
ודרך אגב, כתב בספר תשב"ץ קטן (סימן תסה), שכל מה שאמרו שצריך לשמח חתן ולבטל תורה בשביל כך, היינו דווקא אם אותו חתן ירא את דבר ה', אבל בחור עם הארץ ואינו ירא את דבר ה', אסור לבטל תורה כדי לשמחו!
מניעה מהשתתפות בחתונה
ח. ישנם שמקפידים, שחתן וכלה שנמצאים בתוך (40) יום לחתונתם, לא יגיעו לחתונה של אחרים. וכן ישנם שמקפידים שיולדת לא תלך לחתונה בתוך (40) יום מיום לידתה, ואין למנהג זה מקור בהלכה, ואין לבטל מצות שמחת חתן וכלה מגלל אמונות תפלות. (ועיין בהערה).
ועל כל פנים אותם שנוהגים להקפיד בזה, יש לייעץ להם שהכלה או היולדת, תחליף עם הכלה השניה את הסיכות שלהן, או שיביאו אחת לשניה סוכריה, ועל ידי כך יכולות ללכת לחתונה ללא שום חשש. (11)
(11). כן מבואר בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ב (עמוד דש בנד"מ). וטוב עין יראה לראשון לציון הרב משפטי עוזיאל (כרך ב יו"ד סימן כא) שנשאל על נידון זה, והשיב בזו הלשון: נבהלתי משמוע הזיות כאלה, שהן אסורות לשומען, ואין צריך לומר לאומרן, שכניסת היולדת או הכלה אצל יולדת, או כלה אחרת בתוך ארבעים יום, גורמת עקרות לאחת מהן. והתרופה לזה היא ברחיצת הידים והרגלים במימי רגלים של הכלה או היולדת שנכנסה לביתה. אלו דברי שוא ותיפלה שאין בהם ממש, ואסורים בהחלט משום דרכי האמורי, ולא עוד אלא כי אמונות תפלות אלה הם גורמות ריב ומדנים בין משפחות ישראל, בחושבן כי בִּקורה של הכלה או היולדת בביתה, גרמה למניעת הריונה ופרי בטנה.
ולכן אין להאמין בזה ולעשות מעשי הזיה אלה, שאין בהם לא מעיון והיקש הטבעי ולא משום ניסיון רפואי. שהרי אנו רואים מעשים בכל יום, שמבקרים יולדות וכלות אשה את רעותה, ואינן נפגעות במאומה, ואין שטן ואין פגע רע.
לפיכך אסור להעלות על הדעת הזיה טפלה זאת, וצריך לעוקרה מיסודה ולהכריז עליה ברבים, שהיא דבר שוא והבל, וחלילה חלילה לאיש ישראל לחשוב על דבר שקר וכזב זה, שהוא אסור מצד עצמו, וגם גורם מחלוקת בישראל. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל: חלילה לישראל שהם חכמים מחוכמים, להמשך אחר הבלים אלה, ולא להעלות על הלב שיש תועלת בהן, אלא מצוה וחובה עלינו להאמין בה' אלקי כל בשר, שבידו מפתח של חיה, כדכתיב "ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה". עכ"ד. ושומר מצוה לא ידע דבר רע.