ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער חסד עם המתים והאבלים · פרק ב' - ניחום אבלים
א. מצוה לנחם אבלים(1) ולעודדם,(2) ואפילו אדם גדול ילך לנחם אדם קטן ממנו, וכן מצינו בתורה, שהקדוש ברוך הוא ניחם את יצחק לאחר פטירת אברהם אביו. (3)
(1). כתבו תלמידי רבינו יונה במסכת ברכות (דף יא מדפי הרי"ף), דתנחומי אבלים מדאורייתא, דבכלל גמילות חסד הוי, וגמילות חסד מן התורה, כדאמרינן "והודעת להם את הדרך", זו גמילות חסדים. אולם הרמב"ם (פי"ד מה' אבלות ה"א) כתב, שהיא מצות עשה של דבריהם.
וכתב בספר ראשית חכמה (פרק גידול בנים), כי ההולך לגמול חסדים, כגון ניחום אבלים והלוית המת וכדומה, יוליך בניו עמו, כי מחנכם לגמול חסד.
(2). כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן כ) שהמצוה לנחם אבלים, אינו רק כשמברכים אותם "שהמקום ינחם אתכם" [או "תנוחמו מן השמים"], מפני שבזה לבד אין האדם מתנחם, אלא צריך להרבות בדברים המעודדים ומנחמים, עד שתשקוט רוחו עליו. ע"ש.
ועל כל פנים, בספר אהבת חסד (חלק ג פ"ה) מבואר, שבדיעבד יוצאים ידי חובת ניחום אבלים באמירת "המקום ינחם אתכם". וכתוב בספר תולדות יעקב (עמוד של) שהחזון איש והסטייפלר זצ"ל, היו נוהגים לנחם אבלים למחרת ההלויה, כדי להקל מהצער של האבלים.
וכתב בספר נטעי גבריאל (אבלות עמוד שסו), שבכלל ניחום אבלים - שהאבלים ינחמו זה את זה בדברי עידוד ונחמה, ולא רק שאחרים ינחמו אותם. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן ז) שביאר מדוע אומרים "המקום" ינחם אתכם.
(3). כדאיתא במסכת סוטה (יד.): לך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מנחם אבלים דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים.
וצריך להבין מניין למדו רבותינו ז"ל שהקדוש ברוך הוא ניחם תנחומי אבלים את יצחק, והרי כתוב שברכו, ולא שניחמו.
אולם הדברים יובנו על פי מה שכתב הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ד עמוד 342), שהנחמה שמנחמים את האבלים, אינה יכולה להועיל להם על פי הטבע, מפני שקשה לאבל לשכוח את קרובו, ואפילו אם יסבירו לו על פי השכל שאין לו להיות עצוב על קרובו, עדיין אין הרגש מקבל תנחומים. ומה שבכל זאת בני אדם מתנחמים, הוא רק מכֹּח מתנה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא שהולך בעצמו ומנחם את האבלים. והניחום אבלים שאנו עושים, הם תרופה שעל ידה מברך הקדוש ברוך הוא את האבל שישכח את מתו, ולכן אומרים לאבלים "המקום ינחם אתכם", לרמוז שכל הנחמה היא מתנת שמים. ובזה מובן שהקדוש ברוך הוא בירך את יצחק שישכח את צערו על אביו, שזה בעצם המתרה של ניחום אבלים. ע"כ. והו"ד בדברי סופרים (עמוד שיב).
וכתב בספר אהבת חסד (חלק ג פרק ה), שבעוונות הרבים הרבה מקילין במצוה זו, ובפרט אצל עניים, מצוי הוא שאין איש פותח דלתו לנחמו. ובאמת נהפוך הוא, שאבלותו וצערו של העני, יותר מהעשיר, ואין לו רֵעים ואוהבים בעולם הזה, אבל ה' יתברך קרוב אליו יותר מאחרים, ועל כן גדול שכרו של המנחם אותם ומדבר על לבם.
מקום ישיבת המנחמים
ב. מעיקר הדין גם המנחמים היו צריכים לשבת על הרִצפה ביחד עם האבל, אבל כיום נהגו המנחמים לשבת על כיסאות, מפני שהאבלים מוחלים להם על כך. (4)
ומכל מקום אם רוצים המנחמים לשבת ליד האבלים על הקרקע, ולעודדם ולדבר על ליבם, רשאים לעשות כן, ואף רשאים לאכול ולשתות על הרצפה, ביחד עם האבלים., ואין בכך שום חשש איסור. (5)
(4). שפתי כהן (יורה דעה סימן שפז ס"ק א), וכן כתב הטורי זהב (שם).
(5). יקרא דחיי (עמוד 187), ואותם בעלי אמונות טפלות שנמנעים מכך, אמונותיהם מהבל ימעטו.
ניחום אבלים בשבת
ג. ישנם אנשים שבמשך כל ימות השבוע, אינם הולכים לנחם אבלים, ורק ביום שבת הולכים לנחמם, ואין ראוי לעשות כן, אלא צריכים למצוא זמן לנחם באמצע השבוע. (6)
ומכל מקום, אם לא היתה לו אפשרות לנחם באמצע השבוע, רשאי לנחם ביום שבת. וכן אם הלך כבר לנחמו ביום חול, רשאי אף לכתחילה לנחמו בשבת. (7)
(6). אמרו רבותינו במסכת שבת (יב:) בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. ופירש רש"י; שחששו שמא יבוא להצטער עימהם. והמגן אברהם (אורח חיים סימן רפז) כתב, שהטעם לכך, מפני שחששו שיבוא לזעוק. ואף שנפסק בשלחן ערוך (אורח חיים סימן רפז ס"א) שמותר לנחם אבלים בשבת, כתב כף החיים (אות א) שלא יפה עושים אותם שכל השבוע לא באים, ובשבת באים.
(7). ראה בביאור הלכה (שם), שכל מה שאמרו לא ללכת בשבת, היינו למי שאינו הולך בחול ומתכוון ללכת בשבת, אבל אם אין לו אפשרות לנחם בימות החול, רשאי אף לכתחילה לנחם בשבת. וכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד), שאסור למנחמים בשבת להצטער, ולכן יתאמצו המנחמים שלא להצטער, ומי שהוא רך הלבב ואי אפשר לו להימנע מכך, לא ילך לנחם אבלים בשבת.
ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ה (אורח חיים סימן כ) שאין לנחם אבלים בט' באב עד חצות, כיון שאין לדבר אז דברי תנחומין, ורק אם לא יתאפשר לו לנחם לאחר מכן, רשאי לנחם אף קודם חצות. ע"ש.
לחיצת יד
ד. אסור למנחמים לשאול בשלומו של האבל, אולם מותר ללחוץ יד לאבלים ולומר להם "תנוחמו מן השמים", ואין בזה איסור שאילת שלום, אלא רק עידוד ונחמה.(8) וכמו כן, מותר לעשות לאבלים ברכת "מי שבירך", ולאחל להם חיים טובים וארוכים. (9)
(8) . בשלחן ערוך (יו"ד סימן שפה) נפסק שהאבל אסור בשאלת שלום. ושו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סימן לה) כתב, שנהגו במצרים שהמנחמים מושיטים יד לאבל, ובלחיצת ידים אומרים לו: תנוחם מן השמים, ונראה שאין בזה משום שאלת שלום לאבל, רק עידוד ונחמה. ע"כ.
וראיתי מעשה רב אצל מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שכאשר ישב שבעה על אחיו ז"ל, באו אנשים רבים לנחמו ונשקו לו את ידו, ולא מיחה בהם, ואף אמר לבנו [שישב לצידו] שמותר לעשות כן. וראה בהערה הבאה.
(9). הגאון רבי צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי (יורה דעה סימן רצ) כתב, שיש מנחמים שנוהגים להושיט יד לאבל ולאחל לו חיים ארוכים, ואין בזה חשש איסור, כיון שאין זה נכלל באיסור 'שאילת שלום', אלא רק ברכה מהמנחם לאבל. ע"כ.
וכן כתב בשו"ת יביע אומר (שם), שכל מידי דברכה שרי לברך לאבל, דשלום לחוד וברכה לחוד. ולכן מה שאומרים היום בברכה "כל טוב", נראה דשפיר דמי. וכן נוהגים הספדנים שבסוף דבריהם, מתפללים בעד השארית הנמצאה, ומעתירים בעדם בדברי ברכה ונחמה, ואין פוצה פה ומצפצף.
וגם הלום ראיתי לגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בשו"ת שרידי אש (חלק ב עמוד תרצז), שנשאל אודות מה שנוהגים באיזה עיר לתת יד לאבלים ולברכם בחיים ארוכים, והרב השואל תמה על מנהג זה, ורצה לאוסרו, משום שזהו בכלל שאילת שלום, שאסור באבל. ותמה כיצד מנהג זה נתפשט באשכנז אף בין היראים, ולא ראינו מי שמיחה נגד מנהג זה.
והשיב הרב המחבר, שהרבנים החרדים לא נהגו כן, וגם הוא לא נהג כן בבואו לנחם אבלים. ואף שבספר כל בו על הלכות אבלות, הביא בשם ספרי האחרונים, שמותר לברך ברכת 'מי שברך' לאבלים בשעת קריאת התורה, ואין זה בגדר שאילת שלום. אולי יש לחלק בין המברכים ברכת מי שברך, שאין פונים לאבל עצמו, אלא החזן עושה מי שברך לכולם בכלליות, לבין אם נותנים לו יד ומברכים אותו בפניו.
אולם ראיתי בספר עזר מקודש להגאון הצדיק מבוטשאש (אבה"ע סימן כא) שכתב, שאף על פי שאסור לשאול בשלום אשה, אבל לברכה וכן להתפלל עבורה מותר אפילו בפניה. ויסודו, שאין זה שאילת שלום אלא תפילה וברכה בעלמא, שרק שאילת שלום אסרו, משום שעל ידי כך מראה חיבה לאשה, מה שאין כן בברכה ובתפילה. והביא ראיה מאליהו הנביא ומאלישע הנביא, שהתפללו עבור הצרפית והשונמית. וכן נהגו לברך ברכת מזל טוב ליולדת, וכן לאשה בשעת נשואיה. ע"כ.
ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב בשו"ת באר משה חלק ד (סימן קז) שאותם שמושיטים יד לאבל, זה מעשה בורות וחלילה לעשות כמותם, ושומר נפשו ירחק מזה ומהמונם, ואם בידו למחות ואינו מוחה נתפס בעוונם, ואם מוחה, שכרו אתו ופעולתו לפניו ושכרו הרבה מאלקי מעונה. ע"ש. ואחר המחילה הרבה מכת"ר הפריז יתר על המידה, ולא זכר שר מכל האמור לעיל, והנח להם לישראל במנהגם.
להתפלל בבית האבל
ה. מצוה להתפלל בבית האבל, וכל המתפלל שם, מקיים מצות ניחום אבלים. (10) וגם עושה בכך נחת רוח לנפטר. (11)
ואם אין לאבל מנין בביתו, ובבית הכנסת יש מנין מצומצם, ואם יתפללו בבית האבל תתבטל התפילה בבית הכנסת, אף על פי כן מצוה ללכת להתפלל בבית האבל. (11*)
(10). כתב הרמב"ן, שעיקר הניחום למת הוא שיתפללו בבית האבל, אך גם הניחום שמנחמים את האבל מועיל למת. והובאו דבריו בשלטי גיבורים (מו"ק דף יח מדפי הרי"ף). וכן כתב הפתחי תשובה יורה דעה סימן שצג (ס"ק ב), שמצוה להתפלל בבית האבל.
ובספר אורחות חיים (ה' אבל אות יא) כתב, שהמנהג ברוב המקומות להתפלל בכל יום בבית האבל. וכן כתב האבודרהם (ברכת המזון לאבל), שנוהגים להתפלל בבית האבל מפני שאינו יוצא מפתח ביתו כל שבעה.
(11). כתב הרמ"א בהגה (סימן שפד סעיף ג), שמצוה להתפלל בבוקר ובערב במקום שמת שם אפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה.
(11*). בשו"ת מכתם לדוד פרדו (או"ח סימן יד), נשאל אודות כפר קטן שהיו בו אחד עשר ישראלים, ואתרע מילתא כי מת אביו של אחד מהם, ומעתה לא נשאר שם אלא מנין מצומצם, מה עדיף יותר שיתפללו בבית האבל כמנהג בתפוצות ישראל, ועוד על כי האבל שבוע ראשון אינו יוצא מפתח ביתו. או עדיף טפי שלא לבטל אמירת התפילה בבית הכנסת, ויבא גם האבל להשלים מנין עמהם בבית הכנסת.
והביא דברי תלמידו החכם השלם כמה"ר שבתי וינטורה שפסק, שמכיון שלהתפלל בבית האבל אינו אלא מנהג למצוה בעלמא לעשות נחת רוח למת, אין לבטל התפלה בבית הכנסת, כדי להתפלל בבית האבל, שהרי יש בזה משום זילותא דבי כנישתא, ולכן ילך האבל לבית הכנסת, ואין בזה חשש איסור. ולית דין צריך בשש. עכ"ד.
אולם הגאון רבי דוד פרדו (שם סימן טו) לא הסכים בזה עם תלמידו הנ"ל, שהרי במועד קטן (כ"ב) אמרו: נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלים, ופירש הרא"ש, שכל בני העיר מתפללים בבית אבלים בין בחול בין בשבת ואין מתפללים כלל בבית הכנסת, חוץ מקריאת התורה בשני וחמישי ובשבת. ע"ש. הרי לפניך דלא שייך בזה זילותא דבי כנישתא, הואיל ואינו אלא לפי שעה באקראי, ולכן גם בנידוננו אין שום נדנוד איסור להתפלל בבית האבל, ואדרבא יש בזה גמילות חסד עם החיים ועם המתים, וחסד שעושים עם המתים זהו חסד של אמת ובעל הגמול ישלם להם גמול הטוב. ומכל מקום, בודאי שאין האבל יכול להכריחם להתפלל אצלו, אלא אדרבא הם יכולים להכריח את האבל היחיד לצאת לבית הכנסת, שהרבים כופים את היחיד ולא היחיד את הרבים. ע"ש.
וכן פסק בספר חיים וחסד (עמוד קמ), וכן כתב בשו"ת דודאי השדה (סימן מז), שמותר לבטל תפילה בבית הכנסת, כדי להתפלל בבית האבל. והובאו דבריו בשלחן ערוך המקוצר (חלק ה עמוד תלד), וכתב שעל כל פנים אם יש בבית הכנסת כמה מניינים, ישתדלו שלא לבטל התפילה בבית הכנסת, אלא מקצת אנשים ילכו להתפלל בבית האבל, ומקצתם ישארו בבית הכנסת. ע"כ. ועיין בשו"ת שער שמעון אחד חלק ד (יו"ד סימן לה).
כיצד באים לנחם
ו. כאשר באים לנחם את האבל, עדיף לבוא קבוצה אחת גדולה ביחד, מאשר לבוא כל אחד לבד, מפני שהאבל מתכבד יותר כאשר באים אליו הרבה אנשים בבת אחת, ועל ידי זה מתנחם יותר. (12)
(12). בגמרא מועד קטן (כא:) מסופר על רבי עקיבא שמתו בניו, ונכנסו כל ישראל לנחמו. בשעת פטירתן, עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: "אחינו בית ישראל, אפילו שני בנים חתנים, מנוחם הוא (ר' עקיבא) בשביל כבוד שעשיתם. ופירש רש"י; אפילו שני בנים חתנים קברתי, מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי.
נמצאנו למדים, שהכבוד שעושים לאבלים, גורם להם נחמה, ולכן יש למצוא את הדרכים שיגרמו לאבלים ליותר כבוד. וכאשר באים כמות גדולה של אנשים ביחד, זה משאיר יותר רושם בלבו של האבל, ועל ידי זה מתנחם יותר.
מתי מנחמים
ז. ישנם שחושבים שעדיף לבוא לבית האבלים על מנת להתפלל שם מנחה וערבית, ולאחר מכן עוברים דרך האבלים ואומרים להם "תנוחמו מן השמים" והולכים לדרכם.
וכן ישנם כאלה שדוחים את ניחום האבלים ליום האחרון של השבעה, ואינם באים לנחם את האבלים, בימים הראשונים של האֵבֶל.
ויש ללמדם, שעיקר מצות ניחום אבלים היא - לדבר עם האבלים ולעודד את רוחם. ולכן עדיף לבוא לנחמם בשעות היום כשאין שם אנשים, שאז אפשר לשוחח עימהם דברי אמונה וחיזוק, ולעודד את רוחם ואת נפשם. (13).
(13). כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ה סימן כ), דפשוט שהמצווה לנחם אבלים, אינו רק זה שמברכים אותו "שהמקום ינחם אותו" דהיינו שיתן לו חיזוק להתנחם, דבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, אלא צריך לנחמו כפי שמצינו בחבריו של איוב שבאו אליו לנחמו, והרבו לדבר אליו, וכן עשה הקדוש ברוך הוא בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו. ע"ש.
עין רואה, שעיקר הניחום נעשה על ידי שמרבה לדבר ולעודד את רוחם של האבלים. אבל כשבאים לתפילה ולאחר מכן אומרים "תנוחמו מן השמים" והולכים לדרכם, אף שיצאו ידי חובת ניחום אבלים, מכל מקום עיקר המצוה חסרה להם. וכן העיר לנכון בספר יקרא דחיי (עמוד 123). ע"ש.
לנחם דרך טלפון
ח. המטלפן לאבל ומנחמו דרך הטלפון, אינו מקיים מצות ניחום אבלים בשלמותה, מפני שלא עשה שום דבר לכבוד הנפטר. ומכל מקום, אם אין לו אפשרות ללכת לבית האבל, ינחם אתו דרך הטלפון או דרך מכתב, ובנוסף לכך יקרא איזו משנה לעילוי נשמת הנפטר, ויצא בזה ידי חובתו. (14)
(14). כתב הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד' ה"ז): יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שביקור חולים הוא גמילות חסד עם החיים, וניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. ע"כ.
למדנו מדברות קודשו, שיש שתי מצוות בניחום אבלים. א). לעשות חסד עםהחיים - לדבר על לבם של האבלים ולנחמם ולעודד את רוחם. ב). עשיית חסד עם המתים - שמתפללים בביתם וגורמים לנפטר נחת רוח. לפיכך כשמנחם דרך טלפון, אינו מקיים מצות ניחום אבלים בשלמותה, מכיון שבדיבור בטלפון, אינו גומל חסד עם המת, אלא רק עם החי.
וכן תחזה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן מ) שכתב, שאם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה, לא שייך שיפטר בניחום דרך הטלפון. אך אם אי אפשר לו לילך לנחם, כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו, וינחם דרך הטלפון, ולא יאמר שמאחר ואינו יכול לילך לבית האבלים, אין עליו שום חיוב כלל.
וכן ראתה עיני בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תקפז) שכתב, שניחום אבלים במכתב מועיל רק לנחם את האבלים, אבל את החלק השני שהוא תיקון למת, אינו מקיים במכתב. ועל כן, כאשר אינו יכול לבוא לנחם בעצמו, לפחות ישלח מכתב כדי לנחם האבלים, אבל כשיכול לבוא, יש בזה מצוה מן המובחר יותר, מפני שמכבד בכך גם את הנפטר, וגם האבלים מתכבדים ומתנחמים בזה יותר. ע"כ.
וגם בשו"ת שערי יושר להרה"ג רבי אשר חנניא נר"ו (חלק ג סימן כג) כתב, דאף שהמנחם באמצעות טלפון יש לו מצוה, מכל מקום חסר לו במצות ניחום אבלים. ע"ש. וכן העלה גיסי הרב חנן אפללו נר"ו בשו"ת אשר חנן (חלק א סימן עז), והוסיף שיקרא לעילוי נשמת הנפטר איזו משנה, ובזה יעשה חסד גם עם הנפטר. ע"ש. וכן כתב בספר עלינו לשבח (חלק ה עמוד תרצב), דאף שאפשר לנחם אבלים דרך טלפון, עדיף יותר להתאמץ ולנחם אבלים בביתם.
ובספר דרך שיחה להגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א (עמוד קכה) כתב, שהנשמה נמצאת בבית האבלים וגם היא מתנחמת כשבאים לנחם את האבל, אבל היא לא שומעת טלפון! ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד), ובשו"ת וישב יוסף (סימן מג).
ואף שמרן הראש"ל שליט"א כתב בשו"ת יביע אומר חלק י (יורה דעה סימן מח) שיוצאים ידי חובת ניחום אבלים דרך הטלפון. וכן מוכח ממה שכתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן פד). ע"ש. וכן כתב בשו"ת דברי בניהו (חלק ז סימן כט). כיעו"ש. צריך לומר דמיירי דווקא כשאין לו אפשרות ללכת לנחם בעצמו, אבל מודים דרבנן שעיקר המצוה היא ללכת לבית אבלים.
ועתה ראיתי בספר ילקוט יוסף (הנד"מ ה' אבלות עמוד תלד), שסיפר על מרן שליט"א, שכאשר הגיע לנחם את הגאון הרב אלישיב על פטירת רעייתו, באותה שעה הגיע שיחת טלפון מהרב וואזנר, ושאל את הרב אלישיב אם יוצאים ידי חובת ניחום אבלים דרך טלפון, והרב אלישיב ביקש לשמוע חוות דעתו של מרן שליט"א. והשיב לו, שזה תלוי אם ניחום אבלים הוא משום כבוד החיים או משום כבוד המתים, שאם זה כבוד החיים, מועיל לנחם בטלפון, כיון שהחיים מתכבדים בכך. אבל אם הניחום הוא כבוד המתים, הרי אינו מכבדו כשאינו בא לביתו להתפלל וכדומה. ומאחר שנפסק ברמב"ם שהניחום הוא כבוד המתים, לכן אין לנחם לכתחילה דרך טלפון, ורק כשאין לו ברירה אחרת רשאי להקל בזה, כדי לקיים חלק מהמצוה.
להתכונן לפני הניחום
ט. אדם שהולך לנחם אבלים, צריך לסדר ולהכין את עצמו כיצד לדבר, ומה לדבר כדי לנחם את האבלים. (15) ולפעמים קורה שאדם לא מכין את עצמו כראוי, ובמקום לנחם, גורם לאבלים יותר צער. (16)
(15). כתב בזוהר הקדוש (פ' קרח חלק ג דף קעו:): מי שנכנס לנחם אבלים, צריך לסדר לעצמו דברים בתחילה, כדי שיאמר לאבל דברים שיקבל אותם, ויקבל על עצמו את הדין, ויודה למלך הקדוש על מה שגזר עליו. ע"כ. וכן הביא דבריו בשו"ת שבט הלוי חלק ב (סימן ריג בהערות לסימן שע"ו).
(16). כמו שמסופר באבות דרבי נתן (פרק יד ה"ו), שכשמת בנו של רבן יוחנן, נכנסו תלמידיו לנחמו. קם רבי אליעזר ואמר לרבו: אדם הראשון היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין שנאמר: "וידע אדם עוד את אשתו", אף אתה קבל תנחומין. אמר לו רבן יוחנן: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.
נכנס רבי יהושע ואמר: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקיבל תנחומין, שנאמר: "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך". אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של איוב.
עד שנכנס רבי אלעזר בן עזריה ואמר: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון, בכל יום ויום היה בוכה ואומר: אוי לי, אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום. אף אתה רבי, היה לך בן ונפטר מן העולם בלא חטא, ויש לך לקבל עליו תנחומים בגלל שהחזרת פיקדונך שלם. אמר לו רבי יוחנן: בני, נחמתני כדרך שבני אדם מנחמים.
האבל מדבר תחילה
י. אותם אנשים שבאים לנחם את האבלים, אינם רשאים לפתוח בדיבור עם האבל, אלא ימתינו שהאבל ידבר תחילה,(17) או שהאבל יתאנח מצער, ורק לאחר מכן ינחמוהו. (18)
וראוי שהאבל יפתח ויאמר: "ברוך דיין האמת", ואז יכולים המנחמים לדבר עִמו ולנחמו. (19)
(17). שלחן ערוך (סימן שעו סעיף א), ומקורו טהור מדברי הגמרא במועד קטן (כח:), שלמדו דין זה מהפסוקים שנאמרו באיוב, שכאשר באו חבריו לנחמו, לא דברו עמו מאומה, ורק לאחר שפתח איוב את פיו נאמר: "ויען אליפז התימני". ע"ש.
וכתב הלבוש (שם) שטעם הדבר שאין למנחמים לדבר תחילה, מפני שצריך האבל להתחיל להראות צערו שמצטער מאוד על מתו, ורק אחר כך מתחילים לנחמו. אבל מקודם שהראה צערו, אין שייך לנחמו, דשמא אינו מצטער על מתו, ועל מה ינחמוהו.
(18) . בשו"ת יחל ישראל (סימן פו) כתב בשם רבינו שלמה בן היתום למסכת מועד קטן, שאסור לומר דבר עד שיאמר האבל שום צער, או שיצדיק עליו את הדין. עכ"ל. ולמד מזה, שמספיק שהאבל יראה צער על מתו. ע"ש. וכן הורא הגאון רבי שמואל סלאנט בספר שי לתורה (חלק א דף רנו), שאנחה נחשבת לפתיחת האבל, משום שאין לך אמירה גדולה מזו. והו"ד בשלחן ערוך המקוצר (חלק ה עמוד תלג).
(19). כתב הבית יוסף (יורה דעה סימן שעו): ונראה שמה שכתב הרמב"ן בתורת האדם בשם רבינו האי, שהאבלים מתחילים ואומרים "ברוך דיין האמת", הוא מטעם שאסור למנחמים לפתוח בדיבור עד שיפתח האבל. ע"כ. ומוכח שבאמירת ברוך דיין האמת, נחשב לפתיחת האבל, ומכאן ואילך מותר למנחמים לנחמו.
ועל כל פנים, כתב בשו"ת אגרות משה חלק ה (אורח חיים סימן כ) שמותר לומר לאבלים "תנוחמו מן השמים", לפני שהאבלים פתחו בדיבור, מפני שאין זה תנחומי אבלים ממש. ורק לומר דברים שמשיבים את רוחו של האבל, נחשב לעיקר מצות ניחום אבלים, ואין לאומרם עד שיפתח האבל בדיבור.
וכן כתב בספר נחמו עמי (פרק כא סעיף ב) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שמסתבר לומר שרק לפתוח בדברי תנחומים וכדומה הוא דאסור לפני שיפתח האבל בדיבור, אבל אם המנחם רואה שאין האבל פותח, יכול להיפרד מהאבל באמירת "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
יא. אותם המקלים לפתוח בדיבור לפני שהאבל דיבר איזה דבר, יש להם על מה שיסמכו,(20) ובפרט אדם גדול שבא לנחם, ויודע שהאבלים יתביישו לדבר בפניו, רשאי לפתוח בדיבור, ולנחם את האבלים.(21)
(20). בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן מה), כתב ללמד זכות על המקילים בדין זה, על פי מה שכתב הלבוש [הנזכר לעיל], שצריך האבל להתחיל להראות שמצטער מאוד על מתו. ואם כן, כל היכא שיודעים שהוא מצטער, ומרוב צער ויגון אין באפשרותו לפתוח תחילה בדברים, אזי רשאים המנחמים לפתוח בדיבור תחילה. ועוד יש לומר שכל הקפידא היא - שלא ידבר עם האבל מיד לאחר שהתחיל לשבת שבעה, אבל לאחר שכבר ישב והתחיל לדבר פעם אחת, אין יותר חשש לדבר איתו. ע"ש.
(21). כתב בספר פאר הדור (חלק ד הערה 108), שרבינו החזון איש, היה הולך לנחם אבלים, והיה מבחין שקשה לאבלים לדבר משום יראת כבוד, היה פותח הוא בדיבור.
וכן כתוב בספר תולדות יעקב (עמוד שלא), שמרן הסטיפלר, לא המתין עד שהאבל יפתח בשיחה, אלא היה פותח הוא. [וכתב שם נכדו (המחבר), שמן הסתם הסיבה לכך משום ששמיעתו היתה כבדה, וחשב שמא האבל פתח כבר בדברים. ע"כ. ולענ"ד לא היה צריך לתלות זאת בגלל כובד השמיעה של הרב, אלא יש לומר שנהג כן על פי הנהגתו של החזון איש הנזכרת, שאדם גדול שאני].
חתן וכלה לנחם
יב. מותר לחתן ולכלה שנמצאים בתוך שבעת ימי המשתה, להיכנס לבית אבלים ולנחמם, ואין בזה שום חשש. וכן הדין גם לגבי אשה מעוברת או מניקה. (22)
(22). כן כתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן מד), ולמד כן מקל וחומר, שאם ביום טוב התירו לנחם אבלים [אף על פי שיש מצוה מדאורייתא לשמוח בחג], שמחת חתן וכלה שאינה דאורייתא, לא כל שכן שידחה כדי לנחם אבלים. ע"ש. וכן כתב ספר יקרא דחיי (עמוד 57).
גבר לנחם אשה
יג. מותר לגבר לנחם אשה אבלה, כשאין חשש יחוד. וכיום נוהגים להתפלל בבית האשה האבלה, ולאחר התפילה ניגשים לאשה ומנחמים אותה ויוצאים. (23)
(23). שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן רכג), והביא שם ראיה לכך מהשלטי גיבורים מועד קטן (דף יח מדפי הרי"ף). ע"ש. ועיין עוד בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קז).
לנחם גוי
יד. אדם שיש לו חבר גוי שמתאבל על אחד מקרובי משפחתו, מותר לו ללכת לנחמו, כשעושה כן משום דרכי שלום. (24)
(24). כן כתב בחידושי הרשב"א לגיטין (דף סא.) בשם הירושלמי. וראה בשו"ת משיב כהלכה (יו"ד סימן ט).
לנחם אבל רשע
בשו"ת שיח יצחק (וויס סימן תעב) חקר חקירה, האם יש לילך לנחם אבל שהוא אדם רשע או לא. והביא דברי הגמרא (סנהדרין קיג.) שאחאב שושביניה דחיאל בית האלי הוה, ובא הוא ואליהו לשאול בשלומו של חיאל ולנחמו בזמן אבלותו. ומשמע מזה שמותר לילך לנחם אבל רשע.
אמנם אפשר שאין ראיה מזה, כי יש לומר שאחאב ציוה לאליהו זכור לטוב שילך עמו, ולא היה יכול להימנע מכך, כי צריכים לחלוק כבוד למלכות [וכמו שמצינו שאליהו שינס מותניו ורץ לפני אחאב], אבל בלאו הכי, אין לנחם אבל רשע. ואף שבירושלמי (גיטין פ"ה ה"ט) נאמר, מנחמין אבלי עכו"ם, אפשר דפושעי ישראל גרע טפי מעכו"ם.
שוב ראיתי בירושלמי סנהדרין פרק כל ישראל (הלכה ב) ענין זה בלשון אחר, וכך כתוב שם: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", וכי מה ענין זה אצל זה? אלא אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו, חיאל הזה, גברא רבה הוא, לך ותראה לו פניך. אמר ליה: איני הולך, משום שאני חושש שיאמרו שם דברים שיכעיסו אותך, ואיני יכול לסבול זאת. אמר לו: אם יאמרו דברים שיכעיסו אותי, כל מה שאתה גוזר, אני מקיים ע"כ.
הרי לפנינו, שאליהו לא רצה לילך לנחם את חיאל שהיה איש שעבר על שבועות יהושע בבנין יריחו, איש אשר מינות נזרקה בו. וביפה מראה (שם אות יב) כתב: חיאל זה אדם גדול היה, שהיה שר צבאו של אחאב, לכך הראה לו פנים, ואף על פי שרשע היה, אמר ה' כן לאליהו, לפי שידע מה שימשך מזה, שיקדש אליהו שם שמים כשישמע דבריהם כדמפרש ואזיל. עכ"ד. אבל סתם אבל שהוא רשע אין לנחמו. ע"ש.
ועל כל פנים נראה, שתלמיד חכם שניחון בלשון לימודים, ויודע לעוּת את יעף דבר, והולך על מנת לחזק את האבלים ולנסות לקרבם לצור מחצבתם, אין איסור ללכת לנחמם, שהרי בשעה שיושבים שבעה, קל יותר לדבר על לבם ולעורר את רוחם, ולהחזירם לדרך הישרה, ויש לנצל הזדמנות זאת. וכיוצא בזה כתב בשו"ת באר משה חלק ה (סימן קנא), כיעו"ש. וכל ערום יעשה בדעת.
להיזהר בדיבור
טו. היושבים שבעה והמנחמים, צריכים להשגיח על מה שמוציאים מפיהם, שלא יאמרו דברים שיש בהם חסרון בהשגחת ה', כגון "מה אפשר לעשות", "כל הטובים סובלים", "לא מגיע לו" וכדומה,(25) אלא צריכים לקבל דין שמים באהבה. (26)
(25). ראה בגמרא בבא קמא (דף לח.), וכן פסק הרמ"א ביורה דעה (סימן שעו סעיף ב).
(26). מסופר על הגאון רבי אליהו תאומים (האדר''ת) זצ"ל, שדרך הנהגתו היתה להקפיד מאוד שלא להטריח את הציבור בשום אופן. והנה ביום מן הימים נפטר בנו הצעיר, ושברון לבו היה גדול מאוד. כשהתאספו הקהל הגדול ללוית בנו, עמדו והמתינו לרב, אך הרב היה סגור כל אותו הזמן בחדרו ובושש לבוא. לאחר כשעתיים תמימות יצא ובירך ברכת "דיין האמת", ואז החלה ההלויה. לאחר זמן רב, שאלו התלמידים את רבם, מדוע התעכב זמן כה רב בחדרו, והרי היה בזה טורח ציבור, וכבודו הרי נזהר שלא להטריח את הציבור?
ענה הרב לתלמידיו: הנה נפסק להלכה ש"חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה", וכשנפטר בני, היה עלי לברך על הרעה בשמחה רבה כמו אותה שמחה עצומה שהיתה לי בזמן שברכתי ברכת 'שהחיינו' בעת שהכנסתי את בני היקר הזה בבריתו של אברהם אבינו. ולכן באותם שעות הסתגרתי בחדרי, והכנתי את נפשי השבורה להגיע לאותה דרגת שמחה שהיתה לי אז, כדי שאוכל לברך ברכת דיין האמת בשמחה...
ויהי רצון שנזכה לראות בתחיית המתים בקרוב, ויקוים הכתוב [ישעיהו פרק כה]: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי אלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר".