ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער האגדות · פרק ב - ביקור חולים
אחת מהמצוות היקרות שזיכנו ה' יתברך היא - מצוות ביקור חולים, ולמדנו מצוה זו מהקדוש ברוך הוא, שכאשר אברהם אבינו היה חולה, בא ה' יתברך בכבודו ובעצמו לבקרו. ומכאן למדו רבותינו, שגם הגדול ביותר, צריך ללכת לבקר את הקטן ממנו, ואין לו לחוס על כבודו.
ומספרים על הגאון רבי משה מחבר ספר 'נזר הקדש', שהיה רב העיר קיידאן - עירו של החזון איש, והיה לומד חברותא עם החזון איש, ואף על פי שהחזון איש שהיה צעיר לימים ממנו, רב העיר לא היה חס על כבודו והיה לומד עימו.
והנה באחד הימים כאשר בא החזון איש ללמוד עם רב העיר, אמר לו החזון איש: כבוד הרב, יענקלה הפחח חולה, והנני מבקש שנלך שנינו ביחד לבקרו כדי לקיים מצות ביקור חולים!
אמר לו הרב: מה כבודו מדבר? הרי לא נהוג שרב העיר הולך לביתם של אנשים כלל, כי אין זה מכבוד התורה, [כך היה הנוהג בעיירות בחו"ל, שהרב לא היה הולך כי אם לחתונה ומברך את החתן והכלה, אבל לא היה הולך לביתם של אנשי העיר].
אמר לו החזון איש: יראה כבודו; אשתו של יענקלה אינה מעריכה את בעלה כראוי, ובגלל זה נוצר מצב בו החל השלום בית שלהם להיות רופף עד מאוד. ואם נלך שנינו לבקרו, הרי כתוצאה מכך, יהיה מזה רעש גדול שהרב בא לבקר את יענקלה, וכשתראה אשתו את הכבוד שחלק הרב לבעלה, אזי תנהג בו בכבוד הראוי לו, ויחזור השלום לביתם!!!
כששמע זאת הרב, הסכים ללכת עם החזון איש כדי לבקר את יענקלה, ואכן למחרת כל העיר רעשה מזה. ואשתו, כמובן, לא חדלה להתפאר בפני אחרים על כך שהרב חלק כבוד כזה גדול לבעלה. ומאז נעשה שם שלום בית... (זקניך ויאמרו לך)
להרגיש בצער הזולת
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה רגיל לספר על הגאון "ברך טעם"; שפעם עשה שידוך לבנו עם בת של גביר עשיר גדול, ובאותה תקופה השואב מים של העיר חלה, והרב היה בצער גדול ולא יכל להתרכז, ולא יכל לאכול, והיה מתפלל עליו שיבריא.
פעם הגיעו המחותנים וראו שפני הרב אינם כתמול שלשום, וחשבו אולי הרב רוצה לחזור בו מהשידוך, אמרו להם משפחת הרב, שכל זה אינו בגללם, אלא בגלל שואב המים שחולה. כששמעה זאת המשודכת, נכנסה לרב ואמרה לו: מה הרב עושה, אמנם נכון שצריך להתפלל עליו שיבריא, אבל עד כדי כך להצטער. כששמע זאת הרב, ביטל מיד את השידוך, באומרו: אם אין לאשה הזאת שום רחמנות, ואינה משתתפת בצערו של הזולת, לא ראוי להשתדך אתה...
מסופר על רבי חיים שמולאביץ', שבעיצומה של מלחמת השחרור, נולד לו בן, וברית המילה היתה בבית החולים. באותו זמן, היו פגזים נוחתים מכל עבר ומרעידים את קירות הבית, וכדי להגיע מהבית לבית החולים, היה צריך להמתין לנפילתו של הפגז, ולרוץ ולתפוס מחסה בפתח אחד הבתים, ושוב להמתין לנחיתתו של פגז נוסף, ושוב למהר ולמצוא מסתור בפתחו של בית אחר.
והנה תוך כדי התקדמות בין פגז לפגז, הבחין רבי חיים בילד שהיה חבוש בידיו וברגליו עקב פגיעת פגז. נעצר הרב והחל לבכות. אחד מבני המשפחה שליוה את הרב זעק לעברו למהר ולתפוס מחסה. אך רבי חיים לא היה מסוגל לזוז ממקומו, והמשיך להתבונן בילד הסובל, כשהוא בוכה על כאבו, ולא שם ליבו שגם הוא נתון בסכנה.
כששאלוהו לפשר מעשיו, השיב ואמר: סכלים חושבים שלשאת בעול, פירושו - שצריך לעזור לשני, וכאשר אדם נפגע וכבר חבשו אותו בידיו וברגליו, כבר אי אפשר לעזור לו. לא ולא! נכון שלעזור אי אפשר, מה עם הנשיאה בעול, כלומר - להתחלק עמו בכאב, ולהרגיש את צערו.
כאשר אדם נושא חבילה כבידה, כולם מבינים שצריך להגיש לו עזרה. אך כאשר נושא חבילת יסורים - צריכים להטות את הלב! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, שכאשר תלמיד חכם סובל, צריך כל אחד שיחלה עליו. כלומר, לא צריך לעשות עבורו משהו, אלא כשאי אפשר להגיש עזרה פיזית, צריך לקחת את צערו של השני ללבנו, ולהרגיש ביסוריו...
וכדי להרגיש באמת את צערו של השני, צריך ללכת לבקרו בשעת חוליו, וכשרואה כיצר מתייסר החולה, אזי קל לו יותר להרגיש את צערו של החולה, וממילא יתעורר לבקש עליו רחמי שמים, ויתפלל עליו מעומק לבו.
להתמסר לחולים
מסופר בגמרא על רבי יהושע בן לוי שהיה מטפל באנשים שהיה להם מחלה מדבקת. כשהגיע זמן פטירתו, הגיע אליו מלאך המות כשסכינו שלופה בידו. ביקש ממנו רבי יהושע שיראה לו ברגעיו האחרונים את מקומו בגן עדן. הסכים לכך מלאך המות, אך לפני שלקחו לשם, פנה אליו רבי יהושע ואמר לו שישאיל לו את סכינו, מפני שמתיירא הוא ממנו. הסכים המלאך ונתן לו את סכינו, ולקחו לגן עדן.
כשהגיעו לגן עדן, הגביה אותו מלאך המות והראה לו את מקומו. כשראה רבי יהושע את מקומו, מיד קפץ ונכנס לשם בעודו חי, וכשניסה המלאך להוציאו משם, נשבע רבי יהושע שלא יצא משם. ומאחר שמימיו לא עבר על שבועתו, וכך זכה ליכנס חי לגן עדן.
לאחר זמן מה, הגיע זמן פטירתו של רבי חנינא בר פפא וביקש גם הוא ממלאך המות להראות לו את מקומו בגן עדן? אך מלאך המות סירב. אמר לו רבי חנינא: וכי יש דבר בתורה שלא קימתי? אמר לו מלאך המות: האם טיפלת בחולים שמחלתם מדבקת כמו שנהג לעשות רבי יהושע בן לוי?! ולכן לא זכה רבי חנינא למה שזכה רבי יהושע. (כתובות עז:).
רואים אנו, שאף על פי שאדם לומד ומקיים את כל התורה, בכל זאת אדם שמשתתף ונושא בצער הזולת והולך לטפל בחולים שאף אחד אינו דואג לבקרם, יכול להגיע לדרגות נשגבות ונעלות יותר מאותו שלמד את כל התורה. ואמרו חכמינו ז"ל, שכל המבקר את החולה, ניצול מדינה של גיהינם. וזאת משום שנושא בעול ובצער הזולת.
סופו של הנמנע מלבקר חולים
הנה לפנינו מעשה שהיה בימינו, שימחיש לנו עד כמה אדם צריך לבקר חולים ולהשתתף בצערם ולדאוג להם עד כמה שיש באפשרותו, ומי שנמנע מכך, אזי הגלגל יכול להסתובב גם אליו חס ושלום.
בספר "אנשים מספרים על עצמם", מסופר על שתי חברות בנות (15) [מיכל ומירב], שהיו חברות בלב ובנפש, וכל אחת הרגישה בת בית אצל חברתה. והנה אחת החברות בשם מיכל, קיבלה את המחלה הנורא ברֵאות, ועכב כך היתה מדוכאת מאוד.
אמא של מירב, אסרה עליה ללכת לבקר את מיכל, מפני שהיא מאוד מפחדת מהמחלה בגלל שאבא שלה נפטר ממנה, ולכן היא רוצה להרחיק אותה מכל דבר שקשור למחלה ההיא. וככל שניסתה הבת לשכנע את אמה שמיכל צריכה עידוד בשעות קשות אלו, והיא חייבת להיות לצידה, האמא לא רצתה לשמוע על כך.
באחד הימים התקשרה אמא של מיכל לאמא של מירב, והתעניינה קצת בכעס, מדוע בתה לא באה לבקר את מיכל ברגעים קשים אלו. אמא של מירב ניסתה להתחמק בכל מיני תירוצים, אבל בסוף הודתה שאינה רוצה שבנה תדבק מהמחלה. אמא של מיכל נפגעה מכך, וטרקה את הטלפון. אך אמא של מירב אמרה: "בשביל הבת שלי, אני מוכנה שכל העולם יכעס עלי".
יום אחד הרגישה מירב סחרחורת בראש. ולאחר בדיקות מקיפות, התברר שיש לה גידול ממאיר בראש. ומיד אשפזו מירב באותו מקום שמאושפזת חברתה מיכל. וכעת אמא של מיכל ואמא מירב נפגשות שם יום יום...
מי יודע אם אמא של מירב היתה נותנת לביתה ללכת לעודד את חברתה החולה ולהשתתף בצערה, האם המחלה לא היתה פוקדת גם אותם?! הנסתרות לה' אלהינו!
לא לגרום מות לחולה
סיפר הרב גלינסקי שליט''א על חולה אחד מחוסר הכרה שהיה מחובר זמן רב למכשירי הנשמה, והרופא שהיה מטפל בו "ריחם" עליו וניתק אותו ממכשירי ההנשמה וגרם למותו.
מיד לאחר המעשה נתגלה החולה אל הרופא בחלום, וצעק עליו ואמר: למה עשית לי כך, הייתי צריך לסבול עוד ארבעה ימים ועל ידי כך הייתי מתקן את עצמי בשלמות לחיי העולם הבא!!! ועקב מעשה זה חזר אותו רופא בתשובה.
סגולה לרפואת החולה
מסופר שפעם אחת באו לסבא מנוברדוק, ובקשו ממנו שיתפלל לרפואת חולה במחלה קשה ב"מ. יעץ להם הרב ללכת לישיבה ולשכור שני תלמידים שיענו "אמן יהא שמיה רבה" בכל כוחם וכוונתם לזכותו של הרופא, ועל ידי זה יקרעו את גזר הדין מעליו כמבואר בגמרא.
אולם בני המשפחה חזרו והפצירו שהם רוצים לזכות בברכת הצדיק. כששמע זאת הרב, פתח מיד בדברי תוכחה ואמר: הרי כל אות ואות מדברי רבותינו ז"ל היא אמת לאמיתה, ומדוע בעת צרה מחפשים סגולות שונות, ועושים כל מיני השתדלות בהוצאות כספים לאין ערוך, ולא מתחזקים בעצות שנתנו לנו חכמינו הקדושים?! והם אמרו שעל ידי אמירת 'יהא שמיה רבה' בכל כוחו קורעים גזר דין, וכי יש ברכה והבטחה גדולה מזו לזכות לרפואה שלימה? אין זה אלא שחסר לאנשים באמונה אמיתית בדברי חכמים.
אחת מששים מהמחלה
רב אחד נכנס אצל גביר אחד קמצן, כדי לבקש ממנו תרומה לישיבה. אמר לו הגביר: וכי אינך יודע שאיני נותן נדבות לאף אחד?! אמר לו הרב: לא באתי לבקש נדבה, אלא באתי לקיים מצות ביקור חולים!
אמר לו הגביר: אני ברוך השם בריא, ואין לך מה לבקרני. אמר לו הרב: נדמה לך שאתה בריא, אבל למעשה, אתה חולה אנוש, שהרי נאמר בספר קהלת, שיש סוג חולי רעה והוא - "עושר שמור לבעליו לרעתו", דהיינו העושר השמור רק בשביל בעליו, זו מחלה רעה בשבילו. ומאחר שאינך נותן נדבות, הרי אתה חולה ובאתי לקיים "ביקור חולים".
אמר לו העשיר: ישנם הרבה חולים אחרים בעיר, תלך לבקר אותם ותעזוב אותי לנפשי! אמר לו הרב: רבותינו אומרים, שהמבקר חולה, נוטלאחד מששים מחוליו, ולכן מוטב לי לבקר אותך וליטול אחד מששים מעושרך [שזוהיא מחלתו], מאשר לבקר חולה ממש, וליטול אחד מששים מהקדחת שלו...