ניחום אבלים
ע"פ דברי הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (חלק ד עמוד 342), והו"ד בדברי סופרים (עמוד שיב). עובדה היא שהנחמה שמנחמים את האבלים, אינה מרגיעה אותם, ואינה מסירה את הכאב מליבם, והטעם לכך שיש לאבלים קושי רגשי לשכוח את הנפטר, ואפילו אם יסבירו לאבל על פי השכל שאל לו להיות עצוב על קרובו, וכך היא דרכו של עולם עדיין הוא לא ירגע מהכאב. ומה שבכל זאת בני אדם מתנחמים, הוא רק מכֹּח מתנה מיוחדת מהקדוש ברוך הוא שנותן לאבלים את הכוחות להתנחם, להפיג את הכאב מליבם, ולחזור למהלך החיים. וצריכים אנו לדעת שהניחום שאנו עושים, הוא סוג של בקשה, סגולה, שעל ידה מברך הקדוש ברוך הוא את האבל שישכח את מתו, ולכן "מאחלים" לאבלים "המקום ינחם אתכם", או "תנוחמו מהשמיים", לרמוז להם שאנו יודעים שאי אפשר להתנחם על ידי בני אדם אלא כל הנחמה היא מתנת שמים .
ולכן המנחמים אינם צריכים לתת תירוצים ופתרונות או להציע לפניהם תיאוריות דמיוניות של "מה היה קורא אילולא" או "היו יכולים להציל" וכו' אלו דברים בטלים שאינם יכולים לשנות מציאות קיימת ולכן רק מוסיפים כאב וצער.
כתב החפץ חיים בספר אהבת חסד (חלק ג פרק ה), שבעוונות הרבים, הרבה מקילין במצוה זו, ובפרט אצל עניים, מצוי הוא שאין איש פותח דלתו לנחמו. ואין איש משתתף בצערו, ואילו אצל העשירים, באים כולם, לחלוק כבוד למשפחה, ודווקא זה שאין לו צריך יותר מזה שרבים באים לנחמו. בפרט, שאבלותו וצערו של העני, גדולה יותר מהעשיר, ואין לו רֵעים ואוהבים בעולם הזה, אבל יש לו יתרון והוא שה' יתברך קרוב אליו יותר מאחרים, ועל כן גדול שכרו של המנחם אותם ומדבר על לבם.
המנחמים את האבלים צריכים לזכור שמטרת הניחום להראות השתתפות בצער ובכאב אע"פ שכאבם הוא גדול ואין מי שיכול להקל עליהם, אבל העובדה שמכבדים ומשתתפים בצערם מהווה ניחום, ונותנת כוחות לאבלים להמשיך את מהלך החיים.
כל אחד שמשפיע מהווה תוספת של ניחום ועידוד לכן כל אחד יחשוב שהוא עושה חסד בלעדי עם האבלים, וככל שרבים באים כך האבלים מתעודדים.
הנחיות למנחמים
את זמן הניחום אפשר לנצל לדברי תורה לעילוי נשמת הנפטר ויחד עם זאת לדבר על מעלותיו של הנפטר, מצוות ומעשים טובים שעשה, ולהזכיר לכולם כמה הוא יהיה חסר, וכך האבלים מרגישים שיש שותפים איתם להרגשת החיסרון הגדול.
קלות ראש - אסור ובשום פנים ואופן אין לנהוג קלות ראש אצל אבלים ולכן לא טוב עושים אלו שיושבים על המאכלים והמשקאות ודבקים בשיח חברים ודברי הוללות. וזהו הזמן לחשבון נפש אצל כל אחד לדעת מהו סופו ולא זמן בילוי...
ברכות לעילוי נשמת - הכיבוד והמשקה שמוגש בבית האבלים נועד להוסיף זכויות לנפטר על ידי דברי תורה וברכות לכן יש להקפיד לברך על כל דבר ודבר, ולא לגזול מהנפטר את זכויותיו שמגיעות לו על פי הדין.
צניעות - על הנשים המגיעות לנחם מוטלת החובה להגיע בצניעות וכן האבלות צריכות להתנהג בצניעות, בפרט שיש משפחה ששומרת תורה ומצוות וחוסר צניעות מפריע מאוד לכולם.
זמן ניחום - יש לבוא לנחם בשעות המקובלות ולא בשעות שהאבלים צריכים זמן לעצמם לאכילה, למנוחה, ולשינת הלילה, הניחום נועד לעזור לאבלים ולא להכביד עליהם.
סיבת הפטירה - יש להמנע כליל מלשאול שאלות מיותרות על דרך פטירתו של הנפטר, מה גרם ואיך, ומדוע לא הצליחו להצילו... וכל שכן שאין לחפש אשמים, שכבר בראש השנה נחתם גזר דינו של כל אדם ואדם.
כבוד לרבנים - מצוי בבתי אבלים שיש תלמידי חכמים שאומרים דברי תורה ומצוי גם שיש הממהרים לדרכם ומרגישים מעוכבים בדברי תורה, וצריכים אלו להזהר שלא לזרז את הדרשן ולא לבקש ממנו שיפסיק, שזוהי פגיעה בכבוד התורה.
מידה כנגד מידה
כתובות עב ע"א תניא: היה ר' מאיר אומר, מאי דכתיב: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו, מאי והחי יתן אל לבו? דברים של מיתה, דספד - יספדוניה, דקבר - יקברוניה, דידל - ידלוניה, דלואי - ילווניה, דטען - יטענוניה.
פירוש: ר' מאיר היה אומר שאדם יתן אלו דברים של מיתה שאם הוא יספיד אחרים יספידו אותו וכמו שהוא קובר אחרים יקברו אותו וכמו שהוא בכה על אחרים כך יבכו עליו וכן כמו שהוא הלך ללוויה של אחרים כך ילכו ללוויה שלו.
מכאן למדים שהעולם הזה מנוהל מידה כנגד מידה ולכן אדם שהולך לנחם אבלים, ועושה נחת לנפטר על ידי תפילות וברכות, כך יעשו לו לאחר שנותיו, אבל אדם שהולך לנחם ומחסיר מהנפטר זכויות, של ברכות ודברי תורה, כך יעשו עמו.
דיני ניחום אבלים
א) ניחום אבלים - מצות ניחום אבלים יש אומרים שהיא מהתורה ויש אומרים שהיא מדרבנן כתבו תלמידי רבינו יונה במסכת ברכות (דף יא מדפי הרי"ף), דתנחומי אבלים מדאורייתא, דבכלל גמילות חסד הוי, וגמילות חסד מן התורה, כדאמרינן "והודעת להם את הדרך", זו גמילות חסדים. אולם הרמב"ם (פי"ד מה' אבלות ה"א) כתב, שהיא מצות עשה של דבריהם. וכתב בספר ראשית חכמה (פרק גידול בנים), כי ההולך לגמול חסדים, כגון ניחום אבלים והלוית המת וכדומה, יוליך בניו עמו, כי מחנכם לגמול חסד יש חשיבות גדולה ביותר למצוות ניחום האבלים .
ב) מהו עיקר הניחום - עיקר הניחום שיגיע לאבל ויעודד את רוחו על ידי אמירת דברי ניחום כגון: "תנוחמו מהשמיים" או "המקום ינחם אתכם" ויש חשיבות גדולה לכך שיתפלל שם הניחום הוא הן על ידי שרואהו והן על ידי שאומר לו דברי ניחום כמנהגו ובשלטי גיבורים (מו"ק דף יח מדפי הרי"ף). הביא דברי הרמב"ן, שעיקר הניחום למת הוא שיתפללו בבית האבל, אך גם הניחום שמנחמים את האבל מועיל למת. וכן כתב הפתחי תשובה יורה דעה סימן שצג (ס"ק ב), שמצוה להתפלל בבית האבל. .
ג) "מת מצוה" - כפי שיש מצוה לקבור מת שאין לו קוברים כך יש מצוה לנחם אבלים שאין להם מנחמים. זה קורה לרוב במשפחות פשוטות, שאין הרבה באים לנחם אותם, ונשארים בודדים באבלם, ודווקא הם צריכים ניחום יותר מהכל וכתב בספר אהבת חסד (חלק ג פרק ה), שבעוונות הרבים הרבה מקילין במצוה זו, ובפרט אצל עניים. .
ד) ניחום אבלים קודם לביקור חולים - מצות ניחום אבלים קודמת לביקור חולים, שניחום אבלים הוא חסד עם החיים ועם המתים וביקור חולים הוא חסד רק עם החיים פסק בשו"ע יו"ד סי' שלה סעיף י ניחום אבלים, קודם לביקור חולים וכתב בארחות חיים: בני הזהר לנחם אבלים ולדבר על לבם, כי לא היו ראויים חבריו של איוב להיענש אלא על שאמרו דברי קינטורין ולא דיברו ניחומין. וכן בחכמת אדם שער השמחה כלל קנא דניחום אבלים הוא גמילות חסדים לחיים ולמתים וזה דוקא כשאי אפשר לקיים שניהם אבל כשאפשר לקיים שניהם ביקור חולים קודם כדי שיבקש רחמים עליו שיחיה או לכבד ולרבץ לפניו דהוי כאילו מחייהו. .
ה) ניחום בשבת - לכתחילה לא מנחמים בשבת, אך מי שאין באפשרותו לבוא לנחם בימי החול, יכול לנחם בשבת באופן שיאמר שם דברי עידוד ודברי תורה ויש עדיפות שיבוא לתפילות בבית האבל כנפסק בשו"ע או"ח סי' רפז סעיף א יכולים לנחם אבלים בשבת וכתב שם במשנה ברורה ס"ק א אמרינן בגמרא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת וע"כ לא יפה עושין אותן שכל ימי השבוע אין הולכין רק בשבת ילקו''י שם עמו' תלא. ומש"כ שיבוא לתפילות כך עושה נחת רוח לנפטר בפרט כשעוזר להשלים מניין תפילות בשבת. .
ו) תפילות בבית האבל - מצוה גדולה להתפלל בבית האבל בפרט כשאין שם מנין, וכך נעשה נחת רוח גדולה מאוד לנפטר ויוצא ידי חובת ניחום אבלים עם החיים והמתים כתב הרמ"א בהגה בסימן שפד סעיף ג , שמצוה להתפלל בבוקר ובערב במקום שמת שם אפילו אין שם אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה ועיין עוד לעיל שהרמב"ן כתב שעיקר הניחום הוא התפילה אצל האבל. .
ז) "אין מה לעשות" - אסור לומר לאבל תתנחם בכך שאין לך מה לעשות ואי אפשר לשנות, אלא דברי הניחום צריכים להיות שלמים עם גזרת ה' ולא לתת לאבל הרגשה של כפירה ברצון ה' כן ברמ"א בשו"ע בסימן שעו סע' ה ועי' ט"ז סק"א וכתב שם בערוך השולחן דהמנחמין אסור להם לנחמו בדברים שנראה כהעדר כבודו יתברך כגון שיאמרו לו מה לנו לעשות כי אין ביכולת לשנות גזירתו יתברך וזהו כגידוף דמשמע אלו היה אפשר לו לשנות היה משנה אלא ינחמו דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ויקבל גזירת השי"ת באהבה ואין אנו יודעים מה נקרא טובה ומהו ההיפך והוא יתברך יודע הכל וכיוצא בדברים אלו. .
ח) כשלא ראו אותו - בדרך כלל כשהאבלים רואים את המנחמים הם מתעודדים ואם המנחמים רבים והאבלים אינם יכולים להבחין בו, ראוי שיאמר כמה פרקי משניות לעילוי נשמת הנפטר יש מחלוקת האם הניחום הוא יקרא דשכבי או יקרא דחיי ונפק"מ לנד"ד שאם הוא יקרא דחיי אז יש חשיבות לכך שהאבלים רואים את המנחמים, ושומעים מהם דברי ניחום ועידוד, אבל אם הוא יקרא דשכבי אז די בכך שלומדים משניות לעילוי נשמתו. ולמעשה נוהגים כשתי השיטות ולכן יש חשיבות גדולה לכך שהאבלים רואים את המנחמים, עיין בילקוט יוסף הלכות אבלות עמ' תלד ובהערה שם. .
ט) ניחום בישיבה - אע"פ שהאבל צריך לשבת מכל מקום אם ניחמו מעומד יצא ידי חובה ובכל אופן יש איסור לומר לאבל שב יש ניחום כשהאבלים עומדים כמובא ברמב"ם הלכות אבל פ"יג הל' ב האבלים עומדין לשמאל המנחמין וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמים, ומש"כ שהאבלים צריכים לשבת כן מבואר ב שו"ע יורה דעה סימן שפז סעיף א'. ע"ע בנטעי גבריאל על אבילות פרק פח סעיף ג. .
י) אמירת שלום - אין אומרים לאבלים שלום ורצוי שגם המנחמים אל יעשו זאת בינם לבין עצמם ואל יהפכו את המפגש אצל אבלים לפגישת ריעים פסק בשו"ע יו"ד סי' שפה סעיף א אבל אסור בשאלת שלום. ומש"כ לעניין המנחמים רצוי שלא יעשו זאת למפגש חברתי ועל ידי כך תתבטל הרגשת הניחום אבלים וכתב בספר ערוך השולחן יורה דעה סימן שמג סעיף ד דגם בבית האבל אין שואלין בשלום זל"ז כיון דהוא מקום צער לא נאה להתראות בשלום דהוי כלועג לרש, כלומר אתם שרוים בצער ואנחנו בשלום. .
יא) שיחה עם האבל - אין המנחמים רשאים לפתוח בדיבור עם האבלים, אלא אם כן האבל התחיל לדבר,או ששרוי בדכאון רב כן מובא בשו"ע יו"ד סי' שעו סע' א אין המנחמים רשאים לפתוח, עד שיפתח האבל תחלה. וכתב בילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן כו סעיף ו אם ניכר צערם של האבלים, אין צריך להקפיד שהם יתחילו בדיבור. וכן אם הבא לנחם הוא אדם מכובד או תלמיד חכם מפורסם, שהאבלים מתרגשים מפניו, מותר לו לפתוח בדיבור. .
יב) איש מנחם אשה - כשיש צורך בכך יש אפשרות לאיש לנחם את האבלה במילים "תנוחמו מן השמים" ויזהר שלא יכשל באיסור יחוד ובנוסף צרך להזהר לשמור על גדרי הצניעות בין נשים וגברים ומצוי הדבר שבאות נשים שאינן צנועות והמגיע לנחם נשים יוצא נפסד בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קז). וכתב בילוק"י שם והמנהג שאחר התפילה ניגשים לפתח החדר שיושבות שם הנשים ומנחמים גם אותן, ואומרים גם לנשים היושבות שבעה ''מן השמים תנחומו ולא תוסיפו לדאבה עוד''. ונכון שההולך לנחם את הנשים יעמוד בפתח ויקח עמו עוד אנשים לנחמן. .
יג) ניחום בטלפון או במכתב - לכתחילה יש להגיע באופן אישי לנחם אבל בדיעבד יוצאים ידי חובה בניחום בטלפון או במכתב או בשליחת הודעה וכד' בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ שכתב, שאם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה, לא שייך שיפטר בניחום דרך הטלפון. אך אם אי אפשר לו לילך לנחם, כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו, וינחם דרך הטלפון, ולא יאמר שמאחר ואינו יכול לילך לבית האבלים, אין עליו שום חיוב כלל. וכן בשו"ת תשובות והנהגות חלק ב סימן תקפז שכתב, שניחום אבלים במכתב מועיל רק לנחם את האבלים, אבל את החלק השני שהוא תיקון למת, אינו מקיים במכתב. ועל כן, כאשר אינו יכול לבוא לנחם בעצמו, לפחות ישלח מכתב כדי לנחם האבלים, אבל כשיכול לבוא, יש בזה מצוה מן המובחר יותר, מפני שמכבד בכך גם את הנפטר, וגם האבלים מתכבדים ומתנחמים בזה יותר. ע"כ. בשו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן מח כתב שיוצאים ידי חובת ניחום אבלים דרך הטלפון ילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן כו סעיף ז עמוד תלב .
יד) הפרדה בין נשים לאנשים - האנשים מנחמים את האנשים, והנשים מנחמות את הנשים. ולכן נכון שהנשים תשבנה בחדר נפרד, ובפרט בזמן התפלות וביקורי הניחומין.
טו) ניחום בלילה - מי שאין לו פנאי ללכת לנחם אבלים ביום, רשאי ללכת לנחם אבלים בלילה אך לא יעשה זאת בשעות מאוחרות שמכבידות על האבלים כתב בגשה"ח עמ' רט שיש רבים הנזהרים מלנחם בלילה ולא מצא מקור לזה והביא בשם ספר "אח לצרה" שגם סי' גנזי יוסף העיר שאין למנהג זה יסוד ע"ש ע"ע ביביע אומר חלק י' חלק יורה דעה סימן מח עמוד רצט. .
טז) ניחום פעמיים - ניחום אבלים נכלל בגמילות חסדים שאין לה שיעור ולכן בכל פעם שהולך לנחם מקיים מצות ניחום אבלים. ובפרט אם הולך להתפלל שם כמה פעמים מצאתי כתוב בספר חמדת משה עמ' תפח שיש מנהג בארם צובה כאשר הולכים לנחם אבלים או הולכים פעם אחת בלבד או שהולכים שלוש פעמים לפחות אבל בכל אופן אין הולכים פעמיים בלבד אבל בילקו''י אבלות מהדורת תשס''ד סימן כו סעיף י עמוד תלה כתב בשם אביו מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א שלא חשש לדברים האלו. .
יז) ניחום שונא - יש שכתבו שאין לשונא לנחם שונאו האבל כדי שלא יחשוב שהוא שמח בצערו ונראה שלמעשה הכל לפי גודל השנאה והיריבות ביניהם כתב הרמא בשו"ע יו"ד סי' שלה סעיף ב ולא ינחם האבל שהוא שונאו, שלא יחשב ששמח לאידו, ואינו לו אלא צער, כן נראה לי עכ"ל וכתב שם הש"ך ס"ק ב ומיהו הכל לפי מה שהוא השנאה ולפי מה שהם השונאים ולכן אם הוא מרגיש שלא תצא מכך תקלה ומחלוקת ילך לנחם. .
יח) חינוך הבנים - ההולך לנחם אבלים טוב ונכון שיקח עמו את בניו, כדי לחנכם במצוה יקרה זו של גמילות חסד. וגם כדי שיתנו אל לבם כי זה סוף כל האדם, ועיקר בואו של האדם לעולם הזה הוא לקיים תורה ומצוות מוטלת על האב מצוות חינוך הבנים לתורה ולמצות גמילות חסד ולכן כשלוקח את ילדיו לאבלים הרי שהוא מלמדם כיצד לגמול חסד עם אחרים,וכך כשיגדלו ילכו בדרכו,כן כתב בספר ראשית חכמה בפרק גידול הבנים שיש מצות חינוך בכך שלוקח את בניו לנחם אבלים. .
יט) כיבוד קל - יש מצוה גדולה לברך בכוונה בבית אבלים ולכוון שכל הברכות יהיו לעילוי נשמת הנפטר אבל אין חיוב לערוך סעודות בפת אלא אפשר בכיבוד קל וכתב בספר הקונטריס היחיאלי בית עולמים סעיף כו שהאכילה בבית האבל היא תיקון אכילותיו והנאותיו של הנפטר בזה שאכל ללא ברכה ועל ידי שהבאים מברכים היטב עושים תיקון לנשמתו ע"כ ולצערנו יש מקרים רבים שבהם המפגש אצל האבלים הופך להיות כ"אירוע משפחתי" שבאים לאכול ולסעוד וכמעט שוכחים מהאבל ולכן עדיף להמנע מלערוך ארוחות אלא לצמצם את הכיבוד באופן כזה שלא יהפך לשמחת חברים. .
כ) דברי תורה - מצוה לכל אחד שנכנס לומר דברי תורה לעילוי נשמת הנפטר וכל אחד שמזכה את הרבים סופו שיזכו גם את נשמתו לאחר מאה ועשרים שנה אבל אם מגיע רק כדי לאכול ולשתות ולהיראות לפני האבלים הרי מידה כנגד מידה תנהג עם שכמותו ובימי האבל עליו, נשמתו עליו תאבל ותחפש מי יאמר דברי תורה לעילוי נשמתה. .
כא) דרשות - הדרשן לא יכביד על הציבור בדרשותיו בפרט בין מנחה לערבית כדי שלא לגרום לאחרים לא להגיע מפאת טורח הזמן כתב בבית הבחירה למאירי מסכת אבות פרק א הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם וכ"ש כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי בשעור הראוי ובמקום הראוי לו ובדברים הראוים לו אם מצדו אם מצד השומעים כשם שהקב"ה סייג לדבריו ונתן את התורה ואת המצוות בהתאם למידת הסיבולת של בני האדם כך יהיו דבריו של הרב ושל הנואם כפי מה שהציבור יכול לעכל אע"פ שדברי התורה נאים מצד עצמם צריכים הם להיאמר במידה במשקל ובמשורה. .