אור ברסלב
התעוררות תשובה חלק ד עניני חלק יורה דעה

התעוררות תשובה חלק ד· רבי שמעון סופר

עניני חלק יורה דעה

עניני חלק אורח חיים

סימן א

נסתפקתי לפי"מ דאיתא בש"ך חו"מ סי' שפ"ה בד"ה ומדברי הרא"ש נלמד שסבר שאם האב מוחל ומכבד לאחר למול בנו מבטל מ"ע המוטלת עליו ה"ה אם השוחט מכבד לאחר לכסות הדם שמבטל מצוה המוטלת עליו לפי"מ דדרשינן ושפך וכיסה מי ששפך הוא יכסה והנה בפרי מגדים יו"ד סי' כ"ח בשפתי דעת אות י"ד מסיים שלא ראה נוהגין בכיסוי הדם לכבד הכיסוי לאחר משמע שאסור לפי דברי הש"ך לכבד לאחר לכסות אבל בספר מטה אפרים הל' יוכ"פ מביא שהמנהג ששוחט הולך לבית כל אחד ואחד לשחוט כפרות ומכבד לבעל הבית מצוות כיסוי והוא נגד מה שכתוב בפרי מגדים אבל לפי"מ שאיתא בהתעוררות תשובה מהדורא קמא אפילו להסוברים שאין לכבד מצות כיסוי משום דדרשינן ושפך וכסה מי ששפך יכסה אם אחד נותן לשוחט שישחוט עוף ועושה אותו בזה שליח לשחוט כי שלוחו של אדם כמותו א"כ הוי בעה"ב השופך ועליו נאמר מי ששפך יכסה וא"כ במה שהשוחט מכבד לבעה"ב בביתו לכסות עופות של בעה"ב אין מזה ראייה נגד הפרי מגדים שלא ראה מנהג זה היינו בסתם.

והנה עפ"י הסברא כיון שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו א"כ אם השוחט מכבד לאחר הוה כאלו הוא בעצמו עשה הכיסוי רק אחר מעצמו בלי ידיעת השוחט אם כסה עשה עולה שהתורה זכה להשוחט לכתחלה מצוה זו עיין טו"ז יו"ד סי' כ"ח מ"ש בזה כי אין זה דומה לכל מצות שבגופו כגון תפילין ולולב שאינו יכול לעשות שליח שהשליח יטול לולב בעדו שהחיוב מוטל על גוף האדם בעצמו משא"כ בזה מוטל החיוב על כל ישראל לכסותו אם לא כסה השוחט ולפ"ז אני מסופק אם יוכל לכבד לקטן לכסות כי אין שליחות לקטן רק במה שיש לו זכות ובאותו זכות אין לו בו שום חוב כלל זכין לקטן כדאיתא בתוס' כתובות דף י"א ע"א אמת הקטן זוכה בזה אבל השוחט לא יצא ידי מצוותו בשליחות זה ולפי"ז אני מסופק ג"כ הא דתנן כיסהו אחר פטור לכסותו כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסותו והטעם כסהו אחר שעשה המצוה הגם שעשה עולה במה שהפסיד להשוחט מצוותו מ"מ המצוה נעשית וכדדרשינן ושפך מי ששפך יכסה ואח"כ כתיב ואומר לבני וכו' שכל ישראל חייבים במצוה הזו אם לא כסה השוחט א"כ כיון שכסה האחר לא צריך עוד לכסות אבל בקטן שפטור מכל המצות האמורות בתורה א"כ לא קיים מצוה בזה דומה לכסהו הרוח אעפ"י שמעשה המצוה נתקיים שהרוח כסהו ונעשה מעשה המצוה אבל המצוה בעצמותה לא נתקיימה ודומה לזה גוי שמל את ישראל כהוגן או נולד מהול שאיננו ערל ומותר באכילת תרומה אבל המצוה לא נתקיימה וצ"ע.

סימן ב

בא לפני מעשה שלא נמצא מרה בכבד וטעמו אותו כמה בני אדם איזה מהם אמרו שאין מרגישין בו טעם מר וכמה מהם אמרו שמרגישים טעם מר והנה לפי השו"ע ביו"ד סי' ל"ז שנים שבדקו הריאה ואמרו שלא מצאו בו סרכה ושנים אחרים בדקו ואמרו שמצאו והריאה אינה לפנינו מוקמינן הבהמה בחזקת כשרות אבל אין לדמות ענין זה לריאה כי לא ראינו מאומה בריאה אבל בכבד זה אנו רואים שחסרה המרה אבל י"ל אותן שלא הרגישו טעם מר אינן מכחישים לאותן האחרים שטעמו כי יש להם חוש הטועם יותר חזק ומרגישים אפילו בדבר מועט וחזקת כשרות לא נאבדה מעוף זה כי אנו אומרים שהמרה נבלעת בכבד וגם אחר שנצלה מרגישים יותר מקודם הצלייה ויש לעיין בזה. [א"ה אם המרגישים היו הראשונים פשיטא דכשר כי המרירות עברה ע"י טעימתם].

סימן ג

נ"ל דבר פשוט מה דאי' בשו"ע יו"ד סי' ס"א ס"ט במתנות כהונה ליתן לכהן זרוע ולחיים וקיבה שצריך ליתן לכהן כדי נתינה ומבהמה קטנה אינו יכול לחלוק הקיבה או הזרוע לשנים אבל הלחיים יכול לחלוק לשנים ליתן לשני כהנים נ"ל דצריך לחלוק גם הלשון אשר ניתן עם הלחיים ולכל אחד נותן עם הלחי חצי הלשון דבלחי לבד אין בו כדי נתינה.

סימן ד

מה דאי' בהתעוררות תשובה חלק א' סי' ק' בשם גאון אחד שאם אוכלים דברים שיש בהם ככימה שקורין מילבין בלשון אשכנז] כיון שאינו מכוין לאכול אותו הוי כמתעסק ופטור הגם שמתעסק בחלבים ועריות חייב מפני שכן נהנה אבל באותן דברים המתולעים שאין נהנה מהם כיון שהם פגומים פטור לגמרי לפ"ז אם גם אוכל דברים המתולעים לפי דברי הש"ך בסי' פ"ד סק"ל שתולע טעמו אינו פגום מ"מ אם אכלם מרגיש טעם המאכל עם טעם התולע שנתערב בטעם המאכל וכמעט אינו מרגיש טעם התולע שנוכל לומר שכן נהנה והנה לפי"ז כל הדברים המבוארים ביו"ד סי' פ"ד בהלכה ופלפול על איזה אופן מותר לאכול המאכל שנתערב בו כנימא [מילבין] כיון שמתעסק ואינו נהנה מהם פטור וצ"ל אם לוקח אחד משרצים אלו התולעים וכנימות [מילבין] ואוכלם בכוונה חייבו התורה עליו הגם שטעמו הוא פגום [חוץ משיטת הרא"ה שדווקא אם מתקנן מטעים אותם לשבח הוא חייב] לפי החומרא של ברי' שאפילו הוא רק כחרדל וטעמו פגום חייבו עליו התורה וגזרו חכמים שאפילו באלף לא בטל ועוד אם יודע שדבר המאכל מתולע ומלא כנימות הגם שכוונת האוכל על המאכל בעצמו מ"מ כיון שיודע שיש בהם תולעים וכנימות כאשר אוכל אותו המאכל יודע שאוכל גם התולעים אינו מגדר מתעסק וחייב ועיין רש"י שבת דף י"ז ע"א אבל לפ"ז אם אוכל דברים שאינם בחזקת מתולעים ואין עולה על דעתו שיש בהם תולעים וכנימות פשיטא שהוא כמתעסק ופטור אבל כיון שהתורה אמרה אל תשקצו את נפשותיכם ואל תטמאו בהם ונטמתם בם בא דבר לתוך פיו שמטמא ח"ו נפשו הגם שע"פ התורה אין בו שום איסור וי"ל גם בזה נבילה שנתערב יבש ביבש בשתי חתיכות של היתר במין במינו שמותר לאכול שלשתן הגם שאנו מחמירין שאיש אחד לא יאכל שלשתם כי זה רק חומרא בעלמא אבל ע"פ עיקר הלכה מותר לאיש אחד לאכול שלשתן וע"כ אוכל נבילה וי"ל כיון שנתבטל האיסור נתהפך להיתר ופקע הטומאה מהנבלה בביטולו והנה מן התורה רוב בהמות כשרות הן ומותר לכתחלה לאכול בשר ולסמוך על הרוב ואם נתברר אח"כ שאותה בהמה היתה טריפה ואפי' כפרה אינו צריך כיון שאכל בהיתר גמור אבל אם נמצא לאחר שאכלו מבהמה זו במה שנשאר ממנה טריפה ואוכלה חייב מלקות א"כ מי שאכל מחצי' הראשונה אכל בוודאי טריפה ונבילה ונטמא בה וגנאי לצדיקים שיאכלו דבר איסור וצ"ל שהקב"ה בהשגחה פרטית מסבב כל הסיבות משמר אותו שכא יבא לידי כך וה"ה שלא יבא לאכול מאכל שיש בו תולעים הגם שאינו יודע מאומה מזה מ"מ מן השמים משמרים אותו לטוב עיין בספר בציר אליעזר בהגהות מבן המחבר מה שכתב בשם הגאון רי"ש זצ"ל.

סימן ה

הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות כתב שאם אכל כזית דם חייב ואם הניחו בחמה וצמק לפחות מכזית פטור ואם הניחו בגשמים ונתפח על כזית חייב אבל אם מעיקרא לא היה כזית רק ע"י הגשמים נתפח ועמד על כזית פטור והוא תמוה אם היה בחמה עד שאין בו כזית פטור מה מועיל אם נתפח אח"כ ע"י הגשמים הלא הדם בעצמותו הוא פחות מכזית כמעיקרא ועוד איזה סברא יש לחלק אם היה מעיקרא כזית וחזר ונתפח בין אם לא היה מעיקרא כזית ויש להסביר הדבר כך ידוע כי כזית דם אינו כולו דם רק מעורב בו מים כמו שמעיד הנסיון אם הדם נקרש בכלי ימצא בכלי מים שנפרש מן הדם וכן גזר הקב"ה אם אוכל כזית דם זה אעפ"י שבטבעו מעורב בו גם דבר אחר חייב מכל מקום אם נצמק בהמה ועמד על פחות מכזית אעפ"י שיש בו עצם הדם כמו בכזית אעפ"י כן פטור מפני שלא אכל כזית אבל אם חזר ונתפח ע"י גשמים וחזר לכזית חייב כיון שבאותו כזית שאכל נשאר בו כ"כ דם מה שיש בכזית דם מטבעו אבל אם מעיקרא לא היה כזית אם גם נתפח ועמד על כזית מ"מ אין בו כ"כ דם כמו בכזית מטבעו ופטור.

סימן ו

נסתפקתי מי שיש לו משרת נכרי בביתו ודרכו כפעם בפעם ליקח ממאכלים ומשאר דברים אשר בבית בסתר אם מותר לבעל הבית להניח דברים כאלה בביתו כיון שיודע שדרך המשרת ליקח מהם אם עובר בזה על לפני עור לא תתן מכשול כי בן נח מצווה על הגזל ועל הגניבה כידוע (ואפילו בפחות משוה פרוטה חייב ומרש"י סנהדרין נ"ז א' משמע דהא דחיוב ב"נ בגוזל בפחות משוה פרוטה מישראל משום צערא שמצער את ישראל בזה שלוקח ממנו ולפ"ז אם אין הישראל יודע שלוקח ממנו ממילא אין לו מזה צער ופטור) אבל אם בא אחד מן השוק והביא לבעל הבית מתנות אינו מחויב הבעל הבית להצניע אותם כי התורה לא אסרה רק לא "תתן" מכשול אבל אם מונח לפניו איננו צריך להסירו רק בישראל מחויב גם זה הן מצד השבת אבידה כי דרשינן סנהדרין דף ע"ג ע"א מפסוק והשיבותו לו השבת גופו ועוד מצד גמילות חסד ומצד ואהבת לרעך כמוך כדמפרש הרמב"ם בהלכות דיעות מה שאתה רוצה שיעשו לך כן תעשה לחבירך ואין די מה שבעל הבית מוחל בלבו מה שיקח ויגנוב כי המשרת אינו יודע שמחל לו [ואם יאמר לו הבעה"ב שמוחל לו יקח עוד יותר] מ"מ הגוי עושה בלקיחתו איסור כדאי' ברש"י ריש פרשת מטות על פסוק וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה ומה זו שלא עשתה איסור במה שאכלה ועברה על נדרה כיון שהניא כה אביה וחשבה לעשות איסור צריכה כפרה ה"ה המשרת הגונב עושה איסור וכש"כ בגוי שנענש על המחשבה לבדו כדאיתא בתוס' קידושין ל' ע"ב א"כ שנענש על המחשבה ע"כ עשה איסור ואולם בדברים קטנים מאוד שאין דרך העולם להקפיד על זה י"ל דשרי כדאי' בשו"ע יו"ד סי' רמ"ח ס"ד שמותר ליקח דברים קטנים מאשה מעבדים ומבנים קטנים במקום שאין דרך הבעל הבית להקפיד עלזה לכן מותר להמשרת לעני או לבן אוהבו של ב"ב כיון שאין דרך להקפיד על דבר מועט.

והנה דבר פשוט שאסור לקנות אצל חנוני או כדומה אם יודע שמרמה במדה ובמשקל שמכשילו בקנייתו ממנו בבא תעשה עול במדה ובמשקל אפילו אם הקונה מוחל לו בלבו מה שירמה אותו כי אם יאמר לו ירמהו יותר הרבה] א"כ המוכר עושה עכ"פ איסור כדאי' ברש"י פ' מטות הנ"ל והקונה עובר על לפני עור וכדמוכח בסוף פ"ק דע"ז שגם המכשיל באיסור דרבנן עובר על לפני עור וחזינן לגאון [עיין כתב סופר או"ח] שהמכשיל באיסור דרבנן עובר ע' לפני עור מה"ת ולא יהא איסור דרבנן גרוע מנותן עצה שאינה הוגנת לו ועיין תוס' ע"ז דף כ"ב ע"ד.

סימן ז

צריך בירור אם אחד מחוייב לעשות לחבירו דברי גמילות חסדים או שאר דברים שחייב לעשותם לו על פי התורה ואעפ"י כן עד עכשיו מנע עצמו לעשות לו דברים אלו ואחר כך שלוה ממנו מעות הוא רוצה לעשות לו דברים אלו אם מותר להמלוה לקבל ממנו שמושים אלו מאחר שהלוה מחוייב לו לעשות דברים אלו מן התורה או נאמר מאחר שקדם הלואתו לא עשה לו ורק עכשיו אחר שלוה ממנו הוא חפץ לעשות יש בו משום אבק רבית.

סימן ח

בשו"ע יו"ד סי' קצ"ב אי' כלה שתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים ונסתפקתי אם היא זקינה שכבר דמיה מסולקות אם גם היא חייבת לישב שבעה נקיים וראיתי שהובא בספר גבעת שאול שגם זקינה צריכה להמתין גוף התשובה לא ראיתי אבל בלי ספק טעמו כי הגם שהיא מסולקת דמים ואינה צריכה לחוש לווסת מ"מ אם ראתה דם מחמת אונס וכדומה אינה טהורה ה"ה שצריכה לישב ז' נקיים שמא מחמת חמוד ראתה טפת דם כחרדל כמו שיכולה לראות מחמת אונס ולכאורה י"ל דדווקא בבתולה שתבעוה לינשא לה יש לה חבת ביאה כ"כ שנחשוש על דם חמוד אבל אם כבר היתה נשואה לאיש אין חמדתה כ"כ גדולה כדי לחוש לדם חמוד ויש ראיה מקושית הטו"ז שם איך בא יהודה אל תמר ובועז אל רות הלא לא המתינו ז' נקיים והמה היו כבר נשואות לאיש אבל י"ל כיון שהיו רכות בשנים וראיה שהיה להן בנים אח"כ ה"ה חמדתן גדולה אבל בזקנה וכבר היתה לאיש שניהם יחד אולי אין צר יכין לחוש לדם חמוד ובשו"ע שם כ' מחזיר גרושתו צריכה לישב ז' נקיים מוכח להדיא שכבר היתה לאיש וגם לאותו האיש בעצמו בלי ספק אין חמדתה מרובה כ"כ ואעפ"י כן צריכה לישב ז' נקיים (ודוחק לומר שמיירי בגרושה מן האירוסין) אבל ראיתי רבותינו האחרונים ז"ל שמתרצין קושית הטו"ז דדוקא בתבעוה לינשא בזה צריכה ז' נקיים אבל אם בא עליה במקרה בעלמא כמו המר אי"צ ומלשון תבעוה לינשא יש לדייק כן אבל זה נגד הסברא כי החמוד בא מחמת חבת ביאה וזה שייך גם אם איננו דרך נישואין ויש להביא ראיה מלשון זה לסברת הטו"ז שכ' שכיון שתמר ורות היתה מצוייה לו מיד להיבעל הוי כפת בסלו ואין החמוד כ"כ גדול כדי שנחוש שמא ראתה דם מלשון "תבעוה לינשא" ומשתבעוה לינשא נותנין לבתולה זמן י"ב חודש להכין עצמו לחופה ולאלמנה ל' יום ולא נוכל לומר שהוי כמו פת בסלו ולכן צריכה ז' נקיים אבל אם באמת היא טהורה ונתפייסה מיד להיבעל הוי כמו פת בסלו.

ובאמת תמוה לי קושית הטו"ז שהרי תמר היתה קודם מתן תורה ומאין לנו לומר שחששו כבר לתקנה זו וגם בזמן רות ובועז אולי לא תקנו עוד גזרה זו וע"כ צ"ל שרות לא שמרה ז' נקיים לפי מה שאי' במדרש שבאותו לילה בא בועז עליה ודוחק לומר כיון שבועז היה זקן בן שמונים שנים אז כדאי' במדרש אין חמדתה כ"כ שנחוש לדם חמוד דא"כ היה להם להפוסקים להביא חלוק זה ואולי בזקן וזקנה יש לעיין.

בשו"ע יו"ד סי' קצ"ז ס"ד ברמ"א איתא שאעפ"י שאשה אסורה לטבול ביום ח' משום סרך בתה אבל כלה אם אירע טבילתה ביום ח' מותרת לטבול כיון שעדיין לא נכנסה לחופה לא שייך בה בה סרך בתה ונראה לי פשוט שאם היא גרושה או אלמנה ויש לה בנות אסורה לטבול ביום ח' משום סרך בתה ויש להסביר גזרת סרך בתה שחפיפתה וטבילתה שהיא מעשה רב רואה בתה ולומדת ממנה לטבול ג"כ ביום ח' אבל מה שאמה הסתירה עצמה שלא תתייחד עם בעלה עד הלילה זאת אינה יודעת בתה כי הוא דבר סתר רק חפיפתה וטבילתה שבימי הגמרא עשו זאת בביתן כדמשמע בסוף מס' נדה מילתא אשת רב נחמן זאת רואה בתה ולומדת ממנה.

סימן ט

שאלה אחד אמר לאביו שיבא לבקר אותו בביתו אם יוכל לחזור בו.

תשובה לענ"ד דבר פשוט שאינו יכול לחזור בו כי אמר לקיים מ"ע של כבוד אב כי הביקור הוא בכלל כיבוד כמו שתניא בר"ה דף ט"ז ע"ב חייב אדם לקבל פני רבו ברגל חזינן דקבלת פנים בכלל כיבוד הוא ואפילו ביו"כ מותר לו לעבור במים לקבל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו כדאי' ביומא דף ס"ז ע"ב וילפינן כל המצות מצדקה כמו בצדקה האומר סלע זו לצדקה אם אינו מקיים דבורו עובר בעשה ולא תעשה וכל יום ויום חייב עליו בבל תאחר ילפינן זה מדכ' כי תדור נדר וכו לא תאחר לשלמו וכו' מוצא שפתיך תשמור וכו' אשר דברת בפיך וילפינן בפיך זו צדקה כדאי' במס' ר"ה דף ו' ע"א ומקשינן כל המצות כדאי' בגמרא נדרים ז' א' האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל ולא עוד אלא אם לא גמר רק בלבו לעשות מצוה חייב לקיימו כמו בצדקה להרבה פוסקים עיין יו"ד סי' רנ"ב בסופו בהנה שם וכן הוא הנוסחא בהפרת נדרים אומר או שגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מן המצות א"כ חייב לקיים מאמרו או גמר לבו אבל פשיטא שיכול להתירו בפתח וחרטה דהא גמרינן כ"ז מצדקה ובצדקה עד שלא יבא ליד הגבאי יוכל להתיר לו בפתח חרטה כדאי' בשו"ע יו"ד סי' רנ"ח ס"ו אבל כיון שעושה כן לכבוד אביו אשר שמח בו הוה כנודר לטובת חבירו ויע"ש על איזה אופן יוכל להתירו ובפרט אם קבל טובה מחבירו וי"ל שאם אמר לו אביו אין אתה מחויב לבא אלי הרי הוא כאלו התקבלתי שמהנה כמו הנודר ליתן מתנה לחבירו אם אומר הנ"ל התקבלתי אין צריך להתיר הנדר דהוה כאלו קיים נדרו אבל אם אומר לו אביו שמוחל לו הגם שאב שמחל על כבודו כבודו מחול היינו שאין לו עון בדבר אח"כ אבל מצוה עכ"פ הוא לכבדו ולפי"ז מחוייב לקיים דבריו והנה אם הבן עושה כ"ז לטובת עצמו כגון שהרופא יועצו ליסע למקום אביו לנוח שמה וכו' מ"מ כיון שמכבד בזה אביו הוה מצוה שלא לשמה ודאי אם עיקר כוונתו לכבד את אביו ורוצה ליהנות ג"כ פשיטא שנקרא עושה מצוה לשמה הגם שנהנה גם הוא ממנה כדאי' בגמ' פסחים דף ו' אם בשעת בדיקת חמץ מחפש גם על מחט שנאבדה לו נקרא עושה מצוה לא ידע דבר רע ואפילו אם עיקר כוונתו לטובת עצמו ועושה בזה המצוה שלא לשמה מ"מ מצוה יש לו כדאי' בפסחים ר"פ מקום שנהגו שהקשו בגמ' כי גדול מעל שמים חסדיך לעושי לשמה גדול עד שמים חסדיך לעושי שלא לשמה ולע"ד ני שאומר שיעשה או שיאכל מה לבריאות גופו צריך לקיים דבר זה כי זה מצוה רבה כדאי' בשו"ע חו"מ סי' תכ"ז שהנזהר מדברים המזיקים לגופו תבא עליו ברכה ועיין בטו"ז שם שעושה דבר להנאת בריאת גופו לא די שטוב לו לגופו אלא מקבל עליו שכר עיין בדבריו ותמצא נחת אבל לא ראיתי שיהיו נזהרים בזה וי"ל אילו היו יודעים שדבר זה חייבים לקיים לא היו אומרים דבר זה והוה כמו נדר בטעות דאדעתא דהכא לא חמר ודומה למה שאי' בשו"ע יו"ד סי' רי"ד כשהוא נהוג בדבר אחד לקיימה ימים רבים כי סבר שהוא באמת אסור ואיננו כן אינו צריך היתר וראיתי רבים אשר כל מה שאומרים שיעשו אומרים בכנ"ד ונראה דבר שפתים אך למותר אבל באמת רוב דברים אלו אעפ"י שנראים שהם דברי רשות תכליתם הוא דבר מצוה למשל באומרו למחר ילך לבקר את שכינו ומיודעיו הוא דבר מצוה שדבר זה מביא אהבה ואחוה וריעות ושלום כדאיתא בספר החיים שסעודות שעושין בני החברה המה סעודות מצוה שמתוך שבאים יחד ואוכלין ושותין ושמחים נתרבה אהבה ואחוה וריעות ביניהם ליתן לאשתו בגדים נאים וחשובים נתרבה חן בעיני בעלה ובפרט שלא תתגנה על בעלה אשר הרבה חשו חכמינו ז"ל על זה אפילו בימי נידותה כדאיתא בגמ' מס' שבת דף ס"ד ע"ב הולך לטייל תכליתו לבריאת הגוף וכן כל כיוצא בזה תמצא תמיד שממנו יבא תכליתו איזה דבר מצוה לטוב.

סימן י

נסתפקתי מי שקבל עליו להתענות ואיימו עליו קרובי' שיזיק לו התענית מאוד כי איננו בריא וכאשר בא להתיר קבלתו בבית דין אמר שמתחרט מעיקרא על נדרו כי לא עלה בדעתו שלאחר שנים יזיק לו התענית מאוד כפי טבעו ומזגו ועשו לו מהחרטה פתח והתירו לו ועלה לו ספק בלבו כי התחרט ע"י שאיימו עליו שיזיק לו מאוד אבל אם האיום איננו אמת א"כ חרטתו בטעות אם נאמר שכיון בשעת חרטתו התחרט באמת מועיל לו החרטה או כיון שחרטתו היה בטעות לא הוה חרטה כי אילו היה יודע שהאיום הוא שקר לא היה מתחרט אבל ביו"ד סי' רכ"ח מבואר דאם מתחרט ע"י מה ששקרו לו כיון שהוא מתחרט באמת מועיל החרטה.

סימן יא

בש"ך יו"ד סי' רכ"ח מעורר על מה שאומרים בהפרת נדרים הנוסחא הכל מותרים לך שלשה פעמים והעלה דאם אמרו אותו רק פעם א' בדיעבד הותר הנדר והנה דבר פשוט כל מדות חכמים כך הוא לומר כל דבר ג' פעמים כמו התורם הלשכה שאי' בשקלים פ"ג ה"ג ששאל לכל העומדים עליו אתרום ג' פעמים והם השיבו לו על כל פעם תרום וכן בקצירת העומר במנחות דף ס"ה ע"א מגל זו קופה זו אקצור שבת היום הכל ג' פעמים והם משיבים כל פעם הן [וכן בשריפת הפרה עץ ארז זה אזוב זה שני תולעת זה הכל ג' פעמים עיין פרה פ"ג מ"י] אבל נוסחתינו שהנהיגו הקדמונים ז"ל לומר הכל מותרים לך הכל שרוים לך הכל מחולים לך ובזה כבר התירו ג' פעמים כי כל אחד מלשון זה אם אמרו לבד הנדר מותר לכן נראה לי הטעם פשוט כמבואר בגמ' נדרים דף י"ח ע"א שאם אסר דבר בקונם או בשבועה כמה פעמים אין נדר השני חל על נדר הראשון ואם מתיר נדר ראשון אז חל נדר השני ואז יכולין להתירו ואם התירו לו נדר השני ג"כ אז חל כדר השלישי ולא יכולין להתיר הכל בבת אחת כל הג' נדרים שעשה כי א"א להתיר נדר עד שיוחל וכיון שלא חל הנדר השני על הראשון אין יכולין להתירו עד שיתיר הראשון ויחול השני וכיון שדרך בני אדם רובא דרובא לכפול דבריהם שנים וג' פעמים כדאי' בבבא מציעא פ' אלו מציאות דף ל"א ע"א פלוגתא דתנאי שהא דאמרה תורה השב תשיבם הוכיח תוכיח שכפלה תוה"ק הדבור משום דדברה תורה כלשון בנ"א חזינן שדרך בנ"א לכפול דבריהם וגם מאן דסבר דכפל התורה התיבה הוא לדרשא לרבות אפי' מאה פעמים גם הוא אינו חולק לומר שאין דרך בנ"א לכפול דבריהם אלא התורה כתב אותו תיבה לדרשה ולא משום דברה תורה כלשון בנ"א ולכן אומרים הכל מותרים לך הכל מחולים לך הכל שרוים לך ג' פעמים ומה שאמ' לשון רבים הכל מותרים לך היינו שאם נדר ואסר על עצמו דברים שונים למשל שאם אסר על עצמו בשר ואח"כ נדר על עצמו פירות או שלא ללבוש מלבוש זה שהם דברים שונים זה מזה וכולם חלין ויוכל להתירם בבת אחת בלשון רבים הכל יהיו מותרים לך ומה שכפלו ג' פעמים הוא כמו שכתבנו כי מדות חכמים כך הוא ואפי' אם לא היה זה דעת המתקנים כאשר כתבתי מ"מ הדבר בעצמותו הוא ע"פ סברא להזהר בזה.

סימן יב

אם שולחין כתבים חידושי תורה על הבי דואר מוסגר בנייר [קאווערט] א"כ הנייר הזה שהזמינו והניח בו חידושי תורה שיש להם דין קדושה עצמו כמבואר במג"א סי' שכל כתבי קודש אפי' תורה שבעל פה ופירושיהם [כיון שהותר לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך] אסור לאבדן והמאבדן או שורפן עובר על לאו לא תעשון כן לה' אלקיכם א"כ הנייר שהניחו בו חידושי תורה היא תשמיש קדושה ואסור להשתמש בהם דבר חול וצריכין לגונזן עיין או"ח סי' מ"ב ס"ג ובמג"א שם בדין סודר ואזמני' לתפילין וצר בי' תפילין פעם אחת וחשבתי להניח ניירות אלו שהניחו בו חידושי תורה בין שאר השמות אבל ניירות אלו אינם אלא תשמישי קדושה והשמות קדושה עצמו ואסור להניחם עליהם כמו שאסור להניח נביאים וכתובים [אעפ"י שהם קדושה עצמו] על תורה מפני שהיא קדושה חמורה ממנו רק יניחו באותן הניירות עלין של שמות וכדומה ובזמן שמשמש לקדושה בעצמו מותר כמו שמותר לכרוך הספרים בלוחות ובניירות כמו סידורים או חומשים אבל עלה בדעתי אם הניחו אצל חידושי תורה מכתב או איגרת שלום וכדומה שהיה אסור להניח בניירות אלו שמוסגרים בו חידושי תורה ואעפי"כ הניחו מכתב זה עמם מעיקרא הוי כאלו התנו מעיקרא שלא יהא קדושה חל עליהם ובזה מותר להשתמש בו דברי חול עיין במג"א שם והוי כאלו ב"ד מתנה עליהם כמו שמבואר בש"ע סי' על תשמישי קדושה שנוהגין להקל להשתמש בהם לדבר חול דהוה כהתנו מעיקרא על דבר זה שלא תחול הקדושה ולב ב"ד מתנה, יעויין ש"ע או"ח סי' קנ"ד.

סימן יג

ראיתי בספר תהלים נדפס בסופו סדר פדיון נפש ע"י ק"ס פרוטות וכ' שם השמות שיכוין בהם ושם הראשון הוא אהוה אחוה ונדפס שם בטעות איהי והנה שם זה הוא אחד משמות הקדושים שאסור למוחקם כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רע"ו סעיף ט' ונסתפקתי אם מותר לתקן להמשיך יוד שניה בקו ארוך כדי שיהא ו' ונקרא אח"כ השם אהוה אם זה בכלל מחיקה וספק זה ג"כ אם נכתב שם הויה והוא ממשיך רגל שמאלי של הה' ונקראת ח' אם הוא בכלל מחיקה או לא כי אינו מוחק אלא מוסיף [א"ה עיין בחתם סופר שו"ת יו"ד סי' רס"ג שכ' להדיא וז"ל ולכתוב אות שעי"ז יופסל אות אחר מחיקה גמורה היא ולא גרמא עכ"ל אבל הגאון המחבר שליט"א מסופק באות ה' שעשהו ח' ועיין במג"א סי' ל"ו סק"ב שכ' שיש מכשירין ה' בנגיעת הרגל לגג עיי"ש וי"ל] אבל משם אין ראי' שסוברים שע"י נגיעת היוד בד' בקו דק עדיין היא ה' כשרה.

סימן יד

ביו"ד סי' ר"מ הקשה הטו"ז ע"מ דאי' שם שב"ד איו כופין על מצות כבוד אב משום שעשה שמתו שכרו בצדו מהא דאי' בירושלמי שכופין את הבן לזון אביו אם אין לו לאב ומביא שם תירוץ שלא מפני כבוד אב כופין אותו לזון רק מתורת צדקה והוא תמוה שבזה אין חלוק בין אב לשאר קרובים שבכל הקרובים אם אין להם כופין אותו לזונם כדאי' בשו"ע יו"ד סי' רנ"א ס"ד ולמה נקט בירושלמי שכופין לזון את האב הא גם על קרוב אחר כופין ונ"ל הא שאין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצדה הטעם שיוכל לומר שהוא מוותר על השכר כמו שמצינו כמה פעמים [כתובות פ"ה א'] האומר אי אפשי בתקנת חכמים שהוא לטובתו הרשות בידו אבל במצות צדקה הקפידה התורה גם על העני שיהא לו מה לאכול ובמה שהוא מוותר על שכר מצות הצדקה הלא העני אעפ"כ אין לו וע"ז לא יוכל לוותר ולאביו צריך לזון לפי כבודו וע"ז כופין אותו ומיושב בזה קושית תוס' בחולין דף ק"י ע"ב שהקשו למה כופין על מצות צדקה הלא הוא מ"ע שמתן שכרה בצדה כי באמת לא משום מצות הנותן כופין רק לטובת העני כדי שיהיה לו צרכו.

סימן טו

נסתפקתי לפי מה דאיתא בשו"ע יו"ד סי' רמ"ב ששני תלמידי חכמים השווים בחכמה אין צריכין לעמוד זה מפני זה אלא לעשות הדור זה לזה והנה אשת חבר כחבר כדמוכח בגמ' שבועות ל' ע"ב שרב נחמן כיבד לאשת רבא דאשת חבר כחבר והספק הוא אם אשת חבר צריכה לעמוד לפני חבר אחר שהוא במדרגת בעלה ועוד נסתפקתי אם האשה צריכה לעמוד לפני בעלה כי חז"ל אמרו אשתו כגופו ועיין במס' נדרים דף ח' ב' ובר"ן שם שאעפ"י שקרובים יכולים להתיר נדרים הבעל אינו יכול להתיר נדרי אשתו בתורת חכם שעוקר הנדר רק להפר נדרה בדברים שבינו לבינה ומה שהוא לענות נפש ורק מעכשיו.

סימן טז

קשה לי על מ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"ד אפילו על גזרות דרבנן שיכול לבא מזה אפילו באופן רחוק איסור כרת וחטאת נעשה זקן ממרא וכתב שם שעל מצות עשה אם הוא חולק על ציצית שופר מכשר לפסול פטור והלא הרמב"ם בעצמו פסק בהל' שגגות פ"ב ה"י שאם הוציא בשבת לולב כדי לצאת בו פטור מחטאת ומפרש שם בכסף משנה שכוונתו במה שכתב כדי לצאת בו הוא ע"פ הגמרא סוכה מ"א ע"א דדווקא אם עשה מצוה פטור א"כ גם במצות לולב תלוי חיוב חטאת אם הזקן ממרא אומר שהלולב פסול א"כ לא נעשה בו מצוה וחייב ולפי בית דין הגדול שהלולב כשר הוא פטור וי"ל דדווקא אם יש כרת וחטאת לפי סברת הזקן ממרא או לפי סברת הב"ד אבל אם אינו בא לידי כרת רק לידי חיוב חטאת אינו נעשה בזה זקן ממרא ובמוציא לולב כדי לקיים המצוה אי אפשר שיהי' בו כרת כי אינו מזיד בחלול שבת כי עשה בבהילותו ומשום מצוה וכן דייק הרמב"ם בלשונו שכתב בכל אותו הפרק בכל פעם כרת וחטאת ובלולב אם הוציא בשבת במזיד בין כשר בין פסול חייב כרת על ההוצאה ואין חלוק בזה בין לפי זקן ממרא בין לפי ב"ד הגדול אבל קשה לי שכתב שם אם פלוגתתם בדבר שנטמא באב הטומאה שיוצא מזה שאם הוא אב הטומאה ונטמא בו חייב כרת וחטאת אם נכנס למקדש או אכל קודש ואם אינו טמא פטור והלא מצינו הרבה טומאות מדרבנן ושהוא רק מדברי סופרים כגון סתם ידים אם נגע בהם בתרומה נשרפת כדאי' ברמב"ם הל' אבות הטומאה פ"ח ה"ח אם כן אם מקדש אשה בתרומה זו כגון שנתן לה איזה ביצים תרומה שנגעו בסתם ידים אם התרומה טהורה שוה פרוטה ומתקדשת בו והיא אשת איש ואם היא טמאה ועומדת לשריפה הגם שיכולה להינות בשריפתה שמותרת להסיקה תחת תבשילה כדילפינן במס' שבת את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה שמותר לכהן להינות ממנה להסיק תחת תבשילו ואם זו הנאה אינה שוה פרוטה אינה מקודשת ופשיטא אם מקדש בת כהן שמותרת לאכול תרומה בלאו הכא אבל צ"ע כהן המקדש בת ישראל בתרומה שהוא לכהן שוה פרוטה אבל לישראל שאסור לאכול תרומה רק למכרו לכהן צריך להוזיל במקח ואינו מקבל בעדה פרוטה אם נאמר שהיא מקודשת ממילא היא אשת כהן ומותרת לאכול אותה תרומה ושוה לה פרוטה או נאמר כיון שבשעת קידושין היא ת ישראל ואז אינה מותרת לה אינה מתקדשת וי"ל דהוי כמו גיטה וחצרה באים כאחת ומתקדשת עיין בהתעוררות תשובה ח"ר סי' קמ"א וסי' קע"ד מ"ש שם בארוכה

ונ"ל שאם חולק הזקן ממרא על ב"ד הגדול במצות מילה מה שהוא בכלל ערלה ועטרה והלכות פסח שחייבים עליהם כרת (כדתנן במשנה ראשונה שבמס' כריתות] י"ל דווקא שחייב במזיד כרת ובשוגג חטאת אבל פסח ומילה אף שהן בכרת המה רק מצות עשה ואינו מביא על שגגתם חטאת כדילפינן מקרא אשר לא תעשינה ואשם ודקדקתי בלשון הרמב"ם שבכל אותו הפרק כופל ומשלש וכותב בכל פעם בדבר שחייב כרת וחטאת שניהם יחד משמע שעל כרת לבד וחטאת לבד אינו חייב וממה שכתב על מצות עשה אינו נעשה זקן ממרא כגון שופר ולולב ולא כתב גם כן פסח ומילה יש לדקדק איפכא ועיין שם בכ"מ מ"ש על תפילין

והגה גם בפסח יש נפקא מינה לאיסור כרת וחטאת אם הפסח הוא ספק טריפה והב"ד פסקו שכשירה אם בערב פסח שחל בשבת מותר לשחטו לפי הב"ד מותר לשחטו ויוצא בזה ועשה בזה מצות קרבן פסח והזקן אומר שהוא טריפה ולפי דבריו אינו יוצא בזה ואסור לשחטו ואם שחטו במזיד חייב כרת ובשוגג חטאת וכן במילה הזקן אומר שחוט המקיף את הגיד הוא לבדה העטרה א"כ אם נשתייר רוב גובה לא הועילה המצוה ואם היה שבת חייב על שעשה חבורה בשבת כיון שלא קיים מצות מילה ובמזיד כרת ובשוגג חטאת והב"ד פסק כחכם ספרדי כדהובא בב"י הל' מילה דהעטרה המקיף עד סוף הגיד אם כן קיים מצות מילה ופטור אם מל כן בשבת ואין לומר דדווקא אם בדבר שחולקים בו בעצמו צריך להיות חיוב כרת וחטאת כגון חלב או מלאכת שבת אבל אם בדבר בעצמו אינו חייב אלא משום שנעשה דבר זה בשבת ומחמת שבת באה לו החיוב אינו חייב הזקן זה אינו דבהל' ממרים כתב הרמב"ם שאם חולקים אם חמץ אסור בהנאה בשעה ששית והוא רק גזירה מדרבנן ואין בו אפילו לאו אלא שיכול לבא עי"ז לידי חיוב חטאת אם קדש אשה ומכש"כ אם מל בשבת שמילה בעצמה חייב חטאת אם היא פסולה.

והנה גם בתפילין שייך דבר זה לפ"מ דמבואר בעירובין פרק המוצא תפילין כיון שדרך מלבוש הוא אם לבשם בשבת ויצא בהם ברשות הרבים פטור מפני שהוא דרך מלבוש א"כ אם הזקן והב"ד חולקין בשי"ן של תפילין שהוא הלכה למשה מסיני אם די בשי"ן אחד או צריך שתי שיני"ן או אם רק התיתורא צריך להיות מרובע והם סוברים שהבית צריך שיהיה מרובע לדברי' בשי"ן אחת כשר ממילא אם מניח תפילין כזו בחול יצא והוי בשבת דרך מלבוש ופטור אם יצא בהם לרה"ר ולדבריהם תפילין כאלה פסולין ואין לובשין כאלה בחול והלובש ומוציאן בשבת חייב וצ"ע כ"ז בסוגיא סנהדרין דף פ"ח ע"ב ולענ"ד לתרץ שהקושיא מעיקרא ליתא כל אלה הדברים שכתבנו איננו נעשה זקן ממרא אלא שנתגלגל עי"ז חיוב כרת וחטאת מצד אחר ואם לא יתגלגל פטור אבל בתפילין אם הפלוגתא בתפילין גופי' אם הם כשרים או לא חייב על פלוגתתו משום בטול מצות עשה דתפילין בלבד ולא נגע ביה משום איסור שיתגלגל עי"ז.

סימן יז

בבבא קמא דף נ"ה ע"א מבעיא לן המנהיג בעז ובשיבוטא דימא אם חייב על לאו דהנהגת כלאים יען כי העז הולך ביבשה והשיבוטא הוא במים אם צריכים דווקא שיהיו שניהם ביבשה או אם הם חיות שבים צריכים להנהיג שניהם בים יעויי"ש וברש"י והנה תוס' בע"ז דף ל"ט א' בד"ה וסימניך הביאו ראייה שהשיבוטא טהור וז"ל לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרי מיני אחמרא ואתורא אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין אי' רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפרק הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי עכ"ל ותמוה לי שלא הביא תוספות ראיה שהשיבוטא טהור הוא מחולין דף ק"ט ע"ב דאמרה ילתא לרב נחמן כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו חזיר מוחא דשיבוטא מוכח להדיא דשיבוטא טהור הוא ומכל הנ"ל ומהגמרא דבב"ק מוכח דהמנהיג עז ושיבוטא ששניהם טהורים חייב משום כלאים וקשה מזה על הרמב"ם הל' כלאים פ"ט ה"ז דסבר דשניהם טהורים אינו חייב מן התורה רק מדרבנן וצריך לדחוק ולומר שהבעיא הוא אם אסור מדרבנן אבל זה אינו דהרמב"ם נקט להלכה שם בהלכה ח' שאסור ואם הוא רק מדרבנן הוה ספיקא דרבנן ולהקל וצ"ל שהרמב"ם נקט לחומרא כדמצינו הרבה פעמים שגם באבעיא דלא אפשיטא וגם בדרבנן נקטו הפוסקים לחומרא וראייה לזה שהרמב"ם לא כתב על זה שמכין אותו מכת מרדות רק איסור בעלמא.

סימן יח

נראה לי דבר פשוט במה שקושר יחד שני מינים אינו עושה שום איסור ואם ילכו אח"כ מעצמן והוא אינו מנהיגו אעפ"י שאחר כך ילכו מעצמן וישאו החבל הוא אינו עושה שום מעשה איסור וכמו שאי' בשו"ע יו"ד סי' רצ"ז ס"ב דווקא אם עושה כמכחול בשפופרת הוא חייב אבל אם מעלם זה על זה רק איסורא הוא ואינו חייב וי"ל במעלה זע"ז שזה דרך מעשה הרבעה זה אסור אבל בקושר שני מינים בחבל אין זה תחלת משא ואם אח"כ ילכו מעצמן וישאו החבל והוא אינו עושה כלום אין איסור כלל דומיא מה שאי' שם דמותר להכניס שני מינים לדיר אחד ואם הרביעו זה את זה אינו צריך להפרישם ועי"ל דווקא במעלה מין על שאינו מינו אסור דגזרינן מחמת טרדה אולי ירביעם משא"כ בקושר שני מינים יחדיו אין לגזור כולי האי אולי ימשכו אח"כ לפי"ז אין איסור לקשור ב' מיני עופות יחדיו כי בשעת הקשירה אינו עושה מעשה איסור ואם ינענעו אח"כ מעצמן מה בכך.

סימן יט

נסתפקתי אם מותר לקשור שני מיני דגים ביחד בחוט אחד הנה לפי דברי הטו"ז ביו"ד סי' רצ"ז אסור לקשור שני מיני עופות יחד אפילו העופות קשורין בפני עצמן כיון שדרכן לנענע הוי כשני בהמות שקשורין יחד בחבל אחד לפי"ז ה"ה שני מיני דגים אסור לקשרם ביחד הגם שהמחבר לענין כלאים בהרבעה בס"א כתב שנוהג גם בעופות מ"מ נכונים דברי טו"ז כי בטור עצמו כתב בכלאים בהמה חיה ועוף ולפי"ז אסור גם בשני מיני דגים בחוט אחד הגם בס"א כתב המחבר שנוהג גם בחיה שבים ולא נקט דגים שבים לפי מה שכ' הרא"ש דהרבעה לא שייך בדגים שבים כיון שא"א להרביעם ושייך רק בחיות שבים אבל לענין הנהגה שייך גם בדגים שבים כמו בחיות שבים אבל על המחבר קשה למה בהרבעה נקט גם עופות שאסורים ובס"ק בהנהגה לא כתב גם עופות אסורים בהנהגה וי"ל המחבר לשיטתו אזיל כפסק הרמב"ם בהנהגה לבד הגם שאין קשורים יחדיו חייב וזה לא שייך בעופות כי דרכם של עופות הם אינן קשורים לעופף אבל עדיין קשה הו"ל להביא שנוהג גם בעופות להשמיענו שאסור לקשרם ביחד וי"ל שני בהמות הקשורין בחבל אחד ונושאים החבל א"כ עשו מלאכה ביחד במה שנושאים החבל אבל העופות שקשורין זב"ז אם אחד מנענע האחר אינו מנענע וממילא אינן עושין מלאכה ביחד ומיושב מנהג העולם שאינם נזהרים בזה כמ"ש בטו"ז ס"ה ועדיין צ"ע.

סימן כ

נסתפקתי כהן שעבד עבודה ואח"כ נמצא שהוא חלל שכל עבודות שעשה וכל הקרבנות שהקריב כולם כשרים דילפינן מקרא ברך ה' חילו שאפילו חללין שבו עבודתו כשרה כמו שמסיים הפסוק ופועל ידיו תרצה ונסתפקתי אם עבד עבודה שלא כהלכה באותן שאינה חייב עליה מיתה אלא מלקות כמבואר ברמב"ם שהתרו שלא יעשה כך ואעפ"י כן עבד אם קודם שהלקוהו נתגלה שהוא חלל ולא היה כהן למפרע ופטור ממלקות ועוד אם אחד פדה בנו אצלו ונודע שהוא חלל אם בנו פדוי אם לא אם המעות עדיין קיימין אם צריך להחזיר לאביו וכן בראשית הגז שקבל אם צריך להחזיר לו כי אפשר שדוקא בעבודה גלה לנו קרא כדכתיב ופועל ידיו תרצה אבל לא בשאר דברים או י"כ ומה עבודה שהיא חמורה כשירה כש"כ באלו ועיין בפסחים דף ע"ג ע"א משם יראה להדיא דדוקא עבודה כשרה אבל בשאר דברים לא כדאמר ר' טרפון על אכילת תרומה שנקרא עבודה לכן אם אכל הכהן תרומה ונמצא חלל אין משלם קרן וחומש משום דנקרא עבודה משמע בשאר דברים הוי כישראל גמור.

סימן כא

נ"ל דאשה שיש לה נחלות שדה וכרם פטורה ממצות בכורים כיון דהוא מ"ע שהזמן גרמא מעצרת ועד החג הגם שלא הזמן לבד גורם המצוה רק מי שיש לו שדה וכרם וגדילים בו הפירות מ"מ הזמן ג"כ עכוב בדבר כי מי שלא הביא עד אחר החג [ובדיעבד עד אחר חנוכה] אינו מביא עוד וגם פירות שנתבכרו קודם עצרת צריך להמתין ולהביאם אחר עצרת גם נ"ל שהאשה חייבת בווידוי מעשר הגם מי שהקדים תרומה לבכורים אינו מתוודה כי צריך להפריש המתנות כסדר כדאי' במס' בכורים וברש"י ז"ל על פסוק עשיתי ככל אשר צויתני הא אם הקדים תרומה לבכורים אינו קורא מ"מ כיון שהיא אינה חייבת בבכורים אינו מעכב וראי' לדבר שגם שלא בפני הבית חייבין להתוודות כמבואר בשו"ע יו"ד סי' של"ח סק"מ ובזמן שאין בית אין מביאין ביכורים [ואפי' אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא מ"מ מזבח אינו בנוי וכ' והניחו לפני מזבח ה'] אבל י"ל שפטורה משום דהוה מ"ע שהז"ג שהתורה קבעה זמן אחר גמר בעור המעשר בתחלת שנת הרביעית והשביעית ברגל ביום אחרון של פסח וי"ל כי התורה אמרה כי תכלה לעשר אז תתודה אח"כ ברגל אבל אם אחד איחר בהבאת המעשרות עד שנה הרביעית ע"י אונס יכול להתוודות אח"כ עפ"י הסברא [כיון שהיה אנוס שלא היה יכול לבער מקודם] מ"מ כיון שהתורה צותה לבער בשנת השלישית והוא לא ביער לא יכול לומר עשיתי ככל אשר צויתני שלא עשה כמו שצוה הקב"ה ולא יוכל להתוודות והוה מ"ע שהז"ג ופטורה ויש לעיין עוד.

סימן כב

בהתעוררות תשובה ח"ג סי' י"ד אות ב' כ' שמי שדר בחו"ל יוכל לקיים מצות התלוייות בארץ ע"י שיקנה לו אחד מתושבי א"י שדה ויעשה שליח לקיים המצות האלו כמבואר שם ונ"ל כשיגיע שנת הבעור ערב יו"ט האחרון של פסח יוכל לומר וידוי מעשר וצריך שיתוודה בעל השדה הגם שדר בחו"ל ואין להתעקש ולומר מדכתיב וענית ואמרת לפני ד' אלקיך שצריך להיות דווקא בירושלים לפני ה' אלקיך כדכ' בפ' ראה גבי מעשר שני ואכלת שם לפני ה' אלקיך מעשר דגנך מוכח שכל עיר ירושלים נקרא לפני ה' אלקיך זה אינו דלפ"ז לא היו יכולין להתוודות בכל א"י רק בירושלים וכא ראיתי בשום מקום שבני א"י פטורין מוידוי זה וכן יש להוכיח ממתני' מס' מעשר שני פ"ה מ"ט שר' גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר' גמליאל עישור שאני עתיד לימוד וכו' בל"ס עשו כן כדי שיוכלו להתוודות הגם שי"ל בזה שרצו לקיים להוציא מעשרותיהם מרשותם לקיים מקצה שלש שנים תוציא וכו' מ"מ הסברא פשוטה שצריך להתוודות בחו"ל כמו בא"י.

סימן כג

לענ"ד דבר פשוט שאם הפריש אחד תרומה ונטמאה שיוכל לשאול עליה וגם מצוה שישאול עליה ויפריש עוד הפעם תרומה מאותו כרי שלא נטמאה והגם שלכתחלה אין תורמין מן הטהור על הטמא מ"מ בדיעבד תרומתו תרומה ואולי אף לכתחלה מותר כיון שהטמאה עומדת לשריפה ורק מותר הוא ליהנות ממנה ותרומה טהורה אכילתה עבודה היא עיין פסחים דף ע"ג ע"א ועיין בטו"ז יו"ד סי' כ"ג שכ' שאם רוצה להתיר מפני שנטמאת אין התירו התיר אבל בנקה"כ חולק עליו בזה וכל זה כל זמן שלא בא התרומה ליד כהן ולא לגזבר של הכהנים וכן בכ"מ שמצינו במס' תרומות לענין תרומה שנתבטלה וכדומה וכמה הלכות י"ל דמיירי בתרומה שבאה כבר ליד כהן ודבר פשוט הוא אצלי שאם מת אין היורשים יכולים להתירו בפתח וחרטה כי אין בידם להתחרט על מה שעשה אביהם וספק הוא לי אם כהן שהפריש תרומה מתבואתו שמעכב התרומה לעצמו אם יכול לשאול עליו כיון שמעכב לעצמו אם מיקרי כתרומה שבא ליד כהן.

כבר כתבתי בהתעוררות תשובה חלק ג' שבחולין אין עושין רק שני ולא שלישי אם הקדישו אחר כך אינו חל עוד טומאה עליו אבל אם מקדיש השני כיון שהוא פסול היינו שהוא בעצמו טמא רק שאינו מטמא אחרים כיון שהוא בעצמו טמא אם הקדישו עושה שלישי רביעי אבל אם נגע השני בחולין בשלישי ואז השלישי טהור אם הקדיש אחר כך השני לא נעשה השלישי טמא למפרע ודבר פשוט בעיני ונשאר בטהרתו ועיין במל"מ פ"ד מטומאת אוכלין.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה