אור ברסלב
התעוררות תשובה חלק ד עניני חלק אורח חיים

התעוררות תשובה חלק ד· רבי שמעון סופר

עניני חלק אורח חיים

מפתחות

סימן א

הנה מעולם תמהתי על מנהג ישראל מאז ומעולם שאין עושין ציצית על בגדיהם אפילו יש להם ארבע כנפות ויעויין חו"ח סי' י' ובמג"א שם סקי"ג ליישב המנהג ובמג"א סי"ב שהתירים אלו דחוקים המה וירא שמים יעשה קרן א' עגול ונלע"ד לפי הנראה מדברי רש"י מנחות דף מ"א בד"ה חובת גברי הוא שאם לבוש בבגד עם ד' כנפות עם ציצית אז בגדים אחרים שלובש בהם הגם שיש להם ד' כנפות פטורים מציצית כיון שכבר לבוש בבגד שיש לו ציצית וכן משמע פשטא דקרא גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך לשון יחיד מדלא כתיב כסותיך משמע רק בגד א' חייב בציצית אם לבוש בו ובגדים אחרים פטורים ומ"ש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דחז"ל חולין קל"ו ע"א לרבות כסות של שותפים שחייב בציצית לכן כתיב לשון רבים בגדיהם אבל עומד נגד זה שו"ת הרמ"א הובא במג"א סי' ט"ז שמתמה הרמ"א על המנהג האיך יוצאים בטליתים קטנים שאין בהם שיעור ופטורים מן הציצית ומסיק דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלא ציצית ובד"מ סי' ט' כ' ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ואם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל ובסי' ח' ס"ו כתב בהג"ה ויש אומרים שמברכים עליו על מצות ציצית וכן נוהגים ואין לשנות, ובטו"ז שם כתב וז"ל כתב ד"מ טעם המנהג כי חוששין לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה לפי שאין בו עיטוף ולכן אין מברכין להתעטף שהוא משמע שמקיים המצוה כתקונה רק מברכין השי"ת שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיים כתקונה וזה שמברכין לשון על דמשמע שעבר עכ"ל א"כ כיון שאין להם מלבוש שמקיים בו מצות ציצית אין להיתר זה מקום אבל יעויין בתעוררות תשובה ח"ג סי' ל"ו שמיישב בטוב טעם ודעת שיוצאים בטליתים קטנים הגם שאין בהם שיעור ויש להוסיף כיון שכ' והיה לכם לציצית וכבר התחיל בפסוק לומר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם מה שכפל עוד והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' היינו שהכתוב נותן טעם שע"י ראית ציצית אלו וזכרתם את כל מצות ה' וכפל עוד הפעם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי מוכח שתכלית הציצית הוא שע"י ראייתם נזכור את כל מצות ה' הגם שלא דרשינן טעמא דקרא עיין סנהדרין כ"א ע"א מ"מ היכא דכתיב בקרא עצמו הטעם דרשינן טעמי' דקרא אפילו להקל ותכלית זה מקיים גם אם לובש בגד של ד' כנפות הגם שאין לו שיעור ויש לעיין במג"א או"ח סי' תר"ץ סקכ"ב שכתב בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפילו בשעת הדחק ואין לשנות המנהג אפילו יש במנהג צד איסור כמ"ש המהרי"ק וכ' במהרא"ם בביאורי סמ"ג הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפילו רוב דיעות ס"ל איסור והתלמוד מסייע להו והמנהג עפ"י פסיקתא או ספרים חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה כן קבלו איש מפי איש עכ"ל ושיטת רבינו הגדול רש"י ז"ל חשוב כמו מה שנמצא בספרים חיצונים (ספרים חיצונים המה מס' סופרים וכל אלו המס' אשר נסדרו מהגאונים) וא"כ כיון שמנהג כל העולם בימים קדמונים שלא לעשות ציצית על כנפי בגדיהם אם מלובשין בבגד אחד שעשוי בהם ציצית הוי כמו שאר מנהגים שעליהם נאמר מנהג עוקר הלכה אבל עומד נגד זה פסק הלכה בש"ע או"ח סי' ח' סי"ב ואם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כולם חייבים בציצית ואם לבשן כולם בלא הפסק והיה דעתו מתחילה על כולם לא יברך אלא ברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל או"א וה"ה אם לא היה בדעתו מתחילה על כולם הוי כמפסיק ביניהם עכ"ל מוכח אפילו אם לבוש כבר בטלית של ציצית אעפי"כ אם לובש עוד עליו טלית של ציצית צריך לברך עוד הפעם וזה לכאורה דלא כסברת רש"י מ"מ י"ל הלכה זו נכונה גם לשיטת רש"י וגם רש"י מודה שמצוה שיהיו ציצית בכל המלבושים שלבש אותם רק אינו מחוייב אבל מצוה עושה בזה ויכול לברך כמו שאם אחד לוקח טלית של חבירו שלא מדעתו יוכל לברך עליו כדאי' בש"ע שם סי' י"ד ס"ד ובמג"א שם הגם שפטור מציצית מברך כמו הנשים שמברכין על מעשהז"ג עיין בפני יהושוע רפ"ד דראש השנה שמן התורה כל כמה שתקע יותר מל' קולות מצוה איכא רק שאינו מחויב לתקוע יותר מט' קולות שהם ל' קולות:

סימן ב

בשו"ע או"ח סי' י"ב ס"ג כתב המחבר שיטת רש"י להכשיר כדי עניבה דצריכה להיות מן הענף ושיטת הר"י דדי אם נשתייר כדי עניבה מן הגדיל ובשעת הדחק שאין לו ציצית אחרים יש לסמוך על שיטת הר"י וכתב על זה המג"א שלא יברך עליהם ולא יצא בהם בשבת ותמוה לי מאוד כיון שלבגד בעצמו יש לו שיעור שחייב בציצית אם הלכה כרש"י כיון שהבגד יש לו שיעור מבטל מצות ציצית שהם שתי מצות עשה בכל רגע ובשלמא לפי המחבר גופיה י"ל שסובר שעיקר ההלכה כר"י וכמו שנראה מבית יוסף שהרבה פוסקים סבירא להו כר"י אבל המג"א שהחמיר שלא לצאת בו בשבת למה לא החמיר על ביטול שתי מצות עשה בכל רגע וי"ל אם אין לו בגד אחר לצאת בו רק זה ולצאת בלי בגד הוי גנאי גדול ובגנאי גדול אפילו עשה דאורייתא מותרת בשב ואל תעשה וכסברת המרדכי שלבישת בגד של ד' כנפות אין בו איסור רק אחר הלבשה הוא מחוייב לעשות בו ציצית ואם אין עושה בו ציצית מבטל המצוה בשב ואל תעשה אבל יום אחד בשבוע בשבת יכול להזהר שלא יצא חוצה.

סימן ג

בא לפני ענין זה באחד שמדקדק לעשות בשמיכה קרן אחד עגול כדאי' במג"א סי' י"ח והשמיכה שמתכסון בה הנשים המה ככל השמיכות שיש להם ד' כנפות שנשים פטורות מציצית ונתחלף לו שמיכתו הנעשית בקרן עגול באחת השמיכות האחרות ובבוקר בהקיצו ראה שמכוסה בשמיכה של ד' כנפות והפקיר אותה שלא יהא שלו ופטורה מציצית כדאי' בשבת קל"א ע"ב ציצית ומזוזה הואיל ויכול להפקירם ופטורין מן הציצית הגם שיש בו משום מראית העין כמו טלית שאולה אחר ל' יום דחייבת מדרבנן בציצית משום מראית עין כש"כ ששייך בזו מ"ע כדאי' במג"א סי' י"ג סק"ח הגם שהוא בצנעה בחדר משכבו מ"מ כל מה שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור וי"ל דווקא אם אותו דבר אלו היה בפרהסיא יש בו מ"ע אז אפי' בחדרי חדרים אסור אבל אם דבר זה גם בפרהסיא לא שייך בו מ"ע מכש"כ בצנעה ואלו היתה שמיכה זו מונחת בפרהסיא לא הי' בה מ"ע כי השמיכה מכורכת בסדין לבן והסדין בעצמה אינה חייבת בציצית כיון שהיא טפילה לשמיכה ואזלינן בתר עיקר כדאי' במג"א והשמיכה מעוטפת בסדין זה ואינו ניכר אם יש בשמיכה ד' כנפות א"כ לא שייך בו מ"ע ומכש"כ בחדרי חדרים שמותר ועוד י"ל סברא חדשה דבר שכל העולם סוברים שמותר אם גם באמת אסור הוא רק שהוא עושה בהיתר כגון זה שמפקיר אותה ואינה חייבת בציצית לא שייך בו מ"ע כיון שאם רואים אותו אינו עולה על דעת הרואים שעושה שום איסור כי בעיניהם מותר הוא וחילי דידי ממשנה בשקלים פ"ג מ"ב שהתורם שקלים אינו נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל וכו' שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שחייב לצאת ידי שמים שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל ונאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם אם ידי שמים יוצא שאינו עושה איסור ידי הבריות יצא שהמה חושבים אותו להיתר.

והנה מה שמפקיר בינו לבין עצמו די שמה"ת מועיל הפקר זה כדאי' במג"א סי' רמיו ס"ג וברמ"א שם ובמחהש"ק וכן מצינו בחמץ ובבכור שהמוכר חמצו או פרתו לנכרי בדבר מועט די שאנן סהדי שגמר ומקני בלב שלם כדי שלא יעבור על בל יראה וב"י אבל י"ל דאינו ראי' משם דגבי שבת אם מפקיר בהמתו מ"מ אחר אינו יכול לזכות בה ממילא מפקיר בלב שלם וגבי חמץ כיון שאם לא יפקיר אותו בלב שלם אזי עובר כל ימי פסח בבל יראה וגם אחר פסח חמצו אסור בהנאה ומה יועיל לו אז אנן סהדי שמפקיר בלב שלם שלא יעבור על ב"י ואחר פסח יוכל להנות ממנו ולקנותו בחזרה והנה בב"י ומג"א שם אי' שהפקר לזמן הוי הפקר והוא מפקיר בהמתו לא על כל השבת אלא בשעת שהבהמה עובדת וכשתנוח חוזר וקונה אותה ואם תעשה מלאכה אח"כ חוזרת להפקירה עד שתנוח ולפ"ז ניחא כי בשעת עבודתה לא יכול איש לקנות בה ואם ישראל רוצה לקנות בה בשעת מלאכתה (כי גוי בוודאי לא יכוון לזכות בה) כדאי' בב"י שם א"כ עובר הישראל בשעה שזוכה בה על שביתת בהמתו וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובפרט אם לא מהני לא קנה אותה ואינו שלו ואינו עובר על שביתת בהמתו אז בוודאי לא מהני.

והנה מי שנוהג שהספר בא לביתו לגלח שערותיו ובעה"ב מתעטף בסדין לבן ומכסה בו גופו כדי שלא יפלו השערות על בגדיו וכיון שיש לבגד זה ד' כנפות והיא שלו חייב בציצית אז עצה טובה שיתן אותו במתנה ע"מ להחזיר לאחד מהעומדים שם או לספר ויחזור וישאלנה ממנו כדאי' בשו"ע יו"ד סי' ק"כ סט"ז במי שיש לו בשבת כלי שלא הוטבל יתננה לנכרי במתנה ויחזור וישאל ממנו ואודות מ"ע כבר כתבנו למעלה שהסברא שאין בזה משום מ"ע וטוב יותר שיקח הסדין שהוא של ספר ואז אין בו חשש כלל.

סימן ד

נסתפקתי בני אדם שעומדים בתפלה ועדיין לא נשלם המנין והמה עומדים בתוך ברכת קריאת שמע אם מותר לאחד להפסיק ולומר לאחר שיקרא לפלוני ופלוני לבא להשלים המנין ואם מותר להפסיק באמצע תפלתו, ודאי אם אפשר לו לכתוב שם האיש אשר קראו פשיטא שאסור להפסיק בדבור אבל הספק אם אי אפשר ונ"ל דשרי שהרי אי' בברכות מ"ז ע"ב ר' אליעזר שחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה והקשו בגמ' הלא משחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ומסיק מצוה שאני והקשו הלא מצוה הבאה בעבירה היא ותירץ מצוה דרבים שאני ומכש"כ שמותר לעבור איסור דרבנן כדי להשלים המנין הגם שאסור להפסיק בדיבור שמזלזל בכבוד שמו יתברך מ"מ גם זה הוא לכבודו שיכול להקדישו ברבים קדושה וברכו ויש"ר. [א"ה ובין הפרקים פשיטא שמותר כיון שמותר לשאול בשלום אדם נכבד כבוד השי"ת וודאי עדיפא היא עיין שו"ע או"ח סי' ס"ו וצ"ע קצת בסי' נ"א ס"ד וסי' נ"ג ס"ג וצ"ל דתפלה בצבור עדיפא משאר מצות].

סימן ה

נ"ל מה שאי' בפוסקים ושו"ע או"ח סי' נ"ג סי"א שאין להאריך בתפלה בצבור אם ממתינין עליו יען שהוא טרחא דצבורא וראי' מר' עקיבא שבצבור לא האריך בתפלתו כדאי' ברכות כ"א ע"א י"ל דאם יש לו מנין בפני עצמו והמה יודעים שמאריך בתפלתו מותר לו להאריך ואין בו משום טרחא דצבורא כי אם להם דבר זה לטורח לא ילכו אליו להתפלל והלא יכולים לילך לבית הכנסת או למנין אחר וכיון שיודעים והולכים אצלו אדעתא דהכא מרוצים הם [א"ה הבה"ט בסי' נ"ג סקט"ז מביא בשם מהרש"ל שברצון הקהל מותר להאריך] ובפרט אם משלם להאנשים הבאים אליו להתפלל הלא המה באים בשכרם ועיין בשו"ת חתם סופר חיו"ד סימן קמ "ט.

סימן ו

קשה לי על מה שאיתא במס' סוכה כ"ה ע"א חתן פטור מקריאת שמע משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומקשה הגמ' מהא דתנן הכונס את הבתולה פטור ובאלמנה חייב ומשום עוסק במצוה יהיה פטור גם באלמנה ומשני התם טריד בטרדא דמצוה אבל באלמנה אינו טרוד ור"ל הגם שגם באלמנה עוסק במצוה הוא כיון דאינו טרוד אינו פטור משאר מצות וקשה לי לפי דברי תוספות כתובות דף ד' ע"א ד"ה בעילת וז"ל קרינן ליה בעילת מצוה משום דכתיב בועליך עושיך ואמרינן אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי עי"כ מודבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולכן קרינן לבעילה ראשונה בעילת מצוה ע"כ ולפ"ז אם נושא עקרה או איילנות או שלא נישאת עד ארבעים שנה שאמרו חז"ל עליהם בבא בתרא קי"ט ע"ב שאינה מוליד א"כ בכל אלו אינה בעילת מצוה ויהיה החתן חייב בקריאת שמע ולא אישתמיט לשום פוסק לומר דבר זה וי"ל כי ע"י בעילת מצוה שעושה אותה כלי היא מתקרבת אליו ובאין לידי אחוה ואהבה וריעות ושלום וגדול השלום בין איש לאשתו שמותר למחוק בשבילו את השם ולכן נקרא בעילת מצוה גם באלו שאינן מולידות.

סימן ז

נסתפקתי בהא דאי' בשו"ע או"ח סי' ק"ח ס"ה ובמג"א שם סק"ז אם אחד היה חולה וכדומה ולא היה יכול להתפלל ובשבת נתרפא יכול להתפלל ולהשלים כל תפלותיו שלא התפלל עד אז הגם שתפלת תשלומין איננה אלא בתפלה הסמוכה יתפלל כל תפלות אלו בתורת נדבה וכבר הרגישו בזה (עיין דגול מרבבה שם) הלא תפלת נדבה היא במקום עולת נדבה ובשבת אין מקריבין עולת נדבה ומסופק אני אם רצה להמתין עד יום אחד בשבת להתפלל אז כל התפלות שחסר בתורת נדבה אם יכול או דוקא בתפלה הראשונה אחר שנתרפא וכדומה חייב להתפלל והיא ממשכת תפלת תשלומין ותפלת תשלומין נמשכת כל שאר התפלות בתורת תשלומין או אין קפידא בזה ויוכל להתפלל תפלות נדבות אלו גם אח"כ.

סימן ח

בשו"ע או"ח סי' קי"א מביא הרמ"א שבשבת אין חיוב כ"כ להסמיך גאולה לתפלה כי סמיכות גאולה לתפלה ילפינן מדמסיים מזמור י"ט בתהילים ה' צורי וגואלי ואח"כ מתחיל יענך ה' ביום צרה ושבת אין יום צרה משא"כ ביו"ט שהמה ימי דין שבפסח נידונין על התבואה וכו' ומסופק אני אם חל יו"ט בשבת ובפרט ר"ה שחל בשבת שהקב"ה דן את כל העולם אם צריך להסמיך גאולה לתפלה.

סימן ט

מעולם תמהתי מה שרגילים המון עם לדבר בחזרת התפלה של שמונה עשרה גם אם לא נשארו תשעה השומעים חזרת התפלה והלא הוא ברכה לבטלה ואעפ"י שמוכיחין אותם אינם מקבלים תוכחה וכבר כתב המג"א כיון שנעשה להם הדבר הזה כהיתר דינם כשוגגין שמפסיקין באמצע ואין צריכין להתחיל מראש כבמזיד וכבר כ' בשו"ע סי' קכ"ד ס"ד שקרוב הדבר שברכת החזן הוא ברכה לבטלה ועלה בדעתי ללמד זכות כי בסי' ס"ט אי' נאספו עשרה בני אדם והתפללו כל אחד ביחידות ולא שמעו קדושה יוכל אחד לעבור לפני התיבה ולומר שמונה עשרה עד הא' הקדוש כדי שיאמרו קדושה ואפי' בעד אחד שלא שמע קדושה יוכל לעשות כך ומסיים שם הרמ"א שאחר הא' הקדוש יגמור תפלת שמ"ע ואחרים אינם צריכים לשמוע שאר שמ"ע א"כ אין בתפלה זו שום ברכה לבטלה כי בוודאי לכתחלה אם יש צבור ויודע שלא ישמעו לתפלת קול רם צריך להתפלל מיד בקול רם ולא שיתפלל תפלה בלחש ואח"כ בקול רם אודות קדושה כי גורם בזה ברכה שאינה צריכה אבל אם אירע כך ומתפלל בקול רם אין הברכות לבטלות ואני כזהר במנין כזה שמדברים בחזרת התפלה שיתפלל החזן מיד בקול רם ולא בלחש תחלה ועוד אני נזהר להשתיק הצבור בתחלת תפלת החזרה שישמע לש"צ ואם אחר שאמר רק תיבות ברוך אתה ה' אם גם יצאו מבהכ"נ רק ישארו רובא דמנכרא שבעה אנשים יוכל לגמור כל התפלה כדאי' שם בשו"ע סי' נ"ה ס"ג ולא יהי' אלו המדברים גרועים מכאלו יצאו לחוץ מבהכ"נ לגמרי א"כ אם רק יש ששה ששומעים חזרת התפלה ועונים אמן לא הוי ברכה לבטלה בשום אופן.

סימן י

איתא בשו"ע או"ח סי' ס"ט שאם עשרה אנשים התפללו כל אחד לעצמו ואח"כ נתאספו למקום אחד יורד אחד מהם לפני התיבה והגם שכבר התפלל ומתחיל שמונה עשרה ואומר קדושה וברמ"א בסי' ס"ט אי' שגומר אח"כ לעצמו כל התפלה והטעם שיכול להתפלל עוד הפעם הגם שכבר התפלל ביחידות כי עתה יאמר קדושה ונסתפקתי אם גם בתפלת מוסף כן הוא הדין כי י"ל כיון שכבר אמר פ"א קדושה בתפלת שחרית אינו יכול לומר עוד הפעם תפלת מוסף בשביל הקדושה ויש לדמות זה לכהן שאם כבר עלה לדוכן באותו היום יצא בזה י"ח מן התורה ואינו מחוייב לישא עוד פעם את ידיו או יש לדמותו לתפלת המנחה שאם התפללו מנחה בלא מנין ואח"כ נשלם המנין שיורד אחד לפני התיבה כמו בשחרית לומר קדושה אעפ"י שכבר אמרו באותו יום קדושה של שחרית כי לא נזכר בשום פוסק שהלכה זו רק בתפלת שחרית נאמרה [אבל ההלכה בשו"ע סי' ס"ט נזכר רק בתפלת שחרית עיין בסי' ס"ט] י"ל שסמך המחבר בדבר זה על מה שכתב בס' ס"ט בתפלת שחרית שההלכה ג"כ בתפלת מנחה.

סימן יא

נסתפקתי בשעת המלחמה שהיו בין אנשי המלחמה הרבה יהודים כהנים והוכרחו לירות בכלי מלחמתם על צבא השונאים כדי להרגם ולמעטום ובהם הי' ג"כ יהודים והרגו בלי ספק אם כאשר חזרו ממלחמה יכולין לישא כפיהם לפ"מ שאי' בהל' נשיאת כפים סי' קכ"ח סל"ה שכהן שהרג את הנפש אסור לישא כפיו אם גם אנשי צבא אלו בכלל זה ודקדקתי מלשון הרמב"ם הל' תפלה פט"ו שכתב וז"ל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו ואח"כ כתב כהן שעבד ע"ז בין בשוגג בין באונס אסור לישא כפיו ועל כהן שהרג לא כתב בין באונס בין בשוגג משמע שאם היה אנוס להרוג מותר לישא כפיו [וראייה למ"ש בה"ט שם סקנ"ט ולא כמ"ש פמ"ג בא"א סקנ"ו] והבעלי מלחמות הי' כולם אנוסים לירות בשונאיהם ועוד הלא הוא ספק אם הרגו ישראל ואע"ג דהוי כקבוע כמחצה על מחצה יש לעיין בסמ"ע חושן משפט סי' תכ"ד אם מחוייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ועיין בשו"ת חות יאיר ומשם אין להביא ראייה כי הספק הוא אם מחוייב להכניס עצמו לספק להציל את חבירו אבל להרוג את חבירו יען שהוא בספק סכנה זה אינו מותר ויש סניף להקל משיטת הראבי"ה מובא בהגהות מיימוני שם דדווקא מוחזק לכך להרוג זה אסור שישא את כפיו ויל"ד שאין הטעם משום עבירה שעבר רק שדבר מאוס הוא שיד ששפך דם אותו יד יברך את ישראל וי"ל מלשון שאמר ר' יוחנן בברכות כ"ב ע"ב כהן שהרג את הנפש משמע סתם נפש בעלמא יהיה מי שיהי' אפי' אינו יהודי אבל יש להקל כיון שאינו יודע ברור שהרג נפש [ובפרט כפי דברי המג"א שם סקנ"ב שאם לא מת מיד מותר עיי"ש יש להקל וכיון שהי' באונס הוא בכלל הברכה.

סימן יב

נסתפקתי במקומות שהכהנים נושאים כפיהם בכל יום בשחרית, מוסף בתענית במנחה ועושים בה"ב ותענית שובבים וערב ר"ח שמועטים מן הצבור מתענים ולפעמים רקעשרה אנשים בצמצום אם מותרין לישא כפיהם במנחה לעת ערב הכהנים שמתענים ונ"ל דע"פ הגמרא ופוסקים עיין שו"ע סי' קכ"ט שאין נושאים כפיהם בכל יום במנחה הוא משום שכרות כיון שמקדימין להתפלל מנחה מיד אחר הצהרים ואז שכיח שכרות ומקדימין להתפלל יען שאסור לקבוע סעודה קודם המנחה אבל בתענית שאין אוכלין מאחרין להתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה נושאין כפיהם במנחה אבל כיום כפורים שמקדימין להתפלל מנחה מפני תפלת נעילה הגם שלא שייך אז שכרות מ"מ כיון שמתפלל מנחה באותו זמן שמתפלל מנחה בכל יום ויום אתי להחליפו מ"מ כיון שאינו אלא גזירה משום דאתי להחליפו אם עלה הכהן בדיעבד לישא כפיו לא ירד כדי שלא יאמרו שיש בו חשש פסול וכן באותן תעניות שכתבנו כיון שלכולי עלמא שאוכלין ושותין שייך שכרות ואסורין לישא כפיהם יגררו המעוט אחר הרוב אבל י"ל כיון שרשאים לקבוע ברכה ברכת ענינו להוציא ס"ת ולקרות בו הוי תעניתם כתענית צבור ורשאים הכהנים שמתענים לישא כפיהם אבל כהן שלא התענה פשיטא שאסור והש"צ כשקורא כהנים לא יכוון על הכהנים שאינם מתענים הגם שמן התורה חייבים לעלות לדוכן אם קורא כהנים מ"מ כיון שגזרו חכמים שאסורים לישא כפיהם יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת כמש"כ המג"א בסי' קכ"ח סק"ד על כהן שיש בו פסול דרבנן שאסור לעלות עוד הגם שמה"ת מחוייב מ"מ יש ישכח ביד חכמים וכו' ונראה שאם עלה צריך לירד בשלמא ביום כפורים שבאמת לא שייך אז שכרות רק משום גזירה דשאר ימים בזה אם עלה לא ירד משא"כ באותן הימים ששייך בו שכרות באמת אסור לעלות לדוכן מצד עיקר הלכה אבל בתעניתים שנוהגים לפעמים ואין מוציאין ס"ת והש"צ אינו אומר עננו ואינו נקרא תענית לדעתי אינם רשאים לישא כפיהם.

סימן יג

נסתפקתי באחד שקרא לכהן שיבא אל המנין שבביתו לישא כפיו והכהן לא רצה לבא אבל אח"כ הלוה לו לכהן מעות ולא יכול הכהן להעיז שלא ימלא בקשתו אם מותר לקרות הכהן הזה משום חשש רבית כמבואר ביו"ד סי' ק"ס שאפילו להקדים לו שלום למלוה אם אינו רגיל בכך אסור ואולי כיון שהכהן גם בלאו הכי מחוייב לישא את כפיו אם קוראים אותו ואפילו יחיד שאינו שליח צבור אם קורא לכהן לעלות לדוכן מחוייב הוא לישא כפיו [הגם שמה"ת דווקא בשני כהנים ויחיד אינו מחוייב אלא מדרבנן מ"מ גם על דרבנן יכול לכוף]. וודאי אם נשא כפיו כבר ביום זה אין עוד עליו חיוב אבל מצוה אעפ"י כן עושה וי"ל כיון שהכהן אינו עושה משום מצוה רק משום שהלוה לו מעות יש בו חשש רבית אבל איננו יותר מאבק רבית ולצורך מצוה מתירין הפוסקים ליקח אבק רבית כמבואר שם סי' ק"ס גם אי' במג"א סי' רמ"ב שלווין ברבית על צורך סעודת שבת ומפרשים רבותינו האחרונים ז"ל שר"ל באבק רבית וי"ל שה"ה לזה אבל יש מפרשים שהכוונה שלווין מנכרי שאין בו שום איסור ור"ל שלצורך סעודת שבת לא יקמוץ ואפילו ברבית ילוה כדאי' במס' ביצה דף ט"ו ע"ב לוו עלי ואני פורע ופשיטא שאם יש לו כהן אחר שאסור לקרות לזה הלוה לדוכן כי כל ההיתירים הכתובים בשו"ע יו"ד סי' ק"ס שאבק רבית מותר לצורך מצוה היינו אם אינו מוצא ממקום אחר ללות אבל אם אפשר לו ללוות בהיתר גמור פשיטא שאסור באבק רבית אבל י"ל שאין חיוב על ישראל לקרוא לכהן לישא כפיו רק בתפלה בצבור תקנו חז"ל שהש"צ יקרא א"כ אין שום חיוב לקרא לכהן ממילא יש בו משום איסור רבית. [א"ה י"ל כיון שהרבה מרבוותא ז"ל כתבו שמצות עשה מה"ת על הישראל שיתברך (עיין שע"ת רסי' קכ"ח) א"כ שוב מותר לקראו באין לו אחר].

סימן יד

איתא בשו"ע או"ח סי' קל"ה ס"ח שאין קורין כהן אחר כהן משום פגמו של ראשון עיי"ש במגן אברהם סקי"ב שיאמרו שהראשון בן גרושה הוא ור"ל הגם שאביו וודאי כהן אולי נשא גרושה וזה בנו ממנה והוא חלל והנה לפ"ז אם קורא שני אחים שהם אחים מאב ואם אין חשש בקריאת השני כיון שהם מאם אחת אבל יש לחוש שהצבור אינם יודעים שהם אחים ובפרט לפי מה שנהגו שלא לקרות שני אחים זה אחר זה עיין בשו"ע סי' קמ"א ס"ו א"כ לא יעלה על דעתם שהם אחים ויש חשש משום פגמו של הראשון אבל בצבור אשר הם מעטים וכולם מכירים זה את זה ויודעים שהם אחים מאב ואם יש להקל לקראתם זה אחר זה ובפרט לעת הצורך כגון שיש להם יארצייט כמנהגינו שכל אחד ואחד שיש לו יארצייט הוא עולה לתורה ונראה לי שאם קראו כבר כהן אחר כהן יעלה השני כי אם לא יעלה יאמרו שהשני פגום לכן אינו עולה ומה חזית לחשוש לפגמו של הראשון ונפגום את השני מאי אולמא האי מהאי אבל לכתחלה וודאי אסור אפילו אם אינם קוראים אותו בשם כהן כי אולי הצבור יודעים שהוא כהן. [א"ה ולי קשה קצת דברי המג"א כאן וכן בסקי"ח דהלא אפשר שיאמרו עליו שנשא אשה שאסורה לו דאז לא קורין אותו עיין לעיל סי' קכ"ח ס"מ וא"כ אפשר שהאב יהי' פגום והבן כשר ודברי המג"א בסקי"ח צ"ע ואכמ"ל]

סימן טו

נראה לי שאם מדברים לשון הרע בסתם בלי הזכיר שמו של האיש שמדבר עליו אעפ"י כן הוי בכלל לה"ר וכמו שחששו חז"ל על מראית העין משום חשדא דבעלים שהבעלים עושין איסור או אינן מקיימין מצוה אף אם אינן יודעין מי הם הבעלים ומה שמותם כמו שאי' במס' שבת כ"ו ע"א בחצר שיש לו שני פתחים ויעוין בהתעוררות תשובה ח"א סי' י"ט.

סימן טז

בספר אבן העוזר באו"ח כתב על מה שאי' בשו"ע שם סי' קס"ח ס"ז שיש אומרים פת הבא בכיסנין הוא אם נילוש הקמח במי פירות או חלב או ביצים וי"א שזה יש לו דין פת גמור ואם נילוש במים לבד רק שממלאים אותו במיני תבלין ובשמים וכדומה זה נקרא פת הבא בכיסנין ויש אומרים להיפך ופסק המחבר להקל שיברך על כל אחד בורא מיני מזונות וכתב האבן העוזר שאם אוכל דברים כאלו לאחר שגמר סעודתו והיה ראוי לברך עליהם ברכה בפני עצמו יען שאינם דברים הבאים מחמת הסעודה וכיון שספק הוא אם הוא פת גמור ואז ברכת המוציא פוטרתן והוי ספק ברכה לכן לא יברך עליהם כלל ע"כ ונראה לי אם מביאין לפניו אחר הסעודה שני דברים אלו יחד אז מברך עליהם ממנ"פ בורא מיני מזונות כיון שאחד משניהם בוודאי פת הבא בכיסנין הוא אבל צריך שיאכל שניהם ביחד דאם אוכל זה אח"ז דילמא הראשון שאוכל דינו כפת גמור ואם מפסיק בין ברכת מיני מזונות לאכילת השני הרי הפסק בין ברכה לאכילה.

סימן יז

נסתפקתי מה שאיתא בשו"ע או"ח סי' קצ"ט ס"ז שנשים אם הן שלש בסעודה יכולות לברך ברכת הזימון אבל אם אוכלות עם אנשים יחד הן חייבות בזימון והספק אם שני אנשים ישבו לאכול וגם נשים עמהם ועדיין לא התחייבו בזימון כי המה רק ב' ואח"כ בא השלישי ואכל עמהם כדי שיתחייבו בזימון אם גם באופן זה הנשים חייבות לזמן עמהם כיון שבתחלת הסעודה לא היה חל חיוב הזימון על הנשים.

סימן יח

נסתפקתי מי שראה פרי חדשה אבל אין בדעתו לאכול מאותו המין אם אעפ"י כן צריך לברך על הראיה על השמחה שחי עד אותו הזמן שנתגדל פרי חדשה זו ולשון השו"ע או"ח סי' ר"כ ס"ג הרואה פרי חדשה צריך לברך נקט סתם הרואה כי השמחה הוא בראייתו בפעם הראשונה בשנה זו פרי זו והוא חי עד אותו הזמן.

סימן יט

מה שמסופק בספר התעוררות תשובה אם מותר לערוך המורה שעות שיורה זמן מאוחר כדי לאמץ בני הבית לקום ממטתם בחשבם שכבר הגיע הזמן כדי שלא יעברו זמן קריאת שמע ותפלה אם אין בזה משום גניבת דעת יש להביא ראיה מגמ' שבת דף קל"ו ע"א רבא כיון שראה שמחרפי אמר אתא איגרא ממערבא שאסור נראה מזה שמותר להטעות בענין כזה ועיין בגמרא בבא מציעא דף כ"ג ע"ב וי"ל שאין ראיי' מרבא כי אחר שראה שאין שומעים לו כתב למערבא שיכתבו משם שאין לעשות כן משום מגדר מלתא יאסרו לעשות כן.

סימן כ

נלענ"ד מה שאי' בשו"ע או"ח סי' רל"ב שאסור לישב לפני הספר סמוך למנחה ולא לאכול ולא לדון וכו' ושלא לעיין בחשבונות אולי יוטרד ויעבור עי"ז זמן מנחה יעויין במג"א שם סק"ג וסק"ו ה"ה לפי טבען של הרבה בני אדם שטבען שאם מתחילין לדבר מענין אחד מרבים דברים מענינים שונים ושוכחים כל דבר אחר ומדברים אפי' שעה ושתים שאסור להתחיל לספר ולדבר עמהם שמא ימשיכו ויעברו הן המספרים והן השומעים זמן מנחה כמו שאסורים שאר ענינים כאלה כמבואר שם.

סימן כא

עוררני בני הרבני מהו"ר יעקב בנימין נ"י לפמ"ש בשו"ע או"ח סי' רל"ב בהג"ה שנוהגין להקל לאכול סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה כי סומכין על קריאת השמש לתפילת המנחה שע"י שהוא קורא אותו אין לחוש שימשך בסעודתו וישכח להתפלל מנחה ה"ה מי שיש לו מנין קבוע בתוך ביתו בחדרו ובאים שמה להתפלל בחדרו ביאת האנשים שבאים אצלו להתפלל מנחה עי"ז שרואה אותם יזכור ויתעורר שצריך להתפלל מנחה מכש"כ אם אחד מהם קורא אותו תמיד שיבא להתפלל.

סימן כב

בשו"ת שבות יעקב אי' אם מותר לשלוח מכתב לחבירו שיגיע לו בשבת הגם שמקבל המכתב מותר לעיין בו אולי הוא דבר נחוץ מ"מ המשלח יודע שאיננו דבר נחוץ ואסור לו לשלחו ונ"ל להביא ראי' מדברי הרשב"א הובא במג"א או"ח סי' ס"ו סק"ב וז"ל ומשמע שם ברשב"א דף י"ד שמותר לו לכתחלה לשאול בשלום הקורא אעפ"י שיודע שיצטרך להשיבו עכ"ל והגם שלהפסיק בק"ש הוא איסור אבל להשיב מפני הכבוד מותר ומותר לשאול בשלומו כיון שהקורא מותר שישיב לו מפני הכבוד אין השואל עושה שום איסור בזה ה"ה בזה כיון שהמקבל המכתב מותר לעיין בו א"כ מותר לשלוח לו המכתב שיגיע לו בשבת אבל באמת צ"ע למה התירו להשיב או לשאול לכתחלה לאביו או לרבו באמצע הפרק כי לא מצינו דבר זה בשום מקום שמותר לעשות איסור מפני כבוד אביו או רבו אדרבה אם האב מצוה לבנו לעשות אפי' איסור דרבנן אסור לשמוע לו כדאי' בשו"ע יו"ד הל' כבוד או"א להדיא ולכן נראה כיון דדרשינן יומא י"ט ע"ב ודברת בם ולא בתפלה א"כ התירה התורה מעיקרא להפסיק בק"ש במקום הצורך. ולענ"ד אם המקבל דואג על דבר כגון שדואג על אחד מקרוביו על מצב בריאותו וכדומה שמותר לשלוח לו המכתב שיגיע בשבת בלי שום פקפוק והטעם דתנן באבות עונש גדול על עינוי הדין ופרושו שאם ברור לדיין פסק דבר זה צריך לומר לו מיד כי עינוי הוא לשואל אם אינו יודע דבר ברור אם זכאי הוא בדבר או לא וכן באסור והיתר שייך ג"כ עינוי הדין עיין בהתעוררות תשובה ח"א סי' ס"ח וכש"כ בענינים שדואג עליהם בתוחלת ממושכה מחלת לב ומצינו כמה פעמים שהיתירו חז"ל שבות בשבת משום צער בעלי חיים של בהמה ועוף עיין שבת דף קכ"ח ע"ב וכש"כ צער אדם אבל למקבל מותר רק לעיין במכתב כיון שבזה כבר תנוח דעתו ולדעתי גם בענין מסחר שהוא דואג עליו מותר לכתוב לו כי רק דבור אסור אבל הרהורים מותרים עיין בסי' ש"ו ס"ח ופשיטא לי שמחוייב לכתוב לו משום ואהבת לרעך כמוך וכמו שמפרש הרמב"ם בהל' דעות פ"ו ה"ג כל מה שאתה חפץ שיעשה לך תעשה לחברך ומכש"כ בזה להסר דאגה ופחד מלבו וכתיב אל תמנע טוב מבעליו מהיות לאל ידך.

סימן כג

בשו"ע סימן רע "א ס"ג איתא שבשבת כבוד היום עדיף יותר מכבוד ליל שבת וכתב על זה המג"א שבזוהר אי' לסדר פתורא בלילא דשבתא ור' יצחק אמר אף ביומא דשבתא נמי עכ"ל ועל פי פשטות הלשון הוא נגד הגמרא עיין במחהש"ק אבל יש לפרש כך לפי מה שהובא בשם האר"י ז"ל שיש להניח על השולחן מיין קידוש וברכת המזון וגם מה ששייר מן הפת שאכל כל הלילה שזה מביא ברכה אל ביתו גם הובא בטורי זהב שביום יהיו מונחים על גבי השולחן החלות שאפה לצורך שבת (והוא כבוד שבת) וזה כוונת הזוהר שבעי לסדר שולחנו בלילא דשבתא היינו שיהיה מסודר על השולחן ומונח עליו ולא מיירי מאכילה ועל זה אמר ר' יצחק אף ביומא דשבתא נמי ואפשר שזה הוא כוונת המג"א ולא כמו שמפרש במחהש"ק.

סימן כד

נסתפקתי מי שמתכוין לצאת בקידוש שעושה אחד מבני ביתו בשבת בבוקר וגם המקדש כיון להוציאו אבל השומע לא היה בדעתו לאכול אחר קידוש רק במקום אחר רחוק ואחר הקידוש נתרצה על בקשת בעל הבית שיסעוד אצלו וכן עשה והספק יען בשעת הקידוש היה בדעתו לאכול במקום אחר לפ"ז לא יצא בקידוש על זה כי אין קידוש אלא במקום סעודה או נאמר כיון שכוונתו לצאת בקידוש זה הקידוש הוא כהוגן רק מחמת דבר אחר אינו יוצא ידי קידוש כי צריך להיות במקום סעודה וכיון שבאמת סעד אח"כ מיד באותו מקום ממילא יצא ידי קידוש ובשו"ע סי' רע"ג ס"ב בהג"ה אי' שאם הי' בדעתו שלא לאכול שם מיד ונמלך ואכל יצא ע"כ ויש לחלק קצת אם אוכל משלו או אוכל מאשר הזמין לו אחר.

סימן כה

ראיתי בבית מדרשו של א ממו"ר זצוק"ל שנהגו לומר בכל שבת אחר תפלת מוסף מזמור ק"א אודה ה' בכל לבב ונ"ל הטעם עפי"מ דאי' במס' סופרים פרק י"ח ה"ג שהיו אומרים בכל יו"ט מזמורים מעין אותו היום וכן בפורים וחנוכה וכן נהגו בבית מדרשו של אאמו"ר זצוק"ל בפסח סי' ק"ז פורים מזמור כ"ב וכ"ו והנה בשבת במוסף היה ראוי לומר האזינו כדאי' בגמ' סוף מס' ר"ה ששירה שאמרו בקרבן מוסף הי' פרשת האזינו וחלקו הפרשה לששה חלקים וכל ששה שבועות חוזרין כתחלה, ויען שאין כל אחד בקי לחלק כמו שאי' שם במס' ר"ה ה סימן הז י"ו ל"ך. תקנו לומר אודה ה' בכל לבב כדאי' שם במס' סופרים פי"ח ה"ט שאינו בקי אומר מזמור אודה ה' בכל לבב ודיו, אך קשה הלא במנחה בשבת היו חולקין שירת הים לשנים ושירת הבאר וכל שלושה שבועות חוזרין חלילה כדאי' בגמ' ר"ה שם ולמה אין אומרים במנחה ג"כ מזמור אודה ה' בכל לבב תחת שירות אלו אבל זה אינו קשה כי י"ל הלא מבואר במס' ר"ה ספ"ד שנתקלקלו הלוים בשיר שאיחרו העדים מלבא והיו מסופקים אם יבאו עדים היום ויהיה היום ראש השנה ויאמרו שיר של יו"ט בתמיד של בין הערבים או לא יבואו וצריכין לומר שיר של חול מוכח להדיא שבכל יום אצל תמיד של בין הערבים היו אומרים שירה ולמה אין אנו אומרים גם במנחה השיר של היום [וכן הקשה הר"מ אלשי"ך מובא במג"א סי' קל"ב סק"ד עיי"ש מה שתירץ] ועוד קשה שבאו"ח סימן מ "ז כתב הרמ"א רק יש מי שכתבו שאומרים במנחה פרשת התמיד וכן ראוי לנהוג משמע שאין המנהג פשוט בכל ישראל לומר פ' התמיד במנחה כמו בשחרית ולמה ונלענ"ד כיון שאמרו כבר בשחרית פ' התמיד ובו מוזכר גם הקרבת תמיד של בין הערבים יצאו בזה הגם שאינו בזמן המנחה בדיעבד אינו מעכב וכמו שאחז"ל סוף מס' מנחות העוסק בפ' העולה כאלו הקריב עולה וזה אפי' עוסק בלילה הגם שזמן קרבנות הוא ביום וגדולה מזו מצינו ברי"ף סוף מסכת ר"ה וברמב"ם הל' שופר פ"ג הי"ב שתוקעין במוסף למלכיות תשר"ת לזכרונות תר"ת ולשופרות תש"ת וכתבו שהיה ראוי לנהוג לתקוע בכל ברכה תשר"ת תש"ת ותר"ת אלא שלא רצו להטריח על הציבור כ"כ עיי"ש כיון שכבר יצאו ידי הספיקות בתקיעות של קודם מוסף מכש"כ בזה שיוצאין בדיעבד בהזכרת תמיד של בין הערבים בשחרית משום טירחא דצבורא לא רצו לתקן לקרות עוד הפעם.

סימן כו

הנה רבים תמהים על תפלת רבון העולמים שאומרים בליל שבת קודש כשבאים מבהכ"נ קודם הקידוש שהוא תחנה ובקשה ואסור לאומרה בשבת שהרי אפילו על חולה שאין בו סכנה אסור להתפלל בשבת כמבואר בשו"ע הל' שבת סי' רפ"ח ס"י ומוסכם בין הפוסקים להלכה ובירושלמי (מובא בטואו"ח סי' קפ"ח) מקשה האיך אמרינן בשבת בברכת המזון פרנסנו וכלכלנו הלא אסור לבקש צרכיו בשבת ומתרץ דטופס הברכה כן הוא וגם במעמדות ליום השבת אומרים גם כן תפלות ובקשות וקשה להבין הלא תפלות אלו תקנו גדולי עולם ז"ל וכי המה לא ידעו שאסור לומר בשבת תחנות ובקשות לכן נ"ל ליישב הדבר הלא בתפלת שחרית ומוסף מתפללים והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים עיר קדשך וכו' וגם במוסף של יום טוב גלה כבוד מלכותך וכו' טוב ומטיב הדרש וכו' יעלה ויבא וכו' ומה גם בשבת ויו"ט סוכות אומרים הושענות שהמה כולם תחנונים ותפלות ובע"כ לחלק כמו שאסור להקריב בשבת ויו"ט נדרים ונדבות משום חלול שבת אעפ"כ צותה התורה להקריב קרבנות המוספים ואחז"ל מחללי' וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו נראה בעליל כיון שהוא צורך שבת אין איסור בדבר אדרבה מצוה ה"ה תפלות אלו בשחרית ומוסף שמדברים מענין היום שמתפללין שהקב"ה יחזיר העבודה שנוכל להקריב קרבנות דיומא ובתפילת השיאנו אנו מתפללים על ברכת מועדים ועל שמח יו"ט שנעלה לציון ברנה ונקריב לפניך קרבנות חובותינו ורצה במנוחתנו וכו' באהבה וברצון שבת קדשיך וינוחו בו וכו' קדשנו במצותיך במצוה של שבת ותן חלקנו בתורתיך שמצוה לעסוק בתורה ביום שבת יותר מבחול כדאיתא בטור ועוד ותן חלקינו בתורתיך שנדע לשמור שבת כהוגן הכל הוא לצורך השבת מענינא דיומא וכן הוא בתפלת רבון העולמים ובתפלה שהוא במעמדות ומה שאנו נוהגין כשמברכין החודש לומר יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו חת החודש וכו' זה אינו תפילה רק ברכה וכן ברכת יחדשהו וכן יקום פורקן הוא כעין ברכה וראו קדמונינו ז"ל שאחר קריאת התורה הוא עת רצון לומר ברכות אלו וכן הוא לענ"ד מה שנוהגין בכל תפוצות ישראל לומר מי שבירך לאחר קריאת התורה ושאר ענינים כאלה וכן לתקוע שופר בראש השנה קודם שמכניסין ספר תורה להיכל עפ"י מה דאי' בספרים בשם הזוהר דא"ר שמעון כאשר פותחין הארון להוציא ס"ת לקרא בו נפתחין תרעא דשמיא והוא עת רצון ובל"ס נשארים תרעא דשמיא פתוחים עד שמחזירין הס"ת להיכל ועד אז הוא עת רצון ולכן יקובלו כל הברכות והתפלות האלו ביותר וכן בחול בשעת הגלילה אומרים יהי רצון הוא מטעם זה שיקובלו תפלותינו וברכותינו אמן:

סימן כז

לפ"מ דאי' במג"א עיין סי' מ"ב סק"ד שאם אחד צר תפילין בכיס חבירו אינו יכול לאוסרו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ונלענ"ד דה"ה אם מניח מעות על שולחן חבירו איננה נעשית בסיס לדבר האסור ואיננה מוקצה ובאמת בגמ' גיטין כ"ב ע"ב ופוסקים מוכח להיפך המטמא והמנסך יינו של חבירו אוסר הכל וה"ה אם שוחט אדם בהמות חבירו לע"ז וצ"ל אם גנב אחד חפץ ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו זה מפני שאינו שלו וזה מפני שאינו ברשותו כי יקדיש את ביתו קודש כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכן אין יכול לאסור כיס של חבירו אם צר ביה תפילין מפני שהוא תשמיש קדושה שאינו יכול להקדיש דבר של חבירו והטעם שבסיס נעשה מוקצה מפני שהיא טפל לעיקר המוקצה ומבטל אותה למוקצה וזה יכולים לעשות הבעלים לבטל הדבר אבל לא אחר והנה לפ"ז לפי המנהג שפורסים מפה תחת הנרות בשבת כדי שלא יטנף המפה שעל השלחן מטפות שמן וכדומה ומניחין לחמי שבת ג"כ על המפה כדי שיהיה בסיס לדבר היתר החשוב יותר מ"מ הבעלים עשו מדעת שיהיה בסיס גם לדבר איסור א"כ אם בא אחר וסילק הלחם קודם בין השמשות אסורה המפה משום בסיס כי הבעלים עצמם עשהו רק שהניחו על הבסיס גם לחם שאינו מוקצה וכיון שבא אחר והסירם נשאר באיסורו ויש לפקפק קצת בזה.

סימן כח

נסתפקתי הא דאי' בשו"ע סי' שי"ט ס"א דבשבת מותר לברור אוכל מן הפסולת בידו כדי לאכול מיד והוא משום דמיקרי דרך אכילה אם עשה כך כדי לאכול מיד ואח"כ נתעכב ואינו יכול לאכול מיד אם הוא פטור כי גם זה דרך אכילה שלוקחין מאכל לאכול ומתחרט ואינו אוכל (א"ה הפמ"ג שם במשב"ז סק"ב ד"ה אם מסופק בכה"ג וכ' דלית כאן חיוב חטאת כיון דליכא מלאכת מחשבת עיי"ש) גם אם מבשל ביום טוב ואח"כ מתחרט מלאכלו או אינו יכול לאכלו אם פטור וה"ה להיפוך אם בישל ביום טוב לצורך חול שהוא חייב [בפרט במקום שלא שייך הואיל] ואח"כ נמלך ואכלו בו ביום אם הוא פטור ועיין בשו"ת בית שערים בסופו שמסופק אי חופר גומא ואין צריך לעפרו ושוב אח"ז נתיישב וצריך לגומא אי חייב או לא.

ועוד נסתפקתי מ"ש בגמ' ופוסקים ושו"ע סי' שי"ט שהבורר אוכל מתוך הפסולת ביד סמוך לסעודה דהיינו שמותר לברור הכל מה שיאכל בתוך הסעודה וצריך להיות סמוך לסעודה אבל אם בירר לצורך סעודה אחרת חייב אם בירר בשבת לעת ערב סמוך לסעודה ממש ולאכילת הסעודה כבר הוא לילה אם חייב או לא ונ"ל דמסתבר כיון שטעם ההיתר משום דבורר לאכול מיד בסעודה הוה כדרך אכילה ולא נחשב למלאכה א"כ ה"ה אם הסעודה בלילה מ"מ הוה דרך אכילה אבל לכתחלה אסור לעשות כך מטעם שמכין משבת לחול.

סימן כט

שאלה אם מותרת אשה לבדוק עצמה בשבת ויו"ט בחורין וסדקין כי אם תמצא דם נמצא הסמרטוט צבוע בדם האם יש בו משום צובע.

נ"ל להתיר מטעמים אלו הגם שאם יש לה עוד דם בפרוזדור נוח לה שתמצאהו על הסמרטוט כדי שלא תכשל מ"מ איננו מוכרח שתצבע הסמרטוט רק הדם מונח עליו ואם מקנחת הדם מעליו נשאר הסמרטוט נקי ואין בזה משום צובע ואם תמצא לומר שתבלע בהסמרטוט עצמו ונצבע מ"מ הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה כי מה לה בכך אם הסמרטוט נצבע אדום או לא תכליתה הוא רק לראות אם יש עליו דם הגם ששיטת התוס' במס' שבת דף ק"א ע"א ד"ה כותבו שיש על כל פנים איסור דרבנן מ"מ הוי ספק דרבנן ואולי לא תמצא דם כלל הגם שאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה זה לא מיקרי לכתחלה כי מוכרחת לעשות כך ועוד אין דרך צובע בכך שיתן סמרטוט בגופו לצבוע אלא צובעים בידים וליתן ביורות שבהם הצבע שיקלטו הצבע ובנדון דידן הוי כלאחר יד א"כ הוי שבות דשבות שמותר לצורך מצוה או לצורך גדול ועוד אין זה בגדר צובע כלל כי הוי דרך טינוף כדאי' בתוס' ביצה דף י"ח ע"א ד"ה מערמת והגם שיש חולקים שם מ"מ בנדון דידן שנצבע ע"י דם מבפנים י"ל דדברי הכל ששרי.

וספק הוא לי לפ"מ דאי' באו"ח סי' קס"ח סי"א שאם נותן פת פחות מכזית ליין אדום יברך בורא מיני מזונות כיון שאין להפת תוריתא דנהמא כיון שנתאדם ומסופקני אם מותר לעשות זה בשבת כי עי"ז יכול לברך עליו במ"מ ורוצה בצביעה אם מותר או לא.

והנה איתא בדרכי משה ובשו"ע הל' שבת סי' ש"כ סי"ט דאין צביעה באוכלין והוא מספר יראים וצ"ע הלא בגמ' דף ע"ח ע"ב איתא רב אמר שוחט חייב משום צובע וניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליזבנו מינה [א"ה עיין בפמ"ג סי' שי"ט באשל סקכ"ד שמחלק בין צובע אוכל ע"מ למכור שחייב או שצובע לאכול ועוד יש לחלק דבשר חי לא מיקרי אוכל ולמדתי כן מדברי החכם צבי ז"ל בסי' צ"ב שציין עליו הפמ"ג ויש להאריך] וצריך לומר שאם צובע בשעת אכילה למשל שמטביל פת ברוטב אדומה שאין כוונתו לצבוע הפת אלא שיתן הרוטב טעם בפת ופסיק רישא דלא ניחא ליה [והס' יראים אולי ס"ל דאפילו מדרבנן מותר עיין שבת דף קי"ב בתוס' בשם הערוך] ועוד י"ל כמו בבורר אוכל מחוך הפסולת בידו כדי לאכול מיד לאלתר מותר אבל אם מניח אותו לסעודה אחרת חייב והטעם כתבו הפוסקים דאם אוכלו מיד היינו דרך אכילה בכך וכמה פוסקים התירו מטעם זה לחתוך ירק דק דק סמוך לאכילה כן גם בצובע אוכל דרך אכילה בכך ועי"ל כיון שאוכלו מיד אינו צובע להתקיים ודומה למה שאי' בפוסקים דמנעכים התפורים יחד מחדש מותר להפרידם בשבת כיון שמעיקרא לא נעשה תפירה זו להתקיים וכש"כ אם אוכלו מיד פשיטא שלא נעשה צביעה זו להתקיים אעפ"י שאם היה מניחו זמן רב הוי מתקיים הצבע.

סימן ל

ראיתי לגאון אחד בספרו שמצדד להקל מי שמנגן בכלי להעמיד קול נגונו משום דבזמן הזה אין בקיאין לעשות כלי שיר ומביא ראי' מרמ"א או"ח סי' של"ט מ"ש על המחבר דאין מספקין יד על יד או על ירך גם אין מרקדין וכתב עליו הרמ"א שיטת התוספות שבזמן הזה שאין בקיאין לעשות כלי שיר יש להתיר ומסיים מוטב שיהיו שוגגים, ולענ"ד לא דמי כלל בוודאי לעשות מתחלה כלי שיר מחדש אין אנו בקיאין ולכן אין לחשוש שאם מרקד שיעשה כלי שיר כלי חדש לנגן בו כדי להרבות השמחה אבל אם הוא מנגן באמת בכלי שיר ואם יתקלקל צריך קצת תקון וחייב על זה משום מתקן מנא וזה קל לעשות כדאי' ברש"י בעירובין מובא במג"א שם שאם נפסק נימא אחת (וכנור אם קשרו וממשיך הנימא חייב משום מתקן מנא והראיה לזה שבסי' של"ח מביא המחבר שאסור לנגן בכלי שיר ומאריך בסי' זה ומבאר הפרטים באיסור נגון בכלי שיר ולא הגיה הרמ"א עליו כלום רק בסי' של"ט על מ"ש המחבר אין מרקדין על זה מגיה הרמ"א ומביא שיטת תוס' שיש סברא להתיר כיון שאין בקיאין לעשות כלי שיר וגם ע"ז כ' מוטב שיהי' שוגגין.

סימן לא

תמוה לי מאוד מ"ש ברמ"א או"ח סימן ש "ח סמ"ה שמותר לשחוק ביום שבת בכדור הלא הב"י שם מביא את הירושלמי מס' תענית פ"ד ה"ה שטור שמעון חרב משום שהיו משחקים בכדור ואי' שם במפרש ששחקו בשבת קודש וכן אי' באיכה רבתי שהיו מטיילין בכדור ביום שבת וא"כ נראה מזה שאסור גמור הוא שנענשו על זה ומדוע פסק ברמ"א להקל והתיר לשחוק בכדור וצ"ב מדוע אסור לשחק בכדור הלא המשחקים מוצאים בו עונג ועונג שבת מצוה רבה היא כדאי' בשו"ע או"ח סי' תט"ו ס"א בהג"ה וז"ל או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או בשבת בפרדס דבר זה נקרא דבר מצוה עכ"ל ומניחים בשביל זה עירובי תחומין אעפ"י שאין מניחין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ"ל ליישב כי מנהג ישראל הוא שממאסים ומרחיקים לשחק בכדור ואומרים הטעם מפני סרך ע"ז ויש סמך לזה במס' ע"ז דף מ' ע"ב צורה שיש בידה כדור או מקל סימן שה יא ע"ז וזה באמת עון פלילי ובירושלמי תענית אי' סתם מפני שהיו משחקין בכדור ולא כתוב שם בשבת אבל במדרש איתא בשבת וי"ל אורחי דמילתא נקט כי בימי החול היו טרודים בפרנסתם כדאי' שם שהיה מסחרם רב מאוד אבל בשבת היו פנויים ודברי הרמ"א י"ל שמצד שבת אין בו איסור אבל בתוספות במס' ביצה דף י"ב ע"א ד"ה הכי אי' דמשחקין בכדור שקורים פלוטא ביו"ט ברה"ר ונשמע דהיו נוהגין לשחוק בכדור ואולי זה שקורין פלוטא הוא מין אחר, אבל הב"י וד"מ שמביאים דברי תוס' לראי' להיתר לא חלקו בין פלוט"א לכדור.

סימן לב

נ"ל פשוט הגם שהלכה הוא [כמש"כ הרמב"ם הל' שבת פי"א הט"ו] שהכותב בשבת שתי אותיות חייב דווקא אם כותב בצבע שמתקיים על דבר המתקיים אבל בלאו הכא פטור מ"מ במשרטט כדי לכתוב או הבנאים המשרטטים כדי לכוון החתיכה אם גם משרטט בדבר שאינו מתקיים חייב שכל תכלית השרטוט הוא כדי שיהיה החתיכה מיושר ואח"כ אינו צריך לשרטוט כלל א"כ נעשה תכליתו של השרטוט ואח"כ השרטוט מיותר הוא משא"כ בכתיבה שכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן והכתיבה היתה במשכן שהיו כותבין אותו על קרשי המשכן כדי שאם יפרקו המשכן ויקימו אותו אח"כ ידעו לחבר דף אל חבירו וזה צריך להיות על דבר המתקיים ובדבר המתקיים.

סימן לג

מסופק אני בהא דס"ל אביי ורבא בפסיק רישא דניחא ליה דאף ר' שמעון מודה דחייב עיין מס' שבת דף ק"ג א' אם בכל השנה ניחא ליה דבר זה אבל בשבת לא ניחא לי' [בפרט אם מתכוין שלא ניחא ליה משום שלא יחלל שבת עי"ז אם יהי' ניחא לי'] אם זה בכלל לא ניחא ליה ופטור כי מה נפקא לי משום איזה טעם לא ניחא ליה ועיין בתוס' בבא מציעא דף ל' ובתוס' פסחים דף כ"ו ע"ב.

סימן לד

נסתפקתי במחמר אחר בהמתו בשבת שתזמור עצים מן האילן או שתנכש עלים יבשים מן השדה מה שאינם ראוים לה לאכילה [ואין לה נייח] וכוונת בעל הבהמה על שני דברים לרפות הקרקע וגם שיגדלו הזרעים הטובים יותר שחייב על זה משום זורע ומשום חורש אבל אם אינו מכוין לזה שיגדלו הזרעים אז אינו חייב אלא משום חורש כידוע אם חייב שתים משום מחמר ומשום שביתת בהמתו כיון שהבהמה איננה עושית אלא מלאכה אחת רק שתלויה במחשבתו מה דעתו אם מועיל דעתו לזה שנחשב שהבהמה עושה שתי מלאכות וחייב משום מחמר ומשום שביתת בהמתו ופשיטא לי שאם הבהמה עושית שתי מלאכות שונות בבת אחת על ידו שחייב משום מחמר ומשום שביתת בהמתו.

ועוד אני מסופק דפשיטא שדין מחמר נוהג בבהמה חיה ועוף אם יש לו קוף שהוא חיה וטבעו שכל מה שרואה שעושה האדם עושה גם הוא אחריו והוא עושה דבר בשבת בפני הקוף והקוף עושה אחריו מלאכה זאת אם חייב בזה משום מחמר ולמשל הוא מוציא חצי שיעור מרשות לרשות והקוף שאינו יודע לדקדק בשיעורין מוציא כשיעור או שהבעל עשה מה כלאחר יד והקוף עושה אחריו כדרכו ויש להביא ראיה ממה שאי' בע"ז דף י"א ע"א שאסור למכור בהמה לנכרי שמא ימכרנה בערב שבת בין השמשות והמשא יהיה על הבהמה והקונה ינסה אותה אז ומרים הבעל קולו ועי"ז הולכת ועובר משום מחמר מוכח שאם נושאת הבהמה ע"י קולו חייב משום מחמר ומכש"כ אם עושה מעשה שעי"ז תעשה הבהמה המלאכה,

ועוד אני מסופק אם אחד אומר לחבירו שירחץ ידו על הזרעים בגנתו של המשלח שאם המשלח בעצמו עושה כן הגם שאינו מכוין שיגדלו הזרעים מ"מ הוי פסיק רישא דניחא ליה וחייב אבל בארעא דחברי' אם נטל ידיו פטור משום דלא ניחא ליה כדאי' בשבת ק"ג ע"א א"כ אין השליח עושה שום עבירה ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומחייב המשלח והגאון בית מאיר כתב שבשבת שהקפידה התורה על שביתת גוף לא שייך בזה שליחות וכל זה בשבת דכ' בהדיא למען ינוח אבל ביו"ט דלא כתיב ביה למען ינוח יש לעיין בדבר אם חייב המשלח] ובזה מיושב דברי רש"י דכ' בפ' בא כל מלאכה לא יעשה ופירש"י ע"י אחרים והקשה הרמב"ן אם כוונת אחרים על גוים איננו אלא שבות מדרבנן ואם ע"י ישראל הלא בלאו הכי אסור לישראל לעשות מלאכה ויש ליישב אם מצווה לאחרים על אופן שכתבנו למעלה.

סימן לה

ראיתי בספר בשם הזוהר שמחיית עמלק יהי' בי"ד בניסן ומרומז בפסוק כי יד על כס ה' היינו י"ד ניסן ואם חל ערב פסח בשבת שיהי' אז עת רצון מאוד אחר חצות בזמן שחיטת הפסח ככתוב כה אמר ה' בעת רצון הראיתיך וי"ל הלא מחיית עמלק מצות עשה ונטילת נשמה בשבת הוא עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה עשה וכ"ת אפילו בנין בהמ"ק אינה דוחה שבת ויום טוב וי"ל שהקב"ה ימחה את עמלק כדכ' כי מחה אמחה את זכר עמלק הגם שיש לפקפק ולומר שגם הדבור יחשב למעשה דאי' בסנהדרין ס"ה ע"א מגדף הוי לאו שיש בו מעשה כי עקימת שפתיו הוי מעשה ואי' במדרש שהקב"ה מקיים כל המצות וי"ל שהקב"ה ימחה אותם ע"י מחשבתו שיעלה בזכר לפני הקב"ה למחות את עמלק ויש להמתיק זה בפסוק כי מחה אמחה את זכר עמלק היינו בזכרון אמחה אותו את זכר היינו עם זכר וי"ל שמחיית עמלק מלאכה שאינה צריכה לגופיה שאינם צריכים לפגריהם רק שלא יהי' בעולם ויותר טוב היה אם לא היו נולדים מעיקרא כדפירש"י שבת צ"ג ע"ב] מטעם זה הוי הוצאת המת מלאכה שאינה צריכה לגופיה אבל לר"י קשה שסבר מלאכה שאינה צריכה לגופי' חייב.

סימן לו

י"ל לפי מנהגינו המובא בשו"ע או"ח סי' תס"ז ס"ח שלא לאכול פירות יבשים רק באחרון של פסח אם מותר לאכלם ערב פסח אחר חצות אשר אז אסור חמץ ככל איסורים שבתורה ורק בפסח גופיה אסור במשהו ושאר חומרות שאנו נוהגים בהם ג"כ רק בפסח הוא והנה אם הטעם של איסור פירות היבשים הוא מפני שנתייבשו בתנור שאפו בו חמץ וזה הוי נ"ט בנ"ט דהיתרא החמץ בתנור והתנור בפירות ומקילין בזו באחרון של פסח ממילא גם בערב פסח מותר והטעם השני שאיתא במרדכי כי הפירות יבשים אשר המה מתוקים כאשר נתיבשו יוצא מהם המתיקות ונעשה כקמח על הקליפה אבל הגרועים שבהם אין בהם מתיקות רק דבר מועט ולכן מפזרים על הקליפה קמח להטעות הקונים שיחשבו שהם מהמשובחים המעולים יען שרואים הקמח על הקליפה והקמח יוכל להיות מתבואה שנלתתה קודם טחינה וטעם זה שייך גם בערב פסח אבל כיון שאנו מקילין בדבר זה באחרון של פסח מוכח כי הוא חשש חומרא אפשר להקל גם בערב פסח וצ"ע.

סימן לז

נסתפקתי מכונות החדשים [מאשיען] שנתקנו לאפיית המצות באופן שע"י המכונה נלוש העיסה ונתגלגלה ונערכת המצה ונאפת ונתגלגלת הכל ע"י המכונה אם במצות שמורה שיוצאים בזה בשני הלילות שצריכה לעשות לשם מצוה וע"י גדולי ישראל שיודעים בבירור שהמה גדולים כדאי' בשו"ע או"ח סי' ת"ס אם הפעולה הראשונה שישראל גדול עושה במכונה הלזו לשם מצות מצה וע"י הפעולה הזאת באורך כמה שעות המכונה עושה פעולתי' אם כל המצות האלו כשרים לצאת בהם ידי חובתם כי נאמר שהכל בא ונעשה ונגמר בכח הראשון שכיון לשם מצוה כי תמיד עוסק בהם ונחשב מה שנעשה ע"י הפעולה ראשונה כאלו הוא עשה הכל ויהי' הדבר מתוקן כך בשמירה ע"י העומדים שם שלא יבא לידי משהו חימוץ.

ויש להביא ראי' מש"ע או"ח בה' נטילת ידים בחביות של מים שסתום הנקב שלא יזוב המים מהחביות וכאשר מוציא הברזא ונוזלים המים מן החביות הוי כח גברא אבל על כל שפיכה ושפיכה צריך בכל פעם לסתום הברזא ולפתוח אבל אם החביות מוטה על צדה והנקב למעלה והמים אינם נוזלים ממנה רק הוא מצדד ע"י ברכיו לצדדין שיזלו המים אז כל אלו שנוטלין ידיהם מזו הנזילה כשר ומקרי כח גברא והחילוק מובן מאליו כיון שע"י שהטה החביות בברכיו התחיל המים לצאת ממנה ובא הכל ע"י כוחו אבל אם החביות הי' שופכות מים בלאו הכא ע"י הנקב רק הוא סתום בברזל שלא יזוכו ובהסרת הברזל יוצאים מים אשר בלאו הכא הי' נוזלים מעצמם לכן לא מקרי כח גברא רק בשפיכה ראשונה ויש לעיין ביו"ד סי' קכ"ה סעי' ב' הגם שכח עכו"ם ביין שע"י כחו יצא היין מהכלי אסור בשתי' מ"מ בג' כוחות שנתן הדפים לגלגל להקורה מותר בדיעבד אפי' בשתי' א"כ חזינן בג' כוחות לא נחשב עוד שבא מכחו ומותר בשתי' ה"ה בזה כחות של המכונה נעשה ע"י כמה כלים גלגלים אופנים ודפים וכדומה כמה כחות א"כ לא נחשב כח הראשון כלל ואין לו דין מצה שנעשה ע"י ישראל ואולי יש לומר אם כל הכלים של המכונה הלזו מחוברות יחד ע"י יתדות ברזלים שרויפען בלשון אשכנז] מעשה אומן נחשב הכל ככלי אחד וצריך להתישב בדבר הזה.

והנה הבית יוסף ביורה דעה ב סימן קכ "ה מביא בשם רש"י שמסופק אם כח כוחו מותר ובשם הרשב"א שאפילו על ידי עשרה כוחות אסור היין בהנאה והכריע הבית יוסף כיון שהוא רק מדרבנן ספיקא להקל וכן פסק בשלחן ערוך לפי זה בנידן דידן היה מקום להקל שמהני כח הראשון על כל הנעשה על ידו אבל לפי הכרעת הבית יוסף להתיר בכח נכרי מפני שהוא רק מדרבנן אם כן בנידן דידן שהוא מן התורה ספיקא להחמיר. [א"ה וי"ל ראי' מהא דפסק התבואות שור בסי' ז' כשיטת הפר"ח דאף אם הגלגל מתגלגלת כמה פעמים מכח הראשון של אדם שחיטתו כשרה גם לאחר שהסיר ידו אע"ג דבסי' ג' פסק דכח כחו פסול בשחיטה אבל אם גלגול הגלגל התחיל ע"י כח אדם הכל כח אחד מיקרי עיי"ש וי"ל].

ראיתי לגאון אחד מתאמץ ליתן טעם ויסוד שהמצות יהיו עגולים דווקא ולדעתי אם היו עושין המצות עגולים בכוונה שיהיו דווקא עגולים אין לבטל המנהג כי בל"ס יש לו יסוד אבל אנו רואים שכל השנה אופין לחמי חמץ ככרות עגולות הן פת קיבר הן פת סלת נקיה רובא דרובא וגם האופים הגוים עושין ג"כ פתם כל השנה עגולות הנוכל לומר שיש קפידא בדבר בל"ס מטבע העשייה והאפייה יותר קל במלאכתם לאפות עגולות ואדרבה חזינן שחביב הרבוע בתוה"ק במזבח הפנימי וחיצון כ' רבוע יהי' גם גבי חושן כתיב רבוע יהי' תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני ולחם הפנים ג"כ לא היו עגולים אלא ארוכים ורבועים.

סימן לח

אות א '. בתוספות פסחים ל"ה ע"ב ד"ה מי פירות איתא וז"ל ורש"י מסתפק במי ביצים אי הוה מי פירות לפי שאנו רואין שהעיסה נעשה עבה יותר מבמים ע"כ ונלענ"ד להביא ראיה לספיקת רש"י ז"ל דבגמרא חולין דף צ"ז ע"ב אי' ביצה בששים ואינה מן המנין ומקשה בגמרא הא אמרי אינשי מיא ביעה בעלמא הוא [ואינו אוסר] ותירץ דמיירי בביצה שיש בו אפרוח אלמא דנקטינן להלכה דביצה מיא בעלמא ודינו כמים וכ"פ רש"י שם דף ס"ה ע"ב ד"ה מותרות כיון שרואין שהעיסה נעשית עבה דינו כמים שמחמיץ ולשיטת ר"ת יש ליישב לפי מה דאי' שם דף ס"ה ע"ב בתוספות ד"ה גיעולי דזה דוקא אם הביצה בקליפתה אז אינם אוסרות אבל בקליפות אוסרות וא"כ ע"כ טעם ביצים ממש יש בהם ורק אם הן בקליפתן הפליטה היוצא דרך הקליפה היא כמים ואתיא שפיר.

אות ב' מה שתמה המג"א באו"ח סי' תס"ח סקי"ב על דברי המרדכי שכתב שאינן בקיאין בעניני חומרי המקום שהלך לשם מה בקיאות שייך בזה, נ"ל ליישב דהנה אם המה מחמירים בדבר שסוברים שהדבר אסור ואח"כ באו למקום אחר וביארו להם בראיות ברורות שהוא טעות כי הדבר מותר הוא אזי מותר לעשות כדברי השני יעויין בשו"ת כ"ס חיו"ד] אבל אם נהגו חומרא אעפ"י שיודעין שהדבר מותר עפ"י הדין ונהגו כך משום פרישות וכדומה אסור לנהוג קולא גם במקום שאינן נוהגין בפרישות זה כמבואר ביו"ד סי' רי"ד ולפ"ז י"ל שזה כוונת המרדכי שאין אנו בקיאין בחומרי מקום וקולו אם נהגו כך משום שסבורים היו שהוא אסור או משום פרישות בזה אינן בקיאים מאיזה טעם נוהגים כך.

סימן לט

במתניתין בפסחים דף צ"ט ע"ב ולא יפחתו לו מארבע כוסות ודקדקו בתוספות ד"ה לא יפחתו מדקאמר לו משמע דוקא בעל הבית מחוייב בארבע כוסות אבל לא בני ביתו עיי"ש בתוס' וי"ל הטעם דארבע כוסות שחייבין בהן עד שאם לא נתן לו הגבאי מוכר כסותו או משכיר עצמו הטעם משום פרסומי ניסא וא"כ אם כבר יש לו לבעל הבית על שולחנו ארבע כוסות אז כבר מפרסם בזה הנס ולכן אין נותנין לבני הבית מן התמחוי כי פרסום נס כבר נתקיימה ואין עליהם החיוב אלא כשאר מצוות וראיה לדבר ממה שפסקינן בקריאת מגילה וצריך לקראו בעשרה משום פרסומי ניסא אבל אם קראו כבר באותו העיר בעשרה כבר נתפרסם הנס ואז היחיד יכול לקראו ביחידות כדאי' בשו"ע או"ח סי' תר"צ סי"ח והלא היחיד מחוייב לקרא המגילה אבל הפרסום כבר נעשה כן גם בזה כיון שמתפרסם הנס בביתו ע"י ארבע כוסות של בעה"ב די בזה.

שם בתוספות ד"ה לא יפחתו מפלפלים התוס' אם הגבאי צריך ליתן ד' כוסות לעני או שהעני לא יפחות לו וסיים התוס' שרשב"ם פי' ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה וי"ל המשך סיום זה כי מפרשים בזה למה צריך הגבאי ליתן להעני ד' כוסות יען שהם מרמזים על ד' לשונות הגאולה ופרסומי ניסא שייך בזה לכן צריך הגבאי ליתן לו הגם שנר חנוכה ג"כ פרסומי ניסא הוא ואעפ"י כן לא מצינו שיהא חיוב על הגבאי ליתן לעני כי בנר אחד סגי לכל ב"ב ורק לחצי שעה ואין שכיח עני כזה.]

שם דף ק"ח אי' ת"ר הכל חייבין בד' כוסות אחד אנשים ואחד נשים ואחד קטנים אמר"י מה תועלת לקטנים ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו ויש לדקדק מה השיב ר"י הלא הקטנים אינם חייבים במצות אלא על האב מוטל לחנכו וי"ל אחז"ל כשם שיין יפה לזקנים כך הוא רע לקטנים והנה המג"א סי' שמ"ג סק"ג הביא בשם הרשב"א הגם שספי ליה בידים לקטן אפילו באיסור דרבנן אסור מ"מ אם הוא לצורך התינוק יש להקל וא"כ אם התירו בשביל צרכו לספות ליה דבר אסור בידים מכש"כ שלא יחייבו חכמים לחנכו בדבר שמזיק לו וזה שהשיב ר"י מה תועלת לקטנים ביין ודבר בזה לשון נקי ועיין ברש"י בריש מסכתין שכתב אפילו אם אותו הלשון אינו מאוס אם יוכל לדבר עוד יותר נקי יבחר בלשון שהוא נקי ביותר לכן אמר מה תועלת ולא אמר שיין מזיק לקטנים והנה שם בגמרא מביא ע"ז הפסוק ותבחר לשון ערומים וי"ל שמלשון רבים תבחר הנקי יותר.

שם בריש פרקין ר"י סבר שאסור לאכול ערב שבת ויו"ט מן המנחה ולמעלה ור' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך תיבת והולך מיותר וי"ל לפ"מ דאי' בתוס' שם ד"ה סמוך שהקשו על הא דתנן לא יאכל סמוך למנחה הא תנן בציקו של נכרי אדם אוכל עד שממלא כריסו ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והא אפילו מן המנחה אסור לאכול ותירצו בסעודה אחת מותר כי יזהר שלא יאכל כל שובעו כדי שיוכל לאכול כזית מצה באחרונה אבל אם אוכל איזה שעות קודם אז יתמלא האיצטומכא ע"י העיכול ולא יכול לאכול וזה י"ל כוונת ר' יוסי שאם אוכל מן המנחה ולמעלה אז ימשיך בסעודתו עד שתחשך וכשתחשך יאכל כזית באחרונה וזה אוכל והולך עד שתחשך.

סימן מ

בסוגיא מצות צריכות כוונה

כבר כתבתי במק"א שגם אם הלכה שמצוות צריכות כוונה י"ל שבדברים שנעשה תכלית המכוון מהמצוה יצא בה אף בלא כוונה למשל שאכל מצה בליל פסח ובפרט שאומר עליו מצה זו שאנו אוכלים וכו' וזוכר ע"י אכילתו תכלית המכוון במצוה זו הגם שלא נתכוון שעושה דבר זה לשם מצוה וכן במרור משום שמררו וכו' וכן ביו"ט שמצוה הוא להיות שמח וטוב לב אם אוכל בשר שלמים או יין ישן הגם שאינו מתכוין שעושה זה לשם מצוה כיון שעי"ז הוא בשמחה נתקיים תכלית כוונת המצוה וכן אם נותן לעני מתנה הגם שלא נתכוין לשם מצוה יש לו מצוה ולא יהא גרוע שאבד לו סלע ומצאו עני שיש לו שכר בזה מכש"כ אם נותן לו בידים ועתה נראה לי ליישב מה שהקשה גאון אחד [עיין כ"ס בשו"ת חאו"ח] עפי"מ שאי' בגמרא ברכות ט"ו ע"א דחרש המדבר ואינו שומע אסור להפריש תרומה לכתחלה מפני שלא יוכל לברך אבל אם הפריש תרומתו תרומה והקשה הגאון זצ"ל הלא פשיטא הוא כיון שברכות רק מדרבנן ואינן מעכבות פשיטא שתרומתו תרומה ויש ליישב לפי שיטת רבינו שמואל אפילו אם מצוות אין צריכות כוונה ויצא בלי כוונה מ"מ היפך כוונה מועיל שלא יצא וכבר כתבתי במק"א שכוונת רבינו שמואל דבר שתלוי בכוונה כמו שנקט כסא דשכרא בידו וחשב בתחלת הברכה לומר בפה"ג בזה מועיל היפך כוונה לבטל כוונה ראשונה אבל אם עשה מעשה בפועל שאכל מצה בליל פסח יצא כי היפך כוונה לא יבטל המעשה יען לא אתי מחשבה ומבטל מעשה כמו אם כפאוהו ואכל מצה ויודע שהוא ליל פסח ואעפ"י כן לא רצה לאכול עד שכפאוהו הלא אין לך היפך כוונה גדולה מזו ואעפ"י כן יצא והנה לפי הנראה מגמרא פסחים דף ד' ע"ב שהכל חבירים אצל בדיקת חמץ אפילו עם הארץ הגם שבדיקת חמץ הוא רק מדרבנן [והוא דבר שיש בו טרחא נאמנין] וא"כ אחר שתקנו חכמים לברך ברכת המצוה והוא אינו מברך מראה בזה שאינו רוצה לקיים מצוות תרומה והוא כמו היפך כוונה ואשמעינן הגמר' דאעפ"י כן יצא ותרומתו תרומה שאין מחשבתו מבטל המעשה של הפרשה ואעפ"י שתרומה גם במחשבה נעשית תרומה שאם חשב שמה שבצד דרומו של הכרי יהי' תרומה וסמוך לו המעשר הוה תרומה וילפינן מדכתיב ונחשב לכם תרומתכם מ"מ כיון שמחשבה זו מועיל שזה יהיה תרומה ומתיר את הטבל נחשב מחשבה זו למעשה כדאי' להדיא בקידושין דף כ"ט ע"א ועיין בפירש"י דגולמי כלי עץ שעתידין לשבץ ולכרכר וכו' אינן מקבלים טומאה כיון שעדיין לא נגמר מלאכתן חשב עליו שלא לשבץ ושלא לכרכר נעשית ע"י מחשבה זו כלי גמורה ומקבל טומאה מכאן ואילך חשב אח"כ לשבץ ולכרכר אותו כלי אינו יוצא מידי קבלת טומאה הגם שמחשבה מבטל מחשבה כיון שע"י מחשבתו הראשונה מקבל טומאה הוי כמעשה ואין מחשבה שניה מוציא מידי מעשה ה"ה י"ל בזה כיון שבמחשבתו נעשית תרומה הוה כמעשה ואין מחשבה מוציא מידי מעשה.

סימן מא

נסתפקתי המחמירים מחמת שיראים שלא התנהגו באפיית מצות כראוי לשמרם מחימוץ ומנשהו חמץ אינם אוכלים מחמת זה כל הפסח מצות רק כזיתים המחוייבים לאכול בב' לילות הראשונות אי שפיר עבדי לפי מה דמבואר במג"א סי' תע"א ו סימן קפ "ח שלאכול כזית פת בשבת ויו"ט בלילה ויום הוא דאורייתא אם יש להחמיר בזה לבטל מצות התורה ועלה בדעתי לפ"מ דאיתא באו"ח סי' רכ"ח מי שרגיל לישב בתענית תמיד ואכילתו מזיק לו אין צריך לאכול בשבת ויוכל להתענות שתכלית האכילה הוא העונג והשמחה וכיון שמצטער באכילה מתבטל מעונג ושמחה עי"ז ולכן אינו מחוייב לאכול וכן נהג ר' יודא החסיד ז"ל וא"כ אם יאכל מצה ובכל היום עולים הרהורים בלבו וירא אולי לא היו כשרים כראוי ולבו נוקפו כל היום מזה ומצטער עי"ז מחמת ספיקתו פטור מאכילה אפילו מתענה כל היום מטעם זה אינו צריך לישב תענית לתעניתו כמי שמתענה בשבת ויו"ט תענית חלום שמחוייב לישב תענית לתעניתו מפני שביטל עונג שבת אבל זה לא היה מחוייב מעיקרא לאכול אדרבה כיון שאכילתו צער הוא לו וקצת ראיה לדבר ממה דאיתא בשו"ע הל' ר"ה סי' תקצ"ז ס"ג בהג"ה שכשמתענה תענית חלום בראש השנה אינו צריך לישב תענית לתעניתו כיון שלמקצת רבותינו מצוה להתענות בר"ה וברשות התענה ועשה מצוה וספיקא להקל כי למיתב תענית לתעניתא אינו אלא מדרבנן.

סימן מב

פסחים ס"ו ע"א בתוס' ד"ה מה לתמיד שכן תדיר הקשו בתוס' על מה שדרש הלל שפסח דוחה שבת ק"ו מתמיד והשיב שק"ו פריכא הוא מה לתמיד שהוא כליל ותדיר ותימה ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם גרידא דדחי שבת ובמהרש"א שם לא משתי הלחם לבדו נילף פסח שי"ל מה לשתי לחם שהם באים להתיר כדאי' במנחות אלא מאחד מבינייהו מתמיד או מילה ושתי הלחם ונלענ"ד ליישב מתמיד ומילה לא נוכל למילף במה הצד ואם תאמר תמיד מפני שהוא קרבן ציבור דוחה שבת משא"כ פסח מילה יוכיח וא"ת מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות תמיד יוכיח לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם ששניהם דוחים שבת ה"ה קרבן פסח דוחה שבת וזה כוונת התוספות והנה דבר שנילף במה הצד נדחה בפירכא כל דהוא כדאי' בחולין קט"ו ע"ב והנה פסח לא נוכל למילף מתמיד ומילה במה הצד שיש להשיב מה לתמיד שהוא מתיר היינו שמתיר להקריב קרבנות על המזבח שקודם התמיד אסור להקריב שום קרבן הגם שבדיעבד אם הקריבו כשרים [כדאי' במנחות מ"ט ע"ב] מ"מ פירכא כל דהו הוה ומילה ג"כ מתיר שיוכל לאכול קדשים אם נמול או הכהן שנמול ניתר בתרומה משא"כ ערל וא"כ לא נוכל לילף פסח לא ממילה ותמיד ולא משתי הלחם שעל כולם יש להשיב שהם באים להתיר משא"כ פסח.

סימן מג

בירושלמי פסחים ריש פרק אלו דברים לא ידעו בני בתירא אי פסח דוחה שבת והשיב להם הלל הלא יש לנו מאה פסחים שדוחים את השבת [היינו שני תמידין שמקריבין בכל שבת] אית תני תנייא מאה פסחים ואית תני תנייא מאתיים פסחים ואית תנייא שלש מאות פסחים ע"כ ומפרש בירושלמי הא דתני מאה פסחים היינו שני תמידין עולת תמיד שמקריבין בכל שבת הא דתניא מאתיים פסחים היינו עם קרבן מוסף של שבת והם שני כבשים בני שנה חמשים שבתות בכל שנה עולים מאה ועם השני תמידים מאתיים והא דתניא שלש מאות צ"כ על אופן אם חל ר"ה בשבת שמקריבין כוסף על מוסף שבת פר אחד איל אחד שבעה כבשים ושעיר חטאת המה עשרה ועוד מוסף ר"ח שני פרים איל אחד שבעה כבשים ושעיר חטאת המה ביחד אחד עשר ועם מוסף ר"ח המה אחד ועשרים קרבנות ובאותו שנה חל יום ראשון של סוכות א"כ בשבת ומקריבין למוסף היום שלשה עשר פרים שני אלים ארבעה עשר כבשים וחטאת אחד עולה ביחד שלושים קרבנות וגם שמיני עצרת חל בשבת שמקריבין פר אחד איל אחד ושבעה כבשים ושעיר חטאת המה עשרה ואם חל באותו שנה שבועות בשבת מקריבין למוסף היום פרים שנים איל אחד שבעה כבשים ושעיר חטאת והמה אחד עשר ועל שתי הלחם מקריבין שבעה כבשים פר אחד אילים שנים שעיר לחטאת ושני כבשים לזבח שלמים ביחד שלשה עשר עם קרבן מוסף עולים לעשרים וארבעה ובאותו שנה ראש חדש יחול בשבת שני פעמים ומקריבין במוסף ר"ח אחד עשר קרבנות שהם שנים ועשרים וחשבון כלם עולים לתשעים ושבעה קרבנות ושבת שבתוך הפסח א"כ עולה יותר ממאה ואח"ז ראיתי שכבר פירש כן בקרבן העדה במקומו.

ועכשיו נחשוב האיך יכולים כל אלו לחול בשבת בשנה אחת כי כאשר קדשו על פי הראיה אליבא דאחרים עיין מס' ראש השנה ובערכין שעצרת פעמים בחמישי בסיון ופעמים בששי בסיון ופעמים בשביעי ואין מעברין בשנה לא יותר משמנה ולא פחות מארבעה חדשים א"כ אם ר"ח חל בשבת תשרי יהיה ר"ח חשון ביום ב' חשון מלא יהיה ר"ח כסליו ביום ד' כסליו מלא יהיה ר"ח טבת ביום ששי טבת מלא יהיה ר"ח שבט ביום א' שבט מלא ר"ח אדר א' ביום ג' אדר א' מלא ר"ח אדר שני ביום ה' אדר שני חסר הוה ר"ח ניסן ביום ששי ועצרת חל ביום חמשים שהוא בשבת ניסן חסר חל ר"ח אייר בשבת אייר חסר ר"ח סיון ביום ראשון תמוז חסר ר"ח אב ביום ב' ואולי בחשבון אחר ימצא שיחול שני פעמים ר"ח בשבת חוץ ר"ה שחל בשבת וזה הוא החשבון ר"ה חל בשבת תשרי מלא ר"ח חשון ביום ב' חשון מלא ר"ח כסליו ביום ד' כסליו מלא ר"ח טבת ביום ו' טבת חסר ר"ח שבט בשבת שבט מלא ר"ח אדר ביום שני אדר ראשון מלא ר"ח אדר שני ד' אדר שני מלא ר"ח ניסן ביום ששי ויהיה שבועות ביום חמשים שהוא בשבת ניסן חסר הוה ר"ח אייר בשבת שהוא ר"ח השני בשבת ואתיא הברייתא כאחרים.

סימן מד

בספר התעוררות תשובה חלק ג' סי' ס"א בד"ה בספר ה"ת כתב שם וז"ל תנור המחובר צריך שבירה כמו שאינו מקבל טומאה ולא בעי נתיצה כיון דמחובר לקרקע וחשוב כקרקע ע"כ וראיה זו טעות סופר הוא כי המעיין במס' כלים פרק ה' מ"ו וברע"ב שם שלאחר שהוסק התנור כולי עלמא מודים דמקבל טומאה בתלוש ומשמע שם שמכש"כ שמקבל במחובר ואי במחובר בעי נתיצה מכש"כ בתלוש.

איתא בביצה דף ל"ו ע"ב כל שחייבין עליו ביום טוב משום שבות משום רשות ומשום מצוה וכו' ואלו הן משום רשות אין מקדשין וכו' ולא מייבמין והקשה בטורי אבן דקתני משום רשות אין מקדשין ולא מייבמין והא תנן במועד קטן דף י"ח ע"ב אין נושאין נשים במועד וכו' ולא מייבמין ובגמרא הטעם משום מניעת שמחת הרגל ולשמואל משום דאין מערבין שמחה בשמחה דכ' ושמחת בחגך ודרשינן ולא באשתך והוא דרשה מן התורה ולא אסמכתא כנראה מדברי התוספות כתובות דף מ"ז ע"א ד"ה דמסר לה ונלענ"ד ליישב די"ל דעיקר שמחה איננו רק בנושא בתולה משום שהיא כורתת לו ברית וביבום אם מייבם אשת אחיו מן האירוסין ולא מבעיא קאמר לא מבעיא בתולה פנויה אפילו בתולה שהיה לה כבר בעל ג"כ אסור אבל אם איננה בתולה אין השמחה גדולה כל כך והא דתני ומחזיר את גרושתו י"ל דמיירי בגרושתו מן האירוסין הגם שהיא בתולה אעפ"י כן מותר אבל ביום טוב אסור משום שבות אבל לדברי התוס' כתובות הקושיא מעיקרא ליתא דאי' שם בגמרא דנערה מעשי ידיה של אביה כיון שנתנה התורה לו רשות למסרה לחופה והא מבטל אותה ממעשי ידיה שמע מינה דמעשה ידיה לאביה ומדחי שם הש"ס דמסר לה בשבתות וימים טובים והקשו בתוס' בימים טובים אסור משום אין מערבין שמחה בשמחה והיא דאורייתא ותירצו דמיירי בתוספות יום טוב שהיא אסורה במלאכה משום יום טוב ואין מערבין שמחה לא שייך בזה דתוספות יו"ט אינו אלא לענין שביתת יו"ט ולא לענין שאר מצוות הנוהגות ביו"ט אי נמי דנשואין בלא סעודה הגם דבגמ' יבמות פרק החולץ משמע דגם בנשואין בלא סעודה שייך שמחה מכל מקום אינו שמחה גדולה כל כך שיהיה בה משום אין מערבין שמחה בשמחה כפי זה נכון כיון שבתוספות יו"ט מן התורה מותר אסרו משום שבות.

ועי"ל באמת אם נושא ביו"ט עובר בעשה של ושמחת בחגך אבל לא מצינו שאם אחד כבר עבר מצות עשה שיהו מכין אותו מכת מרדות אבל אם עבר על שבות מכין אותו מכת מרדות.

ועל דברי התוספות יש לעורר דתוספות יו"ט אינו אלא עשה ואמרינן במס' סוכה דף כ"ח ע"א דנשים פטורות מתוס' יו"כ משום דהוא רק עשה והוי מעשהז"ג רק ילפינן האזרח לרבות הנשים ואין זה אלא לענין יום הכפורים וא"כ אם גם מסר אותה בתוספות יו"ט הלא מבטל אותה ממלאכה דהיא מותרת לעשות מלאכה אז ואין לומר דגילה לן קרא ביום הכפורים וילפינן מינה יום טוב דהא יו"ט קיל מיו"כ ועיין בהתעוררות תשובה חלק ראשון סי' מ"ש בזה.

סימן מה

נשאלתי מתלמיד אחד מירושלים שלמד פה בישיבה ודעתו לחזור איך ינהיג ביום טוב שני וידוע שלרבותינו האחרונים ז"ל דעות חלוקות בזה [עיין בשערי תשובה או"ח סי' תצ"ה] ונ"ל כך שיניח תפילין בלא ברכה ויאמר בהם ק"ש בצנעא כדאי' בפ"ח שם ויתפלל שמ"ע של חול ויזכיר בברכת שמע קולינו ושמחנו ביום חג פלוני הזה ויהיה כוונתו בתיבת הזה חג הזה שהוא בחו"ל שלא יאמר שקר לפני הקב"ה כדאי' בשו"ע שהמתפלל בשבת ויו"ט תפלת חול והזכיר בתפלה מענינא דיומא שיצא בזה ואין צריך לחזור ולהתפלל וברכת הלל יכוון לצאת בברכת השליח צבור ויענה אמן ואם הוא ביחיד יאמר הלל בלא ברכה וכיון שהוא אומר הלל מספק אין בו משום חשש כל הקורא הלל בכל יום הר"ז כמחרף ומגדף תפלת מוסף יתכוון לשמוע מפי שליח צבור בחזרתו בקול רם הלא מי שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח וחוה"מ צריך לחזור ולהתפלל ואם כוון לצאת בחזרת ש"צ מתחלה ועד סוף וענה אמן יצא בזה כאלו התפלל הוא בעצמו הגם ששליח צבור אינו מוציא רק את מי שאינו בקי ולעם שבשדות מ"מ כיון שכבר התפלל יוכל לצאת בתפלת ש"צ א"כ זה שמסופק אם צריך ויכול להתפלל מוסף בעצמו לא גרע מזה ששכח יעלה ויבא ואם הוא ביחיד לא יתפלל מוסף ופשיטא אם קורין אותו לקריאת התורה שיכול לעלות ולקרות כדאי' באו"ח סי' תקפ"ח ובמג"א שם שבתענית בה"ב לא יעלה לתורה מי שאינו מתענה אבל אם כבר קראו אותו יוכל לעלות הגם שהוא אינו מתענה ואינו מחוייב לקרות בתורה ה"ה בזה. ואם הוא כהן יוכל לישא כפיו כיון שהצבור חייבים להתפלל מוסף ולהם התפלה חיובית יוכל הוא לישא כפיו כמו כהן שכבר התפלל ונשא כפיו ומתרמי ליה ציבורא אחרינא ואינו מתפלל עמהם אעפ"כ יוכל לישא כפיו עוד הפעם והנה בליל שני יאמר בתפלתו אתה חוננתנו שסדר הבדלות הוא מונה ואין בו משום זלזול יום טוב וקידוש ישמע מאחרים שיוציאו אותו ואם אין לו מי שיקדש לו יאכל בלא קידוש שספק ברכות להקל, הבדלה על הכוס לא יעשה משום ספק ברכה ובמוצאי יו"ט שני ג"כ לא יוכל להבדיל אולי אותו יום חול והבדלה במוצאי יו"ט אינו מבדיל אלא כל הלילה אבל באסרו חג לא ויש מרבותינו האחרונים שסוברים שיוכל להבדיל כל יום אסרו חג אבל לא במוצאי היום רק ישמע הבדלה מאחרים אבל אם חל ליל שני במוצאי שבת להבדיל ולומר ברוך אתה המבדיל בין קדש לחול אינו יכול דלמא יו"ט הוא רק יאמר ברכת הבדלה בלי שם ומלכות ובלי חתימה אבל במוצאי יו"ט שני יוכל להבדיל על הכוס בברכה ממנ"פ אם יו"ט הוא צריך להבדיל במויו"ט על הכוס ואם חול הוא הלא לא הבדיל במוצאי שבת ומי שלא הבדיל במו"ש יוכל להבדיל עד סוף יום ג' דנקרא בתר שבתא כדאי' שם בשו"ע ויש לומר דהסברה דבמוצאי יום טוב אם לא הבדיל יוכל להבדיל כל היום של אסרו חג עד הלילה אם כן ביום אסרו חג אחר פלג המנחה יוכל להבדיל ממ"נ אם חול הוא ואתמול יו"ט הרי יוכל להבדיל כל היום ואם היום יום טוב הרי בכל השבתות וימים טובים במקום מצוה יוכל להבדיל מפלג המנחה ולמעלה כדאיתא בשלחן ערוך סימן רצ "ג סעיף ג' עיין שם וגם שאיתא שם שיתפלל תחלה מעריב הלא יוכל להתפלל תחילה מעריב ובדיעבד אם הבדיל קודם תפילת ערבית יוצא כמו מי שמקדש בערב שבת אחר פלג המנחה קודם שהתפלל ופשיטא שאסור במלאכה ואפילו בן א"י שדעתו לחזור בקרוב ואינו צריך לקדש יו"ט שני מ"מ אסור הוא במלאכה אפי' בצנעא כדאי' בשו"ע סי' תצ"ו בליל שני של פסח יעשה הסדר עם אחד מבני חו"ל ויקיים כל מצות הסדר רק קידוש והברכות יאמר לבן חו"ל שיכוון להוציאו והוא יכוון שיצא בו ויענה אמן ואם הוא יחידי יעשה עניני הסדר בלי ברכות וכיון שאינו מקדש משום ספק ברכה יאמר הגדה וחצי הלל בלא ברכת אשר גאלנו ויברך על הכוס וכיס שני יברך עליו ברכת המזון וכוס שלישי יאמר עליו הלל בלי חתימה וישתה בלא ברכת פרי הגפן ועל כוס רביעי יאמר נשמת בלי חתימה וישתה בלא ברכה ויקיים בזה מצות ד' כוסות וענין עירוב תבשילין אם חל ערב שבת ביו"ט יעשה ע"ת בלי ברכה או ישמע הברכה מאחר וישיבה בסוכה בשמיני עצרת צריך לקיים מצד ספק דלמא הוא שביעי אצלו אבל י"ל הא דאיתא בגמרא ופוסקים ששמ"ע בין השמשות אם רצה לאכול סעודה צריך לאכול בסוכה הגם שהוא ספק ספיקא דלמא שמיני הוא ואם הוא שביעי דלמא כבר לילה הוא מ"מ כיון שתקנו חז"ל יו"ט שני כוודאי כל מה שנוהג בראשון נוהג בשני אבל איש פרטי שמסופק אם מחוייב לעשות ביום זה יו"ט א"כ נדון כספק ספיקא אם מחוייב או לא וספק דרבנן להקל מ"מ יש לו להחמיר,

עוד י"ל שיתפלל מוסף אם הוא יחידי באופן שיתפלל תפלת חול ויזכיר בשמע קולנו והביאנו לציון עירך וכו' ונעשה מוסף יום הזה וכו' אם מחוייב בתפלת מוסף יוצא בזה ואם חול הוא אצלו יתפלל בתורת נדבה ולחדש אין צריך בזה דאין לך חדוש גדול מזה שמתפלל מצד ספק כדאי' להדיא בשו"ע או"ח סי' קי"ח.

סימן מו

שאלה בא לפני מבן א"י שלמד בישיבה בחו"ל ויתעכב פה ללמוד בישיבה איזה שנים ודעתו לחזור והנה לפי מה דאיתא במג"א בסי' תס"ח ס"ק י"ב שכתב דבחורים שלומדים בישיבה ב' וג' שנים דעתם לחזור משמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אעפ"י שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים וגם נסתפקתי היכא דאיתא פלוגתא מרבותינו ז"ל בבן א"י שהלך לחו"ל או בן חו"ל שהלך לא"י באיזה אופנים שחייבים ביו"ט שני או פטורים כמו במג"א סי' תצ"ו ס"ק ו' ובשערי תשובה שם שהובא דיעות שונות בזה ומסופק האיך יעשה נראה לי שיש לעשות כך מתפלל בליל ביו"ט שני תפילת י"ח של חול ויאמר יעלה ויבא אם הוא חול המועד יפה התפלל ואם הוא יו"ט ג"כ יוצא כמו שאיתא בסי' קכ"ז שמתפלל ביו"ט או בשבת תפילת של חול והוזכר בו שבת או יום טוב יצא ואם הוא ליל פסח יעשה הסדר אצל אחד מבני חו"ל ויאמר לו שיכוון כל הברכות קידוש ושאר ברכת הסדר להוציאו והוא מכוון לצאת בו אם אצלו יו"ט ואם אי אפשר לו יעשה הסדר לבדו בפני עצמו ולא יברך הברכות משום ספק חומר לא תשא וברכות אינן מעכבות אבל קידוש לא יוכל לומר משום ספק ואז יאמר על כוס ראשון ההגדה ויאמר עד בכל דור ודור על הכוס וישתה ואחר כך יאמר על כוס שני בכל דור ודור עד ברכת גאל ישראל וישתה בלא ברכה ואחר ברכת המזון על כוס שלישי וישתה ואחר כך יגמור הלל על כוס רביעי בלא ברכת יהללוך וישתה כוס רביעי, בשחרית יתפלל ג"כ ג"הי"ח כמו בלילה ברכת הלל במקום שאין מברכין על הלל רק בשאר ימי פסח ישמע ברכת ההלל מש"צ או מאחר שיוציאו, מוסף יתפלל כאתמול ואפילו הוא חול המועד לא הפסיד אם הוא אמר גם פסוקים בחודש הראשון במוצאי יו"ט ישמע הבדלה מאחרים שיכונו להוציא אותו ואם הוא לבדו יש פלוגתא בגדולי האחרונים זצ"ל, אם לא הבדיל במוצאי יום טוב עד מתי יוכל להבדיל ויש מהם סוברים רק ליל יו"ט ולא יותר לכן משום ספק ברכה לא יבדיל מעצמו הגם שלא הבדיל בליל יו"ט שני בתפילת י"ח יוכל לומר אתה חוננתנו ואינו הפסק ועוד סדר הבדלות מונה משום הפסק בתפלה שאמר מה שאינו צריך לומר (כי אולי יו"ט הוא ואינו צריך להבדיל) אין חשש כדאיתא בשו"ע סי' ק"ח סעי' י"ב וז"ל הטועה ומזכיר מאורע בשאר ימים בתפלה ולא בזמנה לא הוי הפסקה וביו"ט שני של ימים האחרונים ינהג כך מתפלל תפילה של חול ויאמר יעלה ויבא את חג המצות הזה ויכול לכוין בתיבת הזה משום ספק את חג המצות הזה שבני חוץ לארץ וכן בשחרית וכן במנחה ברכת הלל ישמע מאחרים להוציאו והלל יאמר בעצמו ואין בזה איסור משום קורא הלל בכל יום כיון שעושה משום ספק ותכלת המוסף ישמע מהשליח ציבור ויצא בתפילתו ולא גרע מהא דפסקינן סי' כ"ח סעי' י"א וב סימן רס "ח סעי' ד' משום טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח או בחול המועד שצריך לחזור ולהתפלל ישמע תפילת ש"ץ ויכוין לצאת בתפילתו כיון שכבר התפלל דינו כאינו בקי או כעם שבשדות שיוצאים בתפלת ש"ץ ובמיו"ט ישמע הבדלה מאחרים ואם חל יום האחרון באחד בשבת יוכל להבדיל במיו"ט בעצמו ממה נפשך אם יו"ט הוא צריך להבדיל ואם חול הוא כיון שלא שמע במוצאי שבת ולא בירך הבדלה של חול צריך להבדיל עתה הבדלה של חול משום תשלומין דשבת כדפסקינן בשו"ע סי' רצ"ט ואם לא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד סוף יום שלישי ובליל שמיני של סוכה יאכל בסוכה אם יו"ט הוא היינו אם יום שמיני הוא אוכל בסוכה כתקנת חכמים ואם לאו אינו אוכל בה לשם מצוה ומשום נראה כמוסיף אינו כיון שמתכווין לאכול בה רק משום ספק כדאיתא בסי' ל"א במג"א ס"ק ב' וז"ל והמניח תפילין בחול המועד אינו עובר משום בל תוסיף כיון שאינו מתכוין להוסיף פי' שעושה משום ספיקא שמא חול המועד חייב בתפילין עכ"ל.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה