התעוררות תשובה חלק ד· רבי שמעון סופר
עניני חלק אבן העזר
סימן א
דקדקתי בשו"ע אהע"ז סי' ס"ו איתא לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם לא מצא ישא בת גדולי הדור וכו' לא מצא ישא בת גבאי צדקה לא מצא ישא בת מלמד תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ ולא כתב מה יעשה אם לא מצא בת מלמדי תינוקות כי י"ל שלא רצה לומר ואל ישא בת עם הארץ כיון שהאיש מצווה הוא בפריה ורביה ולכן לא קאמר אל ישא בת עם הארץ רק יעשה מה שטוב בעיניו אבל האשה שאינה מצווית בפריה ורביה עליה אמר ואל ישיא בתו לעם הארץ הגם שבגמרא דידן אינו נוסחא זו אולי נוסחא אחרת היה לו להמחבר או פסק כן מדעת עצמו.
סימן ב
על מה דאי' בס' התעוררות תשובה ח"ב סי' ס"ב שאם על עמון ומואב אמרה תורה שלא יבואו בקהל ה' על אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים עמלק שמצוה למחות אותו א"כ ענשם גדול מעמון ומואב ואעפ"י כן מותר לבא בקהל מיד והעירני חתני הרבני מוה"ר ישראל שמואל קליין נ"י ליישב שעמלקי הבא לפנינו מצוה להרגו ועיין בספר החינוך במצוה זו שאם רואה עמלקי מצוה להרגו ממילא לא צריכה התורה לומר שלא יבא בקהל כמו עמון ומואב שמותרים להתגייר רק שלא יבואו בקהל היינו לישא בת ישראל.
סימן ג
נסתפקתי אם אשת אביו של גוי אסורה לו לאחר שגרשה אביו דהיינו לאחר שהוציאה מביתו ושלחה לנפשה כיון שאשת אביו של גוי אסורה לו גם לאחר מיתת אביו עיין סנהדרין דף נ"ח ע"א או לא וגם אם נתגיירו הוא אסור לישא אותם מדברי סופרים כמו אחותו מאמו משום שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה אבל בזה י"ל שאין הכל יודעין אם היא אשת אביו משא"כ אחותו מאמו שהכל יודעין.
סימן ד
איתא במס' דרך ארץ פרק ראשון שאל ר"י בן תדאי לר"ג מה אשתי שאני מותר בה אני אסור בבתה אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה א"ל צא ופרנס לי כהן גדול שכתוב בו כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואני אפרנס לך כל ישראל וצריך לפרש למה לא אמר לו הפסוק כי יקח איש אשה [ועיין בהתעוררות תשובה ח"א סי' קל"ח ד"ה במסכת] וי"ל כי אפשר ליקח אשה בת אשה שלא היתה מקודשת רק פלגש בלי כתובה וקידושין עיין באהע"ז סי' כ' אבל כהן גדול שצריך ליקח בתולה א"כ כיון שילדה אמה אותה כלו בתוליה ואמה אסורה לכה"ג ושייך בזה הקל וחומר אבל קשה שאי' שם עוד אין דנין קל וחומר לעקור דבר מן התורה א"כ לא נחית עוד תירץ הראשון ובמה דן ק"ו שעקר דבר מה"ת אבל סמיך ליה אי' שם הבא על הנדה בנו הנולד מזה אם הוא כהן כשר להקריב על המזבח והלא יש ק"ו בזה ומה אשת חבירו הבא עליה בנו ממזר הוא אשתו המותרת לו בכל עת ובעת נדתה אעפ"י כן אסורה לו מכש"כ שיהא הבן ממזר ופסול ואעפ"י כן התירה התורה אותו אפילו להקריב על המזבח כדרשינן מקרא א"כ ק"ו זה נגד מה שהתירה התורה.
סימן ה
מה שכתב בהתעוררות תשובה ח"ג סי' י"ד שאחד יכול לעשות שליח גם במקומות הרחוקים וראייתו מנזיר דף י"א שאומר לשליח צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אבל אשה שהיתה אשת איש בשעה שמינה השליח ונתגרשה אח"כ מותרת לו וכתב שם דדוקא בזה האופן משום שהיתה אז א"א אבל אשה שלא היה יכול לקדשה משום שהיא בדרך רחוקה במדינת הים בזה לא אמרינן כל מילי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי למיעבד וכעת נראה לי שהרי המשלח יוכל לקדש אשה שעומדת בסוף העולם ע"י שממנה שליח [בפני שני עדים] לאחד שדר בסוף העולם שיקדש לו אשה ביום פלוני וגם היא תוכל לעשות שליח לקבלה על אופן זה
סימן ו
ראיתי שאחד מעורר שהרבנים נ"י ידרשו ויחקרו אם יש לכל אשה הכתובה אם לא אולי נאבדה ממנה יען כי אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה אפי' שעה אחת וכא ראיתי מעולם מי שיעורר ע"ז ונראה דאין צריכין לחוש ע"ז כי סתמא כל אשה שומרת כתובתה ובאה"ע סי' ס"ו אי' וז"ל אם נאבדה כתובתה וכו' צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה נראה מלשון זה אם ידעינן וודאי שנאבדה כתובתה אבל סתמא דמלתא אין לחוש לנאבדה גם לשון הרמ"א שם מראה כן וז"ל עיר שכבשוהו כרכום או שגלו מן העיר ואבדו הנשים הכתובות שלהם צריכים לחדש נשותיהם כתובותיהם משמע דווקא באופן זה שידעו שנאבדו כתובותיהן אבל לא צריך לחוש על לא דבר שנאבדה הכתובה ועוד נ"ל שבימים הקדמונים שהי' מנהגם שכל אחד קידש אשה בפני שני עדים סתם ואח"כ היה החופה בקל יוכל להיות שלא כתב לה כתובה ואולי המון עם לא ידעו שצריך לכתוב כתובה או ידע ולא רצה וממילא אין חיוב עליו ליתן כתובה הגם שהוא עושה איסור שהיה עמה בלא כתובה מ"מ אין חיוב כתובה עליו לכן אם באתה לגבות כתובתה צריכה להראות את כתובתה אבל זה רבות שנים שנהגו בכל ישראל שאין מקדשים אשה רק לפני הרב דמתא או לכה"פ ת"ח שהוא מסדר הקידושין וקורא הכתובה תחת החופה קודם שמברכין שבע ברכות וכדאי' מנהג קריאת הכתובה בתוספות פ' ערבי פסחים והובא ברמ"א אהע"ז סי' ס' ס"ט א"כ אם לא כתב לה כתובה יעורר הרב על זה כי אסור לשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה וכופה אותו שיתן כתובה א"כ יש חזקה לכל אשה ואשה שיש לה כתובה ואם גם נאבדה הכתובה אח"כ ואם יבא הזמן שמבקשת לגבות כתובתה כיון שלא נתנה לו שובר על הכתובה או שטר שאמרה התקבלתי גובין ממנו הכתובה וכיון שמנהג המדינה שכל אחד כותב הכתובה ודנין הדבר ע"פ מנהג מקום המדינה כדאי' שם סי' ס"ו שבעניני הכתובה והסכום העיקר כמנהג המדינה ובזה מיושב למה הרבנים היושבים על מדין כ"י אינם חוקרים ושואלים ע"ז אם לא נאבד הכתובה והרמ"א שכ' שצריכים ליתן כתובה אחרת מיירי על סתם לא במקום שנהגו שהרב משגיח ע"ז בשעת קידושין ובאמת אם כתב הכתובה ונאבדה החיוב מוטל עליו ליתן לה כתובתה כמו מי שכתב שטר חוב ונתן למלוה ונאבד השטר מ"מ החיוב על הלוה לשלם.
סימן ז
מבואר בשו"ע אהע"ז סי' כ"ו ובפוסקים ושו"ת אחרונים ז"ל הפלפול אם פלגש מותרת או אסורה וקשה לי מאוד מגמ' גיטין ל"ג א' שאי' שם כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן קדושין מיניה ומקשי ה"ת קדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ומתרץ שוינהו רבנן בעילתו בעילת זנות וקשה כיון שדר עמה כאיש ואשתו וקדש אותה בתורת קדושין למה יהי' גרוע מסתם פלגש שטעם המתירין כיון שמיוחדת לו ודר עמה כאיש עם אשתו וא"כ מאי בעילת זנות שייך הכא וי"ל כיון דקדש אותה בביאה ורב מנגיד מאן דמקדש בביאה משום פריצותא דהוה כזנות עיין ברש"י שם א"כ כיון דאפקעינהו רבנן קידושין ממילא הוי בעילתו בעילת זנות כיון דקידש אותה בפריצותא וכיון דיש כח לחכמים להפקיע הקידושין כדמצינו אפקרה רחמנא לזרעיה ממילא נעשה בעילתו בעילת זנות.
ומיושב בזה דקדוק עצום דאמרו שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות הלא כיון דאפקעינהו רבנן לקידושין הוי כל בעילותיו מזמן הקידושין כל אותן השנים עד ששלח הגט וביטל אותו בב"ד כל בעילותיו זנות הן ולמה נקט לשון יחיד ובזה ניחא דכל בעילותיו באמת אינם בעילת זנות רק כמו בפלגש ורק בעילה ראשונה במה שקידש אותה שהיתה בפריצות והקידושין לא חלו.
והנה לפ"מ דאי' בהתעוררות תשובה ח"א סי' ר"ה שמסופק אם הא דאמרינן באשה שנאנסה ופסקינן כרבא שאפילו סופה ברצון מותרת משום דיצרא אלבשה ומסופק אם שייך סברא זו גם באיש כגון שאחותו ואשתו עמו בבית וסבר שאשתו היא ובאמצע נתוודע לו שאחותו היא עיי"ש ולפ"מ דאי' בקידושין בתוס' ד"ה שמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה אם האב מסר בתו הנערה לאחד לאשה והוא קדשה בביאה (ברצון האב) ובאמצע הביאה עדיין איננה אשת איש וקבל אביה כסף קידושין מאחר להתקדש לו וראתה זאת והיא אינה פורשת ממנו פשיטא שנדונית שתחלתו באונס וסופו ברצון וכש"כ בזה שתחילתו בהיתר גמור ועל הבועל יש לדון ששייך סברא זו גם באיש כאשר כתבנו ופשיטא שהאב עשה עבירה גדולה בזה הגם שהיא פטורה והוא אונס מ"מ הכשילם במעשה איסור וראיה לזה מצפור מצורע שמותרת באכילה משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה והכוונה דאם ימצא אחד את הצפור ויאכלנה הוא עושה עבירה וע"כ הצפור מותר ולא בא תקלה ע"י שלוח הצפור על פני השדה וקשה הלא כל מי שמוצא צפור זה באמת מותר לאכלה כיון שכתוב אחרי רבים להטות ורוב צפרים בשדה אינם צפור מצורע ומותר לכתחלה לאכלם וצ"ל הגם שהמוצא אינו עושה שום איסור אפי' אם יתוודע לו אח"כ שהי' צפור מצורע א"צ לכפרה ותשובה כמו האוכל בשר ואח"כ נמצא א' מח"י טריפות בבהמה זו אינו צריך תשובה וכפרה כי ברשות אכל שהתורה אמרה אחרי רבים להטות ומ"מ נכשל במה שאכל דבר אסור ה"ה בזה אם גם הצפור שמצא מותר לאכלו מ"מ אם היה אסור כשל באיסור ה"ה בזה הנערה אם גם פטורה היא מ"מ המעשה גופיה דבר איסור הוא ופשיטא כיון שהנערה ואבי' יכולין לקבל קידושין בעדה והיא פושטה ידה באמצע וקבלה הקידושין מאחר פשיטה שחייבת אם לא פרשה תחילה מבועל זה ועיין תוס' יבמות דף נ"ג ע"ב.
סימן ח
קשה לי מאז על שיטת ר' יונה והראב"ד ודעימייהו שאין שום איסור בפלגש וקשה מגמ' גיטין ל"ג ע"א שאי' שם אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ומקשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר ומתרץ שויוה רבנן בעילתו בעילת זנות וקשה כיון שדר עמה כמו איש ואשתו שנים רבות אם גם אפקעינהו רבנן לקידושין לא תהא גרועה מפלגש שמותר לכתחלה ומאי בעילת זנות איכא לפי שטתם ולדוחק הקושיא נ"ל ליישב לרבותיו של רש"י שם שמפרשים ששוינהו רבנן בעילתו בעילת זנות כיון דרב מנגיד למי שקידש בביאה משום פריצותא והקשה רש"י עליהם ועוד דקמשני שוינהו וכו' היכא מצי לשווי' בעילת זנות הא קידושי ביאה מן התורה הם וכי אמרינן דרב מנגיד וכו' קידושין מיהא לא בטלי עכ"ל ועלה בדעתי ליישב הלא הוא קדיש בביאה וצריך לייחד עדים קודם קידושין בביאה והוא באמת פריצות גדול והנה כמו שהפקר ב"ד הפקר מה"ת כך יכולין ב"ד להפקיד זרעו כדמצינו עיין תוס' כתובות דף ג' ע"ב ד"ה ולדרוש אפקרי' רחמנא לזרעיה וגם זה בכלל הפקר ב"ד וכדאי' בתוס' קידושין שמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה וא"כ הקידושין באים עם גמר ביאה ואפקרי' רחמנא לזרעיה והדבר מוכרח ממקומו כאשר מתרץ הגמרא שויוה רבנן בעילתו בעילת זנות למה לא מסיק הגמ' שכל בעילותיו של כל זמן שהוא עמה שווינהו לבעילת זנות אלא באמת כל אותן השנים שהיה עמה דרך אישות לא היו בעילותיו דרך זנות לכן אם קדיש בביאה רק אותה הביאה של קידושין עשו רבנן לבעילת זנות כיון דקדיש בפריצותא כ"כ אבל שאר בעילותיו של כל הזמן אינן בעילת זנות וכדמסיק לישנא דגמ' שווי' רבנן לבעילתו' בעילת זנות ולא קאמר לבעילותיו.
והנה לפ"מ דאי' שם בתוס' שאם בשעת ביאת קידושין קבלה קידושין מאחר קודם גמר ביאה מקודשת לשני, פשיטא שהיא חייבת על סוף הביאה וא"א לומר שפטורה מטעם תחלתה באונס וסופה ברצון כאונס דא"כ למה קבלה הקידושין משני ולענין זה מזידה היא אבל יש מציאות שבנערה שהיא ואביה מקבלין קידושין וקידשה אחר בביאה וקודם גמר ביאה קבל אביה קידושין מאחר פשיטא שהיא פטורה ואפילו אם מודיע אותה קודם גמר ביאה שקבל קידושין מאחר פטורה שהי' תחלתה בהיתר וסופה באונס.
סימן ט
שמעתי מהרב הגאון מהו"ר יודא מודרן זצ"ל קושיא בשם רב אחד רפי דברי ר"ת בגיטין דף ל"ג ע"א בתוס' ד"ה ואפקעינהו לפי מה דמסיק שם שאם נתן גט לשלוחו וקודם שנתנה ביטלה שלא בפניו האשה מגורשת הגם שמן התורה בטל ועדיין אשת איש היא מ"מ אפקעינהו רבנן לקידושין מינה א"כ כל אחד יחפה על בת אחותו ישלח לה גט ויבטלנו ותירץ ר"ת דאם בכיוון עושה הבעל כן לאשתו שזינתה כדי לפוטרה על אופן זה לא אפקעינהו רבנן לקידושין והקשה הגאון הלא בבבא קמא דף ע' ע"ב מבואר בגמרא להדיא דבעינן בעדות דבר ולא חצי דבר א"כ האיך אשת איש שזינתה חייבת בב"ד עפ"י עדים שזינתה דילמא איננה אשת איש וצריכים לזה גם עדי' קידושין וא"כ הווי להו עדי זנות רק חצי דבר ומתרץ שם בגמרא כיון דעדי קידושין אינם צריכים לעדי זנות לא מיקרי חצי דבר והקשה הגאון הלא בזה צריכין עדי קידושין לעדי זנות דאם לא זינתה אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ואינה א"א כלל והוי חצי דבר ועדיין יוכל לחפות עליה ונראה לי לתרץ קושיא זו וודאי אם עדי זנות צריכין לעדי קידושין ועדי קידושין לעדי זנות הוי לה חצי דבר אבל כאן איננו צריכים עדי זנות לעדי קידושין לידע שהיא אשת איש כיון שהיא מוחזקת לא"א וגדולה חזקה שסוקלין ושורפין על חזקה ומצאתי סברא זו בתוספות בבא קמא דף ע' ע"ב ד"ה דאף וז"ל פי' כל זמן שלא הוחזקה באשת איש עכ"ל והמהרשא דקדק על דברי ר"ת שכתב שם בתוס' ד"ה ואפקעינהו וז"ל ועוד דאוקמינן אחזקה שהיא עכשיו נשואה דאל"כ נזיר שהיה שותה יין או מטמא למתים אמאי לוקה דאם אמר לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת והא התראה ספק היא שמא ישאל על נזירתו עכ"ל למה צריך ר"ת להביא עוד סיפא דמתניתין שאם אמרו לו אל תשתה וכו' הלא די לחזק סברתו ברישא דמתניתין ויש ליישב לפי מה דאי' בגמרא נדרים דף נ"ט ע"א דנדר מיקרי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאיתשולי עליה מדר' נתן הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה משא"כ בתרומה והנה נדרי מצוה אסור להתירם כמבואר בשו"ע יו"ד ונזירות הוא נדר מצוה כדתנן במתניתין נדרים דף ט' ע"א כנדרי כשרים וכו' חייב בנזיר ובקרבן א"כ מוקמינן לנזיר בחזקתו שלא ישאל על נזירותו משא"כ בשאר דברים אבל מסיפא דמתניתין דאומרים לו עדים אל תשתה אל תשתה וחייב על כל אחת ואחת מכיון ששתה פעם ראשונה וחייב מלקות אז מצוה לאיתשולי עליה לכה"פ אין כאן חזקה שלא ישאל על נדרו כיון שאם יעקור החכם מעיקרא אין עליו שום לאו ואיסור כלל לכן מביא ר"ת ראיה מסיפא דמתניתין דאף על פי כן כיון דעכשיו נזיר הוא מוקמינן אחזקה של עכשיו.
סימן י
הובא בשו"ת חות יאיר סי' קס"ז בשם הזוהר שסכנה הוא ליקח אלמנה כי הרוח שנתן בה בעלה הראשון מתקוטט עם רוח השני ומי יודע מי ינצח ואני אינני מבין א"כ איך התירה התורה אפילו לכהן לישא אלמנה הלא כמה דברים צותה תורה משום חשש סכנה כמו מעקה ומי שיש לו בביתו דבר שעי"ז יכול לבא לידי סכנה עובר בעשה ולא תעשה כמבואר בחשן המשפט סי' תכ"ו מכל שכן להכניס עצמו לסכנה ודוחק לומר שמצד איסור עריות או פסולי כהונה אין איסור אבל אסורה משום סכנה הלא מן הראוי שהתורה תגלה שדבר זה סכנה הוא ואסור לעשותה ודוחק לומר שהתורה סמכה על שומר פתאים ה' ובפרט לפי מה שהובא בספרים בשם הזוהר שאם אחד מת בלא זרע והאשה חולצת ליבמה שע"י החליצה והיריקה רוח בעלה הראשון יוצא ממנה וא"כ מדוע לא צוותה התורה לכל אלמנה שאם תחפוץ לינשא תחלוץ ליבמה ועוד קשה שאם בשעה מיתת בעלה היה לה וולד של קיימא אפילו מת הוולד מיד אח"כ אינה צריכה חליצה ולפי טעם הזוהר מדוע פטורה מהחליצה וע"כ צ"ל שנשמת האב ורוחו מתדבק בבנו ויצא ממנה ואינה צריכה עוד חליצה ולפי זה מי שהניח בנים אין חשש לישא אלמנתו והנה מצינו בגמרא הרבה פעמים שהתנאים והאמוראים לא חששו לזה כדאי' בבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שרבי רצה לישא אשת ר' אלעזר בר' שמעון וביבמות שרבא נשא את בת רב חסדא אחר אלמנותה ודוד המלך נשא את רצפה בת איה אלמנת שאול ואולי משם אין ראיה כי הנביא התנבא לו שישא אותה ועוד לא נשא אותה רק לפלגש אבל את אביגיל אלמנת נבל נשא אותה לאשה ואין לנו עסק בנסתרות.
וי"ל לפי מה שאחז"ל ביבמות פ' הבא על יבמתו האוהב את שכניו ומקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה וכן נפסק בשו"ע אהע"ז סי' ב' שמצוה לישא את בת אחותו א"כ י"ל שהמצוה מגינה ומצילה.
והנה ראינו שגם גדולי ישראל לא נזהרו בזה שלא לישא אלמנה וי"ל כמו שאמרו במס' שבת קכ"ג ע"ב האידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה' וזה קאי על מה שאמרו שסכנה להקיז דם בערב שבת ועיין ברש"י כיון שבליל שבת אוכלין סעודה גדולה וגם דגים ואחז"ל שדג שני לדם והמה עניים לכן מקיזין דם בערב שבת כדי שיאכלו אח"כ סעודה גדולה ונראה מדברי הגמ' ורש"י אלו שהגם שידעו שיש בזה חשש סכנה אעפ"י כן עושין בערב שבת משום הדחק והקב"ה שומרם מכל רע וה"ה בזה כיון שלזקנים לא שכיח שיקחו נשים שאינם אלמנות ובתולה זקינה ג"כ לא שכיח וגם אם ימצא בתולה נערה וצעירה אינה מכונוס דרך ארץ לישא אותה וכמו שאחז"ל ביבמות סוף פ' מצות חליצה שאם היבמה היא רכה בשנים והיבם זקן או איפכא בית דין יועצים להם שיחלצו עיי"ש וא"כ נושאים אלמנות משום הכרח הרי הוא בכלל שומר פתאים ה' כמו בהקזה.
ועי"ל כיון שהוא מוכרח לישא אשה גם בזקנתו ממצות חכמים שאמרו שגם בזקנתו ישא אשה בת בנים ואם לא ימצא אעפ"י כן לא ישב בלא אשה וכן הוא בשו"ע אהע"ז סי' א' ס"ח וברמ"א שם מקיים בזה מצות חכמים כיון שאינו מוצא נערה מוכרח ליקח אלמנה והמצוה מגינה עליו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ובזה י"ל שאינו בגדר שכיח הזיקא כי הרבה נשאו ולא נזוקו.
סימן יא
בשו"ע אהע"ז סי' קט"ו ס"א אי' שאשה שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה כגון שהאכילתה שאינה מעושר ואמרה פלוני חכם תקן לי את הכרי והוכחשה בעדים שאומרים שבאותה שעה שהחכם תקן לה הכרי לא היה אותו פלוני בעיר וקשה לי הלא אין זה הכחשה כלל שיוכל להיות שבאותו העיר שהיה החכם הי' לה מגורה טבל והפריש החכם ממגורה זו תרומה על טבל שיש לה בביתה ובדיעבד אם גם שלא מן המוקף הוא תרומתו תרומה ועוד אפשר שהיה לה להאשה שני מגורות דגן טבל בבית אחד והפריש החכם בשליחותה באמרו מגורה זו של טבל שיש לאשה הנ"ל בביתה תהיה בו התרומה על מגורה האחרת בצפונה וסמיך ליה מעשר רא שון וסמיך ליה מעשר עני וכן מסתבר שאמרה חכם פלוני תקן לי את הכרי למה צריך חכם לכך היא בעצמה תוכל להפריש אלא שאין כולי עלמא דינא גמירא לקבוע מקום לתרומה באיזה צד יהיה ולהפריש מעשר ראשון ושני ובשנת ג' מעשר עני כי אפילו אם הפריש תרומה ומעשר ראשון ועדיין לא הפריש מעשר עני האוכלו הוא בלא תעשה הגם שעל טבל של מעשר עני אינו חייב מיתה אבל לא תעשה עכ"פ עובר ולכן דרכם שמבקשין מחכם שיתקן להם ובתרומה יכולין לעשות שליח ואפי' אם השליח בעיר אחרת יוכל להפריש בדבורו בקבוע מקום באיזה צד כמבואר במשניות מס' תרומות ועיין בשו"ע יו"ד סי' של"ג סכ"ה ושם מבואר.
איידי דאיירי איישב קושיית תוס' ריש פרק לולב הגזול שהקשו למה לן דרש שאינו יוצא במצת טבל משום דכ' לא תאכל עליו חמץ מי שאינו חייב עליו אלא משום חמץ בלבד בזה יוצא ידי חובת מצה אבל אם חייב עליו גם משום טבל אינו יוצא תיפוק ליה דבלא"ה אינו יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ונ"ל ליישב דאם אינו טבל רק מעשר עני שהאוכלו היא רק בלא תעשה א"כ עשה דבערב תאכלו מצות דוחה לא תעשה כיון שהוא בעידניה ולא שייך בו מצוה הבאה בעבירה ולכן צריכים אנו לדרש דיען שיש עליו איסור נובל אינו יוצא.
סימן יב
הים של שלמה במסכת יבמות כתב שבמקום שנוהג חרם דרבינו גרשום גם פלגש אסור ע"כ ואינני מבין רגמ"ה תקן שלא ישא אשה על אשתו ומאין לנו להכניס בתקנה זו מה שלא תיקן בפירוש אדרבא מצינו בפוסקים שאם מסופקים בכוונת איזה תקנה הוה ספק דרבנן ולקולא ועוד זיל בתר עיקר טעמא שכתב המרדכי שאיננו משום דררא דאיסורא רק תקנה לעתים הללו שהפרנסה קשה מאוד ואם יהיו לו שתי נשים ובנים משניהם עי"ז יתרבו המחלוקת בענין הפרנסה ודברים שונים וזה לא שייך בפלגש שאיננה בכתובה וקדושין רק מייחד אותה לזמן ובכל יום ויום יוכל לפרוש ממנה וגם אינו מחוייב במזונותיה משא"כ בשנושא אשה בקדושין שאינו יוכל לגרשה בע"כ כתקנת הגאונים גם כתב הב"ש בסי' קנ"ד על דברי הרמ"ה בסי' כ"א שיש אומרים שאסור פלגש משום קדשה שחזר בו הרמ"ה במ"ש בסי' קנ"ד שהעתיק דברי הרמב"ם ז"ל בזה כלשונו.
סימן יג
כתב הבית שמואל בסי' ה' סק"ג דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר בשבת עי"ש והנה בליל כל נדרי בקיבוץ עם וברוב הנרות הדולקין וע"י אכילת סעודה מפסקת ותפילה גופא ע"י זה מזיעים הרבה ולפעמים יכולים לסחוט הבגד מרוב הזיעה, אם מותר לישב על הספסל כי עי"ז סוחטין הזיעה ובפרט מהחלוק וכתונת והיא לכאורה דבר שאין מתכוון ופסיק רישא דלא ניחא לי' כי מה לו בכך אם יוצאת הזיעה מהבגד או לא ואפי' לשיטת הערוך בפסיק רישא דלא ניחא לי' מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא הכה טעם איסור הסחיטה כבר אי' בר"ן כיון שהוא תולדת דישה ואם מה שיוצא מהדישה הולך לאיבוד אינה דומה למלאכת המשכן שהי' דשין הגרעינין מהקליפה כדי לצבוע לפי"ז לא הי' רק תרי דרבנן. אולם אם הטעם הסחיטה משום לבון ולבון אין שייך רק ע"י מים כדאי' במ"א שבשאר משקאות לא שייך לבון רק יש אומרים שע"י יין לבן שייך ג"כ לבון וכל העולם נוהגין ללבוש לכבוד יו"ט חלוק וכתונת נקיים יש גם כן צד להקל כי מחמת העמידה הוא עוף ויגע וחלוש וגם ע"י טרדת היום ותפילה יש לו צער וקשה לו מאוד אם לא ישב להניח את עצמו כי במקום צערא יש להקל בפשיטות כמבואר בשו"ע סי' ש"ז לענין שבות דשבות אך ע"ז יש להשיב כי מה שאנו מתירין שבות דשבות במקום צערא או שבות במקום גדול כבוד הבריות היינו דאיקרי לפעמים אבל אם יודע מקודם שיכול לבוא לידי אסור לעשות דברים כאלו וצריך לעשות פעולה להנצל מזה שלא יהא צריך להיתר הזה והוא גמ' מפורש במס' שבת הובא במ"א או"ח סי' י"ג יעויין שם והנה כבר נתעורר בענין כזה בשו"ע בה' שבת בענין אם מותר להכניס ולהוציא הברזא המכורך במסמרטט שעי"ז נסחט הסמרטט מהיין שבלוע בו הנה פשיטא לי מי שעמל ויגע וצריך לנוח שמחוייב לנוח לקיים מצות שבתון, וכן מוכח מל' הרמב"ם שנתן טעם על טלטול מוקצה שהוא משום שבתון שצריך להיות במנוחה שלא יתעסק כולי יומא בטלטולי דברים ולהעמיל בהם וכן נראה מדברי הרמב"ן שכתב כך והריטב"א מביאו וכתב עלי' שהוא כפתר ופרח: