התעוררות תשובה חלק ד· רבי שמעון סופר
הגהות על ש"ע · יודה דעה
בסי' ט"ז בדרישה ד"ה אסור לשחוט משמע דהרא"ש מסופק לענין מעשה הלכה כדברי מי. וק' למה נקט בבת ובבת הבת לימא בתייש הבא על הצבי וילדה ושחט התייש עם הבן לפ"מ שפסק כחנני' דחוששין לזרע האב וי"ל דשכיח יותר בבת הבת כי נגררין אחר אמם לפ"מ דנקט בנה הכא ועי"ל דנקט אפי' להפוסקים שאין חוששין לזרע האב.
בסי' כ"ח בטור ואין שוחטין כוי ביו"ט מפני שהוא ספק. יעויין בהגהותי בטור או"ח סי' תצ"ח והא דלא ישחוט עוף בסמוך בצד הכוי ויכסה דכיון דמכסה גם דם הכוי בפ"ע ולא מכוסים שני דמים אלו בכיסוי אחת אסור משום התרת חלבו ולשחוט העוף על דם הכוי אסור כדאי' בש"ך ודם העוף בטל בדם הכוי המרובה והא דלא ישחוט חי' וודאית ג"כ דהאיך יעשה ישחוט החי' למטה מבטל כיסוי דם החי' כיון ששחט הכוי עליו ואולי בהמה הוא ומפסיק בין עפר דלמעלה ובין דם החי' דם הכוי שעליו ואם ישחוט הכוי למטה אין דם החי' שלמעלה מונח על עפר דלמטה דדם הכוי מפסיק ואולי בהמה הוא ומפסיק דם הבהמה בין דם החי' שלמעלה לעפר שלמטה עיין בש"ך סק"כ.
ונלענ"ד דביו"ט שני דספק ספיקא הוא ספק יו"ט ספק חול ואת"ל יו"ט דלמא חי' הוא מ"מ לא יכסה אפי' אם ברור לו דלא יהא רשומו ניכר בלילה במויו"ט ולא יוכל לקיים עוד מצות כיסוי דלא הוי דשיל"מ (ודשיל"מ אפי' בס"ס אסור) מ"מ הא כיסוי גופי' אסרו חכז"ל משום דאי שרית לי' לכסה יאמר מדשרי רבנן ביו"ט לכסה ש"מ קים להו דוודאי חי' הוא ויבא להתיר חלבו וזה שייך נמי ביו"ט שני דעושין אותו קודש במלאכה ובתפלה ובקידוש היום כוודאי יו"ט יתיר לעצמו גם חלבו אם יכסה דמו ועוד לפ"מ שהחמיר המג"א באו"ח סי' תצ"ז סק"ד לעיקר דגם בדבר דאתרמי לפעמים גם בזה אין אנו דנין ס"ס ביו"ט שני במה שנוגע ליו"ט למלאכה הגם שיש להקל בזה כיון דהוא מצוה ולכבוד אורחים מתירין אם הורה בראשון מותר בשני אבל מטעם שכתבתי לעיל נראה כך דשייך גזירה זו ממש ביו"ט ב' כמו בראשון לפ"מ שמבואר בדרישה יעיין הטעם שם ומכש"כ דאסור לכסות בליל שני של יו"ט כוי ששחט ביום ראשון דהא אולי יו"ט הוא ואם ראשון חול אז אפי' אי הי' הכוי וודאי חי' אין מכסה דהא שחט צפור מעי"ט אין מכסין אותו ביו"ט וכמו שאין מכסין ביו"ט מה ששחט מעיו"ט הגם שזה אינו אסור רק מדרבנן לא דיינינן כספק דרבנן אולי חול הוא דיו"ט שני שוינן לכל מילי כמו יו"ט ראשון.
ב"י כתב המרדכי דאסור לספר בין ברכת שחיטה לברכת כיסוי. וא"ש לבה"ג דסבר דכיסוי גמר המצוה הוא ומברך על הכיסוי לכן לא יפסיק בין התחלה לגמר.
מחבר סי"ט, אבל אם מכסה בלא ברכה כגון שהפסיק בשחיטה דצריך לברך עוד הפעם על השחיטה מכסה תחילה הראשון ומברך ושוחט ומכסה פעם שנית בלא ברכה דהברכה על כיסוי ראשון מועלת גם לכיסוי זה הגם דהפסיק ושחט בינתיים א"כ מותר לכסות פעם שני קודם שיבדוק הסכין והסימנים כיון דאינו מברך בלא"ה.
מחבר ס"כ, ויש לעיין הא ספק דאוריי' מה"ת לחומרא ולא קרינן בי' אשר יאכל ולאותן הפוסקים דמדרבנן להחמיר נמי כיון דעכ"פ אסור לאכלו לא קרינן בי' אשר יאכל ואולי כיון דאלו יבא אליה' ויאמר שלא נפגם בעור יהא מותר לאכלו ורק אינו אוכל מצד ספק חייב בכיסוי משא"כ אלו הי' אסור בכל גוונא שבעולם הגם דעתה ספק הוא הי' פטור דלא קרינן בי' אשר יאכל וכן בשלוח הקן היכא דמסופק אם עוף טהור הוא או טמא חייב לשלח דכיון דאם יבא ויעיד עליו במסורת שעוף טהור הוא ומותר לאכלו ממילא חייב לשלח.
רמ"א סכ"א היכי לעביד ממצי דמו בבגדא. אם ירא שמשחית הבגד ברבב אדום ועובר על בל תשחית אין זה ביזיון אם ממצי בסנדלי' כי מוכרח הוא לכך ועוד שדווקא לכסות ברגל הוא ביזוי מצוה אבל להמציא בסנדלא היכא דמוכרח אינו ביזוי מצוה. [א"ה פשיטא דלהמצי בסידלי' אינו ביזוי מצוה דהא אינו מקיים מצות הכיסוי במה שממצי בסנדלי' דלימר שמקיים המצוה דרך ביזיון רק אם מכסה ברגל שזה עיקר קיום המצוה בזה שייך ביזוי מצוה ופשוט הוא].
שם א"נ בסנדלי' ומברך על כיסוי הדם. וי"ל דמיירי במדבר גדולה עד שיבא למקום עפר לא ישאר שום דם אפי' יכבס אח"כ במים יש לחוש שלא יהא בו עוד מראית דם ומיושב בזה למה לא ימתין לברך עד שעה שמכסה בעפר שאז מקיים עיקר המצוה אבל באמת זה דוחק האיך יכול לברך על מיצוי בבגד או בסנדל הלא התורה אמרה וכסהו בעפר ואין זה עפר וצ"ל כיון דבלא מיצוי בבגד או בסנדל לא יוכל לקיים המצוה אח"כ שלא הי' לו עפר והוה עתה כמו התחלת המצוה והכשר מצוה ויוכל לברך מיד בהתחלת הכשר המצוה על המצוה שיעשה אח"כ כדאי' בתה"ד טעם זה דלכן מברכין ערב שבת חנוכה על הדלקת נ"ח שמדליק מבע"י והמצוה הוא רק בלילה.
מחבר סכ"ג, הנה הובא בד"מ בשם א"ז בשם גאון אחד דטעות הוא לכסות בשלג דלמחר יתחמם השלג ויהי' מים וא"כ כסה במים עכ"ל. ואי משום זה אולי י"ל דהוה כמו כסה ונתגלה דפטור הגם דהכא בעצמו מכסה בדבר שע"כ יתגלה ואנן תנינא כסה ונתגלה משמע מעצמו ע"פ סיבה מ"מ יש לחלק ועוד דלמא יבלע הדם תחלה לגמרי עד שלא ימס השלג והוה שפיר כסה ואם מתרמי דנמס השלג קודם הוה כמו כסהו ונתגלה דפטור ואעפ"כ כתב הגאון שפיר דלכתחלה אין לכסות בדבר שיתגלה אח"כ והנפ"מ אם אין לו דבר אחר לכסות רק שלג אם יכסה בשלג.
ש"ך סק"ח וביו"ט אין רשאי לכסותו לא ישחוט לכתחלה. שלא יבטל עצמו בידים ממצות עשה וכן הוא שם ברש"י דף ח' ע"ב בביצה ודברי יד שאול אינני מבין בזה.
ש"ך סקי"ז והרמב"ם פי' בדם חי' טמאה. והא דלא מפרש בדם חי' דאינו חייב בכיסוי דדווקא דם הנפש צריך לכסות] משום דתנא קמא נמי סבר דדרש דמו אפי' מקצת דמו והיינו דם השחיטה כר' יודא ולפרש בא וא"כ כל דם שחיטה יש בו דין כיסוי וחייב ומוכח מפירושים דסבר דמו אפי' מקצת דמו ולא דרש דמו דמו המיוחד היינו דם הנפש ולדידי' מקצת דמו מקצת דם הנפש דדרש דמו מקצת דמו דם הנפש סגי וזה כמו שהובא בד"מ דימתין עד שיטיף טפים טפים דסבר דמקצת דמו צריך דווקא דם הנפש לפ"ז צריך ליזהר שלא יתערב טיפי הדם עם שאר הדם כי יתבטל בו כי שאר הדם שאין בו דין כיסוי דינו כמים ואם אחר שירדו כ"כ טפין חוזר למראית דם מ"מ יזהר שלא ירדו הטפין על שאר הדם כמבואר בפ"ח דספיקא הוא אם שמו דם או לא ואין מברכין עליה אלא יראה שירדו הטפין סמוך אצל שאר הדם ובענין מה נקרא דם הנפש יש פלוגתת תוס' פ' השוחט ממתין עד שירדו טפין וזה בטוח שדם הנפש יצא בו קצת.
רמ"א סכ"א תקינו לי' רבנן לשחוט ולמצה הדם בבגדו או בסנדלו. ודם הבלוע בבגד נראה ורשומו עוד ניכר חייב עוד בכיסוי דאל"כ שלא היתה עוד רשומו של דם ניכר בבגד הוה כאלו כסה בדברים שאינן ראויין לכסות ואח"כ שיוציא הדם ע"י כבוס מהבגד ונתגלה הדם הוה הבגד שנבלע בו הדם ולא הי' ניכר כאלו כסהו הרוח וכבר נדחה הוא ואם יש דחוי או אין דחוי אצל מצות זה הוה ספק בהלכה כמבואר בפ"ח ואיך יברך על המיצוי דלמא הלכה יש דיחוי אצל מצות.
בסי' ל"ה רמ"א ס"א ובמדינות אלו נהגו להטריף. הנה הגהות מיימוני מביא שנאמרו לריצב"א שהחיות יש להם לכולם שתים והובא בש"ג בשם מרז"ה שהועד לפניו שבופ"ל יש להם שנים והנה כל זה ניחא אם הגירסא כל הני חיוי ברייתא קאי על חיות לפ"ז יש לחלק בין בהמות לחיות דבבהמה איננה כשירה בנמצאו שתים אבל לפי הגירסא כל הני עיזי דהוא בהמה יש לחלק בין בהמה לחי' דבהמה כשירה ולא בחי' וי"ל אי גם הגרסא הני מעיזי' סבר רש"י דרק אחד כשירה ולא שנים מ"מ רש"י מודה דחי' דדרכן להיות שנים דכשר ולדינא צ"ע ועוד אי הגרסא חיוי' ג"כ י"ל דה"ה בהמה דבהמה בכלל חי' הוא כידוע אבל אי גרס עיזי י"ל דווקא גבי עזים ואפי' בשאר בהמות לא ויעויין בסי' מ"ב לענין מרה שחסרה.
ב"י ד"ה ומ"ש רבינו בשם הרא"ש וכו' לאשמעינן דמגבה אפי' מימין טריפה. היינו אי עינוניתא בכלל ביני ביני יחשב מוכח שפיר אבל אי עינוניתא בכלל יתרת מקמא יחשב אין לחלק בה.
ד"מ סק"ז ומשמע מדבריו אפי' לרבותינו האוסרים יתרת מקמא בכה"ג יש להכשיר. ונלענ"ד לפרש מקור דין זה של מהרי"ו דהא דיתרת בדרי דאונא איננה כשירה אלא אי נוטה לצד קמא אבל אם נוטה לצד גבה אסורה והנה הרי"ף גרס מיד אחר הא דמתירין ביתרת ה"מ דקיימי בדרי דאונא וה"מ מגווה ומפרשי ביתרת דקיימי בדרא דאוני דווקא אי נופחין אותה ונוטה לקמא אבל אי נוטה לגבה אסורה.
ב"י ד"ה היתה חסרה מאונות וכו' ואותן הראויות להיות חסירות והו"ל כחליף וטריפה. דבר זה קשה להבין מאי רצה רש"י בזה הלא חסר טריפה וי"ל דלפי הסברא י"ל כיון דאי ליתא לוורדא כלל כשר לרש"י וא"כ מסתברא דאונא זו שחסרה זה הוא הוורדא תחתי' במקומה ואיננה חסירה עוד אונא אבל מ"מ חליף מקומה וטריפה לכך אמר רש"י דהוה כחליף וטריפה.
בסי' ל"ו במחבר ס"ב אלא צריכה בדיקה. בב"י ד"ה ומ"ש מיהו וכו' א"י אבל הר"ן כ' משמע דבדיקה זו היכא דלא ידעינן אי בידי שמים אי בידי אדם ונ"ל מ"ש הר"ן היכי דידעינן בידי שמים יכולין לפרש כגון שהיתה בבית אסורים וידעינן שלא שחטו לפניו ולא נקט נגד הב"י אבל סוף דברי הר"ן היכי דידעינן דביד אדם דילמא ג"כ שמעה בידי שמים אלא תלינן במידי דראינו.
ב"ה ד"ה צמקה כולה וכו' ואפי' צמקה במקצת צריך בדיקה. וצ"ע דהא הג"א אינו מביא הבדיקה כך כמו שאחז"ל גבי צמקה שצריך לשרות במים פושרין מעל"ע וכדומה רק בדיקה קלה.
ש"ך סק"ל כגון ששחטו אחרת לפני' לא מהני בדיקה. עד עתה היתה בחזקת בריאה ואי' ברשב"א דרוב בהמות בריאות הם ועתה צמקה הריאה שלה ע"י ששחטו לפני' והוה וודאי בידי אדם.
נקה"כ סקכ"א אבל בוודאי שבא לה בידי שמים בזה סומך על מ"ש אח"כ. נראה דהר"ן נקט אם ידוע ביד"ש וברש"ל נקט כגון ששמעה רעם וראינו שנבהלה זה באמת אי"צ בדיקה כיון שראינו בעינינו שנבהלה אז כששמעה הרעם אבל אם לא נראה לנו ולא ברור לנו שלא ראינו והכרנו בהפחד ורעדה יש לתלות בו כפלוגתת הרשב"א ומחמיר הרשב"א דצריך בדיקה בזה גם אנו סומכין אבדיקתינו כיון שעיקר סברא נוטה לתלות בהיתר ומיושב קושית הטו"ז.
בסי' ל"ז מחבר ס"א ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים עכורים וסרוחים טריפה. עיין בב"י בשם הר' יונתן דכל היכא דלא אסריח מחוץ לא חיישינן עכ"ל. ונ"ל אם פירושו דאי לא אסריח מבחוץ אין צריכין לחוש אם גם מסריח מפנים אין ראיי' מהא דחזו כנדי כנדי ולא אמרו שצריכין בדיקה דלא הי' מסריח מבחוץ ואפשר ראי' חזא ולא אמרו והוה להו להריח בהם מבחוץ ואולי הם הבינו מרחוק במראה לפי מראיהן שאין זה מסריח וכדברי הד"מ סק"א דבמראה קריט"ן שטיין דאז וודאי הוה בה מים עכורים מוכח דיכולין להכיר ולהבין ע"י מראה שבחוץ מה שבפנים ולפירוש דלא צריכין למיחש נמי י"ל הכא.
ב"י ד"ה אבעבוע שנמצא וכו' ודופן סותמתה כשירה ודווקא בנפיחה. י"ל דהטעם דבועא טריפה משום דסופו לינקב ואמרינן כיון דהוא באונא במיצר החזה וודאי אי ינקב מסרך נסרך לדופן (ואולי הוה כספק ספיקא אי ינקב ואת"ל ינקב דלמא יסרך לדופן) דוודאי אי ינקב ינקב נקב אשר יעלה ויסתרך בדופן אבל אי חזינן בנפיחה שהוא עתה ניקב ולא הוה רק ספק אחד חיישינן דלמא נקב זה לא יעלה הסתימה.
ד"מ סק"ג משום דהוה כתרי בועא דסמיכי אהדדי. ואתיא שפיר לפי' שהובא בר"ן בבועא הסמיכי לפי שמתחוככות ה"ה הכא מתחכך בחדיו או בתוך הקמט מתחככות בצדי'.
ש"ך סקכ"א הכשירו טנרי בשיפולי. ואפי' לטעם דסופו ליפסק י"ל דטינרי דקשה אין סופו ליפסק.
בסי' ל"ט בב"י ד"ה ומ"ש רבינו וי"א וכו' אם יש שם נקב בפועל טריפה. דסברת תוס' דבכסדרן לא יתפרק והשתא חזינן דניקב וסתימה לא מיחשב לתוס' דהא הוי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ואינה קרום כקושית תוס' והוה וודאי טריפה ולרש"י ספק הוא אולי לאחר זמן הי' סותם הסירכא את הנקב שפיר.
שם ד"ה גם מ"ש רבינו וכו' וכיוצא בזה כ' המרדכי בשם הרמב"ם. ולפ"מ שהביא הב"י לקמן מא"ח בשם הרמב"ם בתרתי אוני דסריכן מגבה לדופן מוכח ומשמע שם דסבר דמגב לגב טריפה.
שם ד"ה ולענין דעת שאר וכו' ואפשר שהוא כן העמידנה על חזקת היתר. ונ"ל דרשב"א לשיטתו בחידושיו על דיני סירכא דכל די"ל דלא נעשה מעשה המטריף תלינן לקולא דוודאי לא נעשה דרוב בהמות כשרות הן וא"כ ה"ה הכא לא מבעיא לתוס' דס"ל דטעמא דסרכא שלא כסדרן טריפה משום דסופו להתפרק ולהיעשות נקב א"כ עדיין לא נעשה מעשה המטריף אנו אומרים דלא נעשה ולא יעשה כי הוא בכסדרן אפי' להרשב"א דסבר כרש"י שסרכא שלא כסדרן נעשה ע"י נקב מ"מ י"ל כסברת הר"ן דנקב הנעשה בה וודאי לא הוי נקב המטריף וע"י שלא נעשה נקב המטריף דסרכא בכסדרן הוא.
ד"מ סק"ט ואין דברי הטור מסכימים לדבריו. ויש להסביר ולפרש הטור דאין כוונת הטור במ"ש מקצה אל קצה מיקרי ראשה אלא ממעל לתחתיו מיקרי ראשו וסופו דהיינו אורך עובי' העליון מיקרי ראשו והתחתון מיקרי סופו ומצינו כהאי גוונא כדמפרשים הפוסקים איש בראש דפא ואת בסוף דפא היינו דאיש כתוב בראש דפא מימין השורה ואת בסוף דפא משמאל השורה באותה שורה עצמה ועל זה כתב מהרי"ו דזה דווקא אם נסרכו מחציין דהיינו ממעל לתחתון בחצי האורך האונא לצד עיקרן אבל לא לצד ראשן.
בב"י ד"ה סירכא היוצאה וכו' וי"ל דאם איתא דנפרקה באותה שעה היתה ניקבת. וי"ל כיון דכל הטעם דסרכא שלא כסדרן אסורה דסופה להתפרק ולפ"ז היתה צריכה נפיחה ובדיקה בכל הריאה דלמא היתה באמת נסרכה במקום אחר וניקב שמה וי"ל כאין מחזיקין איסור שהיתה דבוקה דרוב בהמות כשרות הן ובוודאי לא היתה אלא סרכא תלוי' ועולה תי' זה גם לרש"י.
שם ד"ה כ' הכל בו וכו' ולא בא מחמת נקב. ובפרט לתוס' שמיישבים רש"י שאם הסרכא נדבקת למקום אחר (בכסדרן) הוה קרום חזק בריאה ושפיר.
הגהות מהרל"ח סק"ב דרי"ו נקט בלשונו שמכניס ידו בחוזק. ואינני מבין מדלא כתב שיבדקו בריאה או בדופן אם נמצא שם בראש הסרכא משמע אפי' סרכא גמורה ג"כ יכולה להתפרק שלא ישאר ממנו שום דבר תלוי בדופן או בריאה.
ש"ך סק"ב ושאר טריפות דשכיחי בה. המחבר נקט אם יש בה סרכא משמע דווקא משום סרכא צריך לבדוק ולפ"ז אין צריך להוציא הריאה כלל והש"ך נקט ושאר טריפות דג"כ שכיחי בה צריך להוציא הריאה דאותם אינם נרגשים כ"כ בפנים.
מחבר סי"ז והרי זה כבהמה שנאבדה ריאה שלה. משמע דאם לא באו בבת אחת אלא הקונה בא תחילה אסורה משום דכ"מ שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דברי האחד במקום שנים כלום וצ"ל שכבר קבל המוכר המעות ואין להקשות כיון שהקונה טוען טריפה היא שצריך להחזיר המוכר המעות כדאי' לקמן [די"ל כיון דמצא הסרכא במקום שהיא טריפה הוה קצת ספק טריפה והמוציא מחבירו עליו הראי'] וי"ל דמיירי שלא שלם עדיין הקונה וכבר אכל הבשר מבהמה זו ואם הוא טריפה אינו צריך לשלם בעדו ואם הם טוענין בינן לבין עצמו בלא"ה אין צריך הקונה לשלם משום המוציא מחבירו עליו הראי' ואם בא לב"ד להעיד שלא ימכר שאר הבשר שטריפה אינו עוד נוגע וי"ל פשוט שעשה רק משיכה ובשר קיים שצריך להחזיר הבשר ולא מיקרי משום זה נוגע כ"כ או שלא הי' ביניהם רק דברים וצ"ע.
בסי' מ"ג בטו"ז סק"א אלא כל מה שבאותו צד אסור. אך באו"ז אי' בסומכי' פירוש העב [ולא בראש העב] ובקולשתי' פי' הדק לפ"ז משמע שבראש הדק ג"כ במקום העב טריפה אבל האו"ז בעצמו מביא בשם רבו שכל מה שלצד כרס הוי סומכי' ולא יותר וא"כ מוכח דבמקום עב שבראש הדק כשר ואם נפרש באו"ז דגם ממה שדבוק בכרס מהדק ממנו כשר ניחא עם מה שקבל מרבו ויש לעיין.
בסי' מ"ד בטור והוא שיגיע הליקוי ומים עכורים על הלובן שבה. הפי' בגמ' לפי שיטתו כך הוא לקתה בכוליא אחת [היינו לקותא] והוא דמטאי למקום חריץ ואמרינן כשיכה בזה ובזה במערבא פסול בזה ובזה טריפה היינו לקתה בכוליא וקאמר סתם ולא חילק אפי' לא הגיע למקום חריץ אבל מים זכים כשירה היינו נמי בדלא הגיע למקום החריץ אבל אם הגיע אפי' במים זכים טריפה.
ב"י ד"ה כוליא שהקטינה וכו' וכתב הר"ן דכפול וענבה כשר. לפי מה שפי' מהרי"ל חביב כי הכוליא חתיכות חתיכות ואחת מהם נקראת ענבה י"ל כיון שהוא חתיכה בפני עצמה לא אתיא בעד ועד בכלל אלא אם נשארת כענבה אחת שלימה כשר ואם חסר קצת ממנה טריפה דהא דמחמרינן היינו היכא דאיכא לספוקי בעד ועד אבל היכא דליכא לספוקי לא מחמרינן וממילא יגיד עליו ריעו ובדקינן כפול ופול בכלל כשר כמו בעכבה.
בסי' מ"ו ד"מ סק"א שעור שצריך להיות מפולש. י"ל כוונת האו"ה דגם לרש"י דסבר דשומן של אבר אחר סותם היינו דווקא בדבר שנקיבתו במשהו מאבר לאבר או לחללו כמו חלל הלב אבל בטחול אפי' לא ניקב מעבר לעבר אלא לא נשתייר בו דינר זהב טריפה (דאמרינן סופו לינקב) א"כ אם בשר של עצמו אינו סותם שהוא דבוק בתולדה וטבע למה יועיל סתימה ממקום אחר שאינו בטבעו ובעצמו דבוק כמו בשר של טחול עצמו.
ב"י ד"ה ועל מ"ש רבינו וכו' ולא אשכחן בועא וסרכא אלא בריאה לבד. לרש"י דאין סרכא בלא נקב י"ל דהכא נמי אסור ולתוס' דסבר דטעמי' דסרכא שלא כסדרן דסופו ליסתר ולפרוק וינקב י"ל דווקא גבי ריאה דמנענעת תמיד מחמת שאיפת הרוח ועתיד להתפרק אבל בזה לא וגם לרש"י י"ל דדווקא גבי ריאה סרכא אינו סותם הנקב דסופה להתפרק הסרכא משא"כ בסמוכה וסרוכה היטב לדופן אבל כאן דאינו מתנענעת דומה לסרכא כסדרן וכשר והפר"ח סי' ל"ב מביא בשם ראב"ן ראי' דסרכא פוסל ובמ"כ ממשמעות לשונו משמע דספק טריפה הוא אבל מדברי הר"ן שהביא ראי' נלענ"ד דהר"ן נקט ריאה שנסרכה לאחד המקומות שאין נקובתן במשהו משמע אבל נקובתן במשהו טריפה דווקא אם הריאה אסריך לשם כיון דהריאה מתנענעת תמיד סופה להתפרק אבל בשאר אברים גם הר"ן מודה אם גם אסור דגם בשאר אברים בא הסרכא מחמת נקב מ"מ הוה כסרכא כסדרן.
בסי' מ"ט בב"י ד"ה מ"ש רבינו ואם נקב וכו' ושומן שעליו סותמו כשר. וניקב הכיס וגם הבשר עברה כולה כמעט רק מיעוט בשר נשאר כנגד המחט אינו עב כ"כ ושום ריעותא נראה בבשר דאין נראה ריעותא בבשר וגם חזינן דבא מחמת מכה חיישינן דהוה כבשר שנתמסמס דאין אנו בקיאין והוה כניטל וניקב וטריפה לכן מדקדק בלשונו ואין "שום" ריעותא ניכר.
בסי' נ' מחבר ס"א ימשמשו גם בנקב השני. אם דומין כשרה תלינן דלא משמשא ידא דטבחא בנקב הראשון ואם אינן דומין ממשמשין בשני ואם דומה תלינן דמשמש ידא דטבחא גם בנקב הראשון ותולין בכל גוונא להקל וחוץ אם ברור דלא משמש בנקב הראשון].
בסי' נ"א בטור הלעיטה קורט של חלתית טריפה. י"ל דווקא הלעיטה קורט שלם דהוא חד ועב ואינו מתעכל קורט שלם ונוקב כדרך שמלעיטין שתוחבין קורט שלם ואינה לועסת אבל אם שחק אותו תחילה כשירה ומדוקדק לשון "קורט" של חלתית.
שם ספק ניקב ספק לא ניקב תיבדק ולא נהירא לי. י"ל דהרמב"ם סובר דיש לו בדיקה אבל אחר ג' ימים כבר הוגלדה פי המכה ואינו ניכר ויעויין דרישה ויעויין לקמן דלאחר ג' ימים הוגלדה פי המכה וחוששין לכן קאמר הרמב"ם שאינו מועיל בדיקה רק עד ג' ימים.
בסי' נ"ב במחבר ס"ב אבל אם שלקן וחזרו למראיהן כשר. ואם אחר המליחה קודם השליקה חזר למראה הכשירה שלו יש ראיי' מאו"ז הגדול להכשיר דמביא ע"י שפעת דם הוריק ואח"כ כשהולך דמו ממנו חוזר למראה וז"ל ע"י שפעת הדם שיצא ממנו חזר לקדמותו והבריא עכ"ל. אך מדברי ר"א דקאמר לא ליכול אלא בשלקא וקשה הלא יכול לאכול צלי ע"י שימלח תחלה (או לאכול חי' אחר מליחה) וצ"ל דלא בכל פעם בא ההורקה מחמת שפעת הדם רק רוב הוא מחמת קיטרי וזה הולך ע"י שליקה ועוד שליקה מועיל ג"כ להסיר שפעת ריבוי הדם (הנבלע בבשר שלא פירש מאיברי') ונ"ל שהראבי' נקט טעם שלא הוזכר בגמ' ואיפשר שניהם יחד ע"י שפעת הדם פועל העשן שיוריק וא"כ אין להתיר רק בשכיקה וצ"ע בכ"ז.
בסי' נ"ד בב"י אם נשברה השדרה ולא נפסק חוט השדרה במשנה דפ' א"ט דכשירה. משמע דאין צריך לבדוק אחר פסיקת החוט ואע"פ שפירש"י ברי"פ א"ט דארחא דמלתא דאגב השדרה נפסק החוט ואפי' הכי אי הוי צריך לבדוק הו"ל לאשמעינן בגמ' אבל הג"מ סי' זה מחמיר דבעי בדיקה ואנן שלא בקיאין בבדיקה וי"ל אם מעיקר הדין אינו צריך לבדוק רק אנן מחמרינן לבדוק י"ל דסומכין על בדיקתינו כדמצינו הרבה פעמים שבמקום שהבדיקה מצד חומרא סומכין על בדיקתינו.
בסי' נ"ג בד"מ סק"ב ומהרי"ק לא רצה להקל מטעם ס"ס. בער אנוכי ולא אדע דהא המהרי"ק איננו חולק על איסור והיתר ולא תלינן ע"י זריקה נעשה ואין לו לתלות בהיתר בנמצא הגף שבור אין לנו לתלות בלאחר השחיטה דשכיח יותר ויותר דנעשה קודם השחיטה מחמת דלוג העופות ואין לתלות בזמן קצר שאחר השחיטה אבל האו"ה מיירי דהשוחט הרגיש שנשבר רק שמסופק אם קודם גמר חתיכת הסימנים נעשה או אח"כ.
ב"ח ס"ב מ"מ תלמודא הלכה למעשה אתא לאשמעינן. וברוקח משמע וז"ל נעקרה צלע מעיקרה מן החוליא טריפה מפרש ברש"י נעקרה קצת חוליא עם הסלע דמשמע דהצלע תחוב בחוליא ולא נעקרה ממנה רק קצת חוליא נעקרה ממקומה טריפה.
בסי' נ"ה בב"י ד"ה ותמיהני מ"ש רבינו וכו' כי הסופר טעה וכתב. יעויין בב"ח וטו"ז ישוב להטור דהי' לו גירסת הגאונים ופי' איעכל כיבי' לחוד בלא שף מדוכתי' טריפה ונלענ"ד הטור הי' גורס כגרסתינו ורבא אמר כשירה ואי אפסיק ניבי' טריפה (בין שף מדוכתי' בוקא דאטמא או לא שף טריפה) והלכתא איפסיק ניבי' כשרה (איפסיק בלחוד) איעכל ניבי' טריפה (איעכל בלחוד) לפ"ז שף מדוכתי' ולא איפסיק ניבי' טריפה ואין להקשות מאי קאמר הש"ס לר"ל לפסוקא לא דמיא הא דמיא ודמיא כיון דשף מדוכתי' ואיפסיק ניבי' טריפה י"ל דרב מתנא גופי' סבר שף בלבד לדילה ועלי' קאי הגמ' פלוגתא דר"י ור"ל וכן צ"ל לב"ח ולפ"ז שיטת הטור לא כמרדכי הוא בב"י ואיעכל ניבי' בלא שף מדוכתי' טריפה וכן מסיק הפר"ח.
שם ד"ה ודע דכשנחתכו רגלי' וכו' שמא ע"י נשיכת נחש נחתכו. וצלי היא בדיקתה שאם נשכה נחש תפול חתיכות חתיכות כן הוא בגמרא.
ש"ך סקי"א ואסור להושיטו לבן נח מדרבנן. לישראל אסור להושיט כדין אבר מן החי גמור גזירה הא אטו הא אבל הב"נ האוכל אין בו איסור דהיכן מצינו דב"נ מחוייב לשמוע מצוה דרבנן הא לא מחוייב בלאו דלא תסור ולפ"ז אם הישראל נותן לב"נ אינו עובר על לפני עור לא תתן מכשול דהב"נ לא עשה שום איסור רק ישראל עובר עבירה שעבר על דרבנן.
בסי' נ"ח בטור אם היא שלמה מכל י"ח טריפות כשרה. תמוה ח"י טריפות מה שייכי הכא ואולי כיון שצריך לבדוק כל החלל ע"כ צריך לבדוק גם משום ח"י טריפות דאי לא הוה כמעלים עין מן האיסור וכסברת רשב"א דמשו"ה צריך לבדוק הריאה כיון שצריך לפתוח הבהמה כדי ליטול הריאה אם לא יבדקנו הוה כמעלים עין מן האיסור.
בדרישה א"כ לא הו"ל לומר דדומה לדשיל"מ. ואולי שני התירוצים יחד עולים בקנה אחד דמשום חשש מלאכת יו"ט היא אבל למה לנו לחוש על חשש בעלמא שימצא בו דניחוש משום מלאכת יו"ט לכן קאמר משום דהוה דשיל"מ ומחמירין משום מלאכת יו"ט.
שם ויש לחשוש לרסוק איברים ונטרף ממנה. ויש ליישב שפיר לרמב"ם דבעי גם בדיקה משום שמא נתרסקו אברים ולא רק מחמת קרועה ופסוקה א"כ צריך גם זה אחר מעל"ע בדיקה משום רסוק ולזה מועיל הפריס ע"ג קרקע שלא תצריך בדיקה אלא בדברי הרא"ש קשה לומר זה דהוא לא מביא דברי רמב"ם אלו.
בה"ט סק"ב וטעמא דאמודי אמוד כפלי' ונועץ צפרניו בקרקע. אבל ברש"י ליתא צפרנו נועץ בקרקע אלא כל שעה הוא מתחזק בצפרניו עד שאינו נופל מגובה משמע שמתחזק עצמו בעצמו ונלענ"ד דווקא בית המטבחים שנינו כדמפרש הרב"י בעצמו שיודע שסופו שיתגברו עליו והוא לשחיטה לכן מתחזק מיד בצפורניו כדי שלא יפול בבת אחת ויכאוב לי' והוה מדעת ושרי אבל אם אדם מפילו בלא בית מטבחים הוה כמו זכרים המנגחים זה את זה דדעת השור שהוא יתגבר וכיון שנופל נופל בבת אחת והוה שלא לדעת. (חסר קצת).
ש"ך סק"ד אם הוכה בעוף נגד ריאה שלו נראה דצריך בדיקה בריאה. כיון דנקט המחבר סתם צריך לבדוק מקדקד ועד הירך משמע דלא מחלק בין עוף לבהמה דגם בעוף שייך בריאה נפלה כפירש המרדכי דלא כרש"י משמע דאפי' במקום אחד אין אנו בקיאין ולא משמע כן מהג"ה דסתם ואולי ריאת העוף חמור לבדיקה.
מחבר ס"ו הלכה כשירה ואינה צריכה בדיקה. משמע מכאן דלא כב"ח אפי' העמידוה כשירה כשהלכה בלי בדיקה דאי דווקא כשעמדה מעצמה והלכה למה לי למימר אע"פ שלא שהתה מעל"ע הא כבר מבואר לעיל ס"ד דעמדה מועיל כמו אם שהתה מעל"ע ואם המחבר ז"ל קאי אלמעלה על עמדה וגם דוחק כיון דמפסיק בינתיים בדי אחר וצ"ל דהא דמסיים הלכה והיא צולעה צריכה בדיקה אבל מהני הילוך זה לכה"פ כמו העמדה מעצמה דאינה צריכה מעל"ע הגם שיש לדחוק הא הלכה מהני אינה צריכה בדיקה דווקא בהלכה ממש אבל בעמדה לחוד לא מהני הליכה למפטרה מבדיקה מסתימת לשון בגמ' ופוסקים משמע הכא.
בסי' ס"א בטור ולא יהא כהן המזכה משרת בבית ישראל. נלענ"ד עיקר כוונת הטור הגם שהמשרת מקבל המתנות מישראל אחר לא יזכה לרבו זה שמא איננו מזכה בלב שלם וסיפא אשמעינן אם מקבלם מרבו לא יזכה לאורח רבו אפי' פעם אחד משום דנראה כמסייע בגרנות דע"י שמרויח רבו ליתן משלו לאורח יזכה עוד הפעם המתנות.
שם בבית ישראל שרגיל ליתן לו המתנות. פי' לענ"ד שהמשרת הכהן שרבו נותן לו המתנות לא יהא רגיל לזכות לרבו המתנות בחזרה אבל פעם אחד מותר דפעם אחד וודאי מזכה לרבו ברצון טוב ובלב שלם כדי לעשות נחת רוח לרבו ואי משום שלא יקיים בזה מצות נתינה יעויין במהרש"ל שמפרש דברי הטור שבעל כהנת פטור ליתן משמע דאינו מזיק במה שאינו מפריש ונותן.
בפרישה אפי' חלק אחד מאלף יש לו בבהמה. ולי צ"ע אם אין שותפות כהן שוה בכל אבר פרוטה אם פטור הוא ממתנות ויש להאריך אי חצי שעור מותר לגזול מה"ת א"כ אין חצי פרוטה שוה כלל ולא חשיב ולא מיקרי שותפות ובמק"א הארכתי.
ב"ח סי"ז ומדלא אשכחן בגמ' דמצרכ' למיהדר מה שחטף אלמא דס"ל לרב דלא מפקינן מיני'. י"ל דלהכא לא מהדר דהוה הלוי מזיק מתנות כהונה או גזלן לא מחייב להחזיר לכן לא הכריחו להחזיר ובפרט אי מיירי שאכיל כבר ובזה י"ל סמיכות דדרש מרימר הלכתא כוותי' דרב וה"נ הלכתא כוותי' דרב חסדא דלרב קשה למה לא הכריח ללוי שיחזיר המתנות אלא משום דהלכתא כוותי' דרב חסדא דהמזיק מתנות כהונה פטור דהוה ממון שאין לו תובעין והי' הלוי פטור להחזיר משום דהוה ממון שאין לו תובעין והבעלים כבר סלקו רשותן מהן במה ששלחו אותן לכהנים והוה הפקר רק לבעלים כופין הב"ד לקיים המצוה כל זמן דאיתנהו בעינייהו כדאי' בר"ן אבל על הלוי אין שום מצוה בזה דהוא לא זבח הזבח ולא הוה רק דררא דממונא שאין לו תובעין הוא ופטור.
ש"ך סקי"ג ואחזקת דרוב בהמות אינן בכורים. תמי' לי דהא אנו דנין על בהמה זו שנולדה עתה והוה וודאי פטר רחם אלא אנו דנין אם אותו וולד זכר הוא או נקיבה היא ועל אותו וולד שהוא פטר רחם לא יכולין לומר שאזלינן בתר רוב בהמות שאינן בכורים דווקא בבכור שנתערב י"ל כך.
שם ובגוף הענין אין כאן ספק. וזה יותר נכון ממה שהוא בדרישה בהג"ה דהחיוב על הבהמה דזה אינו דהא מאת זובחי הזבח כתיב.
פ"ת סק"ה אבל לישאר ביד הטבח אם הוא צורבא מדרבנן. וכן מפרש הפרישה בטור דזה אסור שהמשרת אסור ליתן לרבו המתנות שקבל מרבו ובזה קאמר פשיטא ולא צריך (לפי' הדרישה בטור) זה לא שמעינן רק מרש"ל פירושו בטור שבעל כהנת פטור שאשמעינן שמותר ליתן לאחרים שלא ברשות משמע שמותר ויש לחלק.
בסי' ס"ו ד"מ סק"ג והמנהג להחמיר כדעת הרא"ש והרשב"א. ומרשב"א שהובא בב"י מוכח אם דווקא על קשר של חלבון ונתפשט חוצה לו בזה הוא דאו' לאותן הסוברים דדאו' הוא מטעם השני משום גזירה אטו חלמון ובחלמון אפי' לא נתפשט לחוץ דאו' להרא"ש דוודאי נתפשט מקשר של החלבון שכנגדו ואולי קשר של חלמון לחוד לרי"ף סימן שנ תרקם.
ב"י ד"ה כתב בהגמ"ר וכו' אבל היכא שנתערב שלא מדעת משמע דלכ"ע שרי. ולפ"מ דמסיק הרב"י י"ל לכן אכלינן ביצה מגולגלת בלי בדיקה תחלה משום דראשונים אמרו דגוף הבדיקה חומרא הוא וי"ל לאו משום חומרת איסור נהגו כך אלא שלא יארע להם בסעודה אח"כ שיראו וימצאו דם ויאסר התבשיל (או יאכלו אעפ"כ אותו כמו בריאה שיטת רבינו יונה הובא ברשב"א טעם דבדקינן הריאה מדמצינו בו סירכות ושמא באמצע הסעודה ימצא בו סרכות ומחמת רעבון ותאות האכילה לא ימשך עצמו ממנו ויאכל אותו לכן החמירו חז"ל לבדקו מיד כדי שלא יבא לידי כך) לכך בודקין תחלה לאפוקי במגולגלת בביצה אחד אם גם יארע שימצא מ"מ בביצה אחד הוא ולא יחוש עליה, בב"ח אי' דהוה מיעוט המצוי לכן בדקינן לכתחלה ובדיעבד כשר לכן נראה הטעם בביצה מגולגלת שאוכלין אותו בלא בדיקה כיון דאם גם יש בו דם בטל הוא טעמו בששים ואם יכיר הדם יוכל עוד להסיר ממנו ולא שייך אין מבטלין אסור לכתחלה בספק איסור אם יש שם אסור כמבואר לקמן סי' פ"ד.
ש"ך סק"י ואת"ל יש כאן איסור שמא הביצת היתר הוא הרוב. י"ל כך ספיקא שמא הוא ביצה שאין בו דם ואת"ל יש בו דם שאינו במקום האוסר והדם בעצמותו אינו אוסר התערובת] דיש סברא לומר דלא הי' במקום האוסר דהא בדיעבד אכלינן כל ביצה בלי בדיקה תחלה אם יש בו דם דלא שכיח (י"ל דלא שכיח דם שיאסור הביצה) ה"ה כאן נאמר שהוא מן הרוב שאין בו דם האוסר ולענין ספק השני הגם שיש רוב נגדו מצרפינן לספק ספיקא מכש"כ אם רובא מסייע ובביצה אחד י"ל (כיון דרוב מקומות מחמירין לאסור על הקשר של חלבון ועל החלמון רוב בביצה הוא אוסר) ובפרט שיש בו ספק דרבנן ואולי ספק דאו' דלמא דם רקום דאורייתא יש להחמיר.
הג"ה ס"ח נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים. י"ל כוונת רבינו שמאכל עם בצים הוה מין בשאינו מינו ואם דם ביצים דאורייתא יש לחוש לאיסור דאו' אבל אפי' במאכל רק של ביצים עצמו יש להקל דהא מדאו' מין במינו בטל והב"ח כ' דהוה מיעוט המצוי קצת ומדינא צריך בדיקה.
ש"ך סקי"ד דאז אפי' יש בהם דם שרי. ואין דומה לביצה בת יומא דהתם ראוי אותו ביצה לקלוט שייך לא פלוג משא"כ בדספנא מארעא.
פ"ת סק"ג דהא ג"כ אין נקלטות לעולם. דיש לומר דאותו ביצה הי' ראוי לקלוט אם נולדה ושייך לא פלוג משא"כ בספנא מארעא דאין שום אופן שתקלוט.
בסי' ס"ט ד"מ סק"ד הואיל ולא נתרכך הבשר היטב. ואם שרה הבשר כבר ואח"כ חתכו עוד הפעם דצריך עוד הדחה בזה לא הוה הטעם רק משום שדם על פניו דהא כבר נתרכך ואז גם הוא ששים לכ"ע מותר.
שם או כבולעו כך פולטו. משא"כ מליחה לאותו חתיכה לא מהני דפירש ממקום למקום ואינו יוצא נ"ל לפרש ולהסביר דהא באמת אין המלח מוציא כל הדם רק מה שאין המלח מוציא הוא דם האיברים שלא פירש וגם בבישול אינו פורש ומותר אבל אם לא הדיח תחלה ומלח מפליט מקצת דם ומקצת פורש ממקום למקום ואח"כ כשמולח שנית אחר הדחה אז המלח מפליט מה שפירש ממקום למקום מהמליחה הראשונה וגם פועל שעוד יוצא ופורש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי ואח"כ כשמבשל יוצא מקצת ומקצת לא ואסור ודו"ק היטב.
מחבר ס"ט צריך שיהא בו ששים כדי המלח שבו. הגם שלהמחבר לשיטתו אם מלח מצד אחד כשר מ"מ היכא דאם מלח משני צדדים צריך ששים נגד המלח ובשני צדדים כיון דמכל צד המלח בולע מקצת והוה המלח נבילה אבל לפ"מ שפסק הטור דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ אינו צריך ששים רק כנגד הדם שנבלע בחתיכה דהא ממה שיש בו דם במלח בוודאי לא בלע הבשר רק הא דצריך ס' נגד כל המלח משום דלא ידעינן כמה בלע וצ"ע אם הרבה מלח יותר ממה שצריך משעור מליחה מונח על החתיכה אם צריך ס' נגד כל המלח די"ל שהמלח שנתן יותר מן הצורך למליחה ואינו מוציא דם ואין בלועה ממנו או י"ל שהכל מוציא ובולע רק בכל גרגר אינו נבלע בו אלא מעט ולא כ"כ כמו שאם הי' רק מלח מעט הצריך לשעור מליחה וכיון שלא ידעינן כמה בלע כל גרגר מלח צריך ס' נגד כולו.
ש"ך סקנ"ה מותר לבשלן כולן כשימלח כולן. וימלח כל אחת לבדה שלא יניח אחת תחת חבירתה דלמא חתיכה דלמטה שהתה ג' ימים ומליחה איננה מועלת לה להוציא דם ולא טרידה למפלט דם ובלעה מחתיכות שמונחים למעלה וע"י הדם הנפלט מהם חוץ אם נאמר איידי דטרידא למיפלט ציר לא בלעי דם ועוד דם משריק שריק.
בסי' ע' בב"י ד"ה וא"א הרא"ש ז"ל וכו' שהדם איננו נכנס בבשר דדמא משרק שריק. דסברה זו דמשרק שריק זה סברת ר"ת וגם י"ל שדם שבמלח נשרף ומשום הדם שפלט והוא בעין על הבשר לא אסר כיון דטריד למפלט ציר לא בלע דם ואחר י"ב שעות דכבר פסק למפליט ציר יש להתיר ע"פ סברא זו דאזלה חום המלח אחר ששהה שעור מליחה כיון שהפליט המלח כל הדם נחלש טבע המלח ואבד חומו אבל מ"מ י"ל אעפ"כ המלח והדם רותחין כדאי' בר"ן ואוסר ר' יונה באמת אי לא אמרינן משריק שריק.
בסי' ע"ג ש"ך סקי"ב והרי בש"ס התירו להדיא מטעמא דמשריק שריק. עיין במהר"ם לובלין בסוגיא דהא דמשרק שריק מסקינן למ"ד דלא סובר כבולעו כך פולטו בפסחים דף ע"ד ע"א א"כ לדידן דפסקינן כבולעו כך פולטו נקט שפיר טעם זה.
בסי' פ"ב בטור סימני העוף לא נתפרשו. לענ"ד אם גם אנו מחמירים לאכול עד שיהא מותר לכל רבוותא ובפרט לדידן שאנו נוהגין כרמ"א כדאי' בהג"ה שאין אוכלין שום עוף שיש לו סימן טה רה רק במסורת אבל במי שמצא קן צפור חייב לשלח דלמא הוא טהור להחמיר במצות עשה דאו' ובפרט מה שמותר לרוב הפוסקים ואין לומר כיון דדרשינן לך ולא לכלביך וכיון שאסור לו לאכלן מצד חומרא דלא גרע מדברים המותרים ואחרים נהגו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם דרשינן לך שראוי לך לאכול וכיון שאין יכול לאכול פטור מלשלוח האם וי"ל דלא נהגו להחמיר לבטל מצוה וזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ודבר פשוט דהא איננו מחוייב ליטול הביצים לאכלן אלא התורה חייבת לשלח האם מהביצים שאתה רשאי לאכלן והכא רשאי אלא שחסרון ידיעתינו גורם לנו שלא לאכלו.
מחבר ס"א י"א שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז בידוע שאינו דורס. ואע"פ שהובא בב"י הסיגא"ה יש לו ג' סימנין וכף רגלו רחבה ואין אוכלין שמוחזקין בטמא והעיקר הוא סמך על תשובת הרא"ש דסבר הרא"ש כי קבלה מזקינינו הוא על רובא דרובא אבל מעוט יש תדע וכי בדקו זקינינו תמיד כל עופות אם יארע לזמנים שינוי לכן היכא דמקובלין אנו אומרים שמקובלין לאסור מן המועט הוא אבל בסתמא סומכין על הקבלה שהוא רובא דרובא כמו כל רוב והרא"ש איירי שמקובלין באותו מין לאסור ויפה פסק המחבר ז"ל.
הג"ה ס"ג אין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור. לענ"ד פשוט דלענין שלוח הקן חייב לשלח לחומרא ולהחמיר במה שיש ספק דטהור אבל י"כ אם יקרא קן צפור לפניו ואין בו שום סימן טה רה דהיינו שרואה שאין לו אצבע יתירה שהוא סימן בח וץ או שמכיר אותו העוף שאין לו סימן טה רה כלל כיון שיש במינים הטהורים שאין להם שום סימן טה רה ואינו יודע אם דרס או לא כגון שבדקו וכדומה יש לספק אם חייב לשלח דהא לתירץ אחד של רבותינו רוב עופות כשירים המה כמבואר דף ס"ג ע"ב בר"ן וברשב"א ותוס' א"כ אזלינן בתר רוב להחמיר בשלוח הקן ואפי' לתירוץ האחר דכ"ד עופות טמאים יש מינים הרבה כלול במין אחד שעי"ז רוב טמאים אבל לא ברירא תירוץ זה לראשונים גופא דקאמרי אולי ועוד לר"ן שכתב בישוב שכיחי עופות טהורים רק סמוך למדברות שרוים עופות טמאים אבל אם האם רובצת על הביצים לא על אפרוחים ורואה אותם חד או כד מב' צדדים דאמרינן וודאי טמאה היא פטור לשלח בוודאי.
ד"מ סק"א אם כף רגלו רחבה. דהיינו הרשב"א סובר כהר' משה בר יוסף וכר"ת דכל שיש לו ג' סימני טהרה בידוע שאינו דורס לכן מותר בג' סימני טהרה חוץ אם יש לו רק סימן אח ד או שנים אנו חוששין כרש"י שמא ידרוס ואין לאכלו אלא במסורת אבל לרש"י דגם אם יש לו ג' סימני טהרה חוששין שמא ידרוס בעי גם כף רגלו וחרטומו רחב שקבלת הגאונים הוא שזה וודאי אינו דורס ומותר לדברי הכל.
ב"י ד"ה וכתב הגמ"יי וכו' לא יאכל ע"י מסורת הפחותים מהם. נקט הרא"ש להדיא שהוא טמא' דאי הי' קבלתם סתם שלא לאכול אולי טעמיהו משום דאיכא טמאים דדמי להו כדמפורש בגמ' וברש"י ובמקומות שאוכלין ליכא טמא דדמי להו והש"ך מסיק דהרא"ש ורשב"א לא פליגי אבל כאן מקובל מיירי שמקובל אצלם לטמא.
בסי' פ"ג בב"י סימני דגים מפורשים וכו' הקשקשים הם אותן הקליפות הנקלפות ממנו ביד או בכלי. וכן הוא אומר ושריון קשקשים הוא לבוש' וגבי תותב קרום ונקלף גבי חלב פירש"י תותב פי' כשמלה ואינו אדוק הרבה רק פרוש עליו אלמא ששמלה שהוא לבוש הוא שאינו אדוק הרבה ונקלף ביד או בכלי בלי שום תחבולה ואמצעות רק כמו לבוש הנפשט.
בסי' פ"ב במשבצות סק"א ונ"מ האידנא אם נאכל במסורת. י"ל דווקא מסורת של ת"ח אדם שהעיד כך או רבי ציד אבל בקבלה מימות דור ודור י"ל ממילא מוכח כאידך פירושים דדורס דהא ר"ת מקשה על רש"י מתרנגול דעבדי' הכא דמוכח דלאו זה דריסה מיקרי כדמפרש רש"י ולרש"י י"ל דסבר דשינוי בעלמא הוא כמו שהוזכר סברא זו הובא פה בש"ך סק"ד.
בש"ד סק"ח וראוי לאסור כמ"ש באות הקדום. דמהרא"ש הובא בב"י מוכח דיש עוף שיש לו כל סימני טהרה דהיינו ג' סימני טהרה וכף וחרטום רחב והי' להם קבלה לטמא או דסבר דמיעוט טמאים יש להם ד' סימני טהרה רק מיעוטא דמיעוטא הוא וכיון שיש להם קבלה לטמא אסור או דסבר ד סימן שא ינו דורס הוא כף רגלו וחרטומו רחב הוא אינו לכולו אלא רובא וכיון דיש בפירוש קבלה לטמא טמא הוא.
בסי' פ"ד בפרישה או דחשבינן לבדיקה זו כאלו בירר כל אחד בפ"ע. ועוד אפי' לא התליע במחובר הנקובים אסורים שמא פירשו וחזרו (כדאי' בד"מ סק"ג) והוה כמו התליע במחובר לכן צריך לבררן אפי' אחר י"ב חודש וליתן בצוננים שיעלו למעלה מה שלא מצא בבירור כל הנקובים וברותחין יתן שמא ישאר אחד שלא עלה למעלה ולפ"ז אפי' תוך י"ב חודש שרי בתקון אם יברר ואפשר לומר תוך י"ב חודש מוחזקין בתולעים יש ספק שנשאר אחד ואסור וודאי כדחייש הרא"ש אבל בתלוש הוה רק ספק שמא פירש ושמא לא בדק יפה ושמא לא עלה בצונן ושמא לא מת ברותחין (לרא"ש דלא סבר נימוח לספק) כולי האי ספיקות ולא אתחזק וודאי שרי הגם שהם כמו ספק אחד שמא יש בו תולע או לא מ"מ י"ל דהוה ספק ספיקא אם גם יש שם תולע שמא הוא תולע המותר היינו שלא פי' אבל בהתליע במחובר דוודאי יש שם תולע אסור הוה כמו חד ספיקא ואסור והיינו אם מוחזקין בתולעים (ואפשר בדיעבד גם תוך י"ב חודש אם כבר נתבשלו יכול להתירן לדידן דמצרפינן ספק שמא נמוחו).
טו"ז סק"ח כש"כ דלא חשו כאן. נלענ"ד ליישב דוודאי אותן שהם בפירות ובקטניות וכדנקטו כל הראשונים פירות שהתליעו או נמצא בפירות או קטניות לא חיישינן שפירשו חוץ לפרי מתוכו לחוץ (ואפי' לגרעין לא חיישינן אולי אין דרכו בפנים לילך במקום סתום) אבל הנמצאים בקמח ומלח בגלוי במקום מרווח ומנענעין קרוב לוודאי שפירשו אבל תוך פרי שלא ראינו שנענעו אין מחזיקין איסור ועיין ש"ך סקכ"ז.
ש"ך סק"ב והמחמיר תבא עליו ברכה. נ"ל דרך הטוב ומתוקן הוא כך ישהו י"ב חודש ואח"כ יבררו כל אחד ואחד מהנקובים וישליכם (ממילא יראה אם אין ביניהם ועליהם תולע ואולי זה נועם המנהג שבוררין אותן) ויתנם לצונן ואח"כ לרותחין והטעם לפ"ז אע"פ ששהו י"ב חודש מ"מ הנקובין שהתליעו בתלוש אנו נקטינן לחומרא דלמא פירשו וחזרו כדלעיל בהג"ה ס"ד ובש"ך סקי"ג א"כ אותו טעם עצמו שלא מהני צונן ורותחין בתוך י"ב חודש שייך בזה שמא לא יעלו כל המנוקבין והמתולעין בצונן ורותחין לא מהני אם כבר נאסר במחובר וה"ה אם כבר פירש בתלוש ונאסר ושמא לא יעלה הכל בצונן (חוץ לר"ן מועיל דסבר דהתליעו במחובר אינן צפין למעלה משא"כ בתלוש ונראה דטעמו דהתליע בתלוש על הרוב בא מחמת יובש ועיפוש הפרי ועי"ז נעשה קל ויבש וצופה למעלה משא"כ במחובר דבא בתוך האילן ממקום אחר ועודנו הפרי באבו ובתקפו וכיון שמתולעין ומבררין אותן טוב שיהי' אחר י"ב חודש כי ברירה המהני תוך י"ב חודש הוא טרחא גדולה ובזה לא סמכינן על נשים ולהר"ן תוך י"ב חודש לא יעלה המנוקבים מ"מ הרי מבררין אותן בידים כדאי' לקמן בטו"ז סקי"ד אבל עתה שכבר שהו ואינו אלא לחומרא שמא לא יצופו למעלה בצוננים וישארו מעט ואותן פירש כבר התולעת והוא ג"כ לא מוסכם כ"כ מכל הפוסקין רק אנו נקטינן להחמיר בזה יש לסמוך על השיטה שהובא בטו"ז סקי"ד.
טו"ז סקי"ב ונמצא דהוה ס"ס ובס"ס מותר. תמוה לי שלא חש הרב כאן שמא יפרוש ויאכל גוף האיסור בעין כמו שחש לקמן ססקי"ז והכא יש חשש טפי לזה בשעת אכילה ושם בשעת לישה ועריכה לא הוי רק חשש שיפרשו.
ש"ך סקכ"ו דלא חיישינן שמא יפרשו בשעת הבישול. ובפה"מ אי' וז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל ונתן טעם לדבר אע"פ שמצוי שיפרשו בשעת הבישול אם נמוח בטל בששים ואם הוא בעין זורקו עכ"ד משמע דחיישינן שיפרשו בבישול רק תלינן בנימוחו ואנן נקטינן כהראב"ד דלא תלינן בנמוחו בין תוך י"ב חודש בין בשול אחר י"ב חודש כדאי' מפורש בר"ן.
שם סק"ל משמע דאף בפירות הקטנים יש ס'. ולי השפל נראה דהכא הוה ספק ספיקא ומשום זה מותר לאכול התבשיל ואם נמצא אחד או ב' ג"כ שרי דאימור דאמרינן מצד ס"ס שאין בו יותר רק הרי משליך אותן הנמצאין והטעם שיוצא מהם נגדם הוה ס' בתבשיל אבל בת"ה מיירי באותו פרי עצמו רצה גדול אחד לומר היוצא טעם מהתולע האוסר הוה מועט מס' כנגד הפרי וע"ז סמך רמ"א להחמיר באותו פרי וצריך לשער באותו פרי לעצמו בלבד נגד כל התולעת בפת אם משער לבטל תולע עצמו שנמחה בו הכלל אם אנו דנין על המאכל עצמו במאכל שאיני מוחזק בתולעים יותר משום ספק ספיקא אבל אם נמצא בפרי עצמו תולעת על זה יש לדון בטעם התולעת ובזה מיירי כל הענין.
שם וצריך ס' נגד כל הפרי. לפענ"ד אפי' לא נתבשל הפרי כיון שהתולעת נכבש בו ונאסור כל הפרי משום כבוש כמבושל אבל כל זמן שהתולעת חי נ"ל שאינו אוסר מצד כבוש כמו דג טמא חי ששרה במים מעת לעת שאינו אוסר המים [יעויין בראש ע"ז לענין זבוב שנפל בתוך משקה ומה שפלפלו רבותינו האחרונים בזה לפ"ז מותר לטול התולע כשהוא חי מהפרי ולא כל הפרי ובפרי בלי ליחת לא שייך בו כבוש אפי' התולע מת מותר לזרקו ולאכול הפרי דהיינו אם הפרי היתה מתחלה בטבעה יבישה אבל אם נתיבשה ע"י אורך הזמן יש לחוש שכבר מת התולע בעוד הפרי היתה לחה ויש לה דין כבוש [וממקום למקום לא מחזקינן איסורא אבל מזמן לזמן היינו שנמצא בו האיסור ואנו מסופקין אם עכשיו נפל או מקודם מחזקינן איסור למפרע כמבואר הדבר בכל הפוסקים] ובפרט באותן פירות שיש הרבה ליחות בהם וכשפותחין אותה נוזל הליחות כמו ששכיח בגודגדניות שנקרא (קירשען) שיש בו דין כבוש.
ש"ך סק"א די"א אף פירשו שרי וצ"ע. וי"ל דיין וחומץ מגידולי קרקע הן באין ואסור משום שרץ השורץ כדמחלק הראבי"ה גופי' בין פירות לגבינה.
משבצות סקי"א משא"כ בתלוש דהוה ס"ס גמור שמא אין בו תולעים ואם יש שמא לא פירשו. והנה בכל דבר שיש ספק אם התליע בתלוש יש ס"ס זו אבל דבר שדרכו להתליע הווי כוודאי התליע אין לצרף לספק ספיקא ויעויין נקה"כ ומכש"כ דבר שמוחזק בתולעים או שמוחזק שיתליעו ודרכו בכך אין להצטרף לספק א"כ כגון (צימרינד) קנמון וכדומה לא הוה רק חד ספק אם פירשו (לדופן הכלי ואסור כמפורש דאנו חוששין לספק זה מאוד ואסור לאכול ואי משום אם יבשלנו או ידוך אותו היטב הדק היטב יצטרף עוד ספק שמא נמוח ונתבטל הא אין לעשות ס"ס בידים ועוד אין מבטלין איסור לכתחלה ועוד דנולד הספק בדאורייתא קודם הדיכה והבישול ואסור לכן יפה מנהג כבוד אאמו"ר זצוק"ל לשרוף תחלה הצימרינ"ד היטב עד שישרפו (המילבין) התולעים ואז דכין אותו היטב שאם גם יש לחוש שלא נשרפו הוה אח"כ ספק ספיקא דמועיל לזה כיון דוודאי נשרפו הכל מותר לכתחלה לדוכן כדי לאכול שאין מכוין כלל לבטל ועוד אפי' לא נשרפו התולעים (מילבין) לגמרי יש לומר דלכל הפחות מחמת החמימות שבתנור נתייבשו כל הלחות שהי' בהן כיון שאין בהם לחלוחית הוה כעץ בעלמא כדאי' בפוסקים בעור שנתיבש לגמרי שאין בו עוד לחלוחית מותר הוא בתשובת נודע ביהודא בתולעים האדומים שנתייבשו ונותנין אותו אח"כ ביין לצבוע שמותר משום זה ואולי יש לדמותו לעור בהמה שנתייבשה אם ע"י בישול אח"כ נותנת טעם חוזרת לאיסורו ה"ה בתולעים האלה המילבין שנתייבשו ובאים בבישול אבל אם הקנמון הצימרינ"ד התליע כאשר הי' כדוך או שהי' זמן רב כדוך בקיץ שודאי התליע אין לו תקנה לאכול ושעורים הנקלפים ונדוכים (גרופין) והירז וגריז (המה חטים נקלפים ונדוכים לגרעינים קטנים מאוד) בימי הקיץ שמוחזקין להתליע ומוחזקין בו ואין כאן רק ספק אחד ושמא לא פירשו לתוך הכלי אסור ואין מהני תקנת שריפה דצריך לשרוף כל חד וחד רק מהני בדיקה טובה מאוד אם לא התליע עדיין ואם הם באו נטחנים מן החדש שמא יש בו מילבין באו מהשקים והתיבות ישינים שמוחזקים במילבין ויעוין בשו"ת אא"ז ח"ס שאותן שהתליע בקיץ שאין בהם בחורף שאינם חיים מחמת הקרירות ואין מועיל בדיקה בשמש ואסורים הם קודם י"ב חודש יעויי"ש ובמים שמצויין בהם תולעים ושרצים קטנים מאוד נלע"ד לכתחלה לא יבדוק כי רוב המים אפשר אינם מתולעים רק הוא מיעוט המצוי לכן כאשר ישתה אותם יסננו אותו שישארו התולעים למעלה ויסנן ע"י בגד עב שלא יצאו מהקטנים דרך הנקבים (ואם מתרמי שתולעת קטן שבקטנים יצא בו על זה אין לחוש שהוא מיעוטא דמיעוטא רק לכתחילה צריך שיהי' עב כיון שמסנן צריך לסנן בשביל כל התלעים גם המעוטים דאי לא הוה כמעלים עין מן האיסור (כסברת הרשב"א בריאה שאם בודק בריאה צריך לבדוק בשביל כל הטריפות שבו) ובבישול בהם יש ספק ספיקא שמא לא הי' בו ואת"ל הי' שמא נימוחו ונתבטלו אבל לכתחלה יסנן אותם דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן והסינון אין טרחא אבל קודם הבישול לא שייך בה ביטול וכיון דניכרים הם לעיני השמש וניכר אסור ועוד דיבש בלח שם אין שייך ביטול ואם ימצאו במים תולעים כמה פעמים והוחזקו בתולעים וסננו אותם והם דקים שיוצאים גם במפה עבה אין לאותם המים תקנה כיון דניכרת בם במים לעיני השמש והנה הובא בח"א שיש הרבה נהרות שנמצאים בהם על הדגים כמין תולעים ארוכים ודקים ועל איזה מהם כמין שרצים עגולים ודבוקים מאוד בדג יעוי"ש כלל ל"ח ונראה לחלק בין דג הנקרא קארפ פען לדג הנקרא העכט שלאחד יש להם רובא דרו בא ולאחד אין להם אלא במיעוט המצוי והנה יש לעיין אם זרק או גירר היטב אותן מקומות שדרכן להיות שם השרצים דבוק בהם אע"פ שיש לחוש שמא נשאר עוד שם שהם דבוקין הרבה והמה אינן ניכרין מ"מ יש סברא להקל שיצא מכח רוב הגם שלכתחלה אין לבשלם כך ולסמוך על ס"ס שמא כא נשארו עוד ואם גם נשארו אולי נימוח בבישול שאין עושין ס"ס בידים מ"מ יש להקל אם בישל אותם בדיעבד אחר הגרירה משום ס"ס והשלכת הראש והאזנים וכן ראיתי תמיד שמחמירים מאוד לבדוק היטב קודם הבישול וכן ראוי ומחוייבים לעשות וחשבתי שאין טבע כל המים והימים שוים ששרצים אילו ידבקו בדגים כדאי' בח"א שם והנה אם צולין דגים אילו במחבת אזי אין להתירן משום ס"ס שמא נימוחו דהא הכל מונח במקומו בשעת הצליי' כאשר בתחלה רק חמימות האש פושט ממנו הליחות שבדג עד שראוי לאכול ואין לתלות שמא נשרפו השרצים שעליו לאפר כי אין צולין הדג כ"כ עד שיוכלו לתלות שנשרפו התולעים אבל לעומת זה יש להקל לצד אחר שגם אחר הצליי' כיון שהכל מונח במקומו הראשון יכול להסיר הסנפיר וסמוך להסנפיר עור סל הדג (כי על עור של הדג סמוך להסנפיר המה ג"כ מצויים) וגם צריך להסיר הזנב ועור הסמוך לו ובראש ובאזנים להסיר הכל והטעם שבתולעים פשיטא שאינו אוסר אם גם נאמר שאינם פגומים מ"מ יש ס' נגד הטעם ובהאי גוונא וודאי יכולין לסמוך לדון צלי בס' ובפרט כי רובא דרובא הדגים האלו שמנים המה ואם הם כחושים דרכן לתת עליו שמן בשעת צלייתם יעויין בח"א כלל זה שמביא הרבה דברים שצריכין בדיקה לכל דברים האלה כתבתי רק בהערה בעלמא ובמהירות וחלילה לסמוך על דברים האלה ובעלי הוראה ידקדקו ויעיינו בזה היטב להלכה.
ש"ך ס"ק מ"ו על הגבינה לאו דווקא אלא ה"ה בקערה. לענ"ד דיש כאן ג' דיעות הא' דעת רוב ראשונים ככולם דפירש אסור כן מוכח מרשב"א להדיא וכן מורין שאר פוסקים דיעה ב' הובא במרדכי ובהגהות אשירי דפירש על אותה חתיכה מיקרי היינו רביתייהו דיעה ג' הראבי"ה דפי' לגמרי ותולעים אלו שבגבינה ג"כ שרי והרמ"א ס"ה פסק דיעה ממוצעת דפי' על חתיכה מיקרי היינו רביתיי' ושרי וכן מוכח דקאי לשיטת האוסרין ומסיים דיש מתירין בכל ענין משמע דזה לשיטת האוסרין ובד"מ מיירי לשיטת המתירין לגמרי חסר כאן].
בסי' פ"ו ש"ך סק"ו ביצי תרנגולת ואווזות א"צ לבדוק כלל. דהב"ח ר"ל דלטעם המחבר הוא טעם של הראשונים דאין שכיח בינינו עופות טמאים אבל מיעוטא הוה וכל היכא דאיכא לברורי מבררין ובפרט במיעוט המצוי (משמע קצת מר"ן ורשב"א דמיעוט מצוי קצת הוה לכה"פ דכי מצרפינן למיעוט נבלות וטריפות הוה להו מחצה והוי רובא לאיסור) א"כ צריך לכתחלה לבדוק אחר כד וחד אבל לפי סברת הה"מ דבטביעת עין שהביצים המה מתרנגולים ואווזות על זה סומכים לקנות אותם קונין וזה כל העולם מודים דמהני בכל איסורים כמו שהמחבר בעצמו פסק כאן בקונה מגוי ואי"צ לבדוק רק שיהא בו טביעת עין אבל צריך לראות ולהכירם בטביעת עין ואם הביא הגוי ושברם שלא בכוונה קודם שהכירו אותם אי' בב"ח שאסור וי"ל שבדיעבד מותרין שהרי הכל מודים דרוב מהני ורוב המה הכשירים וכן הוא בטו"ז רק הרמ"א ס"ל דאם לוקח בפירוש משאר עופות חוץ אוזות ותרנגולת ובר אווזא שאינם יודעים שהם רוב מן הטמאין צריך סימנים (האמורים) אבל ביצה סתם מותר דתלינן ברוב עופות (גם התרנגולת ואווזא ובר אווזא כל העופות בכלל רובן כשירים ותלינן שהי' מרוב הכשירים וראיית טו"ז דחוי' מפת הנילוש בביצים שקונים יש לדחות עוד דמסתמא הוא ביצת תרנגולת דהשאר אינם מוטעמים ליתן בפת והנותנים טבא עבדי יש לבאר הט"ז ג"כ כך.
ש"ך סק"ה דאם מדוד יראה שראשה אחד כד ואחד חד. ואולי אם ג"כ באמת ב' ראשי' חדין או כדין (אם הנוצר ממנו צורת עוף טמא אעפי"כ טהור דכל היוצא מן הטהור טהור הגם לתוס' שכתבו ביצה אבר מן החי הוה ואעפ"כ שריא רחמנא וביצת עוף טמא שהיא ג"כ בכלל אמה"ח שהתירה התורה יש לן ילפותא מיוחדת לאסור וכיון דאינו בכלל היוצא מן הטמא או מן הטהור דאיננו בכלל יוצא רק בכלל גופו אמה"ח מ"מ כיון דשריא רחמנא משום אמה"ח הו"א אפי' ביצת עופות טמאים מותרים משום זה לכן צריך קרא דבת היענה לאסור ביצת עוף טמא וביצת טריפה ילפינן מעוף טמא מצד סברא לאסור אבל בזה הביצה שנמצא בלול של תרנגולת וב' ראשי חדין או כדין כיון דבא מן הטהור באמת ואין סברא לאסור הדרינן דשריא רחמנא מכלל היוצאין מן הטהור טהור ואינו מזיק אם ב' ראשי' כדין או חדין אבל אם נעשה ונתגדל ממנו עוף טמא אסור דברי' בפני עצמה היא והעוף היוצא ממנו אינו בכלל היוצא מן הטהור טהור כי אימת גביל לכי מסריח וכי מסריח עפרא בעלמא הוא.
בסי' פ"ז בבבי ד"ה ומ"ש וכן אם עמד בה וכו' וכשמעמיד בה הו"ל בשר בחלב. וששים כנגד מה שבלע הקיבה וודאי מהני דחנ"נ אין כאן על הפרש דהא עדיין היתר הוא וטעם הבשר איננו מעמיד אבל ששים כנגד מה שבלע וודאי צריך דהוה נ"ט שני באיסור חוץ אם נאמר שצריך ס' נגד כל הקיבה משום דלא ידעינן כמה בלע מן הבשר ככלים הידוע בפוסקים שאם אינו ידוע כמה בלע צריך ששים כנגד כולה, שאם נאסרה הקיבה רק על ידי מליחה שהקיבה נמלחה עם עור הקיבה והוא כחוש שדי בקליפת עור הקיבה אין צריך אפי' נטילה.
רמ"א ס"י עד שיהא ס' בחלב שהעמיד בקיבה האסורה. יש לפרש כדי קליפת הקיבה ועט"ז סק"י.
בסי' פ"ז בש"ך סק"ל מ"מ הכא דלא נאסר אלא במליח וכבוש חשוב כמבושל מדרבנן. ובאמת גם באיסור דרבנן אמרינן דבר המעמיד לא בטיל או לטעמי' עביד' וצ"ל כוונת הש"ך כיון שנאסר ע"י מליחה וכבוש בב"ח ממש שיאסר במשהו משא"כ בשאר איסורים דרבנן כגון תבלין של תרומה (תרומת תבלין דרבנן) או מעמיד בחומץ של סתם יינם שאסור גמור ממש כמו דאו' בזה גם דבר המעמיד לא בטיל.
ש"ך סק"ל א"כ נהי שאסרינן החלב משום שבלעה מהקיבה מ"מ בס' סגי. עיין ד"מ סק"ח מה שהוקשה על הטור לסברא זו. והביא מהב"י דהיינו טעמא דנקט עור קיבת נבילה משום דמאחר שהיא ועור דקיבה נותן טעם בחלב וז"ל הב"י מאחר שהוא מותר בפ"ע ולית ביה איסורא אלא משום חיבורו עם החלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח היא אלא האי באפא קאי והאי באפא קאי וכו' עכ"ל ונלע"ד להסביר דבאמת אין עור הקיבה מעמיד שהרי הוא ככל הבשר ושאר עור הבשר רק שיש בעור הקיבה טעם חימוץ וזה מעמיד ואם הי' מבשל החימוץ לבד עם חלב לא הי' אסור משום בב"ח כי התורה לא אסרה זה רק גדי בחלב אמו היינו בשר גדי כמו שהוא או טעם בשר ממש היוצא מחתיכת בשר ואם נתעכב בחלב א"כ הדבר החמוץ מעור קיבת כשירה המעמיד איננו אסור לא מצד עצמו ולא מצד בב"ח רק כיון שעור הקיבה טעמו הוא טעם בשר ממש וזה בטיל בס' כיון שטעם בשר הקיבה אינו מעמיד אבל בעור קיבת נבילה שגם הטעם החמוץ ממנו אסור משום נבילה כדילפינן מדרשה אלה הטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן כדאי' בתוס' חולין דף קי"ג ע"ב בד"ה הטמאים וכיון שהחמוז של עור קיבת נבילה אסור מצד עצמו והוא המעמיד לכן אפי' באלף לא בטיל.
בסי' פ"ח בטו"ז סק"ב א"כ ה"נ בשאר המכירים זא"ז אמרינן לא פלוג. נ"ל לחלק דבשלמא באחין דסתם אחין אין מקפידין זע"ז שייך שפיר לומר כל האחים אסורים וזה יהי' מותר אבל בשני בנ"א מעלמא דיש מהם מכירין ואין מקפידין ויש מהם מכירים ומקפידים ויש מהם שאין מכירין כלל לא שייך לומר כל המכירים אסורים ומקפידין מותרין באמת יאמרו כל אחד לפי מה שהוא המה מקפידים והמה אינן מקפידים רק מכירים זא"ז בראותם לפעמים זא"ז ויש לחוש ושייך שפיר מכיר ומקפיד כמו מכירין ואין מקפידין.
ש"ך סק"ב והא דכ' הרשב"א בתשובה. דעכו"ם הבא עם חמצו לבית ישראל אסור להעלות עמו על השולחן תמוה לי הלא הש"ך גופי' כ' למעלה דטעמא שאסור להעלות בב"ח יחד על השולחן משום דכ"א היתר בפ"ע לא בדילי מיני' ומאי מקשה הא חמץ לא בדילי כולא שתא וכיון שנותן רשות לגוי הבא אצלו לאכול עמו על השולחנו ממילא מכירו הלא דווקא שני אכסנאים שבאים לאכסניא אם גם אוכלין על שולחן אחד איננו מצד הכרה) אבל אסור מטעם שחמץ במשהו ובתירוצו דחק הר"ב ז"ל לומר דעל הלחם לבדו ולא בדילי מיני' משמע דקאי על פת דבשאר מאכל בחמץ י"ל הגם משום חמץ לא בדיל מ"מ מאכל נכרי בדיל שאינו שייך גבי לחם של נכרי במקום דשרי פת נכרי אפילו במקום דפת נכרי אסור יש התירים כגון פת נחתום או דלא שכיח פת ישראל.
בסי' צ' בב"י ד"ה בא לצלותו וכו' לאו דווקא אלא חד מינייהו נקט. יעוין בד"מ סק"ט דבדיעבד לא מחזקינן איסורא שהפך השפוד א"כ י"ל דווקא בדם דאו' החמיר רש"י שמא יהפך השיפוד (כי שיטת רש"י דם שבשלו דאורייתא אבל בחלב כחל שהוא מדרבנן לא מחזקינן).
בסי' צ"ו בד"מ סק"ד לא חששו להחמיר ואוקמוה אדינא. ועי"ל דהרבה פוסקים סוברים דדווקא מה שהוזכר בגמ' קורט של חלתית אסור ה"ה בצנון דאי' בגמ' טעמי' אגב חורפי' בלע נאמר זה דווקא בצנון ולא דבר אחר ועוד הרבה פוסקים דסוברים דאפי' בצנון די כדי נטילה לכן בתמכא סמכינן לרוב הפוסקים דדי כדי נטילה ובצנון מחמירים כולו הגם שמביא ד"מ ז"ל בס"ג דיש נוהגים גם בבצלים לאסור כולו אולי כי הבצלים הקטנים וכדי נטילה הוה כמעט כל הבצל והנשאר מעט לכן נוהגין שלא לקנות.
בסי' צ"ז בב"י ד"ה וכתב ע"ז בהגש"ד וכו' ובלבד שלא יגע הפת לשומן. מתחלה מדמה לחביות פתוחה ופת חמה וזה אפי' בדיעבד אסור ובסוף דמסיים דבדיעבד מותר צ"ל דסמיך ארי"ף דפסק כלוי ומטעם לוי חולק אר"ל דגם בפת חמה וחביות פתוחה פלוגתייהו ומותר.
שם ד"ה וכתב עוד וכו' ליכא ריחא כולי האי. מזה הלשון משמע דדופן הקדירה מפסיק ולא יכול לקלוט הריח משום שאין ריח המתבשלים גדול כ"כ. ומזה הלשון משמע דאין כח בריח הבשול ככח צלי המפליט טפי אבל העיקר נראה מטעם דדופן הקדירה מפסיק דהא למידין דבר זה מפסח שהי' צלי דמתרץ הגמ' שעשאן כעין שתי קדירות שתל האש מפסיק ביניהם וכדאי' פה בב"י משמע זה העיקר טעם.
בסי' צ"ח בב"י ד"ה כ' הרשב"א וכו' אבל לענין אי בעי קפילא אין בדבריו הכרע. וי"ל כיון דקא מפרש "נחתום" ונחתום היינו קפילא.
בסי' ק' בטור אם מכירו זורקו וכל השאר מותר. אשמעינן מצד ברי' היינו שהכל מותר אם הוא ס' כנגד שומנו של גיד מפני שהוציא הגיד שהוא ברי' לחוץ ובאמת להפוסקים דחתיכה גדולה מיקרי ראוי להתכבד בלאו"ה לא בטל משום ראוי להתכבד וצ"ל דהטור מודה דאם הוא מחוסר מעשה רבה כגון האי ליטול גידו וקנוקנות ושומן הגיד לא מיקרי ראוי להתכבד אבל זה אינו דהא לפני גוים ראוי להתכבד גם עם הגיד וקנוקנות דלדידהו לא אסור וצ"ל לפי מסקנת התוס' דאזלינן בתר מה שיהי' אחר הביטול צריך להיות ראוי להתכבד לכל בני אדם וכיון שאחר הביטול כולם לא יהי' ראוים לאכילה לישראל דאסורים משום ברי' שנתערב בו ממילא לא הוה חהר"ל ונ"מ שאם ינטלו הגידים של כל אחת ואחת דמותרים משום ברי' מותרים משום חהר"ל דאחר הבישול אחר הביטול שוב לא יאסור אח"כ כדאי' בב"י בשם סמ"ק לקמן סי' ק"א ואולי אין דרך לאכלו רק משום שומן שבו והוה כמו הדרא דכנתא שמביא הב"י בשם מ"כ בסי' נ"א שלא מיקרי עתה ראוי להתכבד שאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה ולא עבידי אינשי שאוכלים שומן בעינא.
בסי' ק"א בד"מ סק"א ע"כ חתיכה שלא ניקרה מגידה וחלבה מיקרי ראוי להתכבד. וי"ל נקט חתיכה שלא נקרה מגידי' דהיינו חתיכת ירך שלא ניקר מגיד שלה דאסור ודרכו בכך לשלוח אותו כך בדורון ומיקרי ראוי להתכבד כיון שיכול ליתן לו ג"כ בעצמו ובמתנה שלא בפני ישראל כדאי' ס"ד סי"א וקמ"ל דלא מיקרי מחוסר מעשה כמו עוף בנוצה (הגם שהגוי בעצמו מנקר הגידים והקנוקנות מ"מ לא מיקרי מחוסר מעשה).
שם בב"י ד"ה ולענין חתיכה הראוי וכו' ושמא משום חשש כבוד ונגעו בה. פי' דהוה כל שדרכו למנות לפעמים אך מפני שראוי ג"כ לכבד לפני אורחים חשוב לו יותר ומונה אותם תמיד והוה את שדרכו למנות וזה שאמר מפני חשש "כבוד" נגעו בה דהיינו הוא בעצמותו איננו רק כל שדרכו למנות וכיון ששכיח שמכבדין אותו לאורחים חשוב הדבר יותר ומונין אותו תמיד הוה את שדרכו למנות.
ש"ך סקי"ב וצ"ע בהדרא דכנתא עם שמנה הוה אפשר חהר"ל. עיין בט"ז ובב"י בשם מ"כ וז"ל הדרא דכנתא אין ראוי להתכבד דאין דרך לתת לפני אורחים הדרא דכנתא בקערה ולא עבידי אינשי דאכלו שמנא בעינא עכ"ל. י"ל כיון דאין אוכלין שומן בעינא רק עם פת או דבר אחר ללפת בו א"כ אין נותנין אותו לפני אורחים רק עם פת או דבר אחר לא הוה השומן בלבד ראוי להתכבד בפני עצמה (רק עם דבר אחר יחד). ובטילה בעצמו וכעין זה הסברא יעויין בטו"ז סי' סק"א בשם מהרש"ל.
בסי' ק"ו הג"ה ס"א אינן בטילין אפי' באלף. נלענ"ד פשוט הרמ"א מיירי בברי' עוף טמא או אמה"ח אע"פ שהמה פגומים קצת דנותן עי"ז טעם פגום בתבשיל אף התבשיל מותר דטעם פגום שבו שנבלע מהברי' בטילה בפחות מס' מ"מ אסור התבשיל דברי' לא בטיל שהבריה זו גופי' אסור עד שיופגם לגמרי ויופסד מלאכול אז בטיל בתערובתו דאז אין שום איסור אפי' בבאי' עצמה אפי' אכלו בעין אבל בדברים הפגומים מתחלת תולדותם כמו נמלה ופרעוש בזה הוה דין ברי' ולא בטיל כמבואר במחבר לעיל סי' [ואם שרצים הפגומים מעיקר תולדותם לאכילה ואף על פי כן התורה אסרה לנפגמו אח"כ מטעם הטבעי דזה הוה פלגתת ה"ה והפר"ח].
בסי' ק"מ בש"ך סק"ז וא"כ לא יניחנה בחנם בקדירה. וי"ל עוד טעם שיוציא חתיכת האיסור מיד בעוד התבשיל יד סולדת כי בטבע העליונות שהן החצונות הרואים האויר מתקררים תחלה והאמצעים שהם בתוך מחזיק החמימות ביותר ושמא יש האיסור בתוך או בסוף הקדירה וכאשר יתקררו העליונות יתן האיסור טעם בחתיכות הסמוכות ואין בו ששים לבטל כי לא יצרפו העליונות לזה כיון שנתקררו לכן טוב שיוציא מיד חתיכת האיסור.
בסי' ק"א ש"ך סקכ"ה ויש ליישב בדוחק ועיין לעיל ססקנ"ה. וי"ל דכוונת הרמ"א במ"ש יין נסך שאסור בהנאה היינו יין נסך שיודעים שנתנסך והא דכ' הרמ"א דמותר לזלף סתם יינם דמותר הוא כוונתו במ"ש דמותר בהנאה היינו באופן דמותר בהנאה לדידן במגע ע"י דבר אחר או במקום הפסד מרובה דמותרין דמצד הנאה לא אסור דריחא לאו מילתא ולא מיקרי שתיי' אבל לעשות מרחץ ממנו אסור דמרחץ הוא כשתיי' ואפי' באיסור דרבנן אמרינן סיכה כשתיי' דהא גם שמן של זרעים או שאר פירות שתרומתן רק מדרבנן אעפ"כ אסור לסוך בהן לזר משום דאמרינן סיכה כשתיי' הגם דזה גופי' דסיכה כשתיי' גם בדאוריי' אסמכתא הוא ועיין רשב"א בב"י סי' קכ"ג.
בסי' ק"ט ש"ך סק"ט ומיהו כי אמרינן דיבש ביבש חד בתרי בטל אפי' מדרבנן ה"מ מב"מ. וי"ל דגזרו חז"ל אם נתיר יבש ביבש בתרי נתיר נמי לח בלח ובמינו דלח בלח הוה דרבנן לא גזרו ביבש אבל בשא"מ דהוה דאו' גזרו ביבש אטו לח ובזה ניחא תמיהת הב"ח דליבטל בפחות מס' כיון שאם יבשלם צריך ליתן בו רוטב והרוטב מצטרף לס' (וסתמא דמלתא כאשר יתן בו רוטב הוא ס') וגם תמיהת פמ"ג על רמ"א במקום הפסד נקטינן כהרא"ש דמותר הכל בנתבשל אח"כ גם בא"מ כיון דכבר נתהפך האיסור להיתר אבל באמת הגזירה היא אטו שלא במינו שיזדמן לו לח בלח חד בתרי ולא על אותו דבר גזרו חז"ל אלא גזירה כללית שאם יתירו סתמא דמלתא חד בתרי ביבש יסבור העולם שכך הוא בלח בלח.
שם סק"כ ומיהו כל זה בספק דרבנן שאין לו חזקת איסור. אבל המרדכי בביצה דמוקים הא דרב אשי דף ד' ע"א דאמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוה דשיל"מ דדווקא בביצה קאמר ר"א משום דהוה ג"כ חזקת שלא ילדה עד עתה משא"כ אי לא הי' לו חזקה לו הי' נאסר בספיקא דרבנן משום דשיל"מ ומוכח מדבריו דגם בספק דרבנן שהי' לו חזקת איסור אם אינו דשיל"מ אמרינן ספק לקולא והב"ח מוקים שם דמיירי באתחזק שביצה אחד וודאי נולדה ביו"ט ואחד וודאי בחול ואקבע איסורא לכן אסור בדשיל"מ מוכח דבלא דשיל"מ אפי' אקבע איסורא ספיקא להקל.
בסי' ק"ה בד"מ סק"ד כ"ש לחום חלב הכסלים שהוא דבר עב. וצ"ע כי התם לא הי' לו חום גדול מעיקרא רק בטבעו הי' מעיקרא רק חום כלי שני אבל בדבר שהוחם מעיקרא לחמימות כלי ראשון אם הוא דבר גוש מקיים החמימות.
בסי' קי"ב מחבר ס"ט הדליק עכו"ם התנור. נ"ל דזה הדין ה"ה אפי' במקום שנוהגין איסור ממש בפת של נכרי.
בסי' קי"ד בב"י ד"ה ומ"ש למעלה בהל' דגים וכו' ומקלקל לסולתנית ומרע לכולא ארבא. ודווקא באותו מין דפוגם ומרע לכולי' ארבא אבל לא במינים אחרים בפ' כל הבשר אי' דג טמא מליח וטהור תפל אסור.
בסי' קט"ו ד"מ סק"א וכ"כ ב"י. ולקמן מוכח דלא משום דעביד לטעמי' אלא משום דעיקר נעשה לשם כך ואפי' אין בו נתינת טעם אסור.
טו"ז סק"ט כמו בשר בחלב אינו אוסר יותר מששים. כוונתו דהקיבה בפ"ע היתר הוא והאיסור מפני שנותן טעם בחלב וכיון שיש ששים נגד טעם הבשר בטל הטעם לפ"ז אם מלח הקיבה בעורה או ששרה עור הקיבה בחלב מעל"ע אזי אסור בפ"ע מפני שהוא בשר בחלב וחכ"נ ממילא הוה איסור בעצמו כיון שמעמיד לא בטיל אבל לפי תוס' בטל דהנה רק איסור נבילה מדרבנן ע"י כבישה ומליחה דמשמע מתוס' דדווקא אם איסור המעמיד איסור דאו' בזה אמרינן מעמיד לא בטל אבל אם הוא רק מדרבנן הוא בטל כשאר איסורים.
ש"ך סקכ"ג אבל אם קונה במדה אסורה. ואין להקשות דלמא בשעת החליבה הי' בדעתו למכור במדה ועכשיו נמלך ומוכר במשקל דמבואר לקמן סקכ"ה דצריכין לידע בוודאי דהי' דעתו לעשות גבינות.
בסי' קט"ז בטור משקין שיורדין ונוטפין טיף טיף אין להם משום גילוי. ותמי' למה לא מביא רבינו דברי הגמרא והוא דעביד טיף טיף להדי טיף טיף וגם שמרן הב"י לא השיג בזה (כוונת הג"ה זו הוא כך דבגמ' אי' טיף טיף להדי טיף משמע שנופל טפה השני' על טפה הראשונה ועי"ז משמיע קול והנחש ירא ממנו משא"כ מלשון הטור משמע שיורדין אע"פ שאינם נופלים אחד על חבירו).
ב"ח ס"ח הכי משמע קצת בפ' מי שהחשיך. אך י"ל דכך הפי' בגמרא בקרנא דאומנא דלא חזי אליו הא דלא חזיא איננו נותן טעם דמשום זה אסור לטלטל אלא הפירוש בקרנא דאומנא דלא חזיא לי' היינו ישנים דלא חזיא אבל חדשים מותר.
בסי' ק"כ במחבר סי"ב צריך להטביל ידי הכלי. נ"ל אם היד של עץ וכיון דטפל לגבי הכלי צריך לטבול עמו וכמו שאי' בהג"ה לעיל ס"ז דאם עיקר הכלי של עץ הגם שבו ברזל בטל לגבי הכלי כיון שאין הברזל מעמיד הכלי ה"ה איפכא שהיד בטל לגבי הכלי ודינו כמו כלי ממש וצריך עמו טבילה הגם שהיד של עץ הוא אבל אם היד של עץ אינו מחובר בכלי רק מוציאים אותו ומכניסים לעת הצורך בכלי אפשר דהיד אינו צריך טבילה כלל כיון שאינו מחובר בו לפ"ז צריך להוציא היד בשעת טבילה כי היכי דלא ליהוי היד חציצה במקום שתוחבין אותו בו ולא דמי לסי' ר"ב ס"ג דהתם מסלק הידות לגמרי כיון שאינם כתקונם אבל הכא דרכו בכך לתחבו ולהוציאו ולחזור ולתחבו בכל פעם שירצה וצריך לכך.
טו"ז סקי"ז תמי' כי האיך יברך על מה שיטביל העכו"ם והישראל אינו עושה כלום. ונ"ל כיון דאין הטבילה בעצמה חיובית רק שאסור להשתמש בו בלי טבילה וא"כ הטבילה רק התחלת המצוה ונגמרה בשעת תשמיש הראשון וממילא יכול לברך עלי' או סמוך מיד לטבילה או קודם תשמיש ראשון ראשון ודמי כמו שפסק הרמ"א או"ח סי' קנ"ו שאם לא בירך על נטילת ידים קודם הנגוב יכול לברך עד שיאכל המוציא כאשר בארנו שם הטעם ג"כ שנטילה מצוה הוא משום שאסור לאכול פת בלי נטילה א"כ גמר מצות נטילה הוא בהתחלת אכילת המוציא ואי' ברמב"ם שכל מצוה שיש לה המשך זמן אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ כל זמן המשכת המצוה, ובפרט ברכה שהיא בעל נקל יותר לברך ועיין בטו"ז או"ח הל' ציצית סי' ח' טעם דמברכינן על טלית קטן "על" מצות ציצית.
שם נמצא דקאי הברכה על מה שישראל עושה שפיר דמי. מ"מ לדברי הטו"ז קשה נטבל כלים אחרים בלי ברכה וכל מצוה צריך ברכה אלא דברכה אחת יכול להיות על כולם הגם שלא נעשה בהטבילה מצוה כגון גוי שמל כהוגן הגם שלא נתקיים בו מצות מילה מ"מ ערל איננו ומותר לאכול בפסח וכהן בתרומה כמו נולד מהול ואפשר שזה כוונת הטו"ז במ"ש שאם העכו"ם "מסייע" לו להטביל היינו שהישראל טובל רק שהגוי מסייע לאיזה דבר בטבילה דאל"כ מה שייך לשון מסייע יאמר שהגוי מטביל שאר כלי היינו אם הישראל טובל כל הכלים אבל בזה שהגוי טובל הכל לא נתקיים בזה הטבילה כלל במה שטבל ע"י גוי בשלמא אם טובל ע"י ישראל אחר הוה שלוחו כמותו ככל מצוה שעושין ע"י שליח אבל אין שליחות לגוי אמת אם ראה שהגוי טובל כהוגן מותר להשתמש בו.
שם סקי"ח ואח"כ חייב דנראה כשלו. לענ"ד אינו דומה דהטעם דטלית שאולה חייב לאחר ל' יום בציצית מפני מראית עין שאז נראה לבני אדם שהבגד הוא שלו ואינו שאול ואם גם הכלי נראה כשלו מ"מ אין בו משום חשש מראית עיין דלא ניכר בכלי אם נטבל או לא משא"כ בטלית שאולה שפטור כל ל' מציצית ולאחר ל' שלובש אותו שנראה כשלו ואין בו ציצית יש בו מראית העין שהולך בטלית שלו בלי ציצית וכן במזוזה אחר ל' ניכר אם יש כו שם מזוזה ואם אין לו מזוזה שייך בו מראית העין.
בסי' קכ"ג בב"י דיה ומשמע מדברי הפוסקים וכו' ואפשר דלאו ללמד על עצמה כתב כן. ותמי' נשגבה בעיני היא שהרי רש"י פי' ג"כ לעיל דף כ"ט ע"ב יין מבושל מותר בהנאה ולקמן גבי אבלט ושמואל פירש"י מכאן שמותר בשתי' אלא מעיקרא בדף כ"ט ע"ב ומאכונתית לא מוכח עדיין דמותר בשתיי' אלא בהנאה ומאבלט מוכח דאיירי בשתיה דמותר אף בשתיי' ולכך לא רצה רש"י לומר מעיקרא דמותר בשתיי' דעדיין לא מוכח ויקשה הרואה פירושו דמנ"ל לרש"י הא לכך המתין רש"י עד שמביא הגמ' אבלט וכו' וצע"ג. ואפשר דלא גרסינן ברש"י וכי היכי דרש"י מפרש יין מבושל לעיל דף כ"ט ע"ב דמותר בהנאה אף שמסיק לקמן שמותר בשתיי' משום דלא מוכח עדיין הכא ונכון.
בסי' קכ"ג טו"ז סוף סק"א וכ' הב"י וכו' לא מיקרי תערובת. נ"ל הכוונה דעיקר טעם מה שגזרו חז"ל אסור הנאה הי' משום נסך שנתנסך לע"ז ובזמן הזה לא שכיח דמנסכין לע"ז מותר בהנאה הגם שאין מנסכים מ"מ שכיח שמקריבים יין מ"מ זה אינו אלא תקרובת ולא נסך (הגם שתקרובת ג"כ אסור בהנאה בכל שהוא מ"מ לא הוה נסך רק תקרובת ומשום תקרובת לא גזרו ממילא נשאר ההיתר כיון שאין שכיח עתה נסך גמור והגזירה היתה רק משום נסך גמור גזרו וממילא מותר עתה בהנאה ואנו אין לנו לחדש גזירות מלבינו לאסור אנו תקרובת.
טו"ז סק"ד אם נגע בו עכו"ם. עיין בהגהותי על הטור ישוב ברש"י שגם רש"י מודה שמותר בשתיי'.
הגהות יד שאול על ס"כ וצ"ע דלא הרגיש הטו"ז שזה מבואר לעיל ס"א בהג"ה. בהג"ה מבואר רק דהוה יין נסך אבל לא מיירי כלל אם בעי המשכה או לא.
ש"ך סקל"א ואם נוגע אח"כ אפי' מה שבגת אסור. וצ"ל במה שבגת שנוגע במה שבגת כשיטת הר"ן שפסק כן הרב המחבר זצ"ל ואין לפרש אם נוגע במה שבבור אפי' במה שבגת אסור משום נצוק דזה לא מפורש בהדיא בש"ס שמותר שפחסתו והש"ך נקט וכן הוא בש"ס.
בסי' קנ"א בבאר הגולה סק"ט גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לעכו"ם. ויש ליתן טעם למנהג שאין מוכרין גם בהמה דקה שלא שייך בה שאלה שעיקר טעם שלא למכור לגוי מפני שחשודים על רביעה וזה שייך גם בהמה דקה אך אח"כ כיון שכולם בין דקה בין גסה אסורים למוכרם והעולם לא ידעו טעם לחלק בגזירתם אם נתיר אח"כ במקום שלא שייך עוד רביעה יסברו שגם בהמה גסה מותר דבעיני העולם הכל איסור אחד בין דקה בין גסה אסור ולא ידעו לחלק שיש בגסה טעם לאסור חוץ מרביעה לכן הוסיפו להחמיר בבהמה דקה משום גסה דאי לא יבטלו איסור מכירת דקה יבטלו גם איסור מכירת גסה כיון דהכל כחד איסור להם דמי ולא ידעו לחלק ביניהם.
בסי' קנ"ה בש"ך סק"ט וכדלעיל סי' קכ"ג וקכ"ד. הגם שברמ"א גופי' לא מיקל רק במקום הפסד מ"מ כיון שעושה לרפואה אין לך מקום הפסד יותר מזה בריאת גופו.
בסי' קנ"ז בש"ך סק"ט בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג"ע. דהיכא דתעמוד לפניו ערומה עובר על לאו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים ואל יספר עמה מאחורי הגדר עובר על ונשמרתם מכל דבר רע שלא יביא עצמו לידי טומאה בלילה ואחז"ל יעל בקולה זנתה פרש"י שיבא לידי תאות זנות וההוא דעלתא ליבא טינא אם רפואתה לדבר עמה ממילא ע"כ נהנה מזה דאפילו בזה ויכול לבא לטומאה ועובר על ונשמרת.
בסי' קע"ב בש"ך סקס"ח כיון דהוה ספיקא דדינא. ונ"ל דהיכא דהוה ספיקא דדינא אי הוה ספק דאורייתא או א"ר אבל א"ר וודאי הוא שצריך ליתן לו הא לכאורה צריך להסביר דהא ספק ממונא להקל וספיקא דאסורא לחומרא הא גבי ממון נמי איסורא איכא לא תגזול אך י"ל ממ"נ אם ישלם שמא אינו חייב לו ועובר חבירו על לא תגזול (כמדומה לי שכעין סברא זו שמעתי בשם מהר"י באסאן ז"ל) על כן אין מפקינן מיני' דמאי אולמא האי מהאי [ואם רוצה לצאת ידי שמים צריך באמת ליתן] אבל כאן דלגבי מלוה הוה אבק רבית וודאי וגם ספק רבית קצוצה וודאי צריך להחזיר דהא אבק רבית וודאי הוא וגם ספק רבית קצוצה ולגבי לוה י"ל דאינו אפי' איסור אחד דלמא הוה רבית קצוצה וצריך להחזירו ומותר לו לקבל בחזרה מהמלוה ואם הוה א"ר ג"כ צריך המלוה שיתן לו לצאת ידי שמים.
בסי' קע"ה ד"מ סק"א דלא אסרה תורה אלא חק עכו"ם. אפי' יש לו טעם מאחר שהוא לע"ז אסור לנו לעשות כמעשה זה כשם שמים ומקרא מלא הוא איכה עבדו הגוים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשון כן לה' א' אפי' להשם אלוקיך ומצבה היתה אהובה בימי האבות ועכשיו שנואה.
בסי' קפ"ח במחבר ס"ד או כמין יבחושין אדומים טמאה. אדומים קאי אכולהו כן הוא בשו"ת חת"ס סופר סי' קע"ו.
הג"ה ואם מעכן בציפורנו ולא נמוחו טהורה. על ידי רוק כן בחכמת אדם בשם הגמרא ופוסקים.
בסי' קצ"ד בטו"ז סק"א אפי' במה שראתה בשבועה שניי'. עיין תשובת אא"ז ח"ס זצ"ל דבמפלת אין להחמיר להמתין שמונים משום בטול פרי' ורבי' אבל ביולדת נ"ל דיש להחמיר היכא דלא ברירא מנהגא להקל אבל לא לאחרים משום מכשול אבל לדידי' אם יודע בעצמו שלא יבא לידי מכשול הגם שמבטל מצות עונה הא פטור הוא כיון שמחמיר (עיין בשו"ת זקיני ח"ס בענין זה אם רשאים התלמידים להחמיר בחומרא כאלו משום בטול מ"ע) אם בטול פו"ר אין כאן אבל היכא שמנהג להחמיר חלילה לפרוץ גדר.
פ"ת סק"ב ושקיל וטרי ואין ולאו ורפיא בידיה. יעויין בשו"ת אא"ז ח"ס ז"ל שהעלה לברך בלי פקפוק כמו על כל המנהגים ומה שמסופק המחבר כאן גם בזה יש לברך ובפרט המברכת על הטבילה הבעלי יש להקל עיין או"ח סי' ח' בד"מ וטו"ז שם על טלית קטן לברך כן עליו אף שאין בו שעור עטוף כיון שמברך על מצות ציצית ברכה בעל קמ"ל.
שם סק"ד לא אמרינן אין פה"ק בלא דם דאל"כ היכא משכחת כלל דם טהור הכי עכ"פ נפתח הקבר. ומדם טהור אין ראיי' דהא נתקיים א"א לפה"ק בלא דם דלא אמרו חז"ל א"א בלא דם טמא רק סתם בלא דם וגם דם טהור הוא בכלל דם רק שהוא טהור אך חזינן דהוא דם טהור טהורה היא אבל היכא דלא חזינן ומסופקין מה ראתה אסורה לכ"ע משום ספק.
שם סקי"ג מחמת לידה שטבלה כבר ג"כ תוכל למנות. ואא"ז החמיר דצריכה למנות אחר כלות ה' ימים ואפי' אחר כלות ד' ימים אינו מקיל וכתב דבלילה אחד אינו נ"מ דהיתה צריכה להמתין ליל פ"א או מ"א להיכירא לכך לא תספור אלא לאחר ה' ימים.
בסי' קצ"ח דג"מ ודבריו צ"ע. ואפשר ליישב דהש"ך סבר דלטבול ביום שביעי לא מצינו שום קולא א"כ גם גבי פנוי' אסור דחז"ל אסרו שמא תראה ותסתור ונמצא זבה למפרע ואסרו חז"ל בכל הענינים והאופנים ולא פלוג ואין ליקח ממנו קולא לדידן הגם שאין מעמידין החופה עד הלילה והא קצת ראיי' שהש"ך אינו מביא הטעם שמא תשמש אלא שמא תראה סתם כעיקר תקנת חז"ל ובזה לא נאמר חוץ אבל ביום שמיני דמצינו שהקילו משום אונס או גנבי אז יכולין להקל גם בזה היינו אם אין מביאין אותה עד הלילה והש"ך מחמיר לכתחלה גם בדידן דאם טבלה ביום שביעי שתחזור ותטבול כדאי' ש"ך סקי"א.