אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ד· רבי שמעון סופר

הגהות על ש"ע

עניני חלק חושן המשפט

אורח חיים

בסי' י' בט"ז סק"ד בסופו השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו. לפ"ז לתוס' הובא בהג"ה סק"י דיכול לברך על טלית שאולה כמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, ואם רוצה לקיים מצוה מדאורייתא צריך לומר לו שיתנהו במתנה ע"מ להחזיר חוץ לדברי פסקי תוס' הובא ברמ"א ס"י.

בסי' נ"ה בשע"ת סק"ח בסופו דתיכף כשחשיכה ליל שנולד בו נעשה ב"מ. ויש בזה פלוגתא עיין בתוס' ערכין דף ל"א ע"א בד"ה מיום ליום וכו' אם מנין מעת לעת בזה או לא.

בסי' נ"ח במחבר ס"ו ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום, ועיין בפר"ח בשם הרמב"ם והרמב"ן שמתירין לקרות בברכות וי"ל אם בדיעבד שהי' אונס ולא הי' יכול לברך עד ד' שעות יכול לברך עד חצות על סמך דברי ח"ס שהובא כאן בהגהות על השו"ע שלפי מה דמסקינן לקמן דזמן תפלה עד ד' שעות ובדיעבד עד חצות יכול להתפלל ויש לו מצוה, ה"ה הכא דעד ד' שעות יכול לברך ובדיעבד עד חצות יש לו מצוה מזה אע"פ שאינו שכר ברכה בזמנה דהא דין זה נובע מהרא"ש וכתב עד ד' שעות "כזמן תפילה".

בסי' נ"ט במחבר ס"ג ויש לחוש לדבריהם. עיין פר"ח שאם מתפלל בבהכ"נ ויש שם עוד מנין אע"פ שהם התפללו מ"מ מיקרי בצבור ויכול לאמרם אפילו אם מתפלל בפני עצמו וכן לענין הלל בראש חודש לשיטות שאין מברכין עליו ביחיד.

בסי' ע"ט במחבר ס"ד ואם יש בהם ריח רע דינם כמו צואת האדם. אבל בטור אי' וז"ל אבל אם יש בהם ריח מרחיק ממקום שכלה הריח עכ"ל א"כ לא הוה כצואת האדם דבצואת אדם מרחיק ממקום שכלה הריח עוד ארבע אמות ועיין בב"י ובהגהות מרלנ"ח פירוש דלשון הטור דווקא ולא כב"י וב"ח.

שם במחבר ס"ד ונבילה מסרחת דינו כמו צואת אדם. כזה אי' בטו"ר להדיא וצ"ל מלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח.

שם במג"א סקי"ג ומ"ש נלענ"ד עיקר. יעוין מחה"ש והיינו הרחקת ד' אמות צריך ואם כלה הריח בסוף ד' אמות שרי אבל בצואת אדם צריך להרחיק עוד ד' אמות ממקום שכלה הריח.

בסי' פ' במחבר ס"א יניח תפלין בין אהבה לק"ש. משמע דאמר ברכות קריאת שמע אע"פ שצריך להפיח וברישא נקט שגם כן לא יתפלל, וצריך לחלק בין ברכה לתפלה דברכה קילא וצ"ע מתוספות בעירובין דף ס"ד ע"א דמסופקין שם אם ברכות דומה לתפלה או לא או יש לפרש שיכול לעמוד עצמו בשעת ק"ש עם הברכות מ"מ בתפילין יחמיר ולא יניח תפילין אלא בין אהבה לק"ש ודוחק דא"כ למה מותר לברך עליהם דלא הוי אונס כ"כ להניחם בין אהבה לק"ש.

כסי' ע"ט בב"י ד"ה ואי' בברייתא וכו' כתב הב"י ליישב למה לא מביא הטור מה שאי' בגמ' דאין קורין ק"ש נגד אשפה שריחה רע, ותירץ כיון שכתב הטור בהא דיש להם דין של ריח רע שצריך להרחיק מהן, אם כן אשפה שריחה רע בכללן הוא. וקשה לפ"ז למה מביאו הגמרא בפרטות הא דאשפה ויש לחלק אם אשפה דינה כצואה אם כן צריך לפניו כמלא עיניו ולאחריו ממקום שכלה הריח ד' אמות [והביאה הגמרא בפרטות זה] והנה להבית יוסף שפירש בכוונת הטור במה שכתב שצריך להרחיק מכל דבר שיש לו ריח רע היינו כדין צואה ממש ממילא אין צריך להביא הא דאשפה אבל לפי המרלנ"ח שפירש בטור שריח רע אין לו דין צואה ממש שבצואה שצריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח ודווקא בצואה כך הוא ולא בדבר שיש לו ריח רע, א"כ אשפה אם אסורה מדין ריח רע אין צריך להרחיק רק כמו מריח רע ואם יש לו דין צואה צריך להרחיק ממנו כמו צואה וצ"ע [וי"ל דמיירי באשפה שאין נבילה מוסרחת שכיח בו רק שהיא בעצמה מסרחת לכן יש לדון אם יש לה דין צואה כמו עביט של מי רגלים אע"פ שאין בו צואה כיון שבעצמו מסריח יש לו דין צואה או שנדון רק כדבר אחר שיש לו ריח רע].

בסי' פ"ב במג"א סק"ב דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אע"פ שתחזור אח"כ לקדמותה בזמן החום מ"מ בתר השתא אזלינן וכ"מ קצת בטהרות. יעויין בשו"ת ח"ס שאין הנדון דומה לראיי' דהתם הטומאה אזלי לגמרי ממנו משא"כ כאן יעוין סי' צ"ה.

בסי' פ"ט במחבר ס"ד ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה. ונלענ"ד לענין ק"ש צריך שיאמר תחלה ק"ש דיותר ויותר צריך כוונה לתפלה מק"ש ופשוט הוא דתפלה בעי יותר כוונה מק"ש כדנראה מכל הפוסקים.

בסי' צ"ב במג"א סק"ב וז"ל וצ"ע דהרי ברשב"א כתב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה. וי"ל לפי טעם הב"ח ודו"פ בשיעור הפרסה דהוא שיעור זמן התפלה א"כ שפיר קאמר הרשב"א עד שיסיים כיון שמתפלל כבר ממילא אין צריך שיעור פרסה אלא עד שיסיים דכל עיקר טעם דשיעור פרסה הוא מפני שהוא לסתם בני אדם שיעור תפלה וחכמים לא חלקו בין כל אחד ואחד ונקטו סתם שיעור פרסה והד"מ שפיר נקט פרסה.

בסי' ק"ח בש"ת סקי"ז אם שכח להזכיר ר"ח במנחה והי' ר"ח בע"ש רק יום אחד ונזכר אחר שחשיכה לא יתפלל תפלת התשלומין והטעם כיון דאותה תפלה אין להתפלל רק בנדבה ואין תפלת נדבה בשבת. לפ"ז אם לא התפלל מוסף עד סמוך לחשיכה באותו יום ולא מנחה ולפניו שתיהן להתפלל דהדין במק"א דיתפלל מוסף משום דמנחה יש לו תשלומין [מג"א סי' רפ"ו סק"ב] אבל בזה נ"ל יתפלל מנחה קודם דתדיר הוא ויש לו קדימה למוסף וכיון דאין למנחה היום תשלומין בתורת נדבה אבל אם בלילה ג"כ ר"ח יתפלל מוסף [אף דיש אומרים מתפללין נדבה בשבת א"כ יתפלל מוסף דיוכל להשלים מנחה] מ"מ יש דיעה הובא במג"א סק"א סי' רפ"ו דיחיד אינו מתפלל ופטור לגמרי ממוסף אבל בלא"ה הדגול מרבבה חולק וצ"ע על דברי המג"א מהירושלמי דאם גם למנחה יש תשלומין לכן יתפלל מנחה, ויש לחלק בעיקר הסברא בשלמא אם שכח יעלה ויבא בר"ח ע"ש במנחה שאז אינו יכול להשלים בערבית רק בתורת נדבה אז לא יוכל להתפלל תשלומין במעריב שאין בשבת נדבה אבל אם לא התפלל כלל מנחה שאז התשלומין מצד עיקר החיוב ולא מצד נדבה לכן יכול להשלים גם בשבת.

בסי' קכ"ד במג"א סק"ז שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור עכ"ל יש להסביר כך כמו כל דבר שמבלבל ומטריד בתפלה שאינו יוכל לכוין היטב בתפלתו שמותר אז לילך מאותו מקום למקום אחר דלענין כזה לא מיקרי הליכה הפסק וכאן דצריך להאריך מפני שלא יוכל לכוין אם יתפלל במרוצה לכן מותר לחזור לאחוריו שלא יבלבלו אותו בני אדם המתלוצצים ופשוט הוא אך לא יפסיק תפלתו כדי שיוכל להאריך בתחנונים אחר התפלה קודם שיעקור רגליו דמשום זה לא יפסיק בתפלתם אלא יעקור רגלו קודם התחנונים ואח"כ יאמר אותם.

בסי' קל"א במג"א סק"י בבית האבל אין אומרים הלל אפילו בחנוכה עכ"ל יש ליתן טעם על זה כי ידוע ומקובל שהנשמה חוזרת לביתה כל שבעה במקום שנפטרה שם וכיון שאומר שם לא המתים יהללוי' עובר משום לועג לרש אבל החיוב מונח אקרקפתא דכל יחיד ויחיד שצריך לומר הלל בכל יום ויום מיום חנוכה מדברי סופרים לכן צריך לומר הלל בביתו משא"כ ראש חודש שאינו אלא מנהג ולרוב הפוסקים החיוב דווקא בצבור ולא ביחיד לכן גם אח"כ היחיד פטור דבשעת החיוב נפטר מלומר כי"ל ונכון ואולי יש לומר לדידן דנוהגין לומר הלל בר"ח אפילו ביחיד ולברך עליו יעוין בהלכות ר"ח סימן תכ "ד וברמ"א שם ה"ה דיאמר הלל אח"כ בביתו והרוקח יש לומר שהוא מן הסוברים בר"ח אין היחיד אמר הלל רק בציבור כנראה מלשונו שם.

בסי' ק"ס במחבר ס"י נטילת ידים ביבחשין אדומים או שומן דג ונראה דווקא אם רסקן דלא עדיף משלג. ונלענ"ד אם הי' משלים לרביעית ביבחושין אדומים די בלא רסוק כיון שאינו נוטל רק במים כי פשוט כי יכול ליטול בפחות מרביעית רק שיטול מכלי שיש בו רביעית מים ודווקא אם נוטל בהני יבחושין עצמם צריכין רסוק הגם שיוצא אם נוטל ידיו בפחות מרביעית אם נותן על ידיו מים הראשונים ושניים אבל בכלי שנוטל ממנו צריך להיות דוקא רביעית ולזה יבחושין האדומים משלימים הגם שלא רסקן.

בסי' קס"ז במג"א סק"ז לכאורה משמע דחיוב הוא לאכול כזית וכ"מ רס"י תע"ה דצריך לדחוק ולאכול ב' זתים כאחד עכ"ל נ"ל דמשם אין ראיי' לפי סברת המרדכי שמברך המוציא על אחת ועל אכילת מצה על אחת משום אין עושים מצות חבילות ה"ה י"ל דכיון דצריך לאכול מצד יום טוב כזית פת וכזית מצד בערב תאכלו מצות עיין מג"א סי' תע"א וא"כ יאכל ב' זיתים ולא יקיים ב' מצות בזית אחד משא"כ בחול או בשאר מועדים שבת ויום טוב דצריך לאכול כזית בסעודה אבל אין צריך שתהי' דווקא המוציא כזית רק שיאכל בכדא"פ כזית ועיין בדג"מ טעם נכון למה צריך לאכול בכל פעם פרוסת המוציא כזית.

בסי' קפ"ח במחבר ס"ז ואם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח אומר ברוך שנתן וכו' וכתב על זה ב"י בטור וז"ל נסתפקו בה בגמ' אי חתים או לא ופסקו הרי"ף דלא חתים וכו' וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים דלא חתים הכי נקטינן עכ"ל הב"י וכתב עליו הד"מ וז"ל ונ"ל דבריו מטעם אחר דמאחר דספק ברכות הוא נקטינן לקולא כי אין הברכות מעכבות עכ"ל. וי"ל סברת הב"י דבמקום שאמרו שלא לחתום אי חתים הוה חלק החתימה ברכה לבטלה א"כ מאי חזית שלא לחתום משום ספק ברכה ברכת חתימה היה איפפא אם לא יחתום וצריך לחתום הוה חלק ראשון של הברכה הגם שבירך בשם ומלכות ברכה לבטלה הוה ספק ברכה בעצמותו לבטלה כי אם צריך לחתום ולא חתים לא יצא והוה לבטלה לכן נקט טעם רק זה דנקט להלכה כרי"ף ורמב"ם וד"מ י"כ באמת סברתו דאם אמרו שלא לחתום וחתים גם בחלק ראשון לא יצא והוה שני פעמים ברכה לבטלה ומוטב להיות בספק ברכה אחת לבטלה מבשניהם.

שם במג"א סק"ט בשם תר"י דבשבת ויו"ט אין חיוב דאורייתא לאכול בכל פעם פרוסת המוציא כזית רק משום אין קדוש אלא במקום סעודה צריך פת עכ"ל והנה לפי דפסקינן כזית פת בשבת ויום טוב חייב לאכול מדאורייתא גם פסקינן לקמן בה' סוכה סימן תר ל"ח יעי"ש דבסיכה יוצא בכזית והקשו הראשונים ז"ל למה לי קרא והקישא מליל פסח לסוכות הא חייב בלאו"ה לאכול כזית פת מצד יו"ט מן התורה ותמיהני למה לא תרצו הראשונים ז"ל דבאמת אינו חייב בשבת ויו"ט רק מדרבנן כת"רי וי"ל שפיר הכל משום דרבנן תקנוה משום כבוד שבת ואפילו היכא דיצא ידי קידוש כגון ששתה עוד רביעית יין וא"כ כיון שמכל הני פוסקים משמע שצריך לאכול כזית פת מדאורייתא וקשה היכא מוכח מהפסוק כך ואפשר לומר כיון אין שמחה ועונג אלא באכילה ועיקר אכילה הוה פת אך קשה א"כ יהא צריך לאכול דווקא בלילה וביום ובאמת יוצא להשלים של לילה ביום לאכול פעמים ביום כדאי' במג"ח סוף סי' תקכ"ט ובשיל"ת יעב"ץ חולק דדוקא צריך למכול אחת בלילה ואחת ביום ואין לה תשלומין ולפ"ז אם שכח ביום שני' יעלה ויבוא לדבריו אין צריך לחזור ולברך בהמ"ז]

בסי' קצ"ט במג"א סק"ז בשם יש"ש דלדברי תר"י כיון שמצד קידוש במקום סעודה חייב לאכול פת לפי מה דפסקינן שאם שתה רביעית יין יוצא בזה קידוש במקום סעודה א"כ אם שכח בברכה אחרונה להזכיר מעין המאורע צריך לחזור ולברך דכל הטעם שאם שכח בבהמ"ז יעלה ויבא שהוא צריך לחזור ולברך ברהמ"ז כיון שמחוייב לאכול פת ולא סגי בלאו הכי כדאיתא בגמ' ברכות דף ע' א"כ כיון דהכא לא סגי ליה בלי שתיית כוס רביעית צריך לחזור ולברך, ומן התורה גדול יוצא בברכת הקטן עכ"ל. ואפשר דסבירא לי' כיון דצריך לשמוע אם רוצה לצאת ממילא מהרהר והרהור כדבור דמי ויוצא מדאורייתא.

בסי' רי"ט בטו"ז סק"א בסופו והתם לא קאי דווקא על לכתחלה דהא וודאי לא יצא כל זמן שלא הודה עכ"ל. ולפי דברי המג"א בפתיחה שכתב שברכת הגומל היא רשות אתי שפיר לכן נקט צריכים לשון לכתחלה ולא קאמר חייבים דאינו מעכב דאי בעי לא מברך כלל.

בסי' רכ"ב במג"א סק"א מי שהוכרח מחמת עניותו ליקח אשה עשירה שלא בחפצו מברך הטוב והמטיב ודיין האמת עכ"ל. ואולי האשה אינה מברכת דאיש מחוייב ליקח אשה משום פר' ורבי' וצריך שיוכל לפרנס אותה ואת ביתו א"כ שלא מטובתו נושא אותה דאיש מחוייב ליקח אשה עשירה כדי לפרנסה אבל אשה אינה מחוייבת ליקח איש רק לכל היותר משום לשבת ועוד ע"כ אינה צריכה לברך דאתתא בכל דהו ניחא לה חוץ אם נאמר כיון שהיא מוכרחת משום כדי חיותה מחמת שעני' כ"כ י"ל שתברך גם היא ברכות אלו.

בסי' רכ"ד במחבר ס"ו הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו י"ל היינו חכם בתורה כי התורה כוללת כל החכמות ואם הוא חכם רק בשאר חכמות מברך עליו שנתן מחכמתו לבשר ודם כמו על חכמי אומות העולם דלא יהא גרוע מגוי אע"ג שהי' לו לעסוק בתורה אבל לפי טעם שמביא הטו"ז והמג"א כיון שישראל יש לו חלק אלוה ודבקים בו לכן מברך שחלק כיון שהוא ישראל מברך שחלק שכל יהודי אפילו אינו חכם הוא אלוה א"כ אפילו אינו חכם בתורה יש לו חלק אלוק ממעל מ"מ עתה יש לו חכמה.

בסי' ר"ל במג"א סק"ד משמע דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שיחזיק בדרך ולא כע"ת עכ"ל הב"ח ופרישה הסכימו שאין צריך להיות החזיק בדרך כע"ת ואפשר שכאן גם המחבר מודה כיון דכרך גופא לפי המבואר במג"א שם סעק"ב הוא מקים סכנה א"כ ממ"נ אפילו אם הוא עודנו בכרך יכול לומר כן וצ"ע קצת.

בסי' רל"ג במג"א סק"ב מ"מ אם רוצה לאכול מתפלל מנחה גדולה לכתחלה עכ"ל. ונלענ"ד דיש ליישב בזה מה שיש לדקדק דנקט התנא לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה "עד שיתפלל" שני תיבות אלו מיותרים הם אלא לאשמעינן עד שיתפלל תחלה ומותר להתפלל תחלה מנחה גדולה בשביל אכילה למ"ד מנחה גדולה תנן כפסק המחבר.

בסי' רל"ה מחבר ס"א זמן ק"ש של לילה משעת יציאת שלשה כוכבים. וכתב הב"י וז"ל ובאוהל מועד כתב לענין ק"ש משעה שנראים שני כוכבים נקרא לילה ואיני יודע מנין לו זה עכ"ל הב"י ונלענ"ד דאיתא בירושלמי להדיא דעם כוכב הנראה ביום הנקרא בל"א אבענד שטערן] די אם הם עמו שלש אע"פ שכוכב הנ"ל נראה בעוד היום גדול והוא כוכב גדול, א"כ כוונת האוהל מועד שני כוכבים בלתי זה, אך בגמ' דשבת איתא להדיא לא כוכבים גדולים הנראים ביום אלא בינונים וזה הכוכב גדול הוא וצריך לחלק בין קריאת שמע לשאר זמנים ולתרומה ונכון הוא לענ"ד, ויש לדחוק כדי שלא יחלוק גמרא דידן על הירושלמי בגמרא נקט כוכבים לשון רבים אבל כוכב "אחד" לבד מצטרף לשני כוכבים הנראים בלילה.

שם במחבר ואם קראה קודם לכן חוזר וקוראה בלא ברכות. עכ"ל כתב הב"י וז"ל ולכך נ"ל דבקרא ק"ש נמי איירי ובכלל טעה והתפלל הוי נמי ק"ש עכ"ל הב"י פירוש לפירושו דרבינו מדלא נקט רב פלטוי ואם לא נתכוון לכך והתפלל ממילא ידעינן שטעה ונקט וטעה והתפלל משמע וטעה וקרא ק"ש והתפלל דבכלל וטעה והתפלל הוי נמי ק"ש כדרך המתפללים שקורין תחלה ק"ש בביתם ומתפללין מיד ועל זה קאמר שאל יחזור ויתפלל.

שם במחהש"ק סק"ד ויו"ט שני גם בלולב דרבנן עכ"ל. והנה בתוס' שם מביא תוספתא שנא' בה ג"כ מביא שופר ותוקע מעמוד השחר ובזה ליכא למימר דמיירי בחוה"מ וצ"ל דהולך לצורך מת דיום טוב שני לגבי מת כחול שווייהו רבנן א"כ אין ראיי' מזה דהא יום טוב שני לענין זה כיום ראשון כמבואר להדיא בטו"ז סימן אך תנא בא"י וליכא יו"ט שני וצריך לומר ע"כ דמיירי בחוה"מ וראי' מזה שגם חוה"מ נקרא יו"ט וכדומה לי שבריטב"א סוכה מביא משם ראי' שגם חוה"מ מיקרי יו"ט.

שם במחה"ש ל"מ אם נטל ידיו אלא אפילו התחיל לאכול מפסוק לערבית, דאי לא מאי קשיא להו דלמא כיון דעדיין לא התחיל לאכול רק שרא המייני' וערבית כולא לילא זמני' צריך להפסיק אבל אי התחיל לאכול משום כולא לילא וכו' לא החמירו ובלולב התחיל לאכול מיירי דקאמר נוטל על שלחנו דמשמע כבר התחיל לאכול.

שם בטו"ז סק"ג שכתב ע"כ אין להחמיר בחצי שעה עכ"ל. ונלענ"ד הא דלא מוזכרת ברי"ף חצי שעה אלא סמוך מעט דדווקא בתפלת המנחה דדרך להמשך בסעודה קצת שאז אוכל סעודת הצהרים שגדולה קצת אסור חצי שעה דדרך להמשך סעודת הצהרים זמן כך והוי כמו כל התחיל באסור כדאי' ברשב"ם פסחים דף ק"ט ע"ב דאם יודע שימשך עד שיגיע הזמן מיקרי התחיל באסור והובא במג"א סימן תע "א אבל סעודת ערב דדרך להיות קטנה ואין דרכה להמשך כ"כ מותר אלא סמוך מעט לצאת הכוכבים אסור דוודאי ימשך עד צ"ה אבל להלכה פסקינן כמחבר חצי שעה כדפסק הרמ"א וכדפסק המג"א כנלענ"ד.

שם במג"א סק"ח וצריך ליזהר בימות הקיץ שלא לאכול בסעודה הגדולה שיודע שתמשך כל הלילה עכ"ל פירוש גם מבעוד יום לא יתחיל אלא ימתין עד הלילה ואם לא עלתה על דעתו מבעוד יום גדול שתמשך עד הלילה ואח"כ כשהחשיך רואה שתמשך כל הלילה צריך להפסיק אפילו בהתחיל בהיתר כיון דאין שהות שיתפלל עוד אחר הסעודה שאפילו התחיל בהיתר כל היכא שיודע שתמשך סעודתו עד זמן האיסור מיקרי התחיל באסור רשב"ם פסחים ק"ט ע"ב] וצריך להפסיק כדאי' לעיל.

בסי' רמ"ג במחבר ס"א ונמצא שהעכו"ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל עכ"ל. משמע אבל אם נותנו לו בקבלנות שכל הריוח של ישראל ובעד טרחתו משלם לו אסור וזה הוה ממש שכיר יום וכל שכיר יום הוא עושה אדעתי' דנפשי' בעד שכרו.

שם במג"א סק"א אבל להשכירם לעכו"ם לימים שיתן לו העכו"ם כל יום ויום כך וכך אסור מדינא דהוי כשכר שבת עכ"ל. והא דלא נקט המחבר הטעם שיחשדו ששכרו לגוי לימים ונוטל הישראל שכר שבת ונקט הטעם משום מראית עין שיאמר שהגוי עושה בשליחותו של ישראל כיון דלאו דרכו של מרחץ בכך לא יחשודו על זה ולסמ"ג שמשמע שגוי העושה מלאכה בשליחות ישראל הוי איסור דאורייתא שפיר דאסרו משום מראית העין על דאורייתא ולא על שכר שבת דלא הוי איסור דאורייתא רק איסור קל מדרבנן.

שם בטו"ז סק"ג וה"נ הוי האיסור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא למה מותר במקום שאין בני אדם מצוים עכ"ל. ונלענ"ד ליישב דיש ליתן טעם למה אסרו בחדרי חדרים משום לא פלוג דדבר זה בחוץ יהי' אסור ואם נכנס לחדרי חדרים יהי' מותר זה אינו מסתבר לכן אסרו חכמז"ל לסתם בני אדם שבחוץ יהא אסור ומבפנים מותר בכל, וכיוצא בזה מצינו סברא כזו בטו"ז לקמן סימן אב ל הכא דמצינו דבפרהסיא גופי' אינו אסור בכל פעם דאם נתפרסם הדבר דדרך של דבר זה בכך מותר, או כגון שאם שכרו לשנים רבות מכיון דבפרהסיא גופי' שרי לפעמים זה לא אסרו חכז"ל משום לא פלוג.

בסי' רמ"ד בלבושי שרד על טו"ז סק"א ובתוס' כתב דביש לנכרי חלק בו שהוא כש"כ מאריסות וקשה דוודאי בקבלנות גרע מאריסות ויש ליישב ואין להאריך. ונלע"ד ליישב כך דהתוס' מיירי בקבלנות שאין לישראל ריוח מזה שעושה בשבת כגון אם התנה שיעשה אותו לשנה והוא יכול לעשות בחצי שנה ואין לו הנאה במה שעושהו בשבת משא"כ בשהתנה שיוגמר לחצי שנה, ואם לא יעשה בשבת לא יוגמר בחצי שנה זה אסור ע"פ דין דהוה כשכיר שעשה מלאכה בשבת אע"פ שהוא בהבלעה דשכיר שבת אסור בהבלעה ושכר שבת מותר.

שם במג"א סק"ו עיין פ"ג דשביעית משנה א' צ"ל פ"ג דשביעית ובתוס' חדשים משני שם משום דלא הוה בשביעית רק מלאכה דרבנן לכן לא חיישינן לאורחים ולי נראה לחלק דהתם מיירי שמוציא זבלים מן העיר בפרהסי' אז אין לחוש לחשד שהאורח יסבור כיון שהוא מוציא זבלים בפרהסיא [ומיירי לאחר שפסקו עוברי עבירה] מסתמא מותר לו להוציא כיון שהוא עושה זאת בפני עם ועדה ואין מוחה בידו אבל הכא מיירי שאין דר שם אלא הוא לבדו אז יחשוב אותו אורח שהוא עושה איסור בזה וממילא מיושב קצת גם מנר חנוכה שלא חיישינן למראית עין של אורח דמיירי בעיר לא יחשוד האורח אותו שלא הדליק, כסברתי ועוד נלענ"ד ליישב באופן אחר בשלמא גבי דבר מחובר דדרך רוב העולם שמלאכתן לזמן ידוע וארוך כגון לבנות ביתו או לקצור שדהו שנמשך לזמן מרובה בזה וודאי תוך הזמן הזה יש לחוש שיבא אורח וגם הרבה אורחים ואינם מועטים, אכן בדבר שהוא רק לשעה מועט לא אסרו חכז"ל דלמא יבוא באותו פעם אורח ואם יבא אינו רק אחד לכן הכא גבי דבר מחובר לבנות כותל, לקצור שדהו חיישינן לאורחים ואסור משא"כ גבי שביעית דמוציא זבלים לאשפתות אינו רק לשעה בזו לא חיישינן לאורחים וה"ה גבי נר חנוכה שאינו אלא חצי שעה ולעיל גבי מרחץ נמי שאינו אלא לשעות לא חיישינן.

בסי' רמ"ט במחבר ס"ב אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי חול. יש לפרש שאינו רגיל לאכול בימות החול כגון שרגיל לאכול שתי סעודות בכל יום והוא אוכל בע"ש סעודה נוספת, או אינו רגיל היינו שאוכל יותר באותו סעודה מסעודה בשאר ימות החול.

שם במג"א סק"ג וצ"ע דכתב בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא מפני הכי שרי בע"פ הגם שבחוה"מ אסור לעשות סעודת אירוסין כש"כ בע"ש דקיל טפי דשרי כדאי' בגמ'. ויש ליישב דהא דע"ש קיל מערב פסח היינו לענין אכילת תיאבון דבערב פסח משום חיובא דמצה מודה גם ר' יוסי אבל לענין זה שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה לאכול סעודה בערב שבת נ"ל דערב שבת חמור דיש ליתן טעם ולפרש משום כבוד שבת הוא אם קובע עצמו לסעודה גדולה מיחזי דלא חשש לשבת להכינו שצריך להכין בבישול ואפי' ושאר הכנות היפך ממה שעשו האמוראים שנראה שעשו כולי יומא בהכנת שבת כאלו מלך בא לביתו כדאי' פ' כל כתבי והובא במחבר סי' ר"נ ומזלזל בזה בכבוד שבת דנראה דלא חש לי' לקמחי' דשבת כמו שאי' בה"ה אם קובע סעודה בכל ערב שבת מהמנחה אסור מצד הדין דנראה דמזלזל בכבוד שבת ודווקא רק באקראי שרי לאכול מן הדין והנה זה שייך דווקא בערב שבת כיון שצריך להכין הכל לאפות ולבשל בערב שבת מחזי כמזלזל בכבודו אבל בעיו"ט דלא שייך טעם זה דהא יכול לבשל ולאפות לכבוד יו"ט ביו"ט שרי והנה אפילו ערב שבת בשחרית אסור לעשות סעודה שאינה רגיל בה דהטעם הוי משום כבוד שבת ולא משום שיהא תאב לאכול דהא אפילו בערב פסח אינו לכל היותר אסור רק מן המנחה ולמעלה וזה הטעם משום כבוד שבת יותר שייך בערב שבת מבערב יום טוב לכן ערב שבת כל היום אסור ועיו"ט מותר וכן נראה ולא קשה על הירושלמי אלא מלשון המחבר שמפרש מפני שבת ומסיים ליכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור קשה קושית המג"א אם לא שנאמר שמיירי המחבר בסעודה ומשתה של אירוסין שאינו רגיל כמוהו לאכול בחול אז אפילו הוא סעודת מצוה אסור ולקמן בסי' תמ"ד מיירי בסעודת אירוסין שרגיל בסעודה כזו כמוהו גם בחול [אפשר שראיתי זה בספר אחד].

שם במחבר ס"ב ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל. אי כוונת רבינו לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה היינו שאוכל דרך ארעי ואז אפילו סעודה שרגיל בה בחול מותר כל היום ממש אבל לאכול בקביעות סעודה אסור כל היום אם כן כוונתו אמאי מסיים המחבר מצוה להמנע "מלקבוע" סעודה מט' שעות ולמעלה הא משמע מרישא דכל היום אסור מן הדין בקביעות סעודה לכן נלענ"ד לפרש כך הרישא לאכול ולשתות בלי קביעות סעודה מותר מן הדין בסעודה שרגיל בה בחול דהיינו אם מתרמי לפעמים שאוכל בחול סעודה כזה ואז מותר מן הדין אפילו רגיל בה בחול, אבל אם דרכו תמיד בחול לאכול סעודה קבועה מן המנחה ולמעלה אסור לאכלו בכל ערב שבת באותו זמן סעודה זו דווקא באקראי בעלמא מותר אבל לא בקביעות כדאי' בה"ה בפירוש וזה דנקט המחבר ברישא עודה "שרגיל" בה ובסיפא להמנע מלקבוע סעודה "שנהגו" בה בחול לאכלה בכל זמן ההוא וכל דברי המחבר הם כפירוש ה"ה ברמב"ם וגם זה הדין ה"ה נכלל בדברי רבינו הכל ביחד.

שם ברמ"א בס"ד בהג"ה אם קבל עליו להתענות בע"ש צריך להתענות עד צאת הכוכבים וכתב עליו וי"א דלא ישלים וכו' ולכן בתענית יחיד לא ישלים. וכיון שאנן פסקינן שלא ישלים מסתמא בשעת קבלת התענית אדעתא דפסק דין הוא כוונתו שלא ישלים אותו והוה כפירוש וממילא מותר לאכול אז אפילו לכל הפוסקים כיון דאדעתא דהכי קבל לא חל עליו חיוב ביותר כיון דהכי הי' כוונתו מעיקרא.

בסי' רס"ג במחבר ס"א יהא זהיר לעשות נר יפה. נקט לשון יחיד נר יחיד כי עיקר המצוה הוא רק נר אחד ולפ"ז לפי"מ דקיי"ל דאין מדליקן נר מנר ע"י קינסא מכש"כ לפי"מ דקיי"ל גבי נר חנוכה כיון שנר אחד עיקר המצוה והשני אינו אלא משום הידור דאסור להדליק השני מנר ראשון כמבואר ברמ"א סי' תרע"ד ונראה לי שאם הדליק נר אחד ונכבה הקנסא שמדליק בה הנרות שאסור להדליק הקינסא בנר שהדליק כדי שידליק השאר ואפילו נר גופא מנר ראשון אסור אע"פ שיש לפקפק ולומר שנר שני הוא מצוה גם כמו הראשון דהא מרבה לו עונג מ"מ ע"י קנסא וודאי אסור אך אם יש לו חדר אחר עוד שהולך בו בלילה שמחויב להדליק גם שם מצד הדין כדי שלא יכשל בעץ ואבן אע"ג שאין מברך היינו משום דאין מברכין שני פעמים על מצוה אחד מותר להדליק נר זה מאותו נר אע"פ שנר שדולק בחדר שאוכל הוא מצוה יותר שמקיים בו מצות עונג שבת כשאוכל אצל הנר וגם שלא יכשל וכה"ג כזו גבי נר חנוכה אסור נר שני להדליק בראשון מטעם זה כיון שאינו מצוה כמו הראשון מ"מ הכא מותר דאינו דומה דהתם השני איננו רק משום הידור והכא הוה עיקר מצוה וראי' לדבר דהא מדליקין נר חנוכה מנר שבת ונר שבת הוא מצוה יותר משום שלום בית דהא קודם לנר חנוכה ואם אין לו אלא נר אחד מדליק של שבת ולא של חנוכה, ובאמת על פי הסברא יש להתיר להדליק נר שני הנוסף על הראשון מן הראשון וכן כולם שנרות הנוספים מרמזים על עיקר הנס שנוסף הנס בכל יום ויום עוד שבנר שני נתוסף הנס עוד יום אחד ובליל שלישי עוד יום אחד וכן כולם שמורים על הנר הראשון שנתוסף הנס כל כך אם כן צריכים להורות הנס גופו.

שם במג"א סק"ה על מה שכתב המחבר דאם אין לו מה יאכל שואל על הפתחים כתב עליו המג"א ואין זה בכלל עשה שבתך חול, לפ"ז מוכח דנר שבת קודם לשלש סעודות דסעודה שלישית הוא בכלל עשה שבתך חול היכא דיש לו י"ד סעודות לא יקח מצדקה של קיפה על הסעודה השלישי. שם במג"א סקי"א וז"ל ומיהו בדיעבד אם שכחה מלברך עד שחשיכה יש לסמוך אמהר"ש עכ"ל ויש להסביר דדומה הא למצוה שיש לה המשך זמן שמברך כל זמן שעסוק ומקיים אותו מצוה והכא נמי נר שבת משום עונג הוא וגם משום שלא יכשל בעץ ואבן וכל זמן שדולק יש לו עונג שבת ואע"פ שמברכת להדליק הכא נמי גבי טלית מברך להתעטף ואז אינו מתעטף רק ימשמש בציצית הכא נמי תשים ידה נגד עיניה [עיין בהתעוררות תשובה] ולא תהנה מהנירות ותסירה ידה ותיהנה והוה ג"כ עובר לעשייתה קצת וכסברת הטו"ז דיכול לברך אם גם כבר מלובש בטלית דמברך עובר לעשייתה על מה שמקיים מכאן ואילך הגם שעתה אינו מתעטף רק לבוש בו.

שם במחבר סי"ג אדם שבא לעיר בערב שבת וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת אע"פ שעדיין היום גדול אם היו עליו מעות או שום חפץ מניחו לפול. נלענ"ד דאדם זה נגרר אחר רוב הקהל אע"פ שיש שם בהכ"נ שלא התפלל עדיין ואנשי בהכ"נ הזה מותרין עוד במלאכה אך הוא לא יכול לומר אני נגרר לבהכ"נ הזה כיון דאורח הוא נגרר אחר רוב הקהל אבל אותן האנשים שדרכן ליסע על שבתות לגדול הדור י"ל שהם נגררין אחריו אחר מנין שלו אע"פ שרוב הקהל בבהכ"נ שלהם קבלו שבת מ"מ הוא וודאי אדעתא דגדול הדור נגרר ונמשך דאליו הוא בא והוא מאנשי בהכ"נ הלזה אם דרכו כאשר יבא שמה שלא להתפלל בבהכ"נ של קהל אלא אצל המנין של הרב.

שם בשערי תשובה סקכ"א דמה שנוהגין לברך זמן בשעת הדלקת נר דיו"ט אין לזה יסוד. ולי נראה דוודאי אין נחשב הדלקת נר יו"ט כמו מצוה הבאה מזמן לזמן כיון שנר שבת שהיא בכל שבוע ושבוע דומה ממש למצות נר יו"ט וכדאיתא במג"א סימן תר צ"ב סעק"א דלכן לא יברך על מצות סעודת פורים שהחיינו כיון ששכיח סעודת מצות כזה בשבת ויו"ט אך הנשים מברכים על הרגל ואנו סומכין על כסא דקידושא והן אין מקדשין בעצמם ורוצים לברך ברכת שהחיינו בעצמן מברכין וסומכין אותו לברכת הדלקת הנרות שהיא מצוה ראשונה שעושין הנשים בהכנסת יו"ט ומקבלין בהדלקה זו קדושת יום טוב וביו"ט ב' של ר"ה צריכין פרי חדש עיין במח"ה הל' ר"ה וצ"ע קצת אבל לדינא מברכות ופשוט הוא שאם אומרת קידוש לעצמה שלא תחזור ותברך בקידוש ברכת שהחיינו ועיין בזה בהגדת כתב סופר בענין זה ותמצא נחת].

שם בהג"ה סי"ג מותר להנות מאותו מלאכה כמו גבי שמור פירות דמיירי בשבת עצמו שיש לו מזה הנאת שבת ואין לו צער שפירותיו נשמרים אבל אם מצווה לאחר שיעשה מלאכה במוצאי שבת אסור דדווקא כשבת עצמו הקילו דלא גרע ממי שלא קבל שבת דמותר בין השמשות אם הוא טרוד ונחפז הוא לדבר זה על שבת אם מצוה לאחר להחשיך על התחום כדי שיעשה המלאכה מיד במוצאי שבת אסור.

שם במג"א סקל"א על מ"ש ברמ"א וכש"כ במו"ש פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור ואפ"ה שרי לצוות לאחר לעשות לו מלאכה ונ"ל דהא כש"כ במו"ש קאי על לקמן מי שמאחר להתפלל ולהבדיל ומסופק אני אם כל זה דווקא אם כבר הבדילו הציבור או שדרים שניהם בכפר לבדם גם במוצאי שבת היחיד נמשך אחר הציבור דאם עדיין לא התפללו ולא הבדילו בתפלה אם יחיד שהבדיל יהא אסור בעשיית מלאכה משום דנגרר אחרייהו, כי יש צד להקל שעיקר בתוספות שבת הוא בערב שבת כמו שהובא במג"א לעיל לכך נגרר בע"ש אחר הציבור אבל לא במו"ש אבל הא פשוט דאף דאם נגרר אחר הציבור מ"מ יצא בהבדלה דלא גרע מהבדיל אחר פלג המנחה במקום אונס דיצא בהבדלה אם כבר הבדיל, יעוין בטו"ז סעק"ג בארוכה ונעל"ד דקאי אדלעיל דפשוט הוא דכל דין שבת עליו בקבלתו בין לענין שבות אפילו באמירה עד שיבדיל רק מצד זה מותר האמירה כיון שאי בעי מבדיל ויכול לעשות בעצמו מה שאפילו בשבת עצמו מותר בזה האמיר' כגון לשמור פירות ובורגנין כיון שיש אופן שיוכל לעשות בעצמו אבל לפ"מ שנסתפקנו דיחיד נגרר גם במו"ש אחר הציבור אסור אמירה ודע דיש נ"מ אם ההיתר הוא כמו שמור פירות משום דלחברי' ליכא איסור ג"כ אם חבירו ג"כ לא הבדיל אסור לומר לו שיעשה לו מלאכה זו אחר שיבדיל כמו שאסור לצוות בשבת לחבירו לעשות זאת במו"ש אבל לגוי בכל ענין מותר זאת ההיתר הוא מצד בורגנין ה"ה הכא דאם רוצה יכול להבדיל גם לחבירו שרי אם היחיד נגרר גם במו"ש אחר הציבור בכל גוונא אפילו לצוות לגוי אסור דהא לא שייך אי בעי יכול להבדיל אבל לפי טעם דחבירו אינו עושה איסור שרי אם בא אז לתחום העיר אחר שכבר הבדיל והציבור עדיין לא הבדילו בזה וודאי לא אמרינן דנגרר שיהא חל עליו עוד הפעם איסור שבת דהטעם שמור פירותי ואשמור לך שמותר כיון שפירותיו הוא בתחומו של חבירו א"כ החבר אינו עושה שום איסור אם הולך לשמור כיון שהוא בתחומו וכן בפירות של חבירו אם הוא בתחומו. וכן מצינו בכמה מקומות במגן אברהם שלאו דווקא לענין שבת היחיד נגרר אחר הציבור הוא הדין גם בדברים אחרים כן מצינו לענין נדה לענין גיטין לענין אכילת בשר מר"ח עד אחר התענית.

בסי' רס"ו במג"א סק"ג י"א דבזמן הזה ליכא ר"ה אסור. תמיהני א"כ הוה שבות דשבות דשרי אפילו לכתחלה במקום הפסד מרובה כדמסיק המג"א לקמן סי' ש"ז ואם קאי לאותן שיטות דאסרי אף בהפסד מרובה שבות דשבות מ"מ לא הוי לי' לסתום אלא לפרש ועיין מחה"ש ולקמן ניחא דלא הוה אלא שבות אחד אבל הכא לכתחלה יהא מותר.

שם במג"א סק"ז וש"מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב וצ"ע דזה לא מצינו בשום מקום. ואף דהטעם דהתירו משום דאדם בהול מ"מ הכא מאי הוה אי לא שריית לי' אתי לרכוב עובר רק איסור דרבנן ומשום זה לא התירו עיין לעיל סק"ג ולא התירו להדיא משום הפסד מרובה איסור דרבנן רק שבות דשבות רק היכן דמצינו להדיא ואין מדמין שבותין זה לזה.

שם במחה"ש סק"ז ופריך ש"מ דתחומין דאו' דאי דרבנן למה גזרו שמא יצא חוץ לתחום הוי כעין גזל"ג. נלע"ד כך לכאורה ק"ק מאי קאמר ש"מ תחומין דאורייתא דלמא דרבנן, ומ"מ לא מיקרי גזל"ג דהא תחומין לאו מצד גזירה אסור אלא תקנת חכמים ואסמכוה אקרא והוא ממש כמו דאורייתא וכה"ג מצינו הרבה מקומות וצריך לחלק בהרבה מקומות כי היכא דלא תיקשי אהדדי דמצינו שגזרו גזירה לגזירה. ומצינו שלא גזרו והנה למעלה מעשרה הוא אבעיא דלא אפשיטא, אי יש תחומין או לא ובדאו' להחמיר כיון שהוא ספק דאורייתא לכה"פ מדרבנן ודאי אסור בדרבנן להקל והפירוש כך כיון שהוא למעלה מיו"ד והוה ספק דרבנן א"כ ליכא למיגזר שמא ילך חוץ לתחום דהוא רק ספק דרבנן אלא ע"כ מוכח דתחומין דאו' והוה ספק דאו' ומדרבנן פשיטא להחמיר ולא משום גזירה ושפיר יש לגזור, ומיושב הרמב"ם דסבר י"ב מיל דאורייתא א"כ לאנוכח מהכא.

שם בדג"מ על מג"א סק"י דברי המג"א תמוהים. אין אני מבין כוונתו דהא מיירי בשבת והמוציא בשבת ושכח שיש אצלו דבר פטור דמלאכת מחשבת אסרה התורה דווקא שיודע שמוציא כיס וסבר המלאכה מותר או ששכח ששבת היום אבל אם שכח שמוציא כיס בכיסו פטור וכן הוא להדיא בתוס' שבת דף י"א ע"א וכן הוא במחה"ש.

שם במג"א סקכ"א מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו ואסור לומר לעכו"ם ליטלו. עיין מה שכתבתי לעיל וכן ניחא אף היכא דאומר לגוי לא הוה אלא שבות דשבות לדידן מ"מ לא הותר אלא בשביל הפסד מרובה והכא מציאה שלא באתה לידו לא מיקרי הפסד ואינו בהול כדלעיל ריש סי'

בסי' רס"ה במג"א סק"ד על מחבר ס"ד מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת לא יצא כתב עליו המג"א היה ביו"ט שני. עכ"ל דהוה אמינא כיון דמצד הדין ראוי להתפלל אפילו ביום ראשון י"ח ברכות רק משום כבוד יו"ט הקילו ויו"ט שני מתפלל שבע משום כי היכא דלא לזלזולי אבל היכא דטעה והתפלל ח"י הו"א מוקמינן אעיקר דין קמ"ל דאין שום חילוק בין שני לראשון ואף בכה"ג שייך זלזול כמבואר מש"ס סוכה דאי מתרמי יו"ט ראשון בשבת דוחה לולב לגמרי בשבת אע"פ שהוא דאורייתא עיי"ש כדמסיק שם משום דאנן לא בקיאין בקיבועא דירחא, פירוש שאנו עושים עתה כמו שאין אנו בקיאין יעוי"ש ולענ"ד דמי שהוא במקום שהוא מסופק אם מחוייב לקיים יו"ט שני דיכול להתפלל של חול ולהזכיר בתפלה בברכת שמע קולנו מענין היום ויוצא בזה בדיעבד ביו"ט ראשון אם טעה והתפלל יעשה כן לכתחלה משים חשש ברכה לבטלה ביו"ט שני ויכול להתפלל מוסף ח"י ברכות ויזכיר באיזה אופן את מוסף היום הזה היינו שיתפלל נזכה להקריב מוסף חג המצות הזה בשמע קולינו כמו שכתב כאן ברמ"א שיוצא בזה, וכיון שמסופק אם מחוייב הוא בתפילת מוסף מ"מ אם גם חול היא יתפלל השונו"ע בתורת נדבה ואם אינו יכול לחדש בה דבר לא יזיק כי אין לך חידוש גדול מזה שמסופק אם מחוייב להתפלל מוסף במקום שהוא מסופק אבל האחרים חייבים לעשות יו"ט שני ספקו הוא מחמת פלוגתת הפוסקים בענין דעתו לחזור וכדומה יכול לשמוע קדוש והבדלה מאחרים ותפלת מוסף מש"ץ וברכת הכל מש"ץ ובליל שני של פסח ישמע כל הגדה וברכות מאחר שיוציאו ובבהמ"ז ימתין ביעלה ויבא וישמע מאחר שיכוין להוציאו.

בסי' רע"ג בט"ז סק"ג בסופו מ"ש דאין על זה חוב רק הקידוש צריך להיות שם. ועוד דאם שתה אח"כ רביעית יין יוצא ידי קידוש במקום סעודה וברכת בפה"ג פוטרת אותה וגם בקידוש היום.

שם במחה"ש סקי"ב ואע"ג דאיכא ספק לענין ברכה אחרונה מה בכך הא אינו מברך אחר כוס קידוש דבהמ"ז פוטרו. ובקידוש בשחרית צריך לשתות רביעית הגם שאוכל אח"כ מיני תרגימא שמברך עלייהו על המחי' ויכול לכלול גם על הגפן מ"מ הא מבואר לעיל שאף בספק אין כוללין הספק בברכה המחויבת ודאי והטעם נלענ"ד כדאי' מפורש ושים שכל במחה"ש סי' קפ"ח סקי"ד.

בסי' רע"ד במחה"ש סק"ב י"ל דגם סעודת חול משוי לי' לקידוש במקום סעודה כיון דהוא במקום עונג. עכ"ל או י"ל דהרי"ף סבר כאידך פירושא שם שמובא ברשב"ם מדהוקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבתוך הסעודה הוקבע דחשוב וא"כ כיון דאכל כאן סעודה מסתמא חשוב היין ואין צריך לאכול אח"כ עוד בסעודה וכפי"ז י"ל דבשבת בשחרית צריך לשתות כוס חוץ מקידוש שהוא לא יכול למימר דמסתמא חשוב כיון שהוא סעודה אבל אם קובע עצמו לשתות נחשב היין וקביעות הוא לכה"פ יותר מכרביעית כמבואר וכדמוכח ברמ"א.

בסי' ער"ה במחבר ס"א וכן בנר של שעוה. עיין בט"ז סק"א ונ"ל דבאמת משום חשש שמא ימחוט דאינו אלא איסור דרבנן לא גזרו חבל מצד שמא יטה שהוא דאורייתא גזרו והשתא דגזרו הניחו גזירתם גם על כר של שעוה משום שמא ימחוט והשתא לא קשה קושית הטו"ז דלכך לא נקט הטעם משום שמא ימחוט דמשום זה לבד היה מותר אלא משום שמא יטה גזרו וכיון דגזרו אסור בנר של שעוה גם כן ובזה יש ליישב דבמתניתין לא נקט טעמא משום שמא יטה משא"כ הברייתא דהנה בגמרא מסיק שם דבתחב המחט בבגדו חייב דווקא לר"י ובמתניתין נקט סתם לא יצא החיים במחטו משמע אפילו תחבה בבגדו חייב א"כ מתני' כר"י [הגם דגמ' מוקי מתני' דנקיט לי' בידי' היינו קודם דמסיק לי' להא דאומן באומנתו חייב וכו'] ור"י סובר דמלאכה שאצל"ג חייב שפיר יש לגזור ג"כ משום שמא ימחוט שאסור מדאורייתא לכן נקט מתני' סתם לא יקרא לאור הנר ולא נקט שמח יטה.

שם בטו"ז סק"ז הרב המגיד כתב בשם הרשב"א אפילו שלא בפני רבן ומשמע מכאן דפסק כרשב"א. ולי נראה דהמחבר לא כתב כאן בפני רבן דהא סתם תינוקות בפני רבן הן א"כ ממ"נ מותר אם קורין בפני עצמן שרי דהא אין מצווין להפרישן רק אם רבן נותן להם לקרות אסור דהוי לי' ספי בידים ואפילו בדרבנן אסור אבל כאן מותר דאימת רבן עליהם שהמה אצלו שנותן להם לקרות.

שם במחבר מ"ט ליל פסח מותר לקרות הגדה דאין עם הארץ שלא תהא שגורה קצת בפיו. ואפשר משום זה נהגו לומר בשבת הגדול ההגדה כדי שיהיה שגור קצת בפיו אבל כמי שאינו רגיל היינו שאינו שגורה קצת בפיו אסור אך בנר של שעוה יש להקל.

בסי' רע"ו במג"א סק"י ובנר של שמן אין להקל כלל דבקל מתקרב השמן או מתרחק ויש בו חשש איסור תורה עכ"ל וכן הוא בתוי"ט מסכת תמיד פ"ב על מתניתין שתי אבוקות בידם דבאבוקה חיישינן ג"כ שמא יטה החלב וכן הסעוה כמו בשמן וקרוב לדאורייתא (ויש מזה סמך וראיה לשו"ת כתב סופר או"ח שכתב חשש זה).

בסי' רע"ט במג"א סק"ג על מה שכתב הרמ"א והמחמיר לא הפסיד כתב המג"א צ"ל והמיקל לא הפסיד עכ"ל. ונלענ"ד די"ל המחמיר לא הפסיד אעפ"י שמבטלו מעונג שבת בהריחו ריח רע כיון שחושש משום איסור חילול שבת לא הפסיד כגון פירות מוקצה ואין לו לאכול דבר אחר אעפ"י שמתענה אסור לאוכלם הגם שיש לחלק בין וודאי איסור למחלוקת הפוסקים ופסקינן להקל שאין להחמיר מ"מ כעין ראיה יש.

בסי' רפ"ח בטו"ז סק"ג בסה"ד דיו"כ מכפר על עשה ולא תעשה שעבר ובוודאי חייב ע"ז כמה תעניתים ויו"כ מכפר כ"ש על זה. ולענ"ד יש להשיב גם לדברי הטו"ז עצמו שכתב שהעיקר הוא מחמת תשובה ולא מחמת עונש מ"מ גם אחר יו"כ חייב לקבל עונש על מה שעבר קודם יו"כ ואפילו למ"ד שיו"כ מכפר גם בלא תשובה מ"מ מה שחייב מלקות וכדומה הכל מודים שילקה אחר יו"כ ועוד י"ל כיון שמתענה ערב יו"כ על דעת כן שיתיב תענית לתעניתו הוה כמו אחטא ואשוב שאין יו"כ מכפר ולא תשובה ובוודאי רק מחמת עונש הוא מתענה לכן צריך להתענות גם אחר יו"כ כי"ל.

בסי' ר"ש במג"א סק"ה וצ"ע למה כפל הרב"י הדברים. וי"ל דהכא קאי רבינו שישראל אחר ג"כ אסור לומר לו (מה"ת) לעשות לו מלאכתו כדאי' לשון רבינו אסור לומר לעבד ישראל אפילו עע"ז ועל זה קאי ויש מתירין בזה בישראל אחר ולקמן מביא רבינו יש אומרים שגם לרבו מותר כדאי' כיון דגוי גמור הוא אין רבו מוזהר עליו.

בסי' ש"ה במג"א סקי"ד וצ"ע דבהגמי"י כתב כל הני דאמרי' בשביל עכו"ם מותר היינו כשהעכו"ם עושה בעדו בבית שלו אבל בשל ישראל אסור אפילו בביתו של גוי עכ"ל, הנה דין זה הביא הגמי"י בשם רב כהן צדק והרב כ"צ סבר שם דצריך לקנות ממנו החלב כי צריך שיהיה החלב של גוי בשבת וממילא הגוי עושה בשלו והא דנקט במחבר הלשון מחלב של ישראל דמשמע דהחלב היא של ישראל כוונתו בזה האופן שמותר (ויש לחוש לפ"ז משום גבינות של נכרים דאסור משום תקנה ולא פלוג כדאי' בש"ך יו"ד אבל הרב כ"צ מתיר במקום שידוע שאינן כל הני חששות עיין ביו"ד סי' קט"ו בש"ך שם).

בסי' ש"ח במג"א סקי"ז מרגלא בפומי' דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה עכ"ל. ונ"ל דהנה בקידושין דף כ"ח ע"ב אי' ברש"י בשר שור וכ"ש שור חי שדומה לכלי שמשתמשין בו ובתוס' שם בשם רש"י הואיל שמשתמשין בו והוי חזי למלאכה משמע דאז מיקרי כלי אבל לפי מה שכתב תוס' שם כ"ח ע"א בד"ה מטבע (וכן בבבא מציעא דף מ"ה ע"א ד"ה אין מטבע) וז"ל ואמר ר"י דמטבע מיקרי כלי שראוי לשקול בו משקולת עכ"ל לפ"ז ה"ה בנר ובפרט במקום שמוכרים אותם במשקל ליטרא ראוי לשקול בו דבר ונלענ"ד דמדברי תוס' במס' שבת אין ראייה לנר של חלב או שלשעוה דמיקרי כלי דהתם מיירי בפתילות בשמן דיכול ליטול ממנה הפתילה ולעשות כמה דברים כל מה שירצה אבל אם הפתילה בנר של חלב אינו יכול ליטלה ובטל הוא לגבי החלב ולכן לא מיקרי כלי אבל לפי דברי הר"י דלעיל שייך בו הטעם כמו במטבע ולפ"ז אתי שפיר מנהג העולם דדווקא נר שלם שיכולין לשקול בו לפי ערך המשקל אבל אם אינו שלם ואינם יודעים ערך המשקל אין יכולין לשקול בו ולא מיקרי כלי ויעויין במחהש"ק ס"ק זה.

בסי' שט"ז בטו"ז סק"ג ובלבד שלא יתכוין לצוד. עיין פמ"ג דהא דגזרינן משום במינו נצוד והוה כעין סברת תוס' ורא"ש ביצה דף ל"ב ע"ב גבי האי מדורתא אך הא הכא אינו מתכוין כלל ליצוד רק אם הוה פסיק רישיה דמה"ת חייב אבל אי לא ניחא לי' לא שייך למיגזר אטו פסיק רישיה דלא ניחא דפטור מה"ת.

שם בטו"ז כמו בכוורת היכא דלא הוה פ"ר כיון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פ"ר עכ"ל. ואינו מובן דאם לא הוי פ"ר לא הוה כלל מלאכה ואם הווה וודאי פ"ר רק ספק אם יש שם זבובים הוה ספק מלאכה אבל י"ל דהוה ספק דרבנן כיון דאין במינו ניצור הוה דרבנן אבל זה אינו דבדבר הרגיל ושכיח לא אמרינן ספק דרבנן להקל דאזלינן תמיד בתר שכיח בין להקל בין להחמיר אפילו בדאורייתא וזבובים רגילי ושכיחי להיות אך אם הפריחם פעם אחת או שתים אז לא רגילי ושכיחי להיות עוד רק ספק אם הלכו כולם והוה ספק דרבנן ולא הוה כעושה ספק בידים כיון דבשעה שמפריח אין עושה שום איסור ואח"כ כשיסגור התיבה אז ממילא ספק דרבנן הוא.

שם בטו"ז בסוף הדבור ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הויין שאין במינן בניצוד ואפ"ה בעי דווקא דלא יהיה פ"ר עכ"ל. ונלענ"ד די"ל דלפי מאי דמסיק בגמרא דקמ"ל ובלבד שלא יעשהו מצודה דגם בדבורים שאין במינו ניצוד יש לומר לר"ש ובלבד שלא יתכוין לצוד מיירי אפילו יכסנו שלא יהא בו אפילו שום חור כל שהוא שרי כיון דהוה רק דרבנן רק קודם שמסיק זה והוה סברא דדאורייתא הוא אז צריך אפילו לר"ש להיות עכ"פ חור כדאי' בתוס' וכפי' כל המפרשים גם על קושית הדרישה על הב"י שכתב דדבורים יש במינו ניצוד ומהגמרא מוכח דאין במינו ניצוד דמתרץ הגאון (עיין בצל"ח) דכוונת הגמ' דקמ"ל דדבורים מיקרי במינו ניצוד בוודאי שפיר דברי הב"י.

שם במג"א סקכ"ג אבל מותר לדרסם לפי תומו ואפילו במתכוין כתב המג"א ואפילו להרמב"ם שרי וצריך טעם עכ"ל ונ"ל לדידן יש לפרש דשרי מדאורייתא דמלאכה שאצל"ג היא דלא צריך להמומתים ואינו דומה למשכן דהיו צריכים להאילים המאדמים לאחר מיתה לפשוט עורותיהם וי"ל דרבנן לא גזרו בזה אבל להרמב"ם דפסק דמלאכה שאצל"ג חייב צריך באמת טעם ומ"ש המג"א ואף השממית נ"ל דאיסור גמור הוא עכ"ל לענ"ד להרמב"ם חייב מה"ת ולשאר פוסקים אסור מדרבנן.

שם במחהש"ק סקכ"א וא"כ ליכא רק איסור דרבנן עכ"ל אבל הפוסקים ז"ל מביאים מירושלמי דבתולש מנחי דווקא פטור אבל ממתה חייב (עיין בחיי אדם).

בסי' שי"ח במג"א סק"ב אבל במ"ש מותר מיד וטעמו כיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי בכדי שיעשו עכ"ל. ודבר זה אם שייך בו בישול גוי הוא פלוגתת הרשב"א ורא"ה עיין ביו"ד סי' קכ"ג. שם במג"א סקל"א ואעפ"י דדבר שיש לו מתירין לא בטיל כיון שנתבטל וכו' דמלח בעי בישול כבשרא דתורא עכ"ל. ולאותן פוסקים דמלח אפילו בכלי שני מתבשל ממילא מתחיל להתבשל מיד הגם שעדיין קשה הוא ואין בו משום בישול אחר בישול בדברים שנתבשלו כל צרכן עיין במחה"ש דמיד משהתחיל להתחמם מתבשל מיד כיון שמתבשל בכלי שני ולשיטות דבעי בישולא כבשרא דתורא נימוס ונמוח תחלה ונתבטל ושרי כיון שאין מתבשל מיד רק אחר זמן כמו בישרא דתורא אבל לפי מסקנת המג"א דאין במלח בישול אחר בישול (צ"ל במלח הנעשה ממים) קשה הא המג"א בעצמו קאמר דנימוח תחלה והוה רך ונתבשל אח"כ ואולי כוונתו דסמך על רמ"א סט"ו דנהגו להקל בלא נצטנן לגמרי והא דבעי שלא יצטנן לגמרי לאו משום בישול נגעו בה רק משום איסור שהייה על כירה וא"כ כיון שנהגו להקל לפסיק אין בשול אחר בשול ושרי במלח.

שם במג"א סקמ"ב ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור עכ"ל. דהא לא יהא חמור מוליד מבישול גופי' שמותר ליתן על התנור מה"ת קודם שהוסק ואין חייב משום מבשל אם מסיק הנכרי אח"כ ה"ה בזה אין בו משום מוליד.

בסי' שכ"א בטו"ז סקי"ג אלא לרווחא דמלתא מצריכים עוד שינוי בנתינת האוכל תחלה עכ"ל. ונ"ל דדלמא הלכה כרבי דנתינת מים זה גיבולו וצריך השינוי בנתינת המים והטו"ז החמיר לעשות גם בלילה רכה דדלמא הלכה כתוס' וראב"ד ושאר פוסקים דבמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זה גיבולו לכן מחמיר לעשות בלילה רכה ודלמא הלכה כר"י דהחיוב בא בגיבול לכן לא יערב בכח רק בעירוב דהיינו הגיבול ישנה ויעשה בנחת וכן הנכון לעשות לחוש ידי כל הפוסקים בדאו' בפרט בשבת קודש.

בסי' של"ח במג"א סק"א ועוד ראיתי שפותח הפרוכת לא קא מתכווין לקלא כלל עכ"ל. וצ"ע דהא הוי פ"ר ואפילו בדרבנן אסור וי"ל דאם פותח בנחת לא הוי פ"ר ועי"ל כיון שהגזרה שמא יתקן כלי שיר וכיון שאינו מכוין כלל לשיר רק לפתוח הארון הקודש אפילו אם מעצמו משמיע קול שיר לא שייך שמא יתקן כלי שיר כיון שאינו מכוין כלל לשיר מעיקרא לא גזרו חז"ל על השמעה כזו והנה המג"א מביא דברי הטו"ז ביו"ד סי' רפ"ב סעק"ב ולא דבריו כאן דלדבריו כאן שכתב ואסור לתלות בשבת רצועה שבה תלויים פעמונים על הפרוכת כדי להשמיע הקול לאנשי בהכ"נ יפה כתב הטו"ז דאף דאינו מכוין לשיר מ"מ כיון דעשוי מעיקרא להשמיע קול לא תליא בכוונתו וכמו שציין ברמ"א סק"א הואיל ומיוחד לכך דהיינו מיוחד להשמעת קול וכל עיקר כלי זה עשוי לכך דבזה אסור ועל היתר התוס' כבר כתב הטו"ז ביו"ד דזה דווקא במספק ומרקד דהוא מלתא רחוקה שמכח זה יעשה כלי שיר וגם איננו בקיאים עתה בזה משא"כ כאשר באותן פעמונים שדומין יותר לכלי שיר אסור רק י"ל כאשר כתבנו כיון דאינו מכוין לשיר לא שייך גזרת מתקן כי לא חשב לשיר אבל אין לומר דיתקן הפעמון להשמיע קול שהוא רוצה גם אם איננו מכוין לשיר מ"מ מתקן מנא הוה והעיקר נ"ל דיפה כיוון הרמ"א שלא הביא בשם התוס' להקל בהני דלעיל בסי' של"ח דדוקא במספקין ומטפחין לא גזרו עתה שמא יתקן כלי שיר דאין אנו בקיאין עתה לעשות כלי שיר ולא גזרו על האינן בקיאין אבל בכלי שיר עצמו אסור לנגן.

שם ברמ"א ס"ב ולומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה כתב עליו המג"א בסק"ד צ"ע דבמרדכי שם לא התיר אלא מלאכה דרבנן עכ"ל. ונ"ל הרמ"א מביא בלשונו משום כבוד חתן וכלה וי"ל כיון דהמנהג שבכל חתונה מנגנים בכלי שיר אם בחתונה זו לא ינגנו יש בו פחיתות כבוד חתן וכלה וגדול כבוד הבריות שדוחה אמירה לנכרי ל"ת מדרבנן לכן מדקדק הרמ"א ולא כתב משום שמחת חתן וכלה רק "כבוד" חתן וכלה והנה אם המנהג שבשבת בכל פעם שיהיה חתונה בשבת אין מנגנים לית בו בושה לחתן וכלה אבל כיון שהתיר המרדכי לצוות לנכרי מלאכה דרבנן משום שבות דשבות לצורך מצוה וממילא מנגנים גם בשבת לכן אם יארע שלא ינגנו עתה הוה בושה גדולה לחתן וכלה לכן אם נתקלקל הכלי שיר מותר לצוות לנכרי לתקן גם במלאכה דאורייתא ויעויין לקמן ס"ד בהג"ה.

שם במג"א ואפשר דרמ"א הכריע מדעתו להתיר לכבוד חתן וכלה עכ"ל. ולענ"ד י"ל עוד הרמ"א לעיל סי' רע"ו מתיר בשעת הדחק לסמוך על אותו שיטה דמותר אמירה לגוי גם במלאכה דאורייתא במקום מצוה כגון לאכול אצל נר בשבת משום עונג שבת התיר לצוות לנכרי להדליק הנר יעו"ש.

בסי' של"ט בהג"ה ס"ג והא דמספקיו ומרקדין האידנא ולא מחי בהו משום מוטב שיהיו שוגגים עכ"ל ונ"ל רבינו הרמ"א מביא דברי תוס' רק על מספקין ומרקדין ולא כתב כן לעיל סי' סל"ח והלא שמה עיקר הלכה זו והוא ראייה לדברי הטו"ז ביו"ד סי' רפ"ב אבל מסיום דברי הרמ"א משמע דגם כלי שיר נהגו להקל ואפשר הני דלא ידעי לחלק בין ניפוח וריקוד בין בכלי שיר בעצמו ונהגו להקל בטיפח וריקוד ועי"ז נהגו להקל בכל.

שם בטו"ז סק"ב וכתב ב"י שביום שמחת תורה מותר לרקד משום כבוד התורה כיוו דלית ביה אלא משום שבית וזה שרי לכ"ע עכ"ל והנה שבות שהוא בעצמותו מצוה נדחה כדי לקיים המצוה והוא כר"ת שסובר שמותר לקדש אשה ביו"ט באין לו בנים אבל במה שמסיים הטו"ז וזה לכ"ע שרי צ"ע ונ"ל דלא חלקו על ר"ת אלא במקדש אשה דהוא רק תחלת המצות פו"ר אבל הכא במרקד עצמו הוא מקיים מצות כבוד התורה מיד ושרי לכ"ע או משום דעשה דכבוד התורה הוא מצוה דאורייתא וכיון שנהגו לשמוח בשמחת תורה לכבוד התורה גם זה שרי וראייה מריש פרה לולב וערבה דמקשה לולב בשבת אמאי לא יטול הא טלטול בעלמא הוא מוכח דפשיטא דאיסור דרבנן נדחה משום מצוה דאורייתא ואין לומר משום דטלטול קיל דח"כ מאי מקשה דלמא גם טלטול אסור במקום מצוה כמו שאר שבותים אלא מוכח דל"ש והא בפירוש תנן בסוף מס' ר"ה דאין מפקחין את הגל משום שופר והתם מיירי בסתם גל של אבנים ומשום טלטול הוא.

שם במחהש"ק סק"ה ולמ"ד חופת בתולה היינו יחוד הראוי לביאה ראייה זו ליתא דהא ביוכ"פ ח"ח בייחוד דתשמיש הוא אחד מה' עינויים האסורים ביו"כ עכ"ל וי"ל עינוי זה אינו אלא משום שבות כדאיתא בר נב"ם דילפינן החמשה עינויים מן שבתון דכתיב ה' זימני אבל לשטת דהוה רק אסמכתא ומדרבנן אסור י"ל דגם בזה אין שבות במקדש ואין להקשות דיהיה אח"כ טבול יום ואסור ליכנס למקדש ולעבוד עבודה זה אינו דהא די בהעראה ובזה קונה אותה ואז כח יעשה טבול יום כדאי' בהעה"ז סי' ס"ד סעק"ו ובסי' נ"ה שם סוף סעיף א' במחבר עוד מ"מ מיקרי ראוי לביאה רק שכא יעבוד אח"כ הוא כ"א כהן אחר אבל אם ה' עינויים דאורייתא אין ראייה משם שאסור לכנוס באין לו אשה ובנים דדוקא לכה"ג הוצרכו לתקן לו אשה מעיו"כ כיון דא"א ביו"כ בענין אחר.

בסי' שד"מ במחבר ס"ב מותר לעשות מלאכה כל מה שירצה ביום שמיני ליציאתו עכ"ל ואז אסור בשאר ימים לעסוק כלל במלאכה חם בהותו יום יכול לעשות כדי פרנסתו יעויין בכל בו.

בסי' שמ"ה בב"י ד"ה וכן מחיצות בתוכו וז"ל הב"י ואם אינו רחב ד' הוי מקום פטור בין גבוה י' ובין אין גבוה י' לדעת רש"י עכ"ל ואם עמוד גביה תשעה בכרמלית לראב"ד הוה מקום פטור דס"ל חם רבים מכתפים עליו צריך בהיות רחב ד' חבל בלאו מכתפין הוה כרמלית דאין מקים פטור בכרמלית חוץ אם יש מקום פטור בכרמלית וברבים מכתפין אין צריך ד' משכחת בכרמלית גם דין עמוד ט' גבוה ורבים מכתפים.

שם במג"א סק"ז רש"ל פסק לחומרא אך דעת רוב הפוסקים להקל וכ"פ בשו"ע סי' שי"ג ס"ח ובכמה דוכתי עכ"ל, לענ"ד הקלושה אין ראייה ואין כאן סתירת המחבר דהא כאן לענין הוצאה דאורייתא ע"י ישראל העיקר להחמיר כמו שפסק כאן דלא צריך ששים רבוא אבל לעיל מיירי בחצר לענין נשים אם מותרים להתקשט בחצר ולכ"ע אין בו איסור דאורייתא רק גזרו להחמיר ואסור חם רשות הרבים דאורייתא אסור גם בחצר ואם אין ר"ה דאורייתא אז מותר לענין זה שהוא איסור דרבנן שפיר נקט להקל בדיעה בתרייתא לכן לדינא בחולה למ"ד דמותר ע"י ישראל בחולה שנפל למשכב וחלה כל גופו לעשות איסור דרבנן (הגם שאין בו חשש סכנה) להביא דרך רשות הרבים שלנו אבל היכא דחית ליה דין רשות הרבים אין להקל שם בטו"ז סק"ח נראה אם דלת אחד נעול מבטל ג"כ ר"ה כיון דלא הוה מפולש עמ"כ, ובתוס' עירובין דף ו' ע"ב בד"ה והאמר רבה אי' סברא דאם מחיצה השלישית איננה גמורה רק ע"י דלת צריכה ברביעי נמי דלת.

שם במג"א סק"ח אבל כשאין מכתפין עליו אעפ"י דראוי לכתוף לא הוה ר"ה (ראב"ד) עכ"ל. וכי אינו מובן הלא לראב"ד צריך דווקא רוחב ד' דווקא אם מכתפים עליו ולרמב"ם אפילו אם באמת אין מכתפין עליו רק ראוי לכתוף ולשון רביה מכתפין הכוונה דראוי לכתוף וגם אינו רחב ד' הוי ר"ה וא"כ למה כתב המג"א דמיירי המחבר ברבים מכתפין ממש כראב"ד הלא המחבר נקט אפילו אינו רחב ד' וזה כרמב"ם.

שם בבה"ט סק"ז דפשיטא אפילו דלתות המדינה ננעלת בלילה תורת ר"ה עליהם עכ"ל. וכן ראיתי ברב המאירי בברייתא זו בשם הרבה גאונים וכמעט רוב ראשונים עיי"ש בדבריו אבל המאירי כתב דדלתות המדינה אינן מועילות לפלטיא עד שיהיו דלתות לפלטיא גופיה וכן הבין בנשמת אדם בכוונת הרשב"א בעבודת הקודש ולא כמו שמשמע שהבין החכם צבי ברשב"א דאין מועלת כלל דלתות כפי מה שהעתיק הבה"ט.

בסי' שמ"ח בב"י שמאחר שהרי"ף סתם דבריו כרש"י ס"ל דאסור בכל גווני עכ"ל ולדעתי גם לדברי רא"ש שפי' בהם הרי"ף אינו מוכח רק דבמזיד משחשיכה מותר להחזיר קודם שיבא לידי איסור סקילה אבל הוציא ידו בשוגג משחשיכה אסור להחזירה דקודם שיבא לידי חיוב חטאת לא התירו מאחר שרב אחא בריה דרבא נקט בפשיטות דברי רב ביבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיסור סקילה דוקא קודם איסור סקילה התירו אבל לא קודם חיוב חטאת כן מוכח מפשיטות דברי ר"א ברי' דרבא.

בסי' תי"ח בפרי חדש בד"ה צריך התרת חכם בסופו כתב וז"ל לדעת הרמב"ם מן התורה ולשאר פוסקים מדרבנן עכ"ל ותמוה לי דהא תנן ההלל והשמחה שמונה וחול המועד בכלל וכתיב ושמחת בחגך וכל החג בכלל והשמחה הוי בבשר ויין ובפת אינו מחוייב רק חכמים תקנו משום כבוד היום שצריך לאכול כזית פת וחול המועד שמותר בקצת מלאכות לא חיבו חכמים לאכול דווקא פת אבל מצוה איכא כדאי' במג"א סי' תק"כ סק"א או אפשר דתקנו דצריך לאכול בשבת ויו"ט דווקא פת כדי לקיים מצות לחם משנה וזה לא שייך בחוה"מ שירד בו מן ואינו מחוייב בלחם משנה ובפרט לשטת הטו"ז לחם משנה נמי דאורייתא י"ל דתקנו חז"ל פת משום לחם משנה עיין סי' תרע"ח סק"ב ואל תשיבני מסוכה דף ס"ז עיי"ש ותקשי מאי מקשה הא לחם משנה חייב לאכול מה"ת והא דאמרינן בברכות סתם יו"ט דחייב בפת היינו מדרבנן זה אינו דקושיית התוס' על מימרא גמ' אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל ע"ז מקשה דמשמע דברצונו תלוי והתם בברכות אמרינן דחייב לאכול פת ועיין בטו"ז סי' תי"ח סק"ד דמוכיח להדיא ומפרש הירושלמי דחוה"מ הוי דאורייתא מדנקט בירושלמי ר"ח בין יו"ט לחוה"מ מוכח דר"ח כמי דאורייתא כמו חוה"מ ואל תשיבני מהרי"ן בסוכה שם וגם מתוס' ברכות דף מ"ח ע"ב דמשמע דפת הוי דאורייתא בשבת ויו"ט משום שמחה ועיקר שמחה הוי פת וא"כ ממילא בחוה"מ הוי ג"כ פת דאורייתא כיון שחייב בו בשמחה מה"ת אינו קשה דבאמת לדידהו י"ל הוי גם פת בחוה"מ דאו' כיון דהטעם הוא משום שמחה ועיקר שמחה בפת וכן סברת התשב"ץ דבחוה"מ חייב לחזור בברכת המזון אם שכח לומר יעלה ויבא וכן הובא בב"י סי' תקפ"א אף שבשו"ע לא פסק כן דהא דצריך לחזור ולברך הוי רק מדרבנן דמדאורייתא אין צריך להזכיר מעין המאורע בבה"מ וכיון דפלוגתא הוא בין הפוסקים אם חוה"מ מחוייב בפת פסק המחבר בספק ברכה לבטלה להקל ובאמת לאותן שיטות דחייב ביו"ט מדאורייתא הוא הדין בחוה"מ כן ודקאמר בגמרא שכח ביו"ט כוונת הגמרא גם על חוה"מ שהיא בכלל יו"ט ומהחש"ק רוצה לומר (עיין בו בסי' תע"א) שהמג"א סי' תקצ"ד סובר שמדאורייתא חייב זה אינו מוכרח משם כלל ואפילו אם תמצא לומר דמוכרח כן אינו מוכרח רק בשבת דהוי דאורייתא משום ג' סעודות דילפינן מפסוק אבל ביו"ט אינו מוכרח דהוי פת מדאורייתא חוץ אם נאמר שגם ביו"ט חייב לאכול ג' סעודות עיין מג"א סי' תקכ"ט ממילא מביא שפיר דבחוה"מ חייב לאכול פת ככל היוצא לאותן שיטות דבשבת ויו"ט פת דאורייתא משום שמחה גם בחוה"מ פת דאורייתא וכסברת התשב"ץ ולאותן הפוסקים דפת הוי רק מדרבנן אז גם בחוה"מ אינו חייב בפת רק מצוה אבל לא חיוב ואם הוא בשבת ויו"ט מדאורייתא משום לחם משנה אז ג"כ אינו חייב חוה"מ ובשו"ע פסקינן להקל דבחוה"מ אינו צריך לחזור ולברך משום ספק ברכה לבטלה ובפרט כל גופיה דלחזור ולברך אפילו בשבת לא הוי רק דרבנן והוי בחוה"מ ספק דרבנן אבל פשיטא דלהתענות אסור בחוה"מ מדאורייתא וחייב לאכול בשר ויין ומצוה לאכול פת כדאי' במג"א סי' תק"ל ובפרט לצאת אותן שיטות דסברו בחוה"מ חייב בפת, ודע דאם שכח בשבת ויו"ט רצה ויעלה ויבא דצריך לחזור ולברך ומסופק מח"כ אם בירך הוה ספק דרבנן ולהקל ובחוה"מ יש ספק אם צריך לחזור ולברך אפילו ודאי לא הזכיר ובר"ח כולי עלמא סבירא דאין לחזור ולברך גם ראייה מהמג"א דהביא דבמקרא קודש אסור להתענות מדאורייתא וגם בחוה"מ אמרינן בתפלה מקרא קודש ולהלכה אם מסופק אם הזכיר בשבת ויו"ט בברכת המזון צריך לחזור ולברך דאמרינן חזקה שלא הזכיר כדאי' בשו"ע סי' תכ"א דאם מסופק בר"ח בתפלה אם אמר יעלה ויבא דצריך לחזור ולהתפלל דחזקה שלא הזכיר כי התפלל כרגילותו וכן הדין בבהמ"ז.

בסי' תי"ט בטור ומצוה להרבות בסעודת ר"ח וכתב עליו הב"י לפ"מ שפירש הר"ן אין ראייה לכאן שהוא כתב סעודת ר"ח פי' שהיו עושין כשהיו נכנסין לעבר את החודש עכ"ל, ונ"ל מיהו מדהביא הרי"ף את הירושלמי מוכח דקאי אסתם סעודת ר"ח דהרי"ף אינו מביא אלא מה שנוהג בזמן הזה כידוע.

בסי' תמ"ב בטור וקולן של סופרין עושין אותו מקמח וסופרים מדבקים בו ניירותיהן כל אלו לר' אליעזר הן בלאו ולא בכרת עכ"ל. י"ל דהטור גרם במתני' ר' אליעזר ובברייתא ר' אלעזר כדאי' בתוס' שי"ל שכן הוא הגירסא א"כ הוא סובר שגם נוקשה בלאו (ובתכשיטי נשי מוסיף שאף היא בכלל נוקשה או חמץ ע"י תערובת) מביא רבינו הטור סתם תנא דמתני' ור"א בפלוגתתא הנ"ל.

שם במחבר ס"ה וכן אם העמיד גבינות בחלב משכר שעורים או חטים חייב לבערו עכ"ל. י"ל דמיירי בהעמיד קודם הפסח דאלו העמיד בפסח בלא"ה לא בטיל משום משהו וחייב לבערו כדקיי"ל כשיטת התוס' ולכן אינו מזכיר המחבר מתי העמיד דבכל אופן מאיזה טעם שהוא גם אם העמיד קודם הפסח אסור משום דבר המעמיד ונקט סתם חייב לבערם משום דגם בלא סברת דבר המעמיד אסור ג"כ משום משהו ואף אם העמיד קודם הפסח אסור לשיטות דגם בלח חוזר וניעור אך הרמ"א פסק להקל בלח שאינו חוזר וניעור.

בסי' תמ"ב במג"א סק"ד תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה וכתב המ"מ פ"ד דווקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר עכ"ל. ונ"ל דהגם דאי שריף ליה את הכותח הבבלי בטלה דעתו ופטור לחכמים מ"מ כזית חמץ יש בו בכדי אכילת פרס ושם איסור עליו דפסק רבינו כר"א דחייב בתערובת זה כיון דיש בחמץ בכדא"פ ועל כל כזית וכזית חייב באכילתו וה"ה בבל יראה אי סביר ר"א היתר מצטרף לאיסור ואי לא סבר ר"א הא לא חייב אי שריף לי' דאכל כזית בכדי אכילת פרס מצד דרש דכל מחמצת וחייב בב"י על כותח כך למדתי מדברי רבותינו המפרשים ז"ל.

שם במחהש"ק סק"א שאין ס' נגד החמץ אע"ג דוודאי אסור באכילה עכ"ל וזה כיון דאסור מדאורייתא לאכלו כולי עלמא מודים דצריך ביעור לכה"פ מדרבנן.

שם בטו"ז סק"א דלא מצינו להדיא כן בדברי ר"א כנלע"ד עכ"ל ועל זה יש לדקדק למה לא נקיט בברייתא דנחית הא במניינא וגם נוקשא הרא"ש סבר דנוקשה כש"כ היא כדאי' בב"י ופטור א"כ עדיין לא אתיא דברי ר"א כהוגן דסבר מתני' ר"מ היא מדנקט נוקשה דלמא דווקא נוקשה אבל תערובת חמץ לא וממנ"פ תקשה דקדוק הב"י ולדברי הטו"ז לא פרטה הברייתא נוקשה.

שם במג"א סקי"ב דעשוי לחזק ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם צריכים ביעור עכ"ל. ונ"ל די"ל דהרא"ש איירי בכל שהוא כגון קמח דזה אין דרך ליקח פירורי קמח ולאכלם וכל החשש הוא שמא יפול בתערובת ולא יתבטל שחמץ במשהו וזה רק מדרבנן ולא גזרו על זה כיון שכל גוף איסורו רק מדרבנן ובכפות תמרים רוצה לומר דהא דחצי שיעור אסור מן התורה היינו פחות משיעור שלם אבל כל שהוא באמת אפילו מה"ת מותר כיון שאין דרך לאכול כלל כל שהוא כמוהו והנה ברש"י שם ביומא ריש פרק יו"כ כתב להדיא פחות משיעור שלם.

שם בד"מ והיותר נלענ"ד דבדבר שאינו איסור אכילה בזה ח"ש אינו אסור מה"ת אבל אסור מדרבנן עכ"ל אך זה הוא נגד רש"י בשבת דף פ"א ע"א שמפרש דעל חצי שיעור לענין שבת אסור משום ח"ש מה"ת.

שם בהג"ה סי"א וטוב לעשות כן בכלים שמניחים בהם קמח בכל השנה וכן בכלים שמניחים בהם פת כל השנה עכ"ל ונ"ל ליתן טעם לזה דיש לחוש שהקמח כבר הוא חמץ שנטחן מחטים שנתרככו במים והכלי מצרף הפירורים לכזית וגם בסל של פת יש לחוש דהכלי מצרפו אע"ג דפירורי לחם ממילא בטילי (משא"כ בפירורי עיסה שצריך לבטלם) מ"מ הכא הכלי מצרפם וממילא חשיבי ככזית פת ואינם בטילים.

בסי' תמ"ד במג"א א"נ שאני הכא שיכול לחזור לביתו ולילך אח"כ לרבו ללמוד עכ"ל. משא"כ הכא דבכל פעם שילך יצטרך ליטמא בבית הפרס ונלענ"ד עוד לחלק בפשיטות דהא דמערב לילך לרבו ללמוד דמשמע שהולך רק לפי שעה ללמוד ולא לישב בקביעות לפניו כיון דמערב דעתו לחזור אח"כ אז ביעור חמץ קודם דגדול המעשה מן הלמוד דהא צריך לבטל מלמודו לכל המצות דאל"כ יבטלו כל המצות מלעשותן כידוע בפוסקים משא"כ התם דמיירי שהולך ללמוד בקביעות לפני רבו ובגמרא שם מיירי ההולך מא"י לחו"ל דמותר לטמאות בארץ העמים ונדחה דזה איסור דרבנן באקראי משא"כ הכא דגם הלמוד במקראי ונראה הסברא דאסור הוא לילך לארץ העמים אבל אם כבר הוא שם אינו עושה איסור בעיכובו עוד שמה וצ"ע.

בסי' תמ"ה במחבר ס"א המוצא חמץ בביתו אם הוא חוה"מ יוציאנו ויבערנו מיד עכ"ל. וי"ל משום כך יוציאנו כיון שרוצה לבערו בחצר כאשר כ' המג"א לעיל שישרפנו בחצר א"כ הוצאה הוא תחלת הביעור ועיין בי"א על מג"א סק"ב.

שם במג"א סק"א אבל חטה אחת שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליו עכ"ל. נ"ל דהטעם דמברך על חמץ שמצא בפסח הגם שכבר ביטלו משום דמדרבנן עובר עליו בב"י ובי"מ ומ"ע דתשביתו כמבואר לקמן במג"א דחמץ משהו דאינו אסור אלא מדרבנן אסור להשהותו אך שאני הכא דמ"מ לענין ברכה צריך להחמיר משום חומרא דלא תשא דלכמה פוסקים מותר להשהותה כל שאינו אסור אלא מדרבנן וצ"ע אם מוצא פחות מכזית אם צריך לברך דבזה חייב לבער שמא יבא לאכלו וי"ל בזה ג"כ כיון דח"ש אסור מה"ת וא"ת דווקא בכזית דחייב עליו כרת עליו החמירו ונ' משום חזי לאיצטרופי שייך ודאי בזה כמו בחמץ באכילה ואפשר לומר דלא פלוג לשיטת הטור דמתיר חמץ נוקשה בשהיי' משום דאמרינן לא פלוג וגם לטעם שצריך לבער משום שהחמירה התורה לעבור על ב"י אבל בח"ש מותר מה"ת לענין ב"י עיין דג"מ בסי' תמ"ב ובלתי ספק צריך לבערו אבל לא יברך מטעם שכתבתי דאזלינן לחומרא משום לא תשא וברכות אין מעכבות ודע דגם פירורין צריך לבער עד היכא שידו מגעת והשאר מבטל הגם דממילא בטלי דהא גם בפירורין שייך שמא יבא לאכלם אף א"ת דח"ש אסור מה"ת דווקא בפחות משיעור שלם וכדפרש"י ריש פרק יו"כ אבל בפירורים י"ל דלא שייך בו חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ מדרבנן אסור משום שמא יבא לאכלה ואנן פסקינן הכא כשיטת התוס' דבדרבנן אסור עיין בטו"ז סי' תמ"ז סק"א ונסתפקתי אם נשים חייבות במצות עשה דתשביתו כיון שמצות עשה שהזמן גרמא הוא.

שם בטו"ז סק"א כדי שלא יבא לידי מכשול עכ"ל. וכן מוכח מלשון המחבר דנקט דאם מוצא ביום יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו מיד ולא נקט יוציאנו מיד ויבערנו כיון דנכפה עליו כלי בלא"ה לא חיישינן שיאכל ויגלהו עד הלילה.

שם במג"א סק"ב ונ"ל דחמץ לא מיקרי עשה דרבים דדוקא שופר וכו' דלענין לדחות לא מצרפים לל"ת עכ"ל דעשה חמור דוחה עשה קל הגם שאיננו בעידנא וגם בתוס' שם דעשה דרבים מיקרי עשה חמור שדוחה עשה גם שלא בעידנא והוא כשיבולי הלקט רק הש"ל הוסיף שדוחה גם לא תעשה שלא בעידנא וממילא מוכח מש"ל דיו"ט לא מיקרי עשה דרבים דא"כ למה דחה שופר יו"ט הא הוי שלא בעידנא וגמרא דקאמר דשופר אינו דוחה משום דיו"ט עשה וכ"ת הא לולי זה היה דוחה חוץ אם נאמר דשופר לגבי יו"ט מיקרי עשה דרבים טפי דיחיד מוציא רבים בשופר זה שהוריד מהאילן והוה עשה דרבים יותר מיו"ט ודוחה יו"ט גם שלא בעידנא ויו"ט לגבי מצוה אחרת כמו גבי אבל מיקרי ג"כ עשה דרבים דיו"ט חייבים כל ישראל יחד בבת אחת ומצות אבילות איננו אלא לאותו יחיד בלבד ודוחה אותה כמו שהבאתי בשם תוס' חגיגה ואולי גם תוס' מודים לש"ל דגם ל"ת נדחה שלא בעידנא ומתוס' גיטין דף מ"א ע"א וחגיגה ז' ע"ב אין ראייה דפרו ורבו כמו כל מצוה דצריכא דווקא בעידנא אעפ"י שאבל ביו"ט שני אינו מתאבל משום דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים שמחת יו"ט כמובא בתוס' ופוסקים היינו התם שרבים עושים ביחד מצוה אחת אבל הכא גבי תשביתו כל אחד ואחד קיים מצות תשביתו מעיו"ט והוה מצוה דיחיד אלא שהוא מצוה שהוא מוטלת על רבים וכל התורה כולה נמי מוטלת על רבים אבל ביו"ט רבים עושים ביחד (בעידנא חדא) המצוה מיקרי מצוה דרבים והנה בברכות הביא תוס' דיו"ט מיקרי, עשה דרבים ולא אתי עשה דאבילות דיחיד ודחי עשה דרבים נראה מזה רבים עושים מצוה בבת אחת מיקרי מצוה דרבים ובתוס' חגיגה דף ו' ע"א בד"ה קרבן יחיד דחגיגה מיקרי קרבן יחיד הגם שרבים מקיימים מצוה זו כאחת מ"מ כל אחד מקיים בפני עצמו משא"כ קרבן צבור ממש איקרי דרבים דקרבן אחד עולה בשביל רבים ביחד וגבי פסח שני מיקרי חגיגה דרבים דעושים בב"א רבים משא"כ פסח שני והוא דומיא דשל יו"ט אבל דומיא דחמץ לא מצינו והנה הש"ל בשם ר"ת כסברא זו מצינו בתוס' פסחים דף פ"א ע"ב ובכמה מקומות בתוס'.

שם במג"א ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דהו"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה עכ"ל עיין במחהש"ק דלהשליך לים איכא עוד איסור הוצאה מדרבנן דהוי כרמלית ולית ביה צורך כלל לפ"ז ג"כ היה יכול הגוי להשליך לבה"כ כדי שלא יעבור רק על איסור טלטול לחוד וצ"ל דלקמן מיירי שהישראל משליכו בזה טוב לעשות שבות אחד משיעשה הישראל שני שבותים משא"כ הכא אמירה לגוי שאומר שיבער הוי חד שבות ומה לי חילוק על איזה אופן שמבער אותו.

שם במג"א אבל לזרות כרוח אפשר הוה מלאכה דאורייתא ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי עכ"ל. ונלענ"ד הטעם כיון שהוא נותן לגוי והגוי מבערו מן העולם אם גם באמת מבוער החמץ מן העולם ואינו עובר מכאן ואילך על ב"י מ"מ מצות עשה דתשביתו לא קיים וכיון שעבר על עשה צריך נתוק ואינו מנתק מה שעבר בשוגג עד שיבערו וישביתו ישראל מן העולם ואם מבערו ביום שני ע"י גוי ועבר כבר ביום ראשון בב"י וגם מבטל מצות עשה דתשביתו בידיעתו שיש לו חמץ בביתו וע"י שהוא נותן לגוי אינו מקיים בזה מ"ע דתשביתו (ואין לומר דהוה כמו כל מצוה ע"י שליח דקיים המשלח המצוה היינו בשליח ישראל אבל לא בשליח גוי דאין שליחות לגוי) לכן לא יבערנו ע"י גוי כלל רק ע"י ישראל לכן כתבו הפוסקים לכפות עליו כלי ואין לומר דאם נותנו במתנה מקיים בזה מצות ביעור "מרשותו" הגם שלא ביערו מן העולם והגם שאסור בהנאה יאסור ליתנו לגוי מ"מ מצות ביעור קיים ועוד כיון שהגוי מבערו ואינו נהנה ממנו גם הישראל אינו עובר על איסור הנאה כיון שכל הנאתו של ישראל הוה במה שנותנו במתנה לגוי שמכיר לו טובה בזה שנתן לו מתנה וכיון שהגוי מאבדו ואין לו הנאה ממנו אין לו לישראל הכרת טובה בזה ואדרבה הישראל צריך שיכיר לו טובה לגוי שטרח בעדו שעשה שליחותו ואפשר י"ל דחמץ אינו ברשותו אבל הכתוב עשאו שיהיה קצת ברשותו שיעבור עליו ובמוצא בפסח הפקירו חכמים לגמרי שלא יהא כלל ברשותו אפילו מקצת לא וממילא אינו עובר עליו כלל והפקר ב"ד הפקר מדאורייתא הוא.

שם במג"א מ"ש לבער חמץ גמור ביו"ט זה היא מחלוקת הפוסקים עכ"ל. נסתפקתי לאותן פוסקים דס"ל דצריך לבער אם לא בטל אם מצא חצי שיעור ל"מ למ"ד ח"ש אסור בב"י רק מדרבנן פשיטא דלא יבער והגם שיש לומר לא פלוג רבנן בין ח"ש שיעור שלום מ"מ היינו לחומרא אבל אם הוא חומרא דאתי לדרי קולא שיעבור על איסור מוקצה או שאר איסורים לא השוו אותו לשיעור שלם וצריך לי עיון ביו"ט שני היכא דמצא ח"ש אף דשריפה אינה דוחה חלול יו"ט אם גם עובר בב"י מן התורה מ"מ בח"ש צל"ע דח"ש לא הוה יותר מעשה גרידא ויו"ט הוה עשה ולא תעשה וחמץ הוה עשה דתשביתו וב"י מ"מ אין ל"ת מצרף והכוונה דאיסור חצי שיעור לענין בל יראה אם גם נאמר שעל ח"ש עובר בב"י מה"ת מ"מ לא הוה ל"ת ממש אלא כאיסור עשה דלמידין אותו מריבוי כל וכמו חלב טמא וכדומה ואינו דוחה יו"ט אפיל אם שיעור שלם דוחה יו"ט בלא ביטול לאותן הסוברים כן).

שם בטו"ז סק"ד במרדכי אי' דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפיית כלי כדי לשרפו עכ"ל. ונ"ל דאין פירוש המרדכי דחטה הנמצאת אינו חמץ גמור לכך ימתין עד חוה"מ עיין במג"א בשם הב"ח.

שם בחו"י סק"ה ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם עכ"ל. אך מסופק אני בשלמא אם הוא מבער אותו ומקיים מצות ביעור מברך עליו כדאי' במג"א אבל אם נותן לגוי צ"ע אם מברך הוא דבשעה שנותנו לא מקיים מצות השבתה ובשעה שהגוי מבער אינו עושה מאומה ואפשר דמברך דבנתינתו לגוי מתחלת מצית ביעור ומברך כמו בכל מ"ע כמו נר חנוכה בערב שבת או במדליק אחר פלג מנחה הגם שעיקר המצוה אינו מקיים אלא בערב.

בסי' תמ"ז בבה"ט סק"א ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכין על זה אא"כ יש הרבה צדדין להקל עכ"ל. אך י"ל דלעומת זה יש מרבוותא דסברי בכל איסורין שבתורה מב"מ במשהו מה"ת ולעומת זה מה שיש צד להקל לסמוך על השאילתות כדאי' במרדכי לבטל חמץ בס' לעומת זה יש שיטת רש"י ורבוותא דעימיה דבכל איסורין מב"מ מה"ת אפילו באלף לא בטיל רק באינו מינו יש צדדים להקל.

בסי' תמ"ט במג"א סק"ב הא בעינן שאפשר לתלות שנעשה אחר הפסח אפילו במקום שרובן ישראל שרי עכ"ל. נ"ל דמפרש בתוס' לפי המהרש"א שם טעם דישראל וודאי לא יעבור על ב"י לכן תלינן שנעשה אחר הפסח לפ"ז בישראל שידעינן שיש לו חמץ בפסח בביתו ולא מבערו לא תלינן שנעשה אחר הפסח.

בסי' תנ"א בטור כתב ואפילו לא נשתמש בהו חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהן מצה אלא בצונן עכ"ל. נ"ל דמוכח דסבר כרב האי גאון זצ"ל דבכלי חרס גם אם נשתמש בצונן לא מהני הגעלה ויש לומר טעמו משום שחימוצו קשה לא מפליט גם אם מגעילו אבל קשה הא פסק רבינו להדיא כרא"ש דהגעלה מהני גם לבית שאור וחרוסת דלא כרש"י ואולי סבר בשניהם יחד בכלי "חרס" דבלע יותר וגם בו חימוצו של שאור קשה כא מהני הגעלה אבל אם נשתמש בו צונן בכלי שלא נידון כשאור וחרוסת שחימוצן קשה הגם ששהה בו מעל"ע מהני הגעלה אבל זה אינו נראה דהרי ר' יואל מתיר בחביות של שכר בהגעלה וע"ז מביא הטור שמדברי ר' האי משמע דלא מהני הגעלה ומביא ראיה מהמעשה בעריבה של חרס שלשו בה כל השנה אסרו ר' האי להגעילו ומאי ראיה היא זו דלמא דווקא בעריבה לא מהני שלשו בה וחימוצה קשה לכן לא התיר להגעיל משא"כ במעשה דר' יואל שהיה בו רק שכר ואעפ"י כן הביא ראיה לאסור מוכח דאין חלוק ולפ"ז צ"ל פסק הטור כר' האי גאון זצ"ל.

שם בד"מ סק"י בשם מהרי"ו שאין להגעיל כלי שמשימין בו קמח כל השנה וכו' והיא חומרא גדולה עכ"ל. ונ"ל דאולי טעמו שהוא נידון כעריבה שלשין בה ומטעם שכתב הכל בו בעריבה שצריך לגרדה ולנקותה היטיב מפני שנדבק בחורים וסדקים (והכלי מצרף הכל לכזית) וה"ה אם מגעילה נעשה הקמח מה שנמצא בסדקיו בצק ונתחמץ וצריך גרירה לכן החמיר שלא להגעילה.

שם בד"מ סקי"ב צ"ע דמשמע עירוי ג' ימים מעל"ע עדיף מהגעלה וכן משמע ביו"ד סי' קל"ה וזה הפך דברי הטור עכ"ל. ויש ליישב שכוונתו בחביות שמגופף יותר טוב שיעשה עירוי דמפליט ע"י המים מעבר לעבר משא"כ בהגעלה שמעכב קצת הגיפוף שחוצץ הגפת בין הכלי למים ואולי אין מדובק בו כהוגן.

שם בהגהת מהרל"ח סק"ד מיהו נראה שאפשר בעריבה שלשין בה כל השנה שאני משום דדמיא לבית שאור אבל בחבית של שכר אפשר דגם רב האי מודה דסגי בעירוי עכ"ל. אבל רבינו הב"י מדקדק מדכתב שאין לו תקנה אלא בליבון משמע דטעם משום דכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון ולא כתב הטעם משום ששאור חימוצו קשה מזה הוכיח הב"י כן.

שם בלבושי שרד ואולי גם בהגעלה לא מהני רק כוונתו שיכול להעבירה וצ"ע עכ"ל ולענ"ד הטעם כי אם הוא נקי מכל וכל בפנים א"כ הגעלה לכל הכלי הוה אם גם מגעיל מצד אחת ודי בזה דמפליט מעבר לעבר ואין צריכים לחוש אוכלי לפעמים שפך עליו מבחוץ מ"מ פולט מה שהגעיל מצד הפנימי דווקא לענין ניצוצות שהוא דבר המצוי שיפול על עוביו חוששים וצריכים לעשות משום זה גדנפא דניצוצות שכיחי טפי עיין לקמן סי' תנ"ב.

שם בהגה ס"ו ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתייה ואעפ"י שמשמתמשין בו בצונן עכ"ל. ומחמירין לילך בתר תשמיש עראי שלפעמים משתמשין בו חמין או שהה בו חמץ מעת לעת כמו שפסק הרמ"א שהולכין להחמיר בהגעלה בתר תשמיש עראי.

שם ברמ"א ויש מחמירין להגעיל קערות בכלי ראשון עכ"ל. יעויין בטו"ז ולענ"ד נראה עוד טעם דהא אם ידע בוודאי שבמעל"ע השתמש בקערה בכלי ראשון כ"ע מודים דצריך להגעיל בכלי ראשון רק שמסופק אם השתמש בתוך מעל"ע מ"מ אזלינן בתר רוב תשמישו שלא השתמש בתוך כלי ראשון ואפילו לפני כמה ימים השתמש בו בכ"ר מ"מ נפגם אחר מעל"ע מטעם כ"ר והוא צריך הכשר מדרבנן ולכתחלה אין חוששין להחמיר אבל הרמ"א מחמיר בפסח בנט"לפ גם בדיעבד לכן מחמירין להגעיל בכלי ראשון כיון שנשתמש אפילו רק פעם אחד בכ"ר וזה טעם גם בהכשר כלי שתייה כיון שלפעמים משתמש בו בחמין צריך להגעיל הגם שנטל"פ מתשמישו מ"מ אנו מחמירין לאסור בדיעבד בנותן טעם לפגם.

שם במחהש"ק סק"י הרשב"א ס"ל דמיקרי איסורא בלע כיון דחמץ שמו עליו וקיי"ל כהרשב"א עכ"ל. ובדיעבד שרי כמו נטל"פ שיש להקל לשיטת המחבר וכאן שהוא כמו קצת ספק שמא לא השתמש כלל בחמין לכך מותר בדיעבד ודע לפי"מ שמביא המג"א סקי"ב צריך להגעיל בכלי ראשון ודבר זה מצוי בכלי שתייה ששותה באמצע סעודה ונופלים בו פירורי לחם ושוהין מעל"ע לחין בתחתית הכלי.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה