התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר
סימן יד
נסתפקתי במי שיש לו מפה (טישטוך) לכסות את השולחן בשבתות ויו"ט כמנהג ישראל כדהיבא כמ"פ בהג"ה שו"ע או"ח אם מוכן ג"כ להניח ס"ת עלי' ביום קריאת התורה וכבר הניחו הס"ת עליה אם העמיד כרות של ש"ק על שולחן המכוסה במפה זו אם נאסר המפה לטלטל משום בסיס לדבר האסור היינו לכרות שבת והנה בה' תפילין סי' מ"ב ס"ק ד' כתב המג"א אם אזמיני' לסודר למיצר בי' תפילין ומפעם הראשון שצר בי תפילין הוה תשמיש קדושה ואסור להשתמש בו חול וזה דוקא בבעלים אבל אם אחר צר בו תפילין מותר להשתמש בו חול דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"כ וצריך עיין הלא משנה מפורשת היא בפ' הנזקין המטמא והמדמע והמנסך את של חבירו בשוגג פטיר במזיד חייב לשלם ופלוגתא שם אם מה"ת חייב' לשלם אם היזק שאינו ניכר שמי' היזק מכ"מ הכל מודים שנטמא טהריתיו של חבירו בזה ויין חבירו שניסך אסור בהנאה וכן איתא במג"א ה' שבת אם מניח מוקצה מדעת על כלי של "חבירו" לא נאסר הכלי משום בסיס לדבר האסור וצריך לחלק דהא כ' איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו הגם שהוא שלו כיון שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו מכ"ש אם אינו שלו ג"כ ותשמיש קדושה נאסר משום שהיכן ושימש בי והקדישו לדבר שבקדושה וזה אינו יכיל לעשות בשל חבירו כמו שאינו יכיל להקדיש דבר חבירו וטעם שבסיס לדבר האסור אסור בטלטול הגם שאין עוד המוקצה עליו מפני שעשה אותו הבסיס טפל לעיקר המוקצה ונעשה ג"כ מוקצה עיד"ז אבל כלי של אחר אין בכוחו לטפל לדבר אחר כי לאחר הוא חשוב הרבה יותר מדבר המונח עליו הגם שהמוקצה והכלי של איש אחד מכ"מ כיון שלא הניחו הבעלים עליו המוקצה ולא טפלה הכלי למוקצה אין אחר יכול לטפלו ולאסרו לפי"ז אם המפה של רבים אינו יכול לאסרו מפני שהעמיד המוקצה עלי' אבל אם המפה שלו הגם שאסור להניח עלי' הנרות להשתמש בתשמיש קדושה מכ"מ אי עביד מהני לאוסרו:
אבל יש לומר שבמה שמעמיד הנרות עליו אינו משתמש בתשמיש קדושה כי הוא מעמיד הנרות על השלחן והשלחן הוא הבסיס רק המפה פורסין עלי' לכבוד ש"ק כנהוג ואין משתמש בה כלום השתא דאתית להכא י"ל שגם אינו נאסרה המפה מצד בסיס שאינו משתמשת לנרות רק פרוסות לכבוד ש"ק כמובן ובזה יש ליישב מה שרבים אינם זהירים לטלטל המפה שעמדו עלי' הנרות בשבת בה"ש הגם שלכתחילה צריכין להבנח על המפה החלות של שבת כדי שתהא [השולחן] והמפה גם בסיס לדבר המותר כדאי' בפוסקים שם וההיתר חשוב יותר מן האיסור כי החלות המה עיקר סעודות שבת והן קודמות לנר של שבת כדאיתא שם בשו"ע סימן רס"ז שמי שאין לו אלא פרוטה אחת או על נר ש"ק או על פת לש"ק פת קודם מכ"מ לפי מה שכתבנו אין המפה הבסיס אלא השלחן רק המפה באה לכבוד ש"ק לכסות השלחן כנהוג ולפ"ז אותם המניחים בכיון עוד מפה תחת הנרות לבד כדי שאם יטיף חלב או שמן שלא יטנפו המפה הגדילה הפרוסה על השלחן מפה זו וודאי אסורה משום בסיס (וי"ל אפי' מניח חלות של שבת עלי' כיון שכל עיקר כוונתו רק משום הנרות ל"מ) [ולא נעלם ממני אשר אי' בתוספ' שבת פרק כירה שהנר גופא שדולק הוא בסיס לשלהבת אבל הנרות והשלחן הם בסיס לבסיס] אבל יש לפקפק כיון שהמפה שמוכן ליתנו עליו ספר תורה וכבר הניחו עלי' ספר תורה א"כ האיך מותר ליפרוס על השלחן לכבוד שבת וצריך לדחוק ולומר שזה לא הוה תשמיש גמור ועוד כיון שמעיקרא נהג כך היה כאלו התנה על זה יעויין בשו"ע או"ח סימן קנ"ז מענין כזה וראי' לדבר מגמרא מגילה פ' בני העיר דקאמר שם דפרוכת שלפני הארון הגם שהיא רק תשמיש דתשמיש דהיא תשמיש לארון וארון לספר תורה כיון דלפעמים מנחי ספר תורה עלי' מיקרי תשמיש קדושה א"כ האיך יוכל אח"כ לפורסה על הארון וצ"ל או זה מה שפורס על הארון לא מקרי תשמיש או הוה כאלו התנה:
והנה אם הניח קודם הדלקת הנרות לש"ק שעומדים על השלחן החלות על המפה כדי שיהא בסיס גם לדבר המותר וההיתר עיקר כמו שכתבנו למעלה ואח"כ סילקו אחרים את החלות קודם בה"ש ונשאר בסיס רק לדבר האסור לדעתי שרי לטלטלו כי האחרים אין יכולין לאסור עליו מה שאינו שלהם כאשר הסברנו למעלה כיון שלא טפלו הבעלים הבסיס להמוקצה שעליו אלא להיתר החלות של שבת שהמה עיקר ומעשה ומחשבת אחרים אין מועיל לאוסרו ואם הבעלים לא הניחו דבר ההיתר על הבסיס והדליקו הנרות עליו וקבלו שבת בהדלקתו ואח"כ הניח עליו החלות כדי שיהי' גם בסיס לדבר המותר כראה לדעתי דלא יועיל להתיר אח"כ לטלטל הבסיס כיון דעיקר טעמא דמגו דאתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולא יומא משום דבבה"ש איקדש יומא וכיון שהוא קבל ש"ק קודם זה וכבר איתקדש לי' יומא איתקצאי לכולי יומא ולא יועיל אח"כ אם מנית אח"כ ההיתר החשוב יותר אבל יש לעיין אם אחרים הניחו אח"כ על הבסיס היתר קודם בה"ש כיון שלא קיבלו ש"ק עדיין יהא להם מותר הבסיס לטלטל אבל י"ל כיון דמוקצה לבעלים מוקצה לכולו עלמא ויש לדמות למקולי מטלניות שזרקו הבעלים לאשפה מבעוד יום והקצום מוקצה לכולי עלמא אבל יש לחלק קצת דהתם מטלניות הם בעצמן מוקצה אבל כאן הזמן גורם המוקצה וכיון קודם בה"ש הי' בסיס גם לדבר המותר לא נאסר להם ואין דומה למה שאי' בסימן רס"ז שאם הבעלים הדליקו נר ש"ק שמותר לאחרים לעשות מלאכה כיון שעוד היום גדול ולא קיבל עדיין ש"ק מכ"מ אסורין ליהנות באותן הנרות התם טעמא כדאי' שם במג"א משום שהוקצה למצוותו כיון שקיים בהם מצוות הדלקת נר ש"ק ואפי' אם הוא המדליק בעצמו לא קיבל ש"ק בהדלקה מכ"מ כיון שקיים בזה מצוות הדלקת כר ש"ק כמו נר חנוכה שהוקצה למצוותו אסור ליהנות לכל אדם הגם שחנוכה חול הוא וכמו נוי סוכה בחוה"מ והדס שבלולב וכדומה וק"ל:
ב) חזינן להג' שפקפק עפ"מ שנהגו אנשי מעשה, עפ"י מה דאיתא בשו"ע יו"ד ס"א שפטורין בחוץ לארץ ממתנות כהונה וכן נהגו, והמה משתוקקים לקיים מצוה זו לכן נתנו לאיש שנוסע מכאן לארץ ישראל כסף, שיקנה בעדם שם בהמה ולשוחטה, וליתן ממנו לכהן המתנות, ופקפק הגאון עליהם (עיין פלתי סי' ס"א סק"א) וז"ל ואני הייתי מסופק כיון דאיהו לא מצי עביד כי רחוק ממנו הדרך איך מצי שוויה שליח וכן דייקו התוס' בנזיר על הפרשת חלה עכ"ל, ופליאה הוא בעיני למעיין שם בגמ' נזיר דף י"ב דוקא אם עושה שליח לקדש לו אשה סתם, ובשעה שעשה שליח היתה אשת איש, ובשעה שקדש השליח כבר נתגרשה לא יוכל השליח לקדש בעדו האשה, כיון שבשעת מנוי השליח, לא הי' משלח יכול לקדשה, וכיון שהוא לא יכול לקדשה, לא יכול לעשות ע"ז שליח [ולא יוכל המשלח לומר לו קדש אותה לי לאחר שתתגרש כיון שאם המשלח אמר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרש בעליך אינה מגורשת, משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואינה בידו להתגרש עיין בקדושין ס"ב ע"א וע"ב] וכן הוא בשו"ע אבע"ז סי' ל"ה סי"א וז"ל: האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם שחזקה שליח עושה שליחותו וכו' ואם היתה הקרובה אשת איש בשעה שעושה שליח אע"פ שנתגרשה קודם שימות השליח ה"ז מותר בה, ואין אומרים שמא קידש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלה אם יכול הוא לקדשה בשעת השליחות עכ"ל, אבל בנידון דידן שהוא בדרך רחוקה לא שייך לומר כיון דאיהו לא חצי עביד. שליח כמי לא חצי עביד, הלא יכול לבוא לא"י ע"י שם, או בגמלא פרחא וממקומו הוא מוכרח, למשלח אסור בכל נשים "שבעולם", אפי' מאשה מסוף העולם, ולא הי' משלח בשעה שעשה שליח להיות שם, כיון שהיא בסוף העולם ורחוק ממנה, שמע מינה דליתא לסברא זו, ועוד י"ל שאין צריך לזה שליח כלל, כיון שהמצוה להפריש המתנות הוא על הטבח, ליתנה לכהן על הטבח, רק לבעלים יש טובת הנאה, מ"מ המצוה שייך לבעלים כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ס"א סכ"ח וז"ל:
השוחט בהמת ישראל חבירו, חובה על השוחט ליתן מתנותה לכהן, וא"ל כיון דמתנות אינם חובת קרקע רק חובת הגוף יהיו חייבים הבעלים בחוץ לארץ, זה אינו, דלדברי הסוברים דמתנות אינו נוהג בח"ל, הוא משום דמדמין מתנות לראשית הגז וסוברין דראשית הגז אינו נוהג רק בארץ דילפינן לה בגז"ש מתרומה, והוי כחובת קרקע:
והנה פשיטא לי דאם נתן כסף לשלוחו לקנות לו שדה בא"י, וקונה להמשלח השדה באופן שמועיל הקנין כמו כל מי ששולח לקנות לו דבר וקונה להמשלח כדאיתא בהדיא בגמרא קדושין ריש פ' האומר, וזה ודאי המשלח יכול לשלוח לא"י לקנות לו שדה ולהפריש לו תרומות ומעשרות, הגם שהדרך רחוק, כיון שהמשלח בעצמו הגם שהוא בח"ל יכול להפריש תרומות ומעשרות מתבואה שיש לו בא"י כגון שאומר מצפונה של כרי יהיו תרומה מעשר ראשון סמוך לו ע"פ לשון המבואר הרבה פעמים בפרק ז' ממס' דמאי, וא"ל שזה דוקא מועיל כשעומד בצד הכרי, זה אינו, דאית' שם מס' מעשר שני פרק ה' משנה ט' מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהי' באים בספינה, אמר ר"ג עישור זה שאני עתיד למוד, נתון ליהושוע ומקומו מושכר לו, עישור שני שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף, ומקומו מושכר לו, אמר יהושוע עישור זה שאני עתיד למוד נתון לר' אלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו, ונתקבלו שכר זה מזה, מוכח שגם ממקום רחוק יוכל להפריש תרומות ומעשרות, הגם שהרב בפירושו כתב דמיירי שכבר נתקנה, מ"מ כתב התוי"ט שם דלאו דוקא, וכן הוא ברש"י ב"מ דף י"א ע"א, ומוכרח ממקומו שר' יהושוע אמר עישור שהוא עתיד למוד היינו מעשר מן המעשר שקבל מר' גמליאל נתן לר' אלעזר בן עזריה וכיון שר"י קיבל רק עתה מעשר מר"ג א"כ לא הי' יכול להפריש המעשר מן המעשר קודם שקיבלו מר"ג והי' שלו:
אבל זאת לדעת שאינו יכול למנות שליח להפריש תרומות ומעשרות אא"כ כבר גדל התבואה בשדה שליש, כיון שקודם לזה אפי' בעלים בעצמן אינן יכולין להפריש כדאיתא ברמב"ם פ"ה מה' תרומות הלכה ט' שיכול להפריש תרומה מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש לכשיתלשו והוא רק אם כבר הביאה שליש משום שבידו ליתלוש ולהפריש ע"כ (ופשיטא שהקצירה או התלישה יוכל להיות ע"י גוי כיון שהבעל ישראל, והנה כל זה אם יש לבעלים תלושים טבולים יכול להפריש על המחובר לכשיתלשו, אבל אם אין לו פירות טבולים אינו יכול להפריש מן המחובר על המחובר לעתיד כדאי' בתוס' נזיר דף י"ב ד"ה מאי טעמא וז"ל:
ואומר ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח לכשנילושה ודברים שבידה קיימין דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרוי שפיר בא לעולם כיון שבידה לעשות וכו' ע"כ ולפי"ז צריך שיביא התבואה שליש להיות לבעלים פירות טבולים. אבל יש לומר אם אין לבעלים פירות טבולים. רק יש לשליח פירות טבולים וכבר הביאה שליש ששייך לו מיקרי בידו ומהני כיון שהשליח יכול לתרום על של בעלים, וכדפסק רמב"ם פ"ב מהל' תרומות, וטשו"ע יו"ד סי' שנ"א דהתורם משלו על של חבירו תרומתו תרומה, והעולה מכל זה כשנותן כסף לשלוחו לקנות לו קרקע בא"י, יוכלו הבעלים בחו"ל למנות שליח, ע"י אופן שכתבנו למעלה, לקיים עי"ז מצות התלויות בארץ כגון תרומות ומעשרות מכ"ש לקט שכחה ופיאה לאחר שהתחיל לקצור שדהו לקיים מצות שביעית ולהפקיר פירותיו בשביעית ותרומה ומעשר יוכל ליתן רשות לשליח ליתן לאיזה כהן שירצה כי לנתינת הכהן אין צריך שליחות, כי הבעה"ב יכול ליתן רשות לכהן ליטלה מעצמו, כי אינו צריך נתינה דווקא, מיד בעה"ב לכהן. ואינו דומה לגט שכתוב ונתן בידה, הוא בעצמו או ע"י שליח, ומה שאמר ר"ג ור"י מקומו מושכר לו, כדי שיזכה ר"י לראב"ע המעשה לידי מעשה, היינו משום שהי' שעת הביעור, וצריך שיגיע המעשרות ליד בעלים כדכתיב בערתי הקודש וגו' וגם נתתים ללוי: