התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר
סימן יג
שאלה מי שאין ידו משגת להשיא בתו לתלמיד חכם רק אם יבקש לצורכי נדוני' מהבריות אבל יוכל להשיאה לאחד אשר איננו בגדר בן תורה ומסתפק בנדוני' מועטת אשר יש ביד האב ליתן בלי סיוע מאחרים.
תשובה הנה כתיב ולדבקה בי ידרשו חז"ל וכן יוכל לדבק בהקב"ה כביכול שהוא אש אוכלה אלא זה המשיא בתו לתלמיד חכם ומהנה לת"ח מנכסיו ועושה פרקמטי' לת"ח וכן כתב הרמב"ם להלכה בהלכות דעות מצות עשה לדבק בחכמים ותלמידיהן שנאמר ולדבקה בו, וזה להשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטי' וכו' והנה לכאורה אם אינו מוצא ת"ח שישיא בתו כי מבקשים הון רב א"צ לפזר יותר מחומש נכסיו כדאיתא בהג"ה או"ח (סימן תרכ"א) שאפי' בעד מצוה עוברת א"צ ליתן יותר מחומש נכסיו אבל זה פשיטא שאם רוצה ליתן יותר הרבה שתבא עליו ברכה. בלבד שלא יוציא כל נכסיו שלא יוצרך אח"כ לבריות, אפי' להקדיש כל נכסיו לשמים עבירה בידו כדתנן (סוף מס' עירובין) פלוגתת ר' אליעזר ור' אב"ע והכל מודים שאסור להקדיש כל נכסיו כדדרשינן מקרא "מכל" אשר לו ולא כל אשר לו, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות ערוכין הלכה ב'):
אבל יש לחלק בשלמא אם אין לו לקנות אתרוג רק בהון רב א"צ לבזבז מנכסיו יותר מחומש הגם שהוא מצוה עוברת, רוקא באתרוג וכדומה שהוא רק מצוה אחת לשעה, אבל מצות ולדבקה בו כגון שמשיא בתו לת"ח שהיא מצוה תמידית כל ימי חייו יש לומר שצריך לבזבז הין רב רק שישאיר לעצמו כ"כ שלא יוצרך לבריות, והכה בפסחי' סוף פ' אלו עוברין דף מ"ט ע"א ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח וצריך לומר כל מה שיש לו לאו דיוקא דצריך לשייר לעצמי כדי פרנסתו, והכה לכאורה נראה בפשיטות דאם יוכל להשיא בתו למי שאינו בן תורה והוא מדקדק במצות שאינו כדון כעם הארץ כדאיתא בשו"ע אה"ע (סי' ב' סעיף ו') ברמ"א, אבל אם ירצה להשיא בתו לת"ח יוצרך לבקש מהבריות טוב יותר להשיא בתו למי שאינו ב"ת כי לא מצינו שיבקש אדם מהבריות כדי לקיים מצוה רק בשלשה דברים אלו ארבע כוסות (שו"ע סי' תע"א) נר שבת (מבואר בסי' רס"ג סעי' ב') וכר חנוכה (סי' תרע"א סעיף א') אבל אם אפי' להשיא בתו למי שאינו ת"ח מוכרח הוא לבקש סיוע מאחרים אז יותר טוב שישיאה לת"ח הגם שצריך לבקש עי"ז הרבה יותר מאוד, ויש ראי' לזה יען כדי להשיא בתי הוא צריך לקבל מהבריות כדאיתא ביו"ד (סימן רכ"ה סעיף ב') ובש"ך שם ס"ק א' וזקן או חולה מחויב ליטול מן הבריות ואם מגיס דעתו ואינו נוטל וכו' אין לו בצערו אלא עונות וחטאים הש"ך שם וז"ל או שיש לו בנות רבות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אלא א"כ יטול וכי היכא דעני שיש לו מאתים אז נא יטול ואם חסר לו דינר אפי' אלף נותנין לו כאחת מותר ליטול כדאיתא בש"ע (סימן רכ"ג סעיף א') ובהג"ה שם וז"ל ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר וקבץ כל הדרך שהי' בדעתו ליסע מקרי פעם אחת ואפי' נותנין לו ר' זוז בעיר אחת יכול לקבל יותר וחתני כבוד הרב מהו' משה נ"י הביא ראי' משו"ע יו"ד סימן רכ"ג בטו"ז ס"ק ב' שמביא תי' של תוס' דבשביל סעודת שלישי של שבת אין לו להתחיל ליטול אבל אם כבר כטל נוטל גם כן לסעודת ג' של שבת עיי"ש:
ב') על מה שפקפק רב אחד על מה שנוהגין שהולכין במסלת הברזל (אייזענבאהן) ויש שם מנין שמתפללין בצבור ואומרין קדיש קדושה וברכו, כיין שמקצת מהם יושבין בצד זה ומקצת יושבים בצד השני והספסלין (באנקע) מפסיקין ביניהם והם גבוהין י"ט אם נדונין כמחיצה ביניהם ואין מצטרפין, נלע"ד אפי' אם הי' הספסלין גבוהים עשרה מהקרקע עד למעלה אין לחוש על זה, והראי' מהא דאיתא בשו"ע או"ח סי' ש"ע סעיף ג' חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות אם אין המחיצות מגיעות עד פחות מג' לתקרה נדונין כולם כחדר א' ופטורין כולם ליתן חלק לעירוב יעי"ש, ומהגם שעשה המחיצות בכוונה להפסיק ביניהם בין כל בע"ב אעפ"כ אין המחיצות מבטלתן אם לא הגיעו לפחות מג' מהתקרה ונדון כל הטרקלין כבית א' מכש"כ בזה שלא נעשו לשם מחיצה והמחיצות אינן גבוהות ואינן מגיעות רק חצי גבהן להתקרה חשיב כבית אחד ושפיר מצטרפין למנין: ג) נ"ל ליתן טעם על מה דאיתא בשו"ע יו"ד (סימן רס"ז סעיף ע') דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו אבל לצורך מצוה מותר אפי' מצוה של דבריהם כגון להשלימו לעשרה וכן כל כיוצא בו והיא מדברי הרמב"ם ולא כתב המחבר דרק משום מצוה דרבים שרי כעובדא דר' אליעזר מס' ברכות (פרק שלשה שאכלו) וסמיך על הסוגיא דגיטין פרק השולח דמתרץ שם הגמרא מצוה שאני ולא מסיים שם מצוה דרבים שאני, וקשה הדבר מה גריעותא דמצות עשה דלעולם בהם תעבודו לדחותה אפי' מפני מצוה דרבנן. כ"ל לתת טעם דכתיב בפ' בהר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו עבד ואמה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בה תעבודו, ובאחיכם בנ"י לא תרדה איש באחיו בפרך, וכן מתחיל כי עבדי הם וכו' לא תרדה בו בפרך וכו' ועבדך ואמתך אשר יהי' לך מאת הגוים וכו' מהם תקני עבד ואמה וכו' כאשר כתבנו למעלה, חזינן טעם התורה כיון שאסור לישראל לעבוד איש באחיו בפרך נתן הקב"ה אותנו לרשת אחוזה העבדים ולהנחילם לבניהם אחריהם הקפידה התורה שיהי' לנו לאחוזה ולעולם בהם תעבודו שלא לשחרר אותן כמו שאסור לאבד ממונו ולהפקירו, לפ"ז כמו שמותר ליתן ממונו ולהפקירו ולאבדו כדי לקיים מצוה אפי' מצוה דרבנן הה"ד עבדו שהוא ממונו יוכל להפקירו ולשחררו בשביל קיום מצוה: