התעוררות תשובה חלק ג· רבי שמעון סופר
סימן ב
א') מ"ש בה"ת ח"ב סי' ל"ח אות ג' במי שגזל עצים ונתנו לסוכת חבירו אם בעל הסוכה צריך לסתור סוכתו כדי להחזיר להנגזל אם שייך גם בו תקנת השבים כיון שהוא לא גזל כלל כעת נלענ"ד שטעם תקנת השבים הוא הגם שמן התורה צריך לקעקע בירתו ולהחזיר הגזילה בעין מ"מ מפני שהוא הפסד רב לסתור ביתו ימנע מזה ולא יעשה תשובה לכן הקילו חכמים אם יתן הגזלן דמי עצים בלבד יען אם מתאווה נפשו לא הי' לו כח המעצור מלגזול עצים אשר דמיהם קלים מכש"כ לא יהי' לו כח המעצור לסתור כל ביתו וי"ל הגם שבעל הסיכה לא התאווה לגזול ולא עלתה על דעתו לגזול מ"מ עתה לסתור את ביתו שהיא הפסד רב והוא לא עשה עוולה כי היא לא גזל רק כדי שיוחזר לבעליו העצים זה קשה לאיש מאוד ולא יסתיר ביתו להשיבו וחששו גם בזה חכמים משום תקנת השבים היינו שישיב הדמים לבעליו:
ב') על מ"ש בה"ת ח"ב סי' כ"ה שמביא בנו של הרב המחבר ראיי' מתוס' דף כ"ב ע"א ד"ה ואתי דשמא לא שייך למשחה רק לגבי בשר הביא בני הרבני מהו"ר אברהם נ"י ראיי' מסוטה דף ט"ו שאי' להדיא וז"ל סדר מנחות כיצד וכו' ורשאין הכהנים ליתן תוכה יין שמן ודבש ומפרש בגמ' מ"ט אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים עכ"ל הגמ' חזינן להדיא דגם במנחות שהמה לחם שייך בהם למשחה ולענ"ד יש לחלק בין מנחות למנות סתם במנחות שהקפידה התירה ליתן לתוכה שמן ופת הנילוש בשמן הוא מאכל שרים שאוכלים לתענוג א"כ גלתה התורה בעצמה שיאכל דרך גדולה משא"כ מצה בליל פסח שצריכה להיות לחם עוני ועי"ל שהמנחות שגלתה התורה שצריכה להיות דווקא סולת כדכ' סולת חטים תעשה אותה וסולת הוא מאכל שרים א"כ גלתה התורה בזה שצריכה להיות מאכל עשירים וגדולים משא"כ מצה שיוצא בזה אם היא מחמשה מיני דגן אפילו שעורים ושבולת ושועל ונפ"מ בין השני טעמים מנחת חוטא שהיא חריבה בלא שמן ולבונה מ"מ כיון שצריכה להיות דווקא סולת שייך באכילת הכהנים למשחה אבל קרבן עומר ביום שני של פסח שבאה מן השעורים לא שייך בהם למשחה אבל לטעם כיון שהקפידה התורה שיותן בו שמן שייך גם בזה למשחה ולפי הטעם שנתינת שמן מעכב דהקפידה התורה שיהי' דרך גדולה מנחת חוטא שהוא בלא שמן לא שייך למשחה אבל מנחת סוטה שהיא באה מן השעורים ובלא שמן לא שייך בו למשחה לפי"ז מיושב דקדוק בכי מה לשון "ורשאין" ליתן לתוכה שמן יין ודבש הלא מצוה היא משום למשחה יען שהברייתא נקט כל המנחות ונכלל בו גם מנחת קנאות אשר הקפידה התורה בו שיהי' ממאכל בהמה ובלא שמן ולבונה הו"א שאסור לאכול דרך גדולה קמ"ל שרשאין שבאכילת כהנים הוא עבודה שייך גם בו למשחה להדר המצוה אבל לפ"מ דמאי דמסיק הגמ' שאין בכלל כל המנחות מנחת חוטא וקנאות צ"ל כיון דמצות מנחות לאכול מצות כדכ' מצה תאכל במקום קדוש הו"א כמו במצה בליל פסח אם נותן בו מטעמים ומתבלו בתבלין ויין או אכלו עם כל דברים שמבטל טעם המצה הו"א ה"ה גם במנחות אסור כל זה קמ"ל דרשאין ליתן לתוכו:
ב') וקשה לי על מה שפסק הרמב"ם פרק תשעה מהלכות מלכים הלכה י' שבן כח מותר בדם שבא מן החי כדתנן סנהדרין דף כ"ט ת"ר דמו בנפשו לא תאכלו זה אבר מן החי רבן חנינא בן רבן גמליאל אומר זה דם מן החי מ"ט דרב חנינא קרי בי' בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ופסק הרמב"ם כת"ק מ"מ רבי חנינא בן גמליאל מודה דבכלל "בשר" בנפשו אין דם בכלל רק משום ריבוי "דדמו" בנפשו לא תאכלו מוכח דשניהם מודים דבכלל בשר איננו אלא דבר גוש שראוי לאכלו אבל לא דבר לח שאיננו ראוי אלא לשתי' בלחותו וא"כ האיך פסק הרמב"ם דמינקת כ"ד חדש איננו קובעת וסת אפילו גומלתה הוולד משום דכל כ"ד חדש אברי' מתפרקין ולדידי צריך לומר החידוש מה שהיתרה התירה חלב היא משום שהוא אבר מן האי כדאיתא במס' בכורות דף ו' ע"ב כיון שפסק דם מן החי מותר לבני נח (ובישראל בלאו"ה אסור משום דם) הטעם משום שהדם נוזל ולא גוש ולא שייך בו אבר מן החי א"כ האיך סבר שחידושי דחלב שהוא מותר משום שהוא אבר מן החי הלא החלב נוזל הוא, ויש לישב שדם מן החי היא באה אם מקיז דם באה הדם מן העורקים ולא אסרה תורה זה אבל החלב היא מתמצה מגוף הבהמה עצמה מבשרה והוי כמו צירן ורוטבן שאסור מדרשא אלה הטמאים ויעין בתו' שם ע"ב ד"ה ואעפי"כ התירו התורה זה הוא חידושו: