התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר
סימן קנ
ברכות דף כ' ע"ב. איתא א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, מנ"מ לאפוקי רבים יד"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, מאי עכ"ל הגמרא. הקשה גאון אחד [יעויין בהגהות רע"א על המשניות] הלא בעל האיבעיא זו הוא רבינא, ורבינא גופא סבירא ליה הרהור כדבור דמי, ויצא בזה מדאוריי' כמבואר שם באותו עמוד דקאי על המשנה, כדמסיק בגמרא דהמתניתין איירי בק"ש דאורייתא, כיון שאשה מוציאה רבים א"כ צריכים לשמוע ולכוין מה שאומרת כדי שיצא בזה, א"כ מהרהרים בלבם התיבות, ובהרהור יוצאים מן התורה, ומה שצריך להוציא בהמ"ז בשפתיו רק מדרבנן, ומדוע רק מדרבנן יכולה להוציאה כדאיתא שם בגמרא.
נראה לענ"ד ליישב קצת, לפי מה דאיתא במס' מגילה דף י"ט ע"ב בד"ה ר"י מכשיר קטן שאכל רק שיעורא דרבנן אפי' אם אביו ג"כ לא אכל רק שיעורא דרבנן, דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן א"כ אם האשה אינה מחויבת רק מדרבנן בבהמ"ז א"כ חיובא דרבנן להוציא בשפתיה רק תרי דרבנן אצלה, ולא תוכל להוציא אחרים אנשים שלגביהן להוציא בשפתיו הוא חד דרבנן, ותלויה זה בזה אם נשים מחויבות בבהמ"ז מן התורה א"כ גם להוציא בשפתה אצלה ג"כ חד דרבנן ויכולה להוציאה האנשים.
ועוד י"ל לפי דברי רבינו שמואל דכתב אם גם מצות אין צריכות כוונה מ"מ היפך כוונה מיגרע גרע, כיון שאנשים מכוונים שיוציאו יד"ח בבהמ"ז במה שהאשה מוציאם א"כ הוי כמו היפך כוונה שאינם רוצים שיצאו בהרהור.
ועוד י"ל דהנה במקום שמביא הגמרא איבעי' להו היינו שבעל האיבעי היה מסופק בדבר הזה, אבל כאן לא נקט איבעי רבינא, כי לדידיה דסבירא דהרהור כדבור דמי פשיטא ליה דיוצא, אלא "אמר" ליה לרבא היינו לשיטת רבא יש נ"מ אם הי' מן התורה או לא.
והנה הקשו למה לא קאמר נ"מ היכא דא כלו ושבעו ומסופקים אח"כ אם ברכו בהמ"ז, אי דאורייתא ספק דאורייתא להחמיר וצריכין לברך ואי מדרבנן אין צריכין לברך, [שמעתי קושיא זו בשם "שער אפרים". והנה יש לעיין בזה האיך יוכל לחזור ולברך, דלמא כבר בירך, והוי ברכה לבטלה ועובר בלא תישא וכו' בשלמא לשיטת תוס' דסבירא ליה אם ברך ברכה לבטלה, הוי הלאו דלא תישא רק מדרבנן, י"ל כיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן צריך לחזור ולברך משום ספק דאורייתא אבל לדברי הרמב"ם. *) דסבירא ליה דעוברין בזה על לא תישא מן התורה, האיך יוכל לחזור ולברך משום ספק מצות עשה של בהמ"ז, שמא כבר בירך ועובר על תישא מן התורה, ויעויין במג"א או"ח סימן רט"ו ס"ק ט"ו. ואין שייך דבר זה לעשה דוחה לא תעשה דהתם קיים וודאי העשה, ודוחה לא תעשה אבל בזה יוכל להיות שהעשה לא קיים אם כבר בירך, ועל הלא תעשה עבר, וצ"ל שכך תקנו החכמים שאם שבע ומסופק, דהוי ספיקא דאורייתא ויחזור ויברך, כדמצינו בק"ש אם מסופק אם קרא ק"ש צריך לחזור לקרא ולברך ג"כ, כדאיתא בשו"ע או"ח סימן ס"ז במג"א שם ס"ק א' בשם הרשב"א טעם זה. והנה אם יצא בהרהור מן התורה אז אסור לברך עוד הפעם בפה משום דעובר על תישא אם כבר בירך, אלא יהרהר בלבו **(והרב הגדול מו"ה משה נ"י סופר, תירץ דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דסדארויית"א להקל משו"ה מקילינין ג"ה משום מצות ספק מצות עשה של בהמ"ז.)** ולא יוציא בשפתיו ולא יחזיר ויברך בפ"ה, דאפי' אם כבר בירך בפה, משום דעם ההרהור אינו עובר על לא תישא, ואם לא בירך כבר יצא יד"ח מן התורה, מה תאמר הלא צריך מדרבנן להוציא בשפתיו, וזה ספק דרבנן דלמא כבר בירך ולהקל.
והנה רבינא אמר זה לרבא אם נשים חייבות בבהמ"ז מן התורה, דרבינא סבר דהרהור כדבור דמי:
א"כ אין נ"מ אם חייבות מן התורה או מדרבנן, אפי' אם מחויבות מן התורה ג"כ אינם צריכים לחזור ולברך רק יהרהרו, אבל עדיין יש נ"מ אם מחויבים מן התורה, צריכים עכ"פ להרהר, ואם מחויבים מדרבנן אפי' להרהר אינם צריכים, אבל זה אינו דהא דאמרינן סד"ר לקולא אין הכוונה שמותר לכתחילה אלא שלא הוטורחוהו הרבנן לחזור ולעשות הדבר, אבל באמת לא יצא ידי מצוה וודאי, כגון אם נטל ידיו, ומסופק אם היה כשיעור נטילה, או שאר ספיקות, לא יוכל לברך אח"כ על נט"י על נטילה זו דשמא לא היה בו כשיעור ולא קיים הצוה רק שהחכמים לא הוטרחוהו, אבל אם מים מצוים אצלו צריך להחמיר ולטול ידיו כדאיתא בשו"ע או"ח סי' ק"ס סעיף י"א בסופו. ממילא אם גם בהמ"ז מדרבנן ומסופק אם בירך, דלרבינא דהרהור כדבור דמי צריך להרהר א"כ אין נ"מ בזה אם בהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ומתורץ קושית השער אפרים וק"ל.
ואין להקשות דמה שכתבנו לעיל דמן התורה יצא בהרהור רק מדרבנן אינו יוצא אם לא הוציא בפיו כדאיתא שם סי' קפ"ה ס' א'. דדווקא אם בלא השמיע לאזניו יוצא בדיעבד משא"כ בלא הוציא בשפתיו, א"כ כיון דמן התורה אינם יוצאים בשמיעתה גם על הדרבנן לא תוכל להוציא אנשים משום זלזול דרבנן. כדאיתא במג"א סימן קפ"ד סעיף ד' שאם הוא שבע ומסופק, אם בירך או לא, צריך לחזור ולברך גם ברכה רביעית שהוא רק מדרבנן, שאני התם דאם לא יקרא הברכה רביעה יהיה זלזול להדיא. משא"כ הכא מי יודע מהשומעים להרגיש בזה שהיא מברכת להם שאינם יוצאים מן התורה בזה, רק מפני שמהרהרים, ולא נקרא זלזול כלל וק"ל.