אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן פז

סימן פו

איזה גרגרים בסוגיא דריחא מלתא (פסחים דף מ"ו ע"ב)

התוס' הקשה על רש"י דסבר דגם לוי מודה דלכתחלה אסור, מה מקשה הגמ' מאין צולין שני פסחים כאחד דמשמע לכתחלה הא לכתחלה גם לוי מודה, ויש ליישב לפ"מ דאי' בתוס' פ' כיצד צולין דלמ"ד כבדא עלוי' בשרא אפילו בדיעבד אסור האיך צלו הפסח על כרעיו ועל קרבו דהוה כבדא עלוי' בשרא, ותירצו דמצות צליית פסח דכתיב על כרעיו ועל קרבו העמידו על דאורייתא ואי' בתוס' ע"ז דף ס"ו ע"ב דבמרדא של נכרי אינו בן יומו שרי לאפותו דהוה דיעבד כיון דהנכרי לא ישמע לנו לעשותה חדשה בכל פעם, וידוע דפסחים היו הרבה כדאי' בגמ' דפעם אחת מנו כוליות של פסחים והי' ערך של ששים רבוא, א"כ הוה דחוק להם תנורי פסחים והוה כדיעבד ולמה תנן אין צולין אלא ע"כ משמע אפילו בדיעבד אסור, ויש לדחות דווקא איסור דרבנן התירו אבל כיון דמודה לוי דהוה משהו לכה"פ ובקדשים אין מבטלין איסור לכתחלה דאורייתא כדאי' בתוס' חולין בסוגי' דזרוע בשילה א"כ לא קשה ללוי דברייתא מיירי רק לכתחלה משום דהאיסור דאורייתא, ויש ליישב דוקא בקדשים לבטל כגון חטאת בשלמים כדי שתהא נאכל לשני ימים מכש"כ בחולין או כגון זרוע בשילה שמבטלין טעמו בהאיל הגם שהאיל הוא קדשים ונאכל לזר מ"מ הזרוע אסור לזר לאכול וחייב עליו אם אכלו כדכ' וזר לא יאכל קודש והתורה קראה לחזה ושוק שניתן לכהן תרומה כדכ' פ' תצוה כי תרומה היא ותרומה יהי' מזבחי שלמיהם ותרומה קרוי' קודש כדכ' ואיש כי יאכל קודש בשגגה דקאי על תרומה וה"ה הזרוע לגבי זר דאסור לאכול ממנו ממקומו הוא מוכרח דאי היה מותר לזר אם נותן לו הכהן מה חידוש היא לזרוע בשילה שמותר לבשל עם האיל שאוכל הזר הלא גם הזרוע בעצמו מותר לאכלו אלא עכ"ח דאסור והוה ביטול אסור דאורייתא, אבל בשני פסחים שניהם שווין בקדושתן והאיסור כאן רק שלא לאכול שלא למנוייו וזה אין איסור ששייך לקדשים, כמו שעובר על לאו שלא להוציא חוץ לחבורה ומצוה פרטית בו, זה דומה לשאר איסורין ומותר מה"ת לבטל, ולפ"ז נדחה מ"ש בהתעוררות תשובה (סי'..) כיון שאינו אלא טעם מאיסור עשה שאינו אלא מדרבנן התירו בקדשים לכתחלה שהאסור בזה שלא למנוייו ובזה לא שייך לומר שהתירו לכתחלה משום קדשים אבל י"ל דהטעם שהטילו חכמים איסורי דבריהם בקדשים היינו כדי שלא להביא קדשים לידי פסול ואם נאסר משום שלא למנוייו א"כ באה הפסח לידי פסול לכן התירו גם איסור זה, אבל נדחה מ"ש שם לתרץ דגזרו ריחא בפסחים דהוא קדשים משום טעם כעיקר דאורייתא דבפסחים ששניהם שוים בקדושה לא שייך טעם כעיקר דאורייתא.

הנה רבא אמר בקדשים טעם כעיקר דאורייתא ילפינן מדכתיב כל הנוגע בהם יקדש, יקדש להיות כמוהו שאם פסול תפסל, ואם הוא חמור יאכל כחמור ממנו כגון אם נבלע חטאת הנאכל ליום ולילה אחת בשלמים שנאכל לשני ימים ולילה אחד תאכל כחמור היינו כחטאת ליום ולילה, או אם נבלע תודה הנאכל יום ולילה בשלמים מכש"כ אם נבלע קדשים בחולין, ונסתפקתי בשני פסחים ששניהם שווין בקדושתן בכל ענינים אם אחד נתבשל ונבלע ממנו טעמו בהשני שהוא צלי אש אם נאמר בזה טעם כעיקר דאורייתא ואסור הצלי כיון שאין לאו דמבושל שייך לקדשים רק מצוה פרטית בקרבן פסח לבד שצריך דווקא צלי אש משא"כ שאר קדשים שנאכלים צלי שלוק ומבושל כאשר מוטעמים לו יותר וה"ה שאסור בשבירת עצים ולהוציא מחוץ לחבורה שהוא מצוה פרטית ולא שייך בי' קדשים ולפ"ז דאין שייך בזה טעם כעיקר דאורייתא מתורץ מה שהקשה הגאון (עיין צל"ח פסחים פ' כיצד צולין) ויש לומר דזה דוקא לגרסא דילן מ"ט ריחא בעלמא הוא משמע שריחו מיהו איתא רק לאו מילתא הוא אבל הר"ש לא גרס ריחא בעלמא הוה רק סתם מ"ט ריחא לאו מילתא הוא ואנו קיימינן בדברי דר"ש על הא דתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו לרב דאמר ריחא מילתא הוא אפילו בלא חזר אליו יהא אסור משום ריח דמפעפע למעלה בו אבל לפ"ז ניחא כיון דזה אינו שייך לקדשים צלי אש ומבושל הדרינן לטעם כעיקר דרבנן ואוקמוה בפסח אדאורייתא שלא להביאו לידי פסול ונותר.

נסתפקתי מי שיש לו בפסח על שולחנו בנו ובן בנו מי קודם לשאול מה נשתנה דהא בתורה כתיב בנך משמע שעיקר קפידא בבנו אבל לפ"מ דפסקינן עיין יו"ד ריש הלכות תלמוד תורה סי' רמ"ה הגם דלכל מילי דמצות האב על בנו ואיננו על בן בנו מ"מ ללמדו תורה מחוייב לבן בנו כבנו, היינו החיוב שיש על בנו ללמדו יותר משאר איש ישראל כגון אם אינו יכול ללמוד עמו חייב לשכור לו מלמד מדכ' והודעתם לבניך ולבני בניך יעויי"ש ולפי"ז כיון דעיקר ספור יציאת מצרים יסודו כדי להעמידו על דת האמת לקבל התורה וללמדה א"כ שוה בן בנו לבנו, ולשון המשנה וכאן הבן שואל ולא נקט בנו שואל, אבל ממה דתנן ואם אין דעת בבן שאביו מלמדו משמע דמיירי מבנו, דהנה מסתברא דשאלות הבן קאי על בן שאיננו בר מצוה וראיי' לדבר מדכ' בפ' ואתחנן והי' כי ישאלך בנך מחר שאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ולא אמר לנו ולהלכה אין נפקא מיני' כי בל"ס בנו קודם לבן בנו וקרוב קרוב יותר קודם ללמדו תורה ואם אינו יכול ללמוד עם שניהם, בנו קודם כמו שהוא קודם לבנו ללמד עצמו כדאי' שם בהל' מלמדים ס"ג ואם בנו בר מצוה י"ל שבן בנו הקטן קודם וכל זה בבן בנו אבל בבן בתו אין חיוב כמו בן בנו אבל לפ"מ שהוא בש"ך שם סק"א גם בן בתו חייב להקדים לשאר אדם ה"ה בזה.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה