אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן סו

סימן סה

שאלה לפ"מ דפסקינן דספי לי' בידים אסור בכל איסורין שבתורה מה"ת אם גם באיסור עשה כגון ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת או חצי שעור שכתב הרמב"ם שהוא כמו איסור עשה או חלב טמאה או ביצת עוף טמא שאינן במלקות אם גם בזה ספי בידים אסור מה"ת.

תשובה אם באמת באסור עשה ג"כ ספי לי' בידים אסור יש ליישב הרמב"ם פ' כ"ד הל' י"א מהל' שבת שכ' וז"ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו, והקשה עליו הרב המגיד ז"ל דמשמע בדאורייתא ממחין בידו הלא הוא בעצמו פסק בהל' מאכלות אסורות שגם בחילול שבת דאורייתא אין ממחין בידו ע"כ ויש ליישב לפ"מ שכתב הרמב"ן בפרשת אמור שהשבותי' אסורין מה"ת בעשה דשבתון יעויי"ש מתק לשונו, וכן נראה סברת הרמב"ם בעצמו ממ"ש בהל' י"ב יעויי"ש א"כ אשמעינן הרמב"ם אעפ"כ ששבות הוא עשה מה"ת אעפ"כ אין ממחין בידו מפני שבאמת גם בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו והטור הקשה ג"כ זה על הרמב"ם אלא שנקט בלשונו שהרמב"ם כתב בשבות דרבנן ועפ"ז שפיר הקשה אבל באמת אינו כתוב תיבת דרבנן ברמב"ם. אבל באמת כיון דתלתא קראי כתובי דם שרצים וטומאה דמהם ילפינן לכל התורה כולה דספי לי' בידים אסור והמה בלא תעשה מנ"ל דגם באיסור עשה דקיל אסור לספות לי' י"ל לפ"מ שכ' הר"ן ר"פ יוכ"פ דר"י דסבר חצי שעור אסור מה"ת משום חזי לאצטרופי וקשה תיפוק לי' מכל חלב דילפינן מכל דמרבה חצי שעור כדאי' בברייתא שם ומתרץ דהו"א דווקא חלב שיש בו איסור כרת בזה אסרה התורה חצי שעור אבל לא בשאר איסורין אבל יען שיש לן סברא חזי לאצטרופי ששייך בכל איסורין אהני לן סברא זו לומר דחלב לאו דווקא, ה"ה כל איסורין שבתורה והנה התה"ד כתב טעמא דספי לי' בידים אסור כדי שלא יורגל בכך לעשות אח"כ כשיגדל, ובאמת סברא כזו מצינו כמה פעמים בגמ' דאסור ליתן לקטן וגזרו בו משום דאתי למיסרך וכיון דגם בעשה שייך סברא זו שלא יהא רגיל לעבור אאיסור עשה כשיגדל א"כ מהני סברא זו שכמו שילפינן כל לאוין שבתורה מהני תלתא קראי שגם באיסור עשה נילף עינייהו וכסברת הרש"ל והשיב לי בני הבחור מהו"ר זלמן נ"י א"כ מה מתרץ אביי בתולש בעציץ שאינו נקוב שהוא רק שבות הלא גם השבות דאורייתא עשה דשבתון והדרא הלימא מסייע לדוכתי' שגם בדאוריי' אין מצווין להפרישו, אבל באמת זה אינו דטעמא דתה"ד דקאמר משום שלא להרגילו כשיגדיל הוא לדעתי באופן זה אי אמרינן קטן או"נ ביד מ"ל שחזינן שהקפידה התורה שלא יעבור קטן על עבירות הגם שעושין מדעת עצמן, ה"ה וכש"כ דאסור לספות לי' בידים דלא יהא קיל יותר אם נותנין לו הנבילה לאכול מכשהוא נוטלה בעצמו לאכלה ולא צריכין לטעמא שלא ירגילו רק אי קטן או"נ אין ב"ד מ"ל חזינן דלא הקפידה התורה אם יעבור על האיסור ואכלו א"כ למה אסרה התורה לספות לי' בידים אלא ע"כ הטעם כדי שעי"ז אם יהיו נותנין לו יהא רגיל לעשות כך כשיגדיל ואביי מתרץ לעולם ב"ד מ"ל ומיירי בעציץ שאינו נקוב וכיון דהשתא קיימינן בסברא דב"ד מ"ל א"כ ע"כ אין הטעם משום שלא להרגילו כשיגדיל ואין לנו הוכחה לומר סברא זו א"כ הדרינן לסברא קמייתא באיסור עשה דקיל לא ילפינן מהני פסוקים דהמה איסור לאוין.

ויש להביא ראיי' מברייתא דידן דרוצה לסייע מברייתא דתני יונק תינוק מן הנכרית ומן בהמה טומאה מוכח דאין ב"ד מצווין להפרישו הנה חלב טמאה איננו איסור לאו ולכן י"ל אין ב"ד מ"ל ומה שמביא ראי' מברייתא זו אלא מוכח דאין חלוק בין עשה ובין לא תעשה אבל לפ"מ דמשני משום סכנה הותר ולעולם ב"ד מ"ל וא"כ א"א ב"ד מצווין להפרישו וא"כ לא נחתינן לסברא דספי בידים אסור משום שלא להרגילו כדכתיב לעיל ואעפ"כ אסור ש"מ דאין חלוק בין איסור לל"ת גמור. ובאמת על הברייתא גופא יש לתמוה מנלן למילף איסור עשה מאיסור לאו והנה מבריי' זו עדיין איננו מוכרח שגם באסור עשה שרק הזמן גרם שיהא ג"כ אסור דח"ש וביצת עוף טמא וחלב טמאה אסורין באסור בעצמו אבל ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת דזמן גורם קילא וכסברת הרלב"ח שכתב הגם דהרמב"ם פסק בכל איסורין שבתורה ח"ש אסור מן המורה הוצרך גבי חמץ לדרשת לא יאכל למילף שגם בחמץ ח"ש אסור מן התורה משום שהחמץ זמן גורם ולא דמי לאידך, אבל להלכה יש ראיי' מרש"י יומא דף מ"ח ע"ב על הא דתניא דקטנים אסורים בנעילת הסנדל ומקשה הגמרא מאי טעמא אי נימא משום דאמרי אינשי עבדו להו ומפרש ז"ל התורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן ביבמות לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים ע"כ והנה החמשה עינויים רק בעשה מוכח דגם באיסור עשה שהזמן גורם ספי לי' בידים מה"ת וכן מוכח מדברי הר"ן ריש מסכת יומא דדייק משם כיון שמותר להם לנעול סנדל מוכח מזה דה' עינויים רק מדרבנן שאם הי' מדאורייתא אסור לספות בידים מזה ומוכח דסבר הר"ן דגם באיסור עשה התלוי בזמן אסור לספי לי' בידים מה"ת.

לענ"ד ר"ש דסבר מלאכה שאצל"ג פטור מ"מ עבר על עשה מה"ת דשבתון דתורה אסרה המלאכות כדי שיושביתו ויניחו בשבת דאם חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה מ"מ הוא עשה מלאכה ממש דלא נח ומה לי אם צריך לעפרה או לא הוא עשה מלאכה שלימה ולא נח רק מאיסור חטאת וסקילה פטור משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה (וכן כתבה תוספות דטעמא דמלאכה שאצל"ג פטור שאינו מלאכת מחשבת והתורה הקפידה שאינו חייב אלא אם הוא מחשבת אבל מלאכה הוא עכ"פ ומלאכת מחשבת דווקא אמרה תורה אבל י"ל שגם התורה לא אמרה אלא לענין חיוב חטאת וסקילה אבל בעשה דשבתון חייב ויעויין בשבת בתוספ' שם דנתכווין להגביה התלוש וצריך ענין זה ביאור גדול לומר שגם במתעסק דפטור אבל מ"מ ביטל מצות עשה דשבתון וראיי' מזה גמרא ב"ק ואין להקשות מדבר שאין מתכוין מותר אפילו לכתחלה דהתם דכיון שאינו מתכווין לא עשה שום מלאכה לפ"מ שהסביר ה"ה ז"ל על הא דהקוטם קיסם אם כוונתו לחצוץ בה שיניו חייב משום מתקן מנא אבל שלא לחצוץ בו שיניו פטור והקשה דאם כוונתו לחצוץ בו שיניו חייב משום מתקן א"כ אם גם לא נתכווין לזה יהא ג"כ חייב הא פסיק רישי' הוא ומתרץ כיון שבאמת אינו מנא קיסם קטן כזה אלא כיון שהוא מכוון לעשותו לחצוץ בו שיניו הוא משוה אותו למנא אבל אם לא נתכוון לכך איננו רק קיסם בעלמא ולא כלי וסברא זו מצינו בתוספת שבת דף ע"ז ע"ב בד"ה וצריך לעצים וז"ל נראה אפילו לר"י דחייב מלאכה שאצל"ג בעינן צריכא לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה עכ"ל לכן בדבר שאינו מתכווין אינו עושה באמת שום מלאכה ואם כנים דברינו יש ליישב בזה קושית הב"ח על הטור שכתב קטן שבא לכבות אין שומעין לו והקשה הב"ח הא הטור פסק מלאכה שאצל"ג פטור וברבנן כל העולם מודים דאין צריך להפריש אבל לפימ"ש ניחא דמ"מ הוא מצות עשה משום שבתון והוה דאורייתא.

הב"י הקשה למה לא נקט הרי"ף והרא"ש בעושה על דעה אביו רק כתבו סתם המתני' קטן שבא לכבות אין שומעין לו ומתרץ כיון דביבמות קאמר הגמרא ר"י ספיקא מספקא לי' דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו החמירו אולי הוה הלכה ב"ד מצווין להפרישו וא"כ אין שומעין לו אפי' באינו עושה על דעת אביו לכן כתבו המתני' סתם אבל עדיין קשה על הטור שהוא ג"כ לא הביא בעושה ע"ד אביו והוא פסק להדיא קטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו סי' שמ"ג לענ"ד ליישב הב"י בסימן רס"ו מסיים שכמה שיטות סוברים ששייך עשה בשביתת קטן כמו בשביתת בהמה וכתב שמסתימת לשון הטור משמע שסובר ג"כ כן א"כ גם באינו עושה ע"ד אביו שאינו עובר משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך משום דהוה כמצווה לו אעפ"כ אם בא לכבות מעצמו אין שומעין לו משום שביתה (שלא יעבור אביו על מצות שביתת בנו) כמו אם בהמה מוציאה משא בשבת מעצמה חייב רבה עליהם משום שביתת בהמה המקשן בגמרא סובר שרק בבהמה שייך שביתת בהמתו ולא בבנו ומוכח ע"כ לומר שהטעם משום, קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו וע"ז מתרץ לו ר' יוחנן שאינו מוכח רק שעושה ע"ד אביו דהיה כמצוה לו. אבל זאת סבר הטור שחייב על שביתת בנו אם עושה בנו מעצמו מלאכה א"כ אינו צריך לאוקמי בעושה ע"ד אביו.

ועוד יש ליישב הטור לשיטתו דהנה התוספות כתבו דמתני' קאי לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב ולר"ש צריך לומר שמיירי המתני' לעשות פחמים (ובאמת הוא דוחק לומר שבשעת כיבוי הדליקה הקטן מכוון לעשות פחמים ודעת אביו בכך שיעשה פחמים הלא הוא בהול אז שלא יפסיד וישרף ביתו אבל י"ל שהתוס' פירשו שקטן בא לכבות היינו לכבות עץ דלוק או נר או איזה כלי אבל לרש"י שכתב ביבמות להדיא דליקה ומסתבר כרש"י שיהא כל פרק זה כל כתבי מתחלתו כל המתני' אינם מדברים אלא להציל מפני הדליקה מפני הפסד ממונו ומשנה זו הסמוכה להם קאי בל"ס ג"כ לכבות מפני הדליקה) וא"כ אי הוה בקטן הכיבו רק מדרבנן אסור כיון שעושה דבר זה לצורך ישראל בחפצו של ישראל שאסור כמו נכרי שעושה מלאכה בבית ישראל בחפצו של ישראל הגם שלא ציוה לו חייב בע"כ למונעו או לגרשו מביתו וכמובא בשו"ע א"כ פשיטא ה"ה בקטן לא גרע בזה מנכרי א"כ הדבר פשיטא שצריכין להניח לכבות לו הגם שהוא איסור דרבנן דאם לא יניח לכבות לו אדם בהול על ממונו ויבא הוא בעצמו לכבות ומשום טעם זה התירו ליתן עש"ק עם חשיכה כיס של מעות לקטן או להוליך פחות מד' אמות משום שאם לא יתירו לו אדם בהול על ממונו ויעבירנו הוא בעצמו ד' אמות בר"ה כדאי' ר"פ מי שהחשיך א"כ כיון דבמתני' תנן אין שומעין לו ע"כ צריך לומר דבכיבוי קטן עוברים על איסור דאורייתא ולא התירו איסור דאורייתא וודאי משום שמא יבא אביו לכבות סברא זו ממש כתב הטור בעצמו סי' של"ד דבדליקה אסור לטלטל המוקצה להצילו לדידן דלית לן ר"ה דמאי ניחוש אם לא יתירו לו לטלטל יוציאו לחוץ הא גם אם יוציאו לחוץ אינו רק איסור דרבנן כרמלית לפי זה יפה פסק הטור קטן הבא לכבות אין שומעין לו ולא נקט דעושה על דעת אביו כיון שקטן עושה איסור דרבנן וודאי כדאי' במג"א כאשר הביאנו לעיל ומלאכה שאצל"ג סבר הוי דרבנן ואסור בכל גווני ולפי פשוטו י"ל שסברת הרי"ף והרא"ש והטור לפ"מ שכתב המג"א שאם הנכרי עושה בעצמו מלאכה בשביל ישראל בחפיצו של ישראל אסור להניחו לעשות וצריך לגרשו מביתו וקטן איננו גרוע בזה לנכרי לכן קטן שבא לכבות לעשות מלאכה בשבת לנו אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן היינו שגדולים עוברים משום שבות אם מניחין לו לעשות בשלהם רק ר' יוחנן מתרץ בעושה ע"ד אביו כלפי המקשן שהוא רוצה להוכיח ב"ד מצווין להפרישו.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה