אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

סימן ז

סימן ו

שאלה מי שתוקע לשיר דפסקינן בשו"ע סי' תקפ"ק ס"ו דלא יצא, אם חוזר ותוקע אם צריך לברך עליו או לא.

תשובה הנה יש כמה דרכים שנקראים מתעסק כגון שתוקע בשופר ואינו רוצה לתקוע בו שעור תקיעה, ותקע שעור לתקיעה בלא מתכוון או שהי' רוצה לנפוח בו בעלמא כגון להסיר ממנו כיחה וניעה או אבק שיש בשופר ויצא ממנו קול שופר כשעור, או שתקע בו להתלמד כנראה מתוס' ר"ה דף כ"ח ע"ב בד"ה, כל זה נקרא מתעסק והמתעסק לא יצא אפילו אם התוקע כיון לצאת ידי מצוה, וגם השומע כיון לשמוע לשם מצוה, אם לא כיון המשמיע להוציא את השומע הגם שלא נקרא מתעסק כדאי' בגמרא ר"ה דף ל"ג ע"ב מ"מ סבר ר' זירא דלא יצא משום דמצות צריכות כוונה והיינו שצריך המשמיע לכוון להוציא את השומע אבל התוקע לשיר יש ספק שם בגמ' אם הוא הוה כמתעסק או לא ואם מצות אין צריכות כוונה יצא בזה או דלמא התוקע לשיר נמי מתעסק קרי' לי', אם כן אם התוקע לשיר נמי בכלל מתעסק הוא ופשיטא שלא יצא כלל, וצריך לחזור ולברך ולתקוע, אבל אם איננו בכלל מתעסק רק אינו יוצא משום מצות צריכות כוונה, למ"ד מצ"כ להרבה מן הגאונים שפוסקין מצות אין צריכות כוונה, כבר יצא ידי חובתו ואם חוזר ותוקע מצד ספק הלכתא אינו יכול לברך, מפני ספק ברכה לבטלה הגם שרבינו המחבר בסי' ס' ס"ב פסק דמצות צריכות כוונה מ"מ מביא שם דיש חולקין ובחשש ברכה לבטלה פשיטא שיש להחמיר ולא לברך לפי דעת הרבה גאונים שסוברים שיצא בלא כוונה.

והנה המחבר בסי' תקפ"ט ס"ח וז"ל מתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן התוקע לשיר ולא נתכוין לתקיעת מצוה, לא יצא, נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון תוקע להוציאו או בהיפך לא יצא שלא נתכוונו שניהם עכ"ל. נראה להדיא מבבא תליתאי, שפסק שמצות צריכות כוונה, ובבבא ראשונה כתב להדיא מה דפשיטא שמתעסק לא יצא, אבל מבבא מציעתא שכתב וכן התוקע לשורר ולא נתכוין לתקיעת מצוה לא יצא אינו הכרח מה סברתו אם תוקע לשורר דומה למתעסק לכן לא יצא. או לא נקרא מתעסק ולא יצא משום מצות צריכות כוונה, אך י"ל סברא דממ"נ אם תוקע לשיר הוא מתעסק, פשיטא שצריך לחזור ולברך ולתקוע מה תאמר אולי איננו קרוי מתעסק מ"מ עיקר להלכה מצות צריכות כוונה ולא יצא בלא כוונה והוה ספק ספיקא להחמיר ולברך, והוא ספק ספיקא המתהפך ודומה למה דאי' בסי' תפ"ט ס"ח, שאם הוא מסופק אם ספר ספירת העומר, יספור בשאר ימים בברכה והטעם שם יעויין בתה"ד ופ"ח שם דהוה כעין ספק ספיקא שמא ספר את"ל שלא ספר דלמא קיי"ל כהתוס' בכל יום מצוה בפ"ע וצריך לספור.

ולפי מה שבארנו בחידושינו על הסוגיא (לעיל סי' ו') שלאחר שתקנו חכמים ברכה על המצות והוא אינו מברך עליה ויש לכל אחד חזקת כשרות שלא לעבור על תקנה חכמים א"כ גלה דעתו בזה במה שלא בירך שלא רצה עתה לקיים המצוה, והוה כמו היפך כוונה ואינו יצא וא"כ צריך לחזור ולברך ולתקוע וה"ה ביום ב' של ר"ה נמי הלכה כך הגם שהובא במג"א סי' תקצ"ו אם מסופק ביום ב' של ר"ה אם תקע שופר פטור משום דהוה ספק דרבנן, הלא כבר בארנו במק"א דמה דמביא המג"א בסי' ס' ס"ד דבדרבנן מצות אין צריכות כוונה היינו כדאי' בב"ח סי' תע"ה כיון שהוא פלוגתא בפוסקים אם מצות צריכות או אין צריכות כוונה נקטינן בדרבנן להקל משא"כ בזה שהוא ספק ספיקא כאשר בארנו א"כ הוה ס"ס להחמיר, ודומה לספירת העומר כאשר כתבנו ובפרט לפ"מ שכתבנו למעלה כיון דתקנו חז"ל ברכה והוא לא בירך הוה כמו כוונה מתנגדת וצריך לברך.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה