התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר
סימן ו
בסוגיא מצות צריכות כוונה (פסחים דף קי"ד ע"ב).
אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור היא אכיל לי' בבורא פרי האדמה הוא דאכיל לי', ודלמא לא מיכוון למרור הלכך בעי למיהדר לאטבולי לשם מרור דאי סלקא דעתיך מצוה לא בעי כוונה למה לך תרי טיבולי הא טביל לי' חדא זמנא ממאי וכו' ועוד תניא אכלן בלא מתכוין יצא וכו' תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפני חזרת חרוסת ושני תבשילין ודייק הגמ' מדקאמר ר' יוסי מצוה ש"מ דמצות צריכות כוונה, והנה המג"א סי' ס' סק"ד מביא בשם הרדב"ז דבמצוה דרבנן אינו צריך כוונה, וקשה כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, למה לנו לחלק ביניהם ומדברי התוס' ר"ה דף כ"ח ע"א בד"ה אמר רבא שכתבו דרבא איננו מביא ראיי' מברייתא פסחים קי"ד ע"ב אוכלן בלא מתכוין יצא אלמא חזינן מצות אין צריכות כוונה, דיש לדחות בירקות דרבנן אין צריכות כוונה, א"כ משם אין ראי' דתוס' לא נקטו מצוה דרבנן אלא "ירקות" דרבנן וטעם יש ליתן דבירקות דרבנן אין צריך כוונה לצאת דהא דתקנו מרור בזה"ז יש לומר הוא משום אשתקד דבמהרה יבנה בית המקדש, ויאכלו פסח ואז חייב במרור מה"ת, ויאמר אשתקד לא אכלונו מרור ומרור לכל מסור (יעויין ביצה דף ד' ע"ב) ולפ"ז כיון שאכלו מרור הגם שלא הי' הכוונה בפירוש לשם מצוה לא שייך גזירת אשתקד, לומר אשתקד לא אכלנו מרור כיון שאכלו באמת (ודוחק לומר שיאמרו אשתקד לא אכלנו לשם מצוה, ובפרט שיאכלו עם פסח שהוא אוכל אותו לשם מצוה, ממילא אוככין גם המרור לשם מצוה) ועוד ר"ל מוכיח ממתני' דמצות צריכות כוונה משום דצריך לטבל עוד פעם בחזרת, והמתני' מיירי בזה"ז דמרור דרבנן דהא בסיפא תנן ובמקדש היו מביאין לפני' גופו של פסח משמע דברישא מיירי שלא בזמן הבהמ"ק ואז מרור דרבנן וגם בברייתא איתא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין ומזה דייק הגמרא דר' יוסי סבר מצות צריכות כוונה, מכיוון דא"ר יוסי שני תבשילין (וגם במתני' איתא שני תבשילין) וע"כ מיירי בזה"ז דמרור דרבנן, ושני תבשילין כל עצמן אינן באין אלא בזה"ז זכר למקדש אבל י"ל שטעם הרדב"ז כיון שהוא מחלוקת הראשונים אי פסקינן מצות צריכות כוונה או לא אזלינן בדרבנן לקולא. וכן כתב הב"ח או"ח סי' תע"ה
והנה הב"ח בסי' תע"ה הקשה מגמ' סוכה דף מ"א ע"ב דמוכח משם דר' יוסי סבר מצות אין צריכות כוונה, מדפריך הגמ' מדאגבי' נפק בי', מוכח דסבר דמצות אין צריכות כוונה דהא המתני' ר' יוסי היא ושקל וטריא אליבא דר' יוסי, לכן תירץ הב"ח דר' יוסי באמת סבר מצות אין צריכות כוונה ובפסחים דף קי"ד הא דתניא ר' יוסי אומר מצוה להביא חזרת היינו משום היכירא דתינוקות והוא תמוה שהגמ' גופה רוצה לפרש כך ומשני דא"כ מאי מצוה איכא, וצ"ל, דלדידי' דאליבא דר"ל כדי שלא תיקשי לי' מברייתא מתרץ כך דלטעמא דר' יוסי דמצות צריכות כוונה וגם זה טעמא דר' יוסי בסוכה אם שכח והוציא הלולב בשבת לר"ה דפטור, כיון דמצות צריכות כוונה עדיין לא קיים המצוה מיקרי טעה בדבר מצוה ופטור אם עדיין לא יצא בו המצוה ולאביי ורבא דמתרצים שם בתירוץ אחר צריכין לדחוק ולומר בהא דא"ר יוסי מצוה להביא לפניו חזרת משום היכירא לתנוקות, ונלענ"ד ליישב כך דיש לדקדק בדברי ר"ל דאמר כיון דלא בעידנא דחיובא דמרור אכיל לי' בבורא פרי האדמה הוא דאכיל לי', ופירוש בתוס' וז"ל כלומר שלא בירך על אכילת מרור עכ"ל וקשה הו"ל לומר כיון דלא בעידנא דחיובא דמרור אכיל לי. לא בירך עליו על אכילת מרור, ב) ואמר ודלמא לא איכוון למרור בתוס' שם וז"ל כלומר וודאי לא איכוון"למרור" וגו' וקשה הוה לי' לומר וודאי לא איכוון למה קאמר ודלמא ועוד קשה מאי לחא אכוון למרור הו"ל למימר לא איכוון למצוה, וחזר וכפל הלכך בעי למיהדר לאטבול לשם "מרור'"וקשה ג"כ הו"ל לומר לאטבול לשם מצוה, וי"ל ר"ל נקט סתם מצוות צריכות כוונה, ויש לפרש צריכות כוונה, כוונה לשם מצות הקב"ה לקיימו או י"ל כוונת הענין והנה תכלית אכילת המרור הוא כמו דתנן במתני' פ' ערבי פסחים שצריך לומר מרור זה שאנו אוכלים על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו א"כ כיון שיודע שהיום ליל של פסח ושזה הוא מרור וטועם טעם מרור (דהא אם בלע מרור לא יצא) ונזכר עי"ז מרירות חיי אבותינו במצרים א"כ נתקיים תכלית כוונת המצוה ויצא גם אם לא נתכוון בפירוש שעושה משום מצות הקב"ה כיון שנעשה בזה תכליתה, והנה מינים המרור איננם ראוים לאכילה, ואיננו מאכל אדם, שכמעט סכנה לאכלו, חוץ אם מפרר אותו לחתיכות דקות, ואם מפררו לחתיכות דקות אז אינו מברך עליו בפה"א כדאי' בברכות דף י"ז ע"ב, וגם אז אין אוכלין אותו לבדו אלא לטפל לדברים שמנים ואם אוכל כזית מזה בליל פסח מתעורר על מרירות השעבוד והגיע לתכלית המצוה, אבל אם אוכל חזרת שהוא מאכל אדם ובכל שנה אוכלין אותו לבדו ואוכל אותו בליל פסח יוכל להיות שזוכר עי"ז על מרירות השעבוד ויוכל להיות כיון שאוכל אותו כמאכל כל השנה ומברך בפה"א כיון שהוא מאכל אדם איננו מעוררו לזכור על השעבוד, והנה חזרת אשר הוא מאכל אדם בכל השנה אם אכלו מברך בפה"א כיון שהיא מאכיל אדם, ושאר מרורים אם אכלן בטעמם המר אין מברך עליו כלום שאיננו מאכל אדם, וכדאיתא במג"א סי' תע"ג סק"ד שמסיים שמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לתי"ך וידוע שחזרת הוא לתי"ך כדאי' שם ומג"א ס"ק י"ט והנה ר"ל קאי על המתני' שתנן הביאו לפניו "חזרת" וגו' הביאו לפניו מצה "וחזרת" ושני תבשילין וגו' וחזרת הוא מאכל כל השנה ומברכין בפה"א וזה שאמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה, היינו שיכווין כוונת הענין לתכלית המצוה בשלמא האוכל מרור המר מאוד שאינה אכילת אדם והוא יודע היום שהוא ליל פסח כשיטת הרא"ה, ממילא הוא מעוררו וזוכר כוונת המצוה אבל הוא אוכל חזרת בבפה"א ודלמא לא אכוון למרור, דלמא לא עוררו לזכור כוונת הענין כיון שאוכל זאת כל השנה לכן נקט "ודלמא" לא לשון וודאי, ואמר ודלמא לא אכוון "למרור" היינו אי איכווין למרור די כי בזה קיים כוונת המצוה הלכך בעי למיהדר לאטובולי לשם מרור כי די בזה אם מכוון לשם מרור כמבואר וא"ל לפ"ז מה מקשה הגמ' לר"ל מברייתא אכלן בלא מתכוין יצא והברייתא נקט לשון אכלן דקאי על שאר ירקת ובהם באמת כדכתבנו כיון שהם מרים בעצמם ואינם ראוים לאכילה י"ל דהקושיא הוא מדנקט סתם "אכלן" דכולל כל החמשה מינין ובהם גם חזרת ור' יוסי נמי קאמר אע"פ שטיבל "בחזרת" מצוה להביא לפניו חזרת, אבל אם הי' מטביל במרור לא הי' צריך לחזור ולטבול א"כ אינו מוכח מכל זה שצריכין לכוון לקיים בזה מצות הקב"ה, ומצות אין צריכות כוונה זו וממילא אתיא שפיר דמקשה בגמ' סוכה לר' יוסי מדאגביה נפיק בי'.
ויש סברא לומר לפ"ז אפילו להסוברים מצות צריכות כוונה לכוון לקיים מצות הקב"ה, אבל במצות שתכליתה לדבר זה הידוע להתעורר על ידיה אם מקיימין המצוה ומגיעין ע"י קיומה לתכלית המכוון יוצא כאשר כתבנו, מרור תכליתה כדי שנזכור למרירות השעבוד, מצה תכליתה כדתנינן מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה. וגאלם, לפ"ז מיושב הרמב"ם ושו"ע שפסק מצות צריכות כוונה, ובמצה כפאו ואכל מצה יצא כיון שהוא יודע שזה מצה שהוא ליל פסח, כשיטת הרא"ה א"כ התעורר לזכור ולהגיע לתכליתה הגם שרבא מדמה שופר למצה, הלא קושיא זו קשה גם על הר"ן שמחלק ביניהם כיון שהוא נהנה מאכילתו שהוא יוצא ג"כ ולהה"מ שמחלק בין מעשה להאמירה, והעיקר כאשר כתב הראב"ד בתמים דעים, שרבא בעצמו איננו מחלק בין מצה לשופר וסבר זאת אומרת, אבל ר' זירא מחלק בין שופר למצה וסבר שכפאו ואכל מצה יצא ותוקע לשיר לא יצאו וי"ל לדברינו דבאמת רבא אינו מחלק בין מצה לשופר כי סבר אינו צריך כונה כלל אבל ר"ל לפי לשונו מוכח דסובר החילוק בין מצה לשופר שכתבנו ופסק הרמב"ם כר"י.
וע"פ סברא זו י"ל שמגילה כיון שעיקר תכלית קריאתה לפרסומי ניסא אם קרא ולא כיון לצאת יצא, כיון שנתקיים תכליתה ומיושב בזה הטור בסי' תר"כ שפסק במגילה אם כיון לבו יצא וז"ל אם הי' מגיהה ודורשה יצא והוא שיכוין לקרותה כראוי ולא כמי שקורא להגיהה, משמע שאין צריך לכוין לצאת ויעויין בב"י שם שהקשה הלא הטור מסיים וז"ל וצריך שיכוון הקורא לצאת בקריאתו שסתם בזה כדעת האומרים מצות צריכות כוונה, ולדברינו ניחא טעמא דפטור שאם מתכוין רק לקרות שיצא כיון שהמגילה תכליתה פרסומי ניסא א"כ קיים גם אם לא מכוון לצאת, אבל על סיפא וודאי קשה וצ"ל כמו שכתב ותירץ הב"י שם וגבי מרור פסק אכלו שלא במתכוון יצא דקאי על מה שלמעלה שלא הזכיר רק שם במרור כיון שבא לתכליתה בזה יצא, רק מצה שאכל בעת שטותו בזה מסופק הטור, אי טעמא דרמב"ם שלא יצא משום מצות צריכות כוונה הגם שדי בכוונת תכלית המצוה כמו שפסק הרמב"ם כפאו ואכל מצה יצא מ"מ בעת שטותו אפילו גם לזה אין מתכווין וכדאי' במרלנ"ח שם ועי"ל כיון דהש"ע מסדר וסימני עשיית הסדר ומביא שמביאין לפניו קערה ובה מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין וידוע שאלו דברים ביחד על קערה אחד אין מביאין רק לשם מצות הסדר של לילה זו א"כ אם אוכלי' מהקערה המרור סתם ע"כ סתמא כוונתו לשם מצוה וכדאי' ברדב"ז הובא במג"א שההולך בר"ה או בפורים לבהכ"נ אינו צריך בשעת קריאת המגילה או תקיעת שופר לכוון שרוצה לצאת בזה אם מעיקרא אדעתא זה נכנס לבהכ"נ לקרות ק"ש ולהתפלל, ולקיים כל המצות.
וחזינן לגאון (כ"ס או"ח סי' כ"א) שהקשה מהא דברכות דף ט"ו ע"א על רב חסדא שמוקי מתני' חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כר' יוסי דקאמר הקורא שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא דווקא גבי ק"ש דאורייתא לא יצא, אבל תרומה משום ברכה היא, וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מלתא עכ"ל הגמרא והקשה כיון דברכה אינה מעכבת פשיטא דתרומתו תרומה וגם על המתני' קשה דקתני חרש לא יתרום (מפני שאינו שומע הברכה שבירך) ואם תרם תרומתו תרומה פשיטא למה צריך למיתני, ונלענ"ד בהקדם לומר כיון דתקינו רבנן לברך על המצות יהי' מאיזה טעם שיהי' ומצינו שגם במצוה דרבנן מוקמינן אותו בחזקת כשרות שמקיים מצוה זו כדאי' פסחים דף ד' ע"א וע"ב, שמוקומינן לבית בחזקת בדוק, שהכל חברים אצל בדיקת חמץ מצד חזקת כשרות, הגם שהבדיקה רק מדרבנן, לפ"ז אחר שתקנו רבנן לברך על המצוה והוא אינו מברך מראה בזה שאינו מברך שאינו רוצה לקיים מצוה בזה והוה בזה כמו היפך כוונה שסבר רבינו שמואל אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה, בהיפך כוונה לא יצא, לפ"ז מכש"כ למאן דסבר מצות צריכות כוונה פשיטא במראה רק קצת היפך כוונה דלא יצא ורב חסדא דפסק מצות צריכות כוונה כדאי' בתוס' פסחים דף קט"ו ע"א ומוקי מתני' אליבא דר' יוסי דסבר מצות צריכות כוונה, א"כ אם תרם תרומה בלא ברכה באמת לא יצא, דהוה כמו היפך כוונה דאינו רוצה לקיים בזה המצוה, משא"כ בחרש שבאמת מברך רק שאזניו אינו שומעות בזה לא שייך לומר סברא זו אדרבה כיון שמברך וצונו להפריש תרומה מכוון למצוה, משא"כ אם אחד מפריש מתבואתו ונותן לכהן או ללוי ואינו מברך אם אמרינן מצות צריכות כוונה אינו מקיים בזה המצוה ולא נתקן הכרי יען כי הוא נותן מכרי זה מתנה לכהן או ללוי הגם שתרומה ניטלת אפילו באומד ובמרובה אבל הוא חושב שאותו חלק רוצה ליתן לכהן או ללוי סתם במתנה בעלמא ואם בפירוש מכוון שעושה זה לשם מצוה פשיטא שיצא וע"ז תנינן ברכות לא מעכבות בדיעבד.
וע"פ דרכינו לעיל יש להוסיף עוד סברא לפוסקים שמצות צריכות כוונה ולא יצא בלא כוונה, זה רק במצות שבין אדם למקום לבדו, אבל במצות שבין אדם לחבירו לתכליתם שיהא לו לחבירו מזה הנאה אם מגיע לו הנאה קיים המצוה בדיעבד למשל צדקה שתכלית המצוה שיהא לו לעני לאכול לשבעו גם אם לא נתכוון בנתינתו לשם מצוה, עשה מצוה כדאי' בספרי הובא ברש"י על התורה שאם נאבד סלע ממנו בלי ידיעתו ובא עני ומצאו ונהנה העני ממנו המקום קובע לו שכר מכש"כ אם עשה מעשה ונתן לו שיש שכר הגם שלא כיון למצוה יש לו שכר.