אור ברסלב
התעוררות תשובה חלק ב מפתחות › חושן משפט

התעוררות תשובה חלק ב· רבי שמעון סופר

מפתחות · חושן משפט

אבן העזר

סימן כ"ב: אם מותר ליסד נחילי דבורים הרבה בא"י כדי להרבות דבש על מנת למכרו בחו"ל משום פרנסת ארץ ישראל.

סימן כ"ג: אם מותר לבחור ולהקים אשה להיות גבאי צדקה לגבות ולחלק.

סימן כ"ד: הא דכל המינוין ושררות בישראל המה בירושה מה"ת, אם בן גדול קודם בירושה לאחיו הקטן.

סימן כ"ז: אם גוי שגזל שחייב מיתה על הגזילה אם אחר שהשיב את הגזילה פטור ממיתה. ב') אם לעבד כנעני שחייב במצות כאשה אסור ללמדו תורה משום לפני עוור כמו שמלמדו לגוי ג') בענין שאסור להכשיל לגוי שישבע שקר.

סימן ל"ח: יש לעיין אם מותר להכות דרך שחוק או לא כמו שאסור לגנוב דרך שחוק כדי להחזירו אח"כ. ב') אם זיכה לפועל ע"י אחר שכרו ביומו אם מקיים בזה ביומו תתן שכרו וכו'. ג') אם אחד גזל עצים ונותנו בתוך סוכות "חבירו" אם בעל הסוכה צריך ליתן העצים בחזרה.

סימן מ"א: לפי מה שפסק הרמב"ם בהל' שמירת הנפש שאסור ליתן עצה טובה לגוי או לעבד רשע אם ה"ה שאסור ליתן עצה לישראל שהוא רשע ואם נותן לעצה בשביל שלא לטובתו רק לטובת אחרים אם מותר ואם לא שמע לעצתו או לא הועילה אם יש לו עון למפרע בדבר הזה.

סימן מ"ה: אחד שקנה גורל [לאז] מהשולחני ונמצא שכבר קודם יום קנייתו כבר עלה גורלו והרויח והמוכר הוא מחלל ש"ק בפרהסיא אם צריך להחזיר לו סכום טעות.

סימן נ': ביאור בארוכה בהל' שאסור ליתן שכר בעד מצות שעשה לאחרים אם עשה לאחרים הכשר מצוה אם גם בזה אסור ליטול שכרו.

סימן קס"ו: איזו גרגרים בסוגיה דסימני אבידה בבא מציעא דף כ"ח ע"א.

סימן ק"פ: מי שאינו צריך למעות ורוצה ללוות קודם השמיטה בחושבו ששמיטה משמט ולא יצרך לשלם אם מחוייבים ללות לו שנית אם מותר ללוות אם אינו צריך למעות מטעם זה יען שהמלוה אינו מפסיד בזה ככתוב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' (ומסתברא כיון דכתיב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורע עינך באחיך האביון משמע מצוה זו נאמר דווקא על אביון ולא במי שאינו צריך לכך רק לוה בערמה לזכות בממון חבירו)

סימן קפ"ג: אם מותר להשחית דבר שאינו שוה פרוטה ואם צריך לאבד זמן ששוה לו הזמן יותר מפרוטה כדי שלא להשחיתו ובסופו פלפול נאה מהמעתיק מו"ה ר' אברהם סופר נ"י.

סימן קנ"ז: דף קס"ג בדברי המתחיל מה שנראה אם אחד ראה חתול רודף אחר תרנגולים להכותם אם מותר ומצוה להרוג החתול משום רודף יעוין בפנים.

סימן קנ"ח: בהאי דדינא דמלכותא דינא אם דוקא דין המלך הוה דין או גם במדינה שאין להם מלך רק השרי ומנהגי המדינה חוקקים חוקים אם גם בזה נאמר דדינא דמלכותא דינא.

השמטה מה שחנני השי"ת בענין חענ"נ וכבר כתבתי תשובה ארוכה ועתה באתי במקום אחר להוסיף עוד בדבר הזה.

הנה אעתיק פה מד שכתב לי בני דרב מוהר"ר זלמן נ"י

בענין חתיכה עצמה נ"נ שהלכו בו בימושי' גדולי האחרונים (עיין חתם סופר סימן.. וכת"ס סימן.] נראה לחדש וליתן טעם הנה אם גוף הדבר אם בשאר איסורין חוץ מבב"ח אי אמרינן חענ"נ או לא הוא פלוגתת ר"ת ור' אפרים עיין בתוספות דף ק' ע"א שרבינו תם סבר שמה"ת נ"נ ור' אפרים סבר שלא אמרינן חענ"נ ודעת הרי"ף ומלחמות שרק מין במינו נעשה נבילה ולא בשאינו מינו והר"ן וכן רוב הפוסקים (חוץ מריטב"א) סברו שבשער איסורים מדרבנן נ"נ משום לתא דבב"ח והמחבר פסק דבשאר איסורין לא אמרינן חענ"נ אפילו מדרבנן ורמ"א פסק שאמרינן גם בשאר איסורין חענ"נ הנה רציתי ליתן טעם דזה אי אמרינן בש"א חענ"נ תליא באידך פלוגתא אי אמרינן טע"ק מה"ת או לא דאם נאמר טע"ק מה"ת אז כמו שבב"ח נאסר בטעמו ונ"נ מה"ת ה"ה בשאר איסורין אי אמרינן טע"ק מה"ת ולוקה על כל כזית וכזית ונ"נ מה"ת ודומה ממש לבב"ח (וזה לא כדעת הש"ך בסימן צ"ד שסבר שחתיכת היתר שנאסר מבשר בחלב שכבר נאסר אינו נעשה נבילה אלא א"כ שניהם נהפכו לאיסור אלא כדעת ב"י) אבל אי טע"ק מדאורייתא ואסור רק כמו ח"ש או איסור עשה ואין לוקין על כל כזית אינו דומה ממש לבב"ח אבל י"ל שכל חתיכה אסור לאכול מה"ת אעפ"י שאינו דומה ממש לבב"ח גזרו חכמים שיעשה נבילה לתא דבב"ח אמנם אי טעם כעיקר רק מדרבנן אז נוכל לומר שמאחר מה"ת לא נאסר חתיכת היתר אלא מדרבנן די שיאסר החתיכה באכילה ולא גזרו והחמירו כ"כ שיעשה נמי נבילה וכמו להרמב"ם בשר עוף בחלב גזרו אטו בב"ח מה"ת שיאסר באכילה ולא החמירו שיעשה נבילה גם כן לשיטתיו כמו כן הכי אע"פ שגזרו אטו בב"ח שיאסר באכילה וטע"ק מדרבנן לא החמירו גם כן שיעשה נבילה כמובן והנה ר"ת סבר שההיתר נהפך ונעשה איסור ולוקין על כל כזית וכזית וא"כ הוה ממש כבב"ח כמובן ומאחר שההיתר בעצמה נעשה איסור ולוקין על כל כזית תו שפיר אמרינן חענ"נ ור"ת לשיטתו שסבר היתר נהפך ונעשה איסור סבר ג"כ שחענ"נ בשאר איסורין מה"ת והר"א שלא סבר היתר נהפך ונעשה איסור שפיר סבר שלא נ"נ מה"ת כמו שפי' ר"א בתוספות שם והרמב"ם לשיטתו שסבר שטעמו ולא ממשו הוה מדברי סופרים סבר ג"כ חתיכה עצמה לא נ"נ אמנם אנן דפסקינן טע"כ מה"ת שפיר פסקינן ג"כ דחענ"נ גם בשאר איסורין [מדרבנן] אמנם על זה קשה כי המחבר וכמה מהראשונים שפסקו שטע"כ מה"ת ואעפי"כ פסקו חעצנ"נ בשאר איסורין אפילו מדרבנן ואפשר לומר שהא דטעם כעיקר מן התורה או רק מדרבנן אף להמחבר לא הוה ברירא כי הרמב"ם והרי"ף וכן רוב הפוסקים סברו שטע"כ הוה רק מדרבנן והרשב"א פסק לחומרא מחמת ספיקא שהוה ספיקא דאורייתא לחומרא עיין פמ"ג סימן צ"ח שהביא השיטות א"כ יש לומר שבשלמא בטע"כ שהוה ספק דאורייתא שפיר פסקו לחומרא אבל בחענ"נ דהוה רק דרבנן וספק דרבנן להקל שפיר תלינן להקל והנה בזה תירצתי קושיות התוספות דף ק"ח ד"ה גדי אסרה תורה ולא חלב שהקשה התוספות הא בכל איסורים חענ"נ מדרבנן ויאסר החלב שנבלע טעם מהבשר ושוב יאסור שאר החלב משום מב"מ וכו' הנה הרשב"א בסוגיא דזרוע בשילה חידש שלמד"א מב"מ לא בטיל ליכא למילף טע"כ מגיעולי נכרים דדלמא משום מב"מ ציותה התורה להגעיל עיין שם דלמד"א מב"מ לא בטיל הטעם של קדירה אף אי הוה קליש ולא הוה טע"כ מידי משהו לא נפקא הנה רב דסבר מב"מ לא בטל לפי"ז סבר ג"כ טע"כ מדרבנן (וכמו שרש"י ז"ל פסק מב"מ במשהו וכן הרמב"ם סברו גם כן שטע"כ דרבנן והתוספות שפסק טע"כ מה"ת סבר באמת מב"מ בטל) וא"כ לשיטתו שפיר לא שייך בשאר איסורים חענ"נ ולא קשה קושיות התוספות [ולר"ת וודאי לרב ונ"נ משום דלרב רק במינו עסיק שם הגמרא אבל שלא במינו אעפ"י שלר"ת נ"נ לרב גופא שסבר טע"כ מדרבנן אפשר לא נ"נ אלא כמו לרב מב"מ שהוה מה"ת ולא בטל ונ"נ כן לר"ת מבשא"מ שטע"כ מה"ת לא בטל וכשיטת מלחמות והרי"ף שרק במב"מ נ"נ ולא במשא"מ) ואולם רש"י ז"ל בסוף הסוגיא דטיפת חלב כתב מפורש דאפילו בשאר איסורין נ"נ וז"ל ובין חלב הנדבק בחתיכת בשר אעפ"י שאין בו כזית וח"ש אסור מה"ת וכ' ונ"נ אלמא משום דח"ש אסור מה"ת הא אי הוה ח"ש רק מדרבנן לא היה נ"נ וא"כ קשה לי לרש"י ז"ל שסבר שטע"כ מדרבנן וסבר חענ"נ בשאר איסורין וכן משמע מתוספ' גדי אסרה תורה וכ' מדפריך לרב כדלעיל מ"מ נראה לי דבאיסורי דרבנן דהוה תרתי דרבנן דכל טע"כ הוה רק דרבנן כמו כן מודה רש"י ז"ל שלא נ"נ וזה מוכח מרש"י ז"ל בעצמו שכתב שאעפ"י שח"ש וח"ש מה"ת כמובן ונסבר שבשלמא בא"ד שגזרו טע"כ לתא דבב"ח גזרו גם כן חענ"נ דבחד גזירה גזרו דיש שייכות זה לזה אבל באיסורי דרבנן נחית חד דרגא די שגזרו שיהא טע"כ ויאסור באכילה ולא גזרו כ"כ שיעשה גם כן נבילה דחענ"נ הוה חומרא יותר מטע"כ כדפירשתי לעיל (וכמו בב"ח בעוף לרמב"ם) וא"כ נסתרה ראיית כת"ס ז"ל סימן נ"ב מרש"י ז"ל שבדרבנן לא אמרינן חענ"נ כי זה דוקא לרש"י ז"ל שסבר טע"כ מדרבנן ובאיסור דרבנן שפיר לא החמירו אבל לאותן פוסקים שפסקו טע"כ מה"ת נוכל לומר שגם דאדרבנן גזרו שיעשה חע"נ ולא מוכרע דאפשר דחענ"נ הוה גופא דרבנן ובאיסורי דרבנן הוה תרתי דרבנן ולא גזרו כמו שהביא טו"ז סימן צ' אבל מרש"י ז"ל אין להביא ראייה לדידן ואפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דמה דפסקינן טע"כ מה"ת רק מחמת ספיקא פסקינן כן כמו שהובא בב"י בחענ"נ שהוא רק דרבנן ובאדרבנן לא גזרו כלל בש"א ואע"פ שטעם כעיקר מה"ת אינו נכנס תחת סוג ספק אחר שהמחבר והרמ"א פסקו כן עיין בפמג"ד מ"ח זיל בתר עיקרא ובדרבנן לענין חענ"נ אפשר לא הכריעו להחמיר כמובן וזה דוקא בשאר איסור דרבנן אבל בב"ח דרבנן הוה רק חדא גזירה אטו בב"ח מה"ת וודאי אין להקל ורק לשיטת הרמב"ם לא נ"נ והנה בדרך חידוד אמרתי ורק בקיצור נמרץ הכו"פ הקשה על גמרא דף ק' ע"א שהקשה רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כרבי יהודה מ"מ כי נתן טעם אפילו כי לא נתן טעם נמי והקשה למד"א במנחות דף כ"ג ע"א בתר מבטל אזלינן א"כ חתיכת נבילה עם חתיכת היתר הוה מבשא"מ אמנם חתיכה ראשונה שנאסרה מהנבילה הוה שפיר מב"מ עם שאר חתיכות שחתיכות האחרות נמי אם יבלעו בהן טעם נבילה יאסרו ועיין ושפיר אי נתן טעם בחתיכה ראשונה אוסר כל שאר חתיכות דהוה מב"מ משא"כ חתיכת נבילה הוה מבשא"מ עם שאר חתיכות ומאי הקשה רב ספרא (הקשיתי זה בילדותי ומצאתי אח"כ בכו"פ) והתירוץ הפשוט שאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר כמו שכתב התוספ' אליבא דרב בד"ה גדי אסרה תורה ולא חלב כמובן ועיין ותו אין החתיכה הראשונה שנאסרת יכול לאסור שאר חתיכות משום מב"מ כמובן ולפי דרכינו נוכל ליישב שרב סבר טע"כ מדרבנן וא"כ נוכל כומר שרב סבר דווקא באי' דאו' מב"מ לא בטל אבל באיסור דרבנן בטל כמו שחלקו בזה רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל (תוספות רשב"א וכנה"ג וכו') וא"כ אי נאמר שחתיכת נבילה עם חתיכת היתר שנאסר הוה מבשא"מ ולא נאסר רק מדרבנן וא"כ תו לא אמרינן מב"מ לא בטל ומהתוספות גדי אסרה תורה ולא חלב משמע להדיא שרב אפילו באיסור דרבנן סובר דמב"מ לא בטל וע"כ רב בתר בטיל אזל ולא בתר מבטל כמובן ומיושב קושיא שהבאתי לעיל אמנם יש לחזק הקושיא כי הנה יש לדקדק מאי האי דאמר הגמרא מכדי רב כמאן אמרו לשמעתי' כרבי יהודה מה רצה להשמיענו כאן רב ספרא אי דרצה להשמיענו דסבר רב מב"מ לא בטל זה אינו הא רב בעצמו אמר בהדיה מב"מ לא בטל ומאי נפק"מ להכי אי רב כרבי יהודה רביה סבר או לא והנה ביבמות דף פ"ב לרב שישא בריה דרב אידי סבר דרבי יהודה סבר שמב"מ אף באי' דרבנן לא בטל ורבנן סברו דרק באיסור דאורייתא לא בטל חבל באיסורי דרבנן בטל וא"כ מהא דרב עצמה נוכל לומר שכרבנן סבר ומב"מ דוקא בדאורייתא לא בטל אבל באי' דרבנן מיבטל בטל ותו חתיכה הראשונה שנאסר מיבטיל בטל בשאר חתיכות אמנם אי כרבי יהודה רבו סבירא שאף באיסור דרבנן לא בטל שפיר גם כאן לא בטל ושפיר הקשה הכו"פ כמובן.

ועוד אפשר לומר לשיטת הרמב"ן שרק מב"מ נ"נ י"ל כמו שאנן גזרינן מב"מ שבטל מה"ת חד בתרי אטו מבשא"מ וצריך ששים כן גזרו לדידהו מבשא"מ לענין חענ"נ אטו מב"מ ונ"נ מדרבנן ולא לתא דבב"ח גזרו ולא קשה מה שגמגם הרמב"ן במלחמות שאף בשאר איסורים חענ"נ דרבנן] ולפי זה אפילו מלוח ולח ולח וכו' שייך שפיר חענ"נ כמובן, והנה אי אמרינן מב"מ ל"ב באיסורי דרבנן זה הוה פלוגתת הראשונים ועיין בגמרא יבמות דף פ"ב וז"ל שבאיסור דרבנן משא"מ לא גזרו שעושה נ"נ דבמב"מ גופא להרבה שיטות בטל לגמרי ואפשר גם לאותן פוסקים דלא בטל מ"מ לא נ"נ ומכש"כ במבשא"מ דלא שייך נ"נ כמובן לפי זה יש לומר שאנן דפסקינן מב"מ בטל גזרו חענ"נ בשאר איסורין אטו בב"ח כדפירשתי לעיל אבל אם נאמר מב"מ לא בטל וטע"ס מדרבנן אז גזרו חענ"נ משום מב"מ גזירה מבשא"מ אטו מב"מ.

ולפי זה מה שהקשה התוספות לרב מגדי אסרה תורה ולא חלב ותירץ הר"ן דכל עצמה של חענ"נ משום לתא דבב"ח גזרו ואם רק גדי אסרה ולא חלב תו לא שייך גזירה כמובן ולא קשה קושיות התוספ' אבל לדידן שפיר פריך התוספות כי לרב איכא למימר שאטו מב"מ גזרו ושפיר שייך מדרבנן חענ"נ כמובן והארכתי בזה כך ומיושב רש"י ז"ל נמי.

נסתפקתי במי שאין יכול לצאת חוצה ביומי ניסן לברך על אילנות דמלבלבי אם מביאין לו ענף מלא פרחי שושנים אם יוכל לברך עליהם, והנה מלשון הרמב"ם פרק י' מהלכות ברכות הלכה י"ד שכתב היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן משמע דווקא אם ראוה האילנות בעיקרן בשדה אז מברך וכן משמע מלשון הגמ' דקאמר ר' יהודה ההוא מאן דנפיק ביומי ניסן. עוד נסתפקתי דווקא אם ראוה הפרחים שהם לבנים ואדומים כשושנים שנחמדים למראה ויש לו הנאה בראותם כרא' מנוסח הברכה ולא חיסר בעולמו כלום להתנאות בהם או נאמר כיון שמוציאין האילנות עלים כהרבה אילנות שמוציאין העלים קודם הפרחים ולשון לבלב מורה על זה כדאיתא במסכתת יומא דף פא ע"ב האוכל לולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה ביום הכפורים פטור מפני שהוא כעץ לבלבו אחר ראש השנה חייב ופירוש הלבלב הוא קאי על גבעולים הדקים הירוקים שנוספו כל ימות החמה בגפן ולא הפרחים שהמה בימי האביב ויום הכפורים הוא בשעת הבציר מלשון הרמב"ם שכתב וראה אילנות פורחות וניצנים עולות משמע דווקא אם ראוה הפרחים אז מברך וקצת ראיה מהגמרא ראש השנה דף י"א ע"א ולכן קרא לחודש השני חודש זיב משום דאית בי' זיבא לאילנות כדאמר ר' יהודא בחולין. ומוכח גם כן אם לא בירך בחודש ניסן יכול לברך גם בחודש אייר דהא קרא לחודש השני חודש זיב משום דאית בי' זיבא לאילנות כר' יהודא ומסתבר אם לא בירך בפעם ראשון שראה אותם שמברך כל זמן שמלבלבים ולא דמי לברכת שהחיינו על פרי חדשה בראייה ראשונה או באכילה ראשונה שהחיינו מברך רק על עיקר השמחה שבא לו רק בפעם ראשונה אבל כאן מברך על הנאה לטוב.

שאלה. אם מותר לבנות ביתו בחוה"מ בקבלנות.

תשובה. הנה דבר זה מבואר בשו"ע או"ח סי' תקמ"ג סעיף ב' שאסור משום מראית עין שיאמרו שכירי יום המה ואמירה לנכרי אסור בחוה"מ אפי' מחוץ לתחום אסור כיון שמותר לצאת חוץ לתחום בחוה"מ יש עוברין ושבין משא"כ בשבת עפ"י המבואר בסי' רמ"ג דאם אנשי רוב המקום בונים בקבלנות מותר אפי' בשבת אבל רבותינו אחרונים ז"ל אסרו לפי מה דאיתא במג"א סי' רמ"ד סעי"ק ח' יען כי אין הגוים בונים ביום אידם ואין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ואם מניחים אנחנו לעשות איכא חילול השם ע"כ וכיון שאין בונין בשבת וביו"ט בקבלנות אם מניחים אנחנו לבנות בחוה"מ יאמרו שבחוה"מ מותר באמת לבנות בקבלנות כאשר הוא ההלכה ומותר.

התעוררות תשובה חלק שני

(אין לסמוך על הוראה זו כלל עיין בהקדמה)

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה