התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן ריז
מילתא דתמיה.
איתא במהרי"ל ליאסור תענית בראש השנה דתנן ארבעה ראשי שנים הן ואחד ט"ו בשבט ואיתקשי להדדי ע"כ ותמיה בעיני אם אינו מכריע שיטת הפוסקים שאסור ראש השנה בתענית כשאר יו"ט כמבואר ברא"ש סוף מסכת ר"ה וגס מבואר מגמרא ר"ה ותיפוק דהוה לי' יום שלפני גדליהו ויום אחר ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא ואינו צריך חיזוק מוכח דלכל הפחות לא גרע משאר ר"ח יעוין תשובת שאגת ארי' ואם כל זאת אינו מכריע יהא מכריע דקדוק קל הזה, ועוד למה לאקושי לט"ו בשבט יקיש אותו לראשי חדשים שמבואר בגמרא איסור תענית שלו להדיא ועוד היקש לא מצינו במשנה אלא רישא דומיא דסיפא וגם רק במה דאיירי להדיא אמרינן דומיא והלא המתניתין לא איירי כלל מאיסור תענית ועוד ט"ו בשבט לא מוזכר בגמרא לאיסור, שוב ראיתי במרדכי ריש מס' ר"ה דאין מתענין בט"ו בשבט דלא מצינו תענית בר"ה ותנן ארבעה ראשי' שנים הם אלמא דמקרי ר"ה ודמיין להדדי אע"פ ששאר ראשי שנים הם חמורים מט"ו בשבט נראה ההיפך שרוצה ללמוד ט"ו בשבט לאיסור משאר ר"ה.
תמה גאון אחד (בספר שיל"ת יעב"ץ שם תשובה קנ"ח) וז"ל הנה ראיתי בספר לחה"פ על ש"ע יו"ד (ס"ח) ז"ל ראובן קנה סייף מתליין שדן בו ד"נ ונתן לתקנו לסכין של שחיטה אם מותר לשחוט בו דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל ומטמא לבשר ששוחט בו י"ל דסכין נטהר על ידי טבילה עכ"ד והנה השאלה הבל והתשובה דברי בורות כי מה איכפת לן בטומאה וטהרה האידנא וכו' והתשובה דברי בורות כי לענין טמא מת צריכין הזאה שלישי ושביעי.
ונלע"ד השפל ליישב קצת קושיתו ותירוצו די"ל דמיירי בזמן שהמקדש קיים ואע"פ שנקט ראובן קנה משמע דכך הי' מעשה י"ל דהשואל שואל שאלתו בלשון מעשה וכדמצינו בתרומת הדשן שכתב ספיקות כאלו הי' אחד שואל או שקאי למי שמחמיר לאכול חולין בטהרה כדמצינו חסידים נוהגין כך ויעוין במג"א סימן ת"ר וסימן רמ"ב דנהגו לאכול באותן ימים הקדושים חולין בטהרה ושואל כיון דמטמא סכין לבשר והדם חולין מכשיר ובקדשים חיבת הקודש מכשיר. ותשובתו יש ליישב כן דבאמת צ"ל דהתליין שויא לבני אדם הנהרגים גיסטרא וחתך ראשם בבת אחת דאז מטמא לסכין מצד חרב כחלל (דהא גוסס לא מטמא) וכיון שכן היאך מותר לשחוט בסכין זה הא מת אסור בהנאה ובולע הסכין מאיסורי הנאה ויעוין בחולין דף ח' ע"א וע"ב בסכין של ע"ז וסכין ששחט בה טריפה כמה פעמים ובתוס' שם הא בית השחיטה רותח וא"כ היאך שרי למישחט ביה בשר לכתחלה כיון שבלע הרבה פעמים בשופע אלא צריך ע"כ לומר שמלבנו באור כתירוץ הגמרא שם על סכין של ע"א הבלוע מאיסור הנאה של ע"א דילפינן ע"ז ממת לאיסור הנאה וכיון דמיירי שלבנו באור ממילא טהור מכל וכל ואין צריך הזיית אפר פרה לשיטת התוס' בזבחים דף צ"ו ע"א ד"ה אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו ואומר ר"ת משום שפנים חדשות באו לכאן אחר שלבנו (הגם שתוספות מקשין על ר"ת) הגם דהתם מיירי לענין טומאת שרץ מ"מ לפי סברת ר"ת שפנים חדשות באו לכאן אין חילוק בו בין זה לטומאת מת אם לא לחלק על פי דוחק אולי סבר הרב ההוא לאמיתתו סברת ר"ת ומיושב קושית התוספות עליהם) וכסברת הרשב"א בתוספות פסחים דף ל' ע"ב בד"ה התורה העידה וכו' וסכין אין דרכו ללבנו אם כן טהור הסכין מכל וכל הן מטומאה הן מבליעת איסור הנאה רק טבילה בעי כמו כלי חדש וטהור שקונה מנכרי דבעי טבילה להוציא מטומאת נכרי ומשונה טבילה זו שלא מהני חזרת כבשונות ופנים חדשות דהא קרא אמר תעבירו באש אך במי נדה יתחטא דהיינו טבילת כלים ואמאי כיון שבא באש בליבון הוי כחזרת כבשונות ואזדי טומאה לגמרי מנייהו אלא טומאה זו משונה (ובאמת יש להקשות על ר"ת מאותו קרא כיון דיועיל לענין טומאת מת למה לא יועיל לענין טומאה זו ואולי סבירא ר"ת דטבילת כלים מדרבנן אכתי קשה על חכז"ל כיון דהועילה לטומאה דאורייתא למה יחמירו חז"ל יותר, ויש ליישב דמשונה טומאה זו מכל שאר טומאות דהא חזינן מן התורה רביעית מקוה טהורה היא להטביל בה מחטין וצינוריות ולענין טומאה זו צריכה דווקא מי נדה ארבעים סאה מים שנדה עולה בהם אבל באמת יש לומר דדווקא כלי סעודה צריכין טבילה כדמפרש הרשב"א דכתיב כל דבר אשר יבוא באש דזה כלי סעודה שבולע על ידי האש אבל לא כלים שמשתמשין על ידי האור היינו דבר שיבוא באש היינו כלי סעודה שבולע ע"י האש תעבירו באש גם כן כמוהו בהגעלה ואין צריכין ליבון אותן הכלים אך במי כדה יתחטא אבל מה שצריך ליבון כהחזרת כבשונות באמת גם מי נדה אין צריך כן יש לדחוק) ואם כן כלי שסעודה אין צריכין ליבון כל כך כהחזרת כבשונות ולכן צריך טבילה, וסבר הרב המשיב דסכין של שחיטה צריך טבילה כדאיתא בשו"ע יו"ד סימן ק"כ סעיף ה' בהג"ה שם בשם תשב"ץ ובזה יש ליישב שפיר דברי הרב ועדיין צ"ע.
איתא בתרגום יונתן בן עוזיאל פרשת חוקת פסוק א' שהי' בודקין את הפרה בח"י טריפות וקשה מגמרא דידן חולין דף י"ב בתוספות שם אילפותא דאזלינן בתר רוב מפרה אדומה ולא מקשי הגמרא דילמא בדק לה ולייף כדמקשו הגמרא על רישא של עולה דמשמע ושחט ושרף שחיטה דומיא דשריפה יעוין בתוספות שם ותמוה הרבה התרגום יונתן, ועוד קשה האיך בדקו הוושט דילמא במקום נקב קא שחיט, ואולי בדקו הוושט שקרעו העור מבחוץ ובדקו הוושט ולשיטת התוספות דוושט יש לו בדיקה מבחוץ לענין נקב והמתינו עד שנתרפא העור ומצד דרוסה יש לומר שקנו פרה ידועה שלא היתה במקום שיש לחוש לדריסה והגמרא מייתי ראיה שפיר דילמא במקום נקב קא שחיט דסברי דאין לו בדיקה מבחוץ דמיירי הגמרא מסתם בהמות שאנו אוכלים ורועים באפר ובמדבר דיש לחוש גם לדריסה ומשום דריסה אין לו בדיקה מבחוץ ודוחק לומר דיונתן בן עוזיאל דאמר התרגום מפי חגי זכרי' ומלאכי כדאיתא במגילה דף ג' ע"א סבור כר' מאיר דחייש למיעוטא מ"מ קשה היאך יחלוק עם החכמים במעשה היאך הי' הגם שמצינו כיוצא בזה פלוגתא בין שני כהנים גדולים במקדש דזה אמר אני עשיתי כך וזה אמר אני עשיתי כך מ"מ גמרא דידן דמביא ראיי' בסתמא ולא תליא בפלוגתא וקא שתיק מיני' משמע דפשיטא להו שלא בדקו אותה כלל.