אור ברסלב

התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר

סימן ריד - ב

סימן ריג - ב

הערות בסוגיא שלא כדרך הנאתן (פסחים דף כ"ד ע"ב).

המשנה למלך מסופק אם אוכל דבר מצוה שלא כדרך הנאתן כגון מצה בפסח אם יצא ידי חובתו ומסיק כי היכא במצות לא תעשה דכתיב בה אכילה ואכלן שלא כדרך הנאתן פטור משום דלא מיקרי אכילה ה"ה דלא יצא בה ידי חובתו וחזינן לגאון (עיי' כ"ס או"ח סימן) שמביא ראיי' מהירושלמי שאמר ר' יוחנן האומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח דשבועה חל בכולל אמר שלא אוכל מצה בלילי פסח הוה נשבע לבטל המצוה ולא חל השבועה ואם יוצאין שלא כדרך הנאתן ולגבי איסור שבועה אינו חייב אלא אם אוכל כדרך הנאתן א"כ לא הוי נשבע לבטל את המצוה שיכול לקיים המצוה ולא לעבור על שבועתו ועוד מביא ראיי' מקושי' התוס' ר"פ לולב הגזול שהקשו למה צריך לן לימוד שאינו יוצאין במצה של טבל תיפוק ליה דהוה מצוה הבאה בעבירה ע"כ ואם נאמר שבמצוה יוצא שלא כדרך הנאתן א"כ לא הוה מצוה הבאה בעבירה דקיים העשה ועל הלאו לא עבר לכן צריך למוד שיש בו איסור טבל אינו יוצא בו מצות מצה ונלע"ד דשאני מצה משאר מצות עשה דהנה י"ל אפילו אם נאמר דיוצא שלא כדרך הנאתן מ"מ גבי קדשים שהקפידה התורה שיאכל בגדולה כדרך המלכי' אוכלים מסתבר דלא יצא וה"ה גבי פסח שנאכל צלי אש דרך גדולה (עיי' סברא זו בכתב סופר או"ח) ולפ"ז מצה דאיתקש לפסח ואין היקש למחצה ג"כ אינו יוצא שלא כדרך הנאתן ועוי"ל במצוה שהקפידה תורה שתכלית אכילתה היא שנזכור ע"י ונתעורר על מה שהי' כגון מצה שאנו אוכלים על שם שנזכר ע"י שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלנו ממה"מ הקב"ה ולא עוד אלא שצריך לומר בפה מצה זו אנו אוכלים לזכר דבר זה כדאיתא במתני' סוף פרק ערבי פסחים דא"ר גמליאל מי שלא אמר שלשה דברים אלו פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו כדאי' בתוס' שם דיליף לה מדכ' "ואמרתם" זבח פסח ומצה ומרור איתקש לפסח ומצוות כאלו צריך לאכול על אופן שישיג האוכל אותו תכלית המצוה ויש בדבר זה להקל ולהחמיר אם בלע מצה שיש עליה תורת לחם וטעם מצה הגם שלא לעס יוצא בדיעבד כיון שבולע דוקא מצה ומרגיש בגרונו שלוקח לאכול ובולע לחם עוני שאיננו חמץ ויש בו טעם מצה משיג בזה תכליתה שיזכור עי"ז שלא הספיק בצקם וכו' זה צד להקל וצד להחמיר ואם עירב מצה זו בדבר מר שגם אם לועס אותה אינו מבחין אם הוא לחם אם יש בו טעם מצה או חמץ כיון שהוא מר לא יצא וה"ה במרור שצריך לומר ולזכור ע"י אכילתה שמררו מצרים את חיי אבותינו וכו' וממתיק את המרור עד שאינו מרגיש בו שום טעם מר לא יצא והנה קרבן פסח גופא איננו גורם אכילתו שנזכור ע"י "טעם" אכילתה שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל כמו במצה ומרור טעמם שטועם באכילתם מעוררנו על זה רק הבאת הקרבן ואכילתה הוא משום שפסח הקב"ה וכו' לפ"ז הוה יוצא בכל אופן שאוכל אותו רק מטעם אשר כתבנו למעלה שצריך לאכלו כדרך המלכים אוכלין אותו לכן אינו יוצא אם אוכל שלא כדרך הנאתן.

והנה תוס' הקשה פסחים דף ל"ג ע"א בד"ה ומנה וכו' אפילו אם במעילה בעינן כזית מ"מ צירוף את המעילה לזמן מרובה ובתרומה צריך דווקא לאכול את הכזית בכדי אכילת פרס ואנן ילפינן מעילה בגז"ש מחטא חטא דתרומה לכל דברים ולפי' מה שכתב במק"א (עיי' לעיל דף נ"ו ע"ב בד"ה והנה מדקדקים וכו') שבמעילה יש שני דברים שהקפידא התורה שזר לא יהנה מן הקודש ואם נהנה בשוגג חייב קרבן מעילה כיון שהוא נהנה ולפ"ז אפילו לא חסר מן ההקדש כלום (ונהנה בדבר שאין דרך שיופגם בהנאתו ממנו חייב מפני שהוא זר ונהנה מן הקודש ולפ"ז אם נהנה שלא כדרך הנאתן פטור כדאי' תוס' פסחים דף כ"ו ע"א ד"ה שאני וכו' דמעילה ילפינן מתרומה ותרומה כתיב בה אכילה ועוד הקפידה התורה שלא יהנה ויחסור מן ההקדש כלום לכן אם נהנה כמה פעמים בכל פעם פחות משוה פרוטה מצטרף אפילו לזמן מרובה שהרי באחרונה ע"י מה שנהנה כמה פעמים קודם חיסר להקדש שוה פרוטה לפ"ז אם נהנה שלא כדרך הנאתן חייב כיון לדסוף סוף חסר להקדש פרוטה משא"כ בתרומה ששייך לכהן ואיננו ממון גבוה אינו אלא מה שהחסיר לכהן כמו שהחסיר לאיש זר בחולין שלו ודינו כמחסר לחבירו בדבר שבממון בעלמא ומיושב בזה הענין של תוס' הנ"ל ולענין זה ילפינן מעילה מתרומה שאם הזיק לקודש ולא נהנה ממנו אפילו בשוגג פטור מקרבן מעילה כדאי' שם במס' מעילה דף י"ח שצריך בשגגתו להנות דווקא אבל להנאה יוכל להיות באופן שלא כדרך אכילתן דהיינו דרוב העולם אינם נהנים מדבר זה על דרך זה כדפי' רש"י פסחים דף כ"ד ע"ב בסוגיא שלא כדרך אכילתן והנאתן יעו"ש.

הנה מסתימת הגמרא ומסתימת הפוסקים נראה שגם חמץ שלא כדרך הנאתן אין לוקין עליו לפ"ז אם אכל עיסת חמץ פטור שזה לא כדרך אכילה ולא כדרך הנאה ואין לומר דגם בל יראה איננו עובר על עיסת חמץ כיון שפטור אם אכלו ומה גם לדברי הר"ן שכתב שהתורה צותה על תשבתו ובל יראה מטעם כדי שלא יטעה לאכלו ורק על המבושל והאפויה עובר בבל יראה זה אינו והא כל התנאים סוברים דעל עיסת חמץ עובר על בל יראה כמבואר להדיא (פסחים דף מ"ו ע"א) במתניתן כיצד מפרישין חלה בתרומה וכו' דמדברי כולם נלמוד דעובר על בל יראה על עיסת חמץ עיי"ש והטעם נ"ל כיון שהוא חמץ ותורת מאכל עליו ועומד לכך לאפות ולאכול ודומה לבשר ודג חי פירות וירקות שאינם נאכלים חיים ובכל זאת תורת מאכל עליהם ומקבלים טומאת אוכלים ה"ה יש על עיסת חמץ תורת מאכל.

לפ"ז לפי מה דפסקינן דיוצאים במצות הינא פירש"י הינא אינה אפוי כל צרכה עיין (פסחים דף ל"ז ע"א) ובמנחות דף ע"ח ע"ב פירש"י הינא שנאפת כל דהו וברמב"ם פ' ו' מהלכות חמץ ומצה הל' ו' כתב וכן אם לא נאפת אפיי' גמורה יוצאין בה והוא שלא יהא חוטין של בצק נמשכין ממנה כשהוא פורסה עכ"ל וכמה רבוותא סוברים שאם לא הגיעה המצה לשעור זה באפייתה הגם דאין יוצאין בהמצות אכילת מצה בלילה הראשונה מ"מ מותר לאוכלה ואיננו חמץ (הובא בחק יעקב סימן תס"א בשם נחלת שבעה) ואם לא הגיע אפילו לאפייה כל דהו ועודנה עיסה פטור על אכילתה משום חמץ מפני שהוא שלא כדרך אכילה והנאה ובזה יש לדון לכף זכות העולם שאינם מדקדקים שתאפה המצה לכה"פ כדינה וזה ניחא אם אוכלין המצה בעין אבל אם חוזרין, ואופין כראוי הי' חייב על אכילתה.

אבל נלענ"ד לפי מה דאיתא מס' ביצה דף ז' ע"ב בגמרא כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה שאור שאינו ראוי לאכילה מוכח מהגמרא הזו ששאור אינו ראוי לאכילה וע"כ מיירי כשהוא אפוי' אינו ראוי לאכילה ואעפ"כ חייבה התורה באוכל שאור בכרת כדאי' שם אמר ר' זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זה שאור וזה חמץ ומסיק שם לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי דשיעוריהם שוה וחייב עליהם כרת (ועיי' בתוס' שם בסיף ד"ה לומר רבי זירא וכו') וא"כ כיון דגם שאור אפוי הוה שלא כדרך אכילתן והנאתן אין חילוק בין עיסת שאור להאפוי וכיון דגלתה לנו התורה דשאור דפתח בו ומסיים בחמץ לומר לך זה שאור וזה חמץ ששוין לענין חיוב אכילתן א"כ ה"ה עיסת מן חייב על אכילתן וקצת ראיי' מלשון הרמב"ם פ"ה הל' ח' מהל' יסודי התורה שכתב וז"ל אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטייה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהם מר מעורב ואם אסורה מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ולא נקט שאכל עיסת חמץ שהוא מותר משמע קצת בזה שחייב וצריך עיון בדבור הזה. ואם כרכו בסיב לא יצא שלא נקרא אכילה כלל מה שאין כן בשאוכל שלא כדרך הנאתן מיקרי אכילה רק שהיא שלא כדרך הנאתן ואם נתן בה דבר מר חוץ מזה שאין מרגיש בו טעם מצה כלל אפילו אם לועס הוא יצא מגדר מאכל והוי כמו נבילה שהסריחה הגם שאם מתקנו ומוצא מרירתו שב לתורת אוכל מ"מ מקמי דלא מתקני איננו בגדר מאכל ולדעתי גם בל יראה אינו עובר עליו כיון שאינו חייב באכילתה ובפרט לדברי הר"ן שכתב לכן חייבו התורה להשביתו מביתו כדי שלא יטעה לאכלו וכל כמה דלא מתקנו אינו עובר עליו ועיי' מג"א סימן תמ"ב סק"א בשם י"א, והתם י"ל שאני דאם יאכל פחות מכזית ויצרף מאותו תערובת להשלימו לפחות מכזית שבצרופו יאכל כזית בכדי אכילת פרס חייב וע"ש במג"א בדה ונ"ל דאם מותר מן התורה באכילה פשיטא שאינו עובר בבל יראה ואין לומר דחייב בבל יראה משום הואיל אם מתקן המאכל ומוציא המרירות חוזר לאיסורו הראשון וחייב באכילה ובביעורו זה אינו א"כ נאמר על כל הלש עיסה בפסח דחייב בבל יראה מצד הואיל אם מחמיצו או אפילו אם אינו עושה מעשה להחמיץ אלא מניח העיסה ונתחמץ מאליו אלא מוכח כיון שאינו חמץ בעצמותו לא שייך לומר בו הואיל ה"ה בזה שאין תורת אוכל עליו לא נחייבו משום דאי בעי עביד מעשה להכניסה לתורת אוכל. ואין לי כעת פנאי לחפש בספרי רבותינו לטוב.

תוכן העניינים

התעוררות תשובה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה