התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קעט
בדבר תענית בשבת ויו"ט וחוה"מ ור"ח חנוכה ופורים וערב יוהכ"פ אם קבל להתענות בהם ובזה מבואר מכמה הערות בענינים אלו.
הנה בהלכות תענית (סימן תק"ע סעיף ג') איתא אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירעו בהם ימים הללו השבועה חלה מטעם כולל, ואם נשבע בפירוש להתענות בשבת ויו"ט לא חלה שבועה וגו' אלא לוקה משום שבועת שוא אבל על חנוכה ופורים חלה שהוא רק מדרבנן וה"ה ר"ח וערב יוהכ"פ, ובמג"א שם מביא ראייה שר"ח מדרבנן מדתנן ואם התחילו אין מפסיקין ואי דאורייתא הוא הוה לי' להפסיק כמו בשבת ויו"ט אבל לענ"ד משם אין ראייה דהא המחבר (סימן תקע"ב סעיף ב') נקט נמי חוה"מ בכלל אם התחילו אין מפסיקין וחוה"מ ודאי דאורייתא הוא דהא שמחה נוהגת כל שמונה יעוין במג"א (סימן תק"ל) ומשנה שלימה הוא ההלל והשמחה שמונה אלא שאינו מחויב לאכול פת רק יוצא באכילת שאר דברים (ועוד לקיים שמחת יום טוב צריך בשר שלמים ויין) ועיין במג"א סימן תקכ"ט ס"ק ב' דאם לא אכל בלילה פת צריך להשלים ביום ולאכול בו ב' סעודות ולפ"ז אם שכח בשתיהן יעלה ויבוא צריך לחזור ולברך בהמ"ז כיון דצריך לאכול פת בשתיהן ובשילת יעב"ץ חולק על זה ולפ"ז אין צריך לחזור ולברך בהמ"ז אם שכח בסעודה שניי' בבהמ"ז יעלה ויבוא) ואם כן אולי גם בר"ח אסור מן התורה להתענות כמו חוה"מ ובגמרא מסופק אי אומר בר"ח שמחה או לא (ברכות דף מ"ט ע"ר) אבל מ"מ עדיין קשה קושית המג"א כיון דהוא דאורייתא וחוה"מ ודאי דאורייתא למה אם התחילו אין מפסיקין הוה לי' להפסיק כמו בשבת ויום טוב וצריך לומר וליישב כיון דהמתענה הוא בשב ואל תעשה שאינו אוכל והתענית ממילא בא ונדרים חלים על דבר מצוה וכיון שהתחיל מקודם לא הצריכו חכמים לו להתיר נדרו כיון שנדר שבטל מקצתו בטל כולו והפסיד גם כן ימים הראשונים שהתענה בלא קבלה דכל תענית שלא קבל עליו בשעת מנחה אינו תענית לכן דוקא אם התחילו כבר להתענות לא הפסידו חכז"ל לכל הצבור תעניתים שלהם (ויעיין בר"ן נדרים שכתב שמשום טעם זה יתיר נדרי תעניתו בפתח ולא בחרטה)
וצל"ע אם אכל בלילה אם שוב ביום אסור מן התורה אבל אם אכל בלילה שוב אינו אסור רק מדרבנן ולפי זה אתי שפיר הא דחוה"מ דאין מפסיקין דמיירי דאוכלין בלילה ואתי שפיר שנוהגין להקל בפלוגתא אם מתענין בר"ה כיון דאוכלין בלילה שוב אינו אסור מדאורייתא וכיון שיצאנו מכלל ספק דאורייתא באכילת הלילה סמכינן להקל להתענות ביום ר"ה כהפוסקים דמתירין אבל לענ"ד כיון דלא מוזכר חילוק זה בפוסקים והנשבע להתענות בשבת לוקה ואוכל ולא מחלקינן אם נשבע להתענות לילה ויום דוקא מוכח מזה דיום לבד נמי דאורייתא והראייה דפסקינן דחייב לאכול פת בלילה וביום מדאורייתא יעוין במג"א סימן קפ"ח אם כן בלילה לבד וביום לבד הוי חיוב דאורייתא לאכול ואמת הדבר, ונלענ"ד טעם על זה דהא דמחיוב לאכול פת הוא מכבוד היום לסעוד ופת הוא עיקר הסעודה וכתיב לקדוש השם מכובד והראייה שאמרינן יוהכ"פ שאין בו אכילה ושתייה מכבדהו בכסות נקייה אלמא שאכילה ושתיה מכבוד היום הוא לכן חייב בשבת ויו"ט וגם בר"ה אע"פ שאינו כתיב בהם שמחה אבל מקרח קודש כתיב בו וחייב לאכול פת מצד כבוד היום ובחוה"מ דחייב בשמחה יוצא בבשר ויין בלבד מצד שמחה וביו"ט נוסף עליו פת ובר"ח גם כן אפילו הוא אסור להתענות מדאורייתא אינו חייב בפת אך צ"ע שהרי אנו אומרים במוסף חוה"מ מקרא קודש וכן הוא בחגיגה (י"ח ע"א) שחוה"מ קרוי מקרא קודש וגם יש ראיי' גמורה מש"ס סוכה ל"ח ע"א דחוה"מ מקרי יו"ט דמתרץ דמיירי המתניתין ביום טוב שני דרבנן ומיירי שם בחוה"מ ולא כמג"א סימן ת"צ סע"ק א' ויעוין בריטב"א בסוכה על מתני' מי שבא בדרך ויעוין תשובות חיים שאל, ויש ליישב דזה תלוי אי איסור מן התורה במלאכה מקרא קודש הוא ואם רק מדרבנן הוי כמו ר"ח ומקרא קודש מדרבנן ויו"ט מדרבנן מקרי ולא הצרכיהו חכז"ל לאכול פת אלא למצוה וחלקו בינו ובין יו"ט גמור ואפילו אי מיקרי יו"ט ומקרא קודש מדאורייתא ואסור במלאכה מן התורה קיל הוא מיו"ט ובקרא לא מצינו עליו מקרא קודש בפירוש בפסוק אלא חז"ל דרשו וקראו אותן כן שם דף י"ח רק בתפילה שגירת דלישנא בעלמא הוא מדרבנן ואתי שפיר, עוד יש לומר דתליא בעשיית מלאכה וכיון דלדידן אנו מסופקים להלכתא כמאן אי חוה"מ אסור מן התורה במלאכה ומיקרי מקרא קודש וחייב בפת מן התורה ואי לא לא חייב בפת לכן מצד ספק אנו נקטינן דלכתחלה צריך פת אבל אם שכח יעלה ויבוא לא יחזור ויברך משום ספק ברכות לבטלה ולפ"ז טוב להחמיר וליטול ידיו ולחזור ולאכול כדי שיצטרך לחזור ולברך בהמ"ז ולומר יעלה ויבוא ויצא מידי ספק ממילא גם אם חייב לחזור ולברך בהמ"ז גם על פעם הראשון שאכל ובירך ושכח לומר יעלה ויבוא והנה מגמרא ברכות שם דף מ"ט ע"ב אין הכרע דהא דנקט בגמרא בשבתות וימים טובים לא סגי דלא אכל י"ל חוה"מ גם כן נכלל בכלל ימים טובים וקאי ימים טובים גם על חוה"מ ועיין היטב בריטב"א סוכה המכונה לרשב"א היטב ותמצא כדברינו ותמוה עליו שמפלפל אולי מיירי ביו"ט שני הלא תנא בא"י קאי ושם אינו יו"ט שני ואי מיירי במקום שאין שלוחים מגיעים ואז גם בא"י עושים שני ימים כדאיתא להדיא ברמב"ם ה' קידוש החודש א"כ בזה פשיטא דאין חילוק בין ראשון לשני ואז אי בא' אסו' גם ב' אסור (ועיין בטו"ז סימן תרנ"ב סע"ק ג' דלדידן גם בזה יום שני דינו כמו בראשון) אבל לשון הרמב"ם הוא הואיל וחוה"מ מיקרי קודש ויש בו קרבן מוסף אסרו חז"ל במלאכה משמע דסבר דמלאכה לא תלי במקרא קודש מן התורה רק רבנן אסרו משום זה משום שהתורה קראו מקרא קודש.
אבל לפי סברא זו שכתבנו שתענית תורה לא הוה אלא אם מתענה מעת לעת ולפי זה הי' מותר להתענות בחנוכה ופורים אם אוכל בלילה דהרי ביו"ט מדבריהם מותר תענית שעות אם כן למה פסק המחבר בסימן תי"ח ובסימן תקס"ח סעיף ה' דהמתענה בר"ח חנוכה ופורים תענית חלום צריך למיתב תענית לתעניתו, ותענית חלום לא מתחיל אלא ביום על מה שחלם בלילו והנה דבר זה הובא בב"י בשם הגמ"יי, והוציא זה מר"ה דף ח"י ע"ב דגזרו בלוד תענית בחנוכה ואמר להם רשב"ג צאו והתענו על מה שהתעניתם, התם יש לומר דגזרו תענית צבור בלוד והוא הי' בארץ ישראל דבבל אין תענית צבור רק בא"י כדאיתא בגמרא תענית דף ט' ע"ב אמר שמואל אין ת"צ בבבל רק ת"ב בלבד וצריכים להפסיק מבעוד יום והתענו מעת לעת אבל המחבר נקט תענית חלום וזה אינו אלא ביום ולמה כתב דצריך למיתב תענית לתעניתו ויש ליישב כיון דתענית יחיד די אם מקבלו במנחה ביום שלפניו ואין צריך להתענות רק ביום ויש לו כל דיני תענית ומיקרי תענית גמור כמו שלש הראשונות בתענית גשמים לכן אסרו חז"ל להתענות כל היום כולו ביו"ט דדבריהם. והנה בהלכות יוהכ"פ סימן תר"ד במג"א ס"ק א' איתא וז"ל דוודאי אם מתענה עד סעודה המפסקת ליכא איסורא דאפילו למ"ד דהוא דאורייתא ל"ד לשבת דהתם כתיב וקראת לשבת עונג ואסור להתענות בו כלל משא"כ כאן דמצוה לאכול ואם אכל פעם א' ביום דיו עכ"ל ויש להסביר סברת המג"א דכיון דילפינן אכילה בעיוהכ"פ מועניתם בתשעה לחודש בערב ואכילתו מיחשב עינוי וכתיב בתשעה לחודש בערב אם כן גם האכילה בתשעה בערב היא ודי בזו האכילה לבדה כן י"ל בדברי המג"א אבל י"ל כיון דהוה כאלו התענה כל יום תשיעי ועשירי צריך להיות שבע כל יום ט' ולא רעב כמו כל תענית צבור שמפסיקין מבעוד יום גם יש לומר אפילו בליל תשיעי וצריך לאכול ולהיות שבע כמו יוהכ"פ שבלילה גם כן מתענה וי"ל כיון דכתיב בערב הכוונה כל יום תשיעי לאפוקי בלילה תשיעי כדרך הפוסקים שכל יום ששי ויום שלפני יו"ט קורין אותו ערב שבת וערב יו"ט. ולא הלילה שלפניו מקרי ערב שבת או יו"ט אבל תמיה לי בסימן תקע"ב נקט המחבר אין גוזרין תענית לכתחלה בחנוכה ופורים ור"ח וחול המועד ואם התחילו אפי' יום אחד אין מפסיקין ובאמת חוה"מ לא הוזכר במתני' ס"פ שני דתענית רק הובא ברמב"ם פ"א מה' תענית וכבר התעורר בזה הב"י שם באותו סימן ופסק כלשון הרמב"ם שם בשו"ע ותמי' הא חוה"מ דאורייתא הוא שמחת יו"ט ולמה אין מפסיקין יעיין במג"א סימן תק"ע סעקיד באם נשבע להתענות בחנוכה ופורים ור"ח דחוה"מ בכלל יו"ט סתמא בלי ספק הוא הנה בשלמא הרמב"ם גופא לשיטתו יש ליישב דס"ל תענית בר"ח ג"כ מדאורייתא אסור אם כן יפה למד הרמב"ם חוה"מ מר"ח אבל המחבר דנקט סתם ר"ח דרבנן היכא מדמה חוה"מ לר"ח וכן הוא בסימן תי"ח ובסימן תק"ע סעיף ג' בסופו מביא רק לשיטת הרמב"ם הוא דאורייתא אבל סתמא פסק שהוא רק דרבנן וכאן סתם כרמב"ם ונקט חוה"מ כרמב"ם. וגם צריך ישוב למה לא נקט המחבר בסימן תק"ע חנוכה ופורים ור"ח לבד ולא נקט גם חוה"מ ואפילו לסברתינו דאם אוכל בלילה שוב התענית רק מדרבנן מ"מ המחבר נקט סתמא ומיירי אפילו בתענית צבור בארץ ישראל שמפסיקין מבעוד יום ואפילו הכא כתב להדיא שגם בחוה"מ גם כן אם התחילו אין מפסיקין והנה לשיטת הרמב"ם דר"ח דאורייתא ולדידי' הנודר נדרו חלה אבל בחנוכה ופורים הואיל דדבריהם וצריך חיזוק אין נדרו חל ולפ"ז בשני ימים ר"ח דמנינן מיום שני והראשון רק דרבנן אם כן בנודר אין חל בראשון להרמב"ם, אבל יש לומר כיון דכל הטעם משום חיזוק לדבריהם ואם כן לא יחול נדרו על יום ראשון ועל יום שני יחול אדרבה יזלזלו המון עם בשני ויאמרו ראשון חמור ועיקר לכן לא חל נדרו, משא"כ בשני קיל הוא לכן חל נדרו וחכמינו ז"ל חשו ותקנו שלא יזלזלו על דבריהם כש"כ שלא תקנו תקנה שיבוא עי"ז לזלזל בדאורייתא ועוד אדרבה יאמרו הבקיאין בטעם חז"ל הא כיון דלא חל בראשון ובשני יחול הטעם משום דדבריהם הוא וצריך חיזוק ממילא מוכח דראשון דרבנן הוא ויזלזלו בו והא גופא דלא יהא חל כי היכי דלא יזלזלו בי' הוא גופא מביא לידי זלזול.
והנה הב"ח ויש"ש סימן תר"ע ובהג"ה סעיף ב' ובטו"ז ס"ק ד' כתבו שמצוה לשמוח בחנוכה ומביא ראיי' גם מרמב"ם שכתב שחנוכה ימי שמחה נינהו ושאר ראייות יעויין שם ולכולם אשתמיטתי' תוספות מפורש סוף פרק שני דתענית במתני' דאם גזרו תענית בר"ח חנוכה ופורים אם התחילו אין מפסיקין דזה דוקא בר"ח אבל לא בחנוכה ופורים דימי שמחה ומשתה נינהו מפסיקין מוכח להדיא מלשונם דגם חנוכה ימי שמחה ומשתה דמפסיקין וחמיר מר"ח ופשיטא דקאי תוספות להלכתא דמתענה ומשלים דאל"כ הלא יכלו להתענות ולא ישלימו וקיימו שניהם תענית ושמחה ויש לומר דצרי' להיו' כל היום בשמח' ואפי' תעני' שעות אסו' בה'.