התעוררות תשובה חלק א· רבי שמעון סופר
סימן קעד
(זה שייך לתשובה קמ"א לעיל)
וראיתי להרב בעל מרגניתא טבא שהעלה שהרמב"ם גופא מודה דאין עוברים בעשה ול"ת העובר על דברי חז"ל רק הזקן ממרא החולק עליהם על דבריהם וגזירותיהם חייב מיתה ועובר על עשה ול"ת וכן נוטה פשטות לשונו בריש ה' ממרים וצריך לומר לדבריו דכוונת הרמב"ם במה שכתב שם בפרק א' הלכה ב' וז"ל והעובר על כל אחד מהם עובר בל"ת קאי על הזקן ממרא אם הוא עובר דהא גם הוא אינו חייב רק בעובר עליהם בעושה מעשה וכמו שאמרו הורה ולא עשה מעשה פטור או לכהפ"ח צריך להורות לאחרים לעשות מעשה, וצ"ל לדבריו דרמב"ם סבר כרמב"ן דמן הקב"ה מהלכות תורה שבעל פה בפירושו הכתוב או הלמ"מ הוא שמחויבים אנו לשמוע להם, ומסיק שם דחכמים מחויבים לעשות משמרת מפסוק ושמרתם את משמרתי ואנו מחויבים לשמוע מפסוק לא תסור ומקשה על דברי הרמב"ן עצמו מדבריי, הכלל יהי' איך שיהי' מחויבים אנו מה"ת לשמוע אליהם הן מפסיק אשר יאמרו לך תעשה בעשה או מפסוק לא תסור בלא תעשה או מפסוק שאל אביך או מושמרתם חת משמרתי דהב"ד מחויבם לעשות משמרת לחזוק הדת הן גזירה וסייג או תקנה או מצוה מו מנהג שהכל הוא לחיזוק הדת בכללו וממילא מחויבים אנו לשמוע מן התורה דאל"כ מה הועילו בתקנתם.
אבל באמת מגמרא שבת (דף כ"א ע"א מוכח דמפסוק שאל אביך או לא תסור נצטווינו מן התורה ותמיה על הרמב"ם למה לא מביא הגמרא פסוק דאשר יאמרו לך תעשה מזה נצטווינו בעשה וכמו שכתב הרמב"ם בה' ממרים להדיא, וראיתי ברמב"ם הלכות ברכות (פרק י"א הלכה ג') שכתב שמברכין על דרבנן וציונו והיכן ציונו בתורה אשר יאמרו לך תעשה מביא באמת פסוק זה, ותמוה שאינו מביא פסוקי הגמרא לא תסור ושאל אביך (ועיין בכסף משנה שם שמיישב זה) מוכח מזה נגד מה שכתב המרגניתא טבא שכתב שגם הרמב"ם בעצמו מודה שאינו עובר רק הזקן ממרא הוא עובר בעשה ול"ת זו שהרי בפירוש כתב ואמר שפירושו של הברכה הוא שנצטוינו בתורה לשמוע לאותן שציוו להדליק נר של חנוכה, העולה מכל זה הוא לענ"ד שאין נפקא מיני' מאיזה פסוק או דרש ילפינן לקיים דברי חכמים אלא מחויבים אנו מפי הקב"ה מן התורה לשמוע מה שצוונו חכמינו ז"ל לטובה אמן.
אמרו חז"ל רובן בגזל מיעוט בעריות, וקשה לי היאך מקבלין עדות מסתם בני אדם שאנו מעמידים אותם בחזקת כשרות כיון שהעידו חז"ל שרובן בגזל וגזלן פסול לעדות וממילא רוב בני אדם אין להם חזקה זו של כשרות ורובא עדיף מחזקה ועוד שלא התחיל מעיקרא חזקת כשרות ודוחק לומר דחז"ל אמרו זאת בימיהם אבל לא על של עתה, בשלמא משום דהא מיעוטן בעריות עין לפסלן דאזלינן בזה בתר רובא ואין לומר דעדות חז"ל רק על סתם בני אדם עמי הארצות קאי ועם הארץ באמת פסול לעדות וע"ז גם כן קשה דהא מסקו בתוספות סוף פרק אלו עוברין דף ע"ט ע"ב בד"ה יש אומרים דכמאן מקבלינן סהדותא עתה מעם הארץ כר' יוסי והכי פסקינן ואם כן כיון שהעידו חז"ל שרובן בגזל היאך מקבלינן, בזמן הגמרא נראה לי דרובן בגזל לאו בגזל דאורייתא דהא גזל מדאורייתא מקרי שליקח ממנו בחזקה מיד ליד וזה לא שכיח באמת רק גזל דרבנן או במה שנראה להם כהיתר כגון שלוקחים על ידי תחבולות ורמיית דברים הגם שהוא דאורייתא מ"מ בעיניהם להיתר מדאורייתא הוא בזה רובם נכשלים ועל איסור גזל כזה איננו פסול לעדות היינו עד שמזהירין היינו עד שיעידו כן בפני ב"ד שעבר ויוכרז עליו מב"ד פלוני פסול לעדות כדאיתא בשו"ע חו"מ הלכות עדות, וכיון שלא העידו והוכרזו עליהם ממילא כשרים המה כי"ל, וכן צריך לומר ולפרש הרא"ש פ' אלו עוברין סוף אות ט' וז"ל אלא ודאי פסול הוא וצריכין להכשירו משום דהא דר' יוסי עכ"ל כוונתו היינו ודאי פסול בגזל דרבנן ואיסורין מדרבנן רק מכשרינן אותם עי"ז דאין מכריזין עליהם על סתם ע"ה עליו בב"ד לפסלו אם לא שבאו והעידו עליו בב"ד בפירוש שראוהו שגזל דלא יהא עדיף מת"ח שהעידו עליו והכריזו דפסול מכש"כ זה אלא ודאי בזה מיירי כצ"ל ובאמת מי שעובר על לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה פסול בלי פקפוק מן התורה כי בזה לא נוכל לומר כיון דדמיא בעינייהו להיתרא כשרים לעדות כמו קושר ומתיר בשבת כמבואר שם בשו"ע כי בזה כולי עלמא יודעים שאסור מן התורה בלי פקפוק ומן דינא דמלכותא רק ההיתר כיון שעברו ושני בה נעשה להם כהיתר.